פסק דין א. כללי 1. בפניי תביעה כספית שהוגשה במקור על סך 746,000 ₪. סכום התביעה הוקטן ובסופו של דבר הועמד על 187,474 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. מקור הפרשה בהכנות לאירועים שנועדו לציין מלאת חמישים שנה לכנסת ישראל (להלן: "האירועים"). הנתבעת 1 (להלן: "ורד הפקות") היא חברה שעיקר עיסוקה בפרסום ובשיווק והיא חלק מ"קבוצת אדמון" שבראשה עומד מר דוד אדמון (הנתבע 2). התובעת 1 (להלן: "אורון הפקות"), שמר גד אורון (התובע 2) הוא מנהל ובעל מניות בה, עוסקת בהפקת אירועים. 2. ורד הפקות עמדה בקשר עם הכנסת בנושא הפקת אירועים לציון מלאת חמישים שנה לכנסת ישראל, והציעה במסגרת זאת לערוך "אירוע מרכזי" הכולל בין השאר תכנית אמנותית וחזיון אורקולי, וכן סדרת אירועים ופעולות מסוגים שונים (בישובים שונים, בבית הנשיא ובכנסת, "קמפיין פרסומי" ועוד). לטענת מר אורון פנה אליו מר אדמון בשלהי שנת 1997 ואמר לו כי הוא מעריך שייבחר להפיק את האירועים וברצונו להיעזר בניסיון של התובעים, והגיע עימם לסיכום לפיו אירועים (או האירוע המרכזי בלבד) יופקו על ידי אורון הפקות, ובתמורה ישולמו לה 50% מיתרת הסכומים שישולמו על ידי הכנסת לאחר תשלום שכר הספקים השונים. אציין כי לטענת מר אורון בתצהירו לא ציין בפניו מר אדמון כי בדעתו לבצע את ההתקשרות באמצעות איזו מהחברות שבשליטתו - ס' 2.2 לתצהיר אורון - ת/1. 3. גירסת הנתבעים שונה. לפי תצהירו של מר אדמון (נ/1), מטרת ההתקשרות היתה לסייע לתובעת שנקלעה אז למצב כלכלי קשה ובכך גם להועיל לנתבעת, אשר התובעת היתה חייבת לה כספים בגין פרוייקט קודם. אשר לתוכן ההתקשרות טוען מר אדמון ב-נ/1 כי אורון הפקות היתה אמורה להפיק כ"קבלן משנה" חלק מהאירועים (ולא את כולם), וחלוקת ההכנסות בין הצדדים (לאחר ניכוי תשלומים לספקים ולנותני שירותים) תיעשה רק מההכנסות בגין אותם אירועים ולא מכלל ההכנסות שתתקבלנה מהכנסת. 4. במהלך המגעים עם הכנסת "נשרו" בזה אחר זה, ככל הנראה מסיבות תקציביות, רכיבים שונים מתוך מכלול האירועים והפעילויות שהציעה ורד הפקות לכנסת. אין מחלוקת שהכנסת אישרה תקציב מסוים ושילמה - בשני תשלומים - סך כולל של 400,000 ₪ (כולל מע"מ). אין חולק כי בסופו של דבר לא יצא לפועל דבר מכל התכניות והרעיונות שהועלו על ידי ורד הפקות, ואפילו ה"אירוע המרכזי" לא התקיים (לאחר שנדחה שוב ושוב על ידי הכנסת ואחר כך בוטל). אציין כי סמוך לפני תום שמיעת ההוכחות הגישה ורד הפקות לבית משפט השלום בירושלים תביעה על סך 1,849,000 ₪ נגד הכנסת בגין פרשת ההיערכות לאירועים שתוארה לעיל. 5. חילוקי הדעות בין הצדדים הצריכים הכרעה עניינים בשאלות הבאות: א. עבור מה בדיוק שולם הסך של 400,000 ₪ על ידי הכנסת. ב. אילו הוצאות לספקים ראוי היה שורד הפקות תזקוף כנגד הסכום ששילמה הכנסת. אין חולק שורד הפקות העבירה לאורון הפקות סך של 72,646 ₪ (כולל מע"מ). טענת אורון הפקות היא - בעיקרה - כי ורד הפקות "ניפחה" את תשלומי הספקים שזקפה כנגד הכספים שנתקבלו מהכנסת ובכך גרמה לתשלום בחסר לאורון הפקות. בנוסף נטען שיש להתחשב גם בתשלומים שהתובעת שילמה או חייבת לשלם לספקים מטעמה. ג. שאלת היריבות האישית (להבדיל מהיריבות בין החברות עצמן). ד. מרכיב הפיצויים הכלול בתביעה. ה. דרישת התובעים ל"צו עשה" המורה לנתבעים לשלם סכום מסוים לצד שלישי. ב. דיון 6. מסיכומי התובעים עולה שאין הם חולקים - לפחות כעת - על כך שלא היו אמורים להיות מעורבים בהפקות "הקמפיין הפרסומי" ו"פרוייקט המנורה" שנכללו בין רכיבי ההצעה שהעתה ורד הפקות בפני הכנסת. טענתם היא כי שני פרוייקטים אלה "לא חצו את שלב הפרזנטציה" ולא שולם עבורם דבר על ידי הכנסת. טענת התובעים בסיכומיהם היא כי כל הסכום ששילמה הכנסת שולם בגין ההכנות ל"אירוע המרכזי", שלגביו אין מחלוקת כי היה אמור להיות מופק בפועל על ידי אורון הפקות וההתקשרות שביסוד התביעה חלה עליו. 7. עיון בסיכומי הנתבעים מגלה שהנתבעים טוענים ש"הקמפיין הפרסומי" ו"שלב המנורה" עברו בהרבה את "שלב הפרזנטציה", וגרמו להוצאות גדולות לורד הפקות. עוד נטען שם (ור' ס' 30 לסיכום הנתבעים) כי הסכומים ששילמה הכנסת (ששולמו בשני שיעורים זהים, שכונו "מקדמות", בני 200,000 ₪ כולל מע"מ כל אחד) שולמו עבור כל הפעילויות שעשתה ורד הפקות במסגרת ההיערכות לאירועים. הבסיס הראייתי הנטען לכך הוא כפול: בצידו הנגאטיבי הטענה היא שהנטל להוכיח את הטענה שהעלו התובעים, ושלפיה כל הסך של 400,000 ₪ (כולל מע"מ) ששילמה הכנסת מתייחס ל"אירוע המרכזי", רובץ לפתחם של התובעים והם לא הרימוהו ולא הביאו כל ראייה לטענה זו. במסגרת זו לא ביקשו התובעים להזמין לעדות את חשב הכנסת או מי מטעמו שיעיד עבור מה שולם הסך הנ"ל. בצידו הפוזיטיבי של הבסיס הראייתי מפנים הנתבעים בסיכומיהם ל"מכתבי הכנסת" תוך שהם מראים כ"דוגמא" את עמ' 4 לנספח כ"א לתצהיר התובע גד אורון (אגב: בסיכומים אין מביאים "דוגמאות" מתוך חומר הראיות. סיכומים נועדו לכך שכותביהם ייכבדו, ילמדו את כל חומר הראיות ויפנו את בית המשפט לכל הראיות שלדעתם תומכות בטענותיהם. אין זה תפקידו של בית המשפט "לסכם" את הראיות במקום באי כח הצדדים). כן מופנה בית המשפט על ידי הנתבעים, בהקשר זה, לעדותו של העד מטעמם מר לביא, עמ' 42, ש' 28-24 (בטענת נרשם בסיכומים עמ' 28). בדבריו אלה לא העיר מר לביא על הסכומים ששילמה הכנסת, אלא רק על השלב שעליו הגיע "פרוייקט הפרסום" עד שהופסק, ואף שהכחיש את הטענה שפרוייקט הפרסום לא עבר את שלב הפרזנטציה אישר כי לא בוצע בפועל פרסום כלשהו במסגרתו וטען כי היו "מספר" פרזנטציות. 8. א. כדי להכריע בשאלת מהות התקבולים מהכנסת לצורך יחסי הצדדים שבפניי מצאתי לנכון לבחון את הנתונים המספריים ואת גירסת הנתבעים לגביהם. גירסה זו מפורטת בס' 12 לתצהירו של מר דוד אדמון (נ/1). כאמור לעיל, אין חולק ששולם על ידי ורד הפקות לאורון הפקות סך של 72,646 ₪ (ככל הנראה כולל מע"מ). הנתבעים טוענים (ס' 12 (ב) ל-נ/1) כי שילמו לספקים סכומים כמפורט שם המסתכמים ב-288,759 ₪ (שוב - אף שהדברים משום מה אינם נאמרים במפורש - ככל הנראה כולל מע"מ). פירוש הדבר שהיתרה, לאחר אותם התשלומים שלטענת הנתבעים בוצעו בפועל, היא 111,241 ₪ כולל מע"מ. מחצית מסכום זה - 55,620.52 ₪ - הוא, לפי המוסכם, חלקה של אורון הפקות. מדוע, אם כן, שילמה לה ורד הפקות סך של 72,646 ₪? הרי זהו תשלום ביתר של כ-17,000 ₪; ואם שילמה ביתר, מדוע לפחות במסגרת ההליך הנוכחי אין היא תובעת (בתביעה שכנגד) את השבת אותו חלק של הסכום, ששילמה ביתר על פי שיטתה וגירסתה? ב. אם נראה את פירוט התשלומים לספקים המופיע בס' 12 (ב) לתצהיר מר אדמון, נ/1, כמתייחס לסכומים שאינם כוללים מע"מ, התמונה אינה משתנה אלא להיפך. זאת משום שבמקרה כזה יש לערוך את החישוב כך: 341,880 ₪ (התקבול הכולל מהכנסת, ללא מע"מ) פחות 288,759 ₪ תשלומים לספקים (שאנו מניחים כעת שהוא הסכום ללא מע"מ) מביאים ליתרה של 53,121 ₪ לפני מע"מ. חלקה של אורון הפקות (50%) הוא, במקרה כזה, רק 26,560.50 ₪ בתוספת מע"מ, בעוד שולמה לה (כולל מע"מ) 72,646 ₪ שהם 62,090 ₪ (ללא מע"מ, על בסיס שיעור מע"מ של 17%). פירוש הדבר תשלום ביתר של כ-35,500 ₪ לפני מע"מ, היינו שולם סכום שהוא למעלה מכפול(!) מהמגיע. התמיהות שהועלו בסיפא של פסקה "א" לעיל רק מתחזקות, אם התשלומים לספקים שפורטו בס' 12 (ב) לתצהיר אדמון הם סכומים לפני מע"מ. ג. כך או כך, מצאנו שהנתונים והסכומים שהנתבעים טוענים להם אינם ניתנים לישוב עם גרסתם שלהם שכן לפי נתונים אלה שילמו הנתבעים לתובעים סכום העולה על המגיע. הם לא הסבירו כיצד ומדוע שילמו כספים ביתר, אף שהשליטה על כל הנתונים (מצד התקבולים ומצד התשלומים שלהם לספקים) היתה כולה בידיהם כל העת. הם גם לא תבעו - אפילו במסגרת ההליך שבפניי - החזר של הכספים העודפים ששולמו, ולא הסבירו מדוע. לטעמי, המשמעות היחידה שבית המשפט צריך לתת לעובדות אלה היא כי הנתבעים יודעים היטב שהנתונים שהציגו בס' 12 (ובמיוחד בהתייחס לתשלומים לספקים המפורטים בס' 12 (ב) ל-נ/1) אינם נותנים תמונה מלאה ושלמה של העובדות. לשון אחר: גם הנתבעים יודעים היטב שלפחות חלק מהתשלומים לספקים המפורטים בס' 12 (ב) אינם צריכים להיזקף כנגד התקבולים מהכנסת לצורך חישוב היתרה שממנה זכאים התובעים למחצית. יתרה מכך: לכאורה ברור מהחישובים המפורטים בפיסקאות "א" ו-"ב" לעיל כי גם הנתבעים ערכו - ועודם עורכים - את החישוב מנקודת מוצא לפיה בצד התקבולים מובא בחשבון מלוא הסכום ששילמה הכנסת, לצורך חישוב חלקה של אורון הפקות בכספים. 9. אם לא די בכל אלה, הרי גם בסיכומיהם (וגם בראיותיהם) לא נקבו הנתבעים בסכום שלדעתם ולטענתם הוא אותו חלק מתשלומי הכנסת שמתייחס ל"מופע המרכזי" ואשר רק ממנו יש לשלם לנתבעים מחצית לאחר הפחתת תשלומים לספקים. נכון שהתובעים הם "המוציא מחברו" ועליהם נטל השכנוע הסופי, אך החובה המשנית להביא ראיות בנקודה דלעיל מועברת במקרה שבענייננו דווקא לנתבעים. הם היחידים שידעו את הנתונים מכלי ראשון: הם יודעים מה עשו בנושאים שאינם כלולים בהתקשרות בין הצדדים; והם אמורים להיות אלה שיודעים טוב מכולם עבור מה קיבלו את הסכומים שקיבלו. הימנעותם מלהוכיח, ואפילו מלטעון, מהו הסכום (מתוך סך כל התקבולים של 400,000 ₪) שנתקבל עבור "המופע המרכזי" ושרק מתוכו יש - לשיטתם - לחשב את המגיע לנתבעים, חייבת לפעול נגדם. 10. לאור האמור בסעיפים 8 ו-9 לעיל, אני קובע כי יש לראות את כל הסכום של 400,000 ₪ (כולל מע"מ) כתקבול שממנו יש לחשב את הסכום המגיע לנתבעים (בניכוי תשלומים לספקים כפי שיידון בהמשך) ביחסים שבין הצדדים שבפניי. אוסיף כי עיון בראיות שאליהן הפנו הנתבעים בסיכומיהם לענין זה אינו מוכיח אלא שהכנסת טוענת כי הסכומים ששילמה נועדו לכיסוי "הוצאות" הנתבעת (ורד הפקות) לשנים 1998 ו-1999, וסבורני שאין בעמדה זו של הכנסת כדי להשיב לשאלה שבפניי לצורך יחסי הצדדים. במישור זה של יחסי הצדדים יש בעיניי חשיבות מכרעת להתנהגות הצדדים, ובמיוחד ורד הפקות עצמה, בפועל ולאופן שבו היא עצמה מציגה את הנתונים ומחשבת את הסכומים השונים שקיבלה וששולמה כמבואר לעיל; כמו גם להימנעותה מלהשיב לשאלה שהתשובה עליה בידיעתה שלה בלבד: מהו החלק הנכון של תשלומי הכנסת שיש לזקוף ל"פרוייקט המרכזי" (בהינתן שהכנסת אכן לא פירטה לאילו מהפרוייקטים השונים יש לזקוף את תשלומיה). 11. עתה יש לבחון את נושא התשלומים הנטענים לספקים מצד ורד הפקות כמפורט בס' 12 (ב) לתצהיר נ/1, אשר לתובעים טענות לגבי חלקם. הדיון יתמקד רק באותם חלקים, תוך שברקע חלק זה של הדיון עומדים הנתונים שהוצגו בס' 8 (א) ו-(ב) לפסק דין זה לעיל שלפיהם הנתבעים שילמו לתובעת סכומים העולים על המגיע לה אם אכן יש לזקוף כנגד תשלומי הכנסת את כל הסכומים המפורטים בס' 12 (ב) ל-נ/1, והכל - ללא הסבר ומבלי לתבוע החזרת הסכום העודף. 12. עיון בסיכומי התובעים מלמד כי מתוך התשלומים לספקים כנטען על ידי הנתבעים בס' 12 (ב) ל-נ/1, חלקים התובעים על התשלומים שיפורטו להלן: א. התשלום שבוצע לרוני וייס - אין חולק שורד הפקות שילמה 55,608 ₪, אלא שהטענה היא שמתוכם יש לזקוף להתחשבנות שבין הצדדים רק 40,950 ₪ (כולל מע"מ) משום שזהו הסכום שרוני וייס דרש מורד הפקות. משדרישתו לא נעתה הגיש וייס תביעה נגד ורד הפקות, ובעקבותיה נאלצה ורד הפקות לשלם לו 55,608 ₪ שהם אותם 40,950 ₪ שדרש בתוספת הפרשי הצמדה ו/או ריבית ובתוספת הוצאות המשפט. טענת התובעים היא כי את ההפרש הזה בין שני הסכומים צריכים לספוג הנתבעים לבדם, משום שלו שילמו לוייס במועד לא היו נושאים בו גם הנתבעים. ב. תשלום לסטודיו ברוך נוה - טענת התובעים היא כי הסכום הנכון ששולם הוא 4,300 ₪ ולא 6,402 ₪. ג. תשלום לאדמון פרסום בסך 127,000 ₪, שלטענת התובעים אינו אלא ניסיון "לרוקן את הקופה" על ידי העברת כספים מורד הפקות לחברה אחרת בקבוצת אדמון. ד. תשלום ליעוץ משפטי, שנטען כי לא הוכח כלל. ה. תשלומים לדפוס עוזי רמה ולדפוס חדשני, שכנטען לא הוכחו אף הם כלל ועיקר. ו. בנוסף טוענים התובעים כי יש לקחת בחשבון גם את חובם שלהם לספק ששכרו ("רוני הפקות") בסך 33,579 ₪, וכן את תשלומיהם לספקים נוספים כמפורט בס' 4.3 לסיכומיהם. 13. ההפניה היחידה, בסיכומי הנתבעים, לחומר הראיות בכל נושא התשלומים לספקים כמפורט בס' 12 (ב) לתצהיר אדמון הוא לדברי מר לביא, עה/2, בעמ' 39, ש' 18-9 לפרוטוקול. הבעיה היא שדבריו אלה - בנוגע לתשלומים האמורים - הם כלליים ביותר ("אני מכיר את זה ובגדול אני לא יכול להגיד לך על כל סכום לפה או לשם, אבל אלה הספקים והסכומים בסדר גודל כמו שאני זוכר" - שם, ש' 11-10). זה אינו אישור לנכונות או לדיוק כל אחד מהסכומים ולכך שהם אכן מתייחסים לענייננו. הערה זו חלה על כל הדיון שלהלן בתשלומים לספקים. הערה נוספת באותו כיוון היא כי הנתבעת היא זו שצריכה ויכולה היתה להביא ראיות לגבי גובה התשלומים לכל אחד מהספקים ולגבי זיקתו לענייננו, החל בחשבוניות וקבלות וכלה בעדים. אין די בכך שהדברים נכתבו בתצהירו של מר אדמון, וזאת הן לאור ס' 54 (2) לפק' הראיות [נוסח חדש] והן בשל הכלל בדבר אי-הבאת עד או ראיה רלבנטיים. 14. אשר לשאלה מהו הסכום הנכון שיש לזקוף בגין התשלום לרוני וייס: בסיכומי הנתבעים אין כל תגובה (!) לטענות התובעים בנדון. מטעם זה, בהצטברו לכך שטענות התובעים בנדון (כמובא בס' 12 (א) לפסק דין זה לעיל) סבירות הן על פניהן, אני מקבל טענות התובעים בנדון וקובע כי לענין ההתחשבנות בין הצדדים יש להעמיד את התשלום לרוני וייס על סך של 40,950 ₪ (כולל מע"מ). 15. אשר לתשלום לסטודיו ברוך נאה - גם כאן יש בסיכומי הנתבעים שתיקה רועמת, בנוסף לכך שהנתבעים לא הציגו כל ראיה נוגדת לטענות התובעים שנתמכו במסמכים (נספחים י"ח (4) ו-(5) לתצהירי התובע) לגבי הסכום הנכון ששילם לספק זה. על כן גם כאן אני מקבל טענות התובעים ומעמיד התשלום לספק הנ"ל, לצורך ההתחשבנות בין הצדדים, על סך 4,300 ₪ בלבד. 16. אשר לתשלום לאדמון פרסום, שהנתבעים העמידוהו על סך של כ-127,000 ₪ (למעלה מ-30% מהתקבולים מהכנסת): לטעמי, מתכונת ההתקשרות בין הצדדים הטילה עליהם זה כלפי זה. חובות אמון מוגברות בכל נושא התשלומים לספקים. שני הצדדים עסקו ועוסקים בפעילויות נוספות, וברו שזקיפתם של תשלומים לצדדים שלישיים לנושא האירועים (או ל"אירוע המרכזי") על ידי מי מהצדדים, אם נעשתה שלא בהגינות מלאה, מהווה פגיעה בלתי ראויה בצד שכנגד. בגדר האמור לעיל מוטלת על ורד הפקות חובה מיוחדת בהקשר שבו עסקינן משום שהיא זו שמקבלת את הכספים מהכנסת, היא זו שעבדה מול הכנסת גם על רעיונות שלגביהם אין התובעים זכאים לכל תשלום והיא זו שיודעת עבור מה בדיוק היא משלמת לספקיה. חובה זו מתגברת עוד יותר מקום ש"הספק" הנטען הוא תאגיד (או אדם) הקשור קשר הדוק לורד הפקות, שכן הדבר מתקרב לסיטואציה שבה נאמן עושה עיסקה בנכס נאמנות עם מי שיש לו זיקה ישירה אליו. בנסיבות כאלה עובר הנטל המשני לכתבי ורד הפקות, ועליה להוכיח במסגרתו כי אכן שילמה את הסכומים בפועל; כי הסכומים מתייחסים כולם אך ורק לשירותים שנתן המקבל לאותו פרוייקט (או לאותם פרוייקטים) שבגינם יש להפחית תשלומים לספקים מהתקבולים מהכנסת לצורך חישוב חלקה של התובעת בכספים; וכי הסכומים ששולמו הם אכן בגדר תמורה ראויה בתנאי שוק יחסית לשירותים שבגינם ניתן התשלום. אציין עוד כי אין בפני הנתבעים טענה כי התובעים ידעו או כי הנתבעים הודיעו להם, כבר בעת ההתקשרות כי אדמון פרסום (או גורם אחר הזמנה עם "קבוצת אדמון" ומצוי בשליטת מר אדמון ו/או מי מבני משפחתו) הוא ספק גדול של שירותים לאירועים. בנוסף יש בנסיבות הענין חשש כי תשלום לאדמון פרסם אינו אלא דרך להפוך חלק מה"תקורה" של הנתבעים לתשלום לספקים שמחציתו באה למעשה על חשבון התובעים במקום שורד הפקות תישא בו בשלמותו. 17. סבורני שנסיבות הענין אינן מתיישבות עם האמור לעיל. לא הובאה אפילו ראיה לכך שהסכום, שהנתבעים טוענים כי שולם לאדמון פרסום, אכן שולם לה. הראיה היחידה בכתב בנושא "אדמון פרסום" היא בנספחים יז (1)-(3) לתצהירו של התובע(!) דווקא, וראיה זו היא שלוש חשבוניות שאינן "חשבוניות מס קבלה", כלומר - אינן מוכיחות שהסכומים הנקובים בהן אכן שולמו בפועל. קבלות נפרדות לא הוגשו ולא הוגש גם כרטיס חשבון בין ורד הפקות לאדמון פרסום או כל מסמך אחר המוכיח שהתאור בוצע בפועל. יחד עם זאת גם אין בפניי טענה שיש לקחת את הסכום הנ"ל בחשבון גם אם טרם שולם בפועל. כמו כן לא הובאה כל ראיה לטיבם המדויק של השירותים שאליהם מתייחסות חשבוניות אלה ולעצם זיקתם לכל נושא האירועים או לאיזה חלק ממנו, פרט לרישום בכתב יד (שכותבו לא הובא להעיד עליו אף שמדובר בעליל במי מעובדי ורד הפקות או אדמון פרסום) בו נאמר "ע"ח אירועי 50 שנה לכנסת". לא הובא שום פירוט לטיבם, תוכנם והיקפם של השירותים שניתנו ושאליהם מתייחסות החשבוניות, והוא הדין במחירי אותם שירותים. כל זאת אף שככל המידע האמור מצוי בלעדית בשליטת ובידיעת הנתבעים ו"אדמון פרסום" שיש להם קשרי שליטה עימה. לא ניתן כל הסבר לאי-הבאת ראיות כאמור. לשיא מגיעים הדברים כאשר נוכחים לראות שעל 3 החשבוניות בסדרה (שמספריהן 1, 2 ו-3) לא הוצגו אף שדרישה לעשות כן הועלתה עוד בשלבים מוקדמים של ההליך. גם למחדל זה לא ניתן כל הסבר. 18. המסקנה בענין התשלומים הנטענים לאדמון פרסום היא כי אין - לדעתי - מקום להכיר בסכומים, שנטען כי שולמה לה על ידי ורד הפקות, כתשלום לספקים שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב הסכום שהתובעים זכאים לו על פי ההסכמה שבין הצדדים. 19. עתה יש לעבור לנושא התשלומים הנטענים ליעוץ משפטי, לדפוס עוזי רמה ולדפוס חדשני. לגבי שני האחרונים אין הנתבעים טורחים להגיב בסיכומיהם כלל לטענה שלא הוכח תשלום כלשהו ושהמסמך היחיד שהציגו הנתבעים בנדון הוא הצעת מחיר של עוזי רמה - מסמך שכמובן אינו מוכיח תשלום. על כן אני מקבל את טענת התובעים כי אין להכיר, לצורך חישוב הסכום המגיע לתובעים, בתשלומים אלה. אשר ליעוץ המשפטי הנטען בסך 16,000 ₪, גם כאן לא הוצג מסמך כלשהו: חשבונית, קבלה, כרטיס חשבון וכד'. דברי מר לביא (שהיה מנכ"ל ורד הפקות בתקופה הרלבנטית) שהם דברים כלליים ונסמכים על זיכרון בלבד, לכשעצמם, אינם מספיקים וחל כאן הכלל בדבר אי הבאת ראייה רלבנטית שהרי אין ספק שתשלום שכ"ט לעו"ד, אם נעשה, נתמך בתיעוד חשבונאי כחוק. גם כאן, אף שנטל השכנוע הסופי רובץ לפתחה של התובעת, עובר לנתבעת הנטל המשני של הבאת הראיות להוכחת כל תשלום שהנתבעת טוענת כי עשתה וכי יש להביאו בחשבון לצורך יחסי הצדדים, ולו משום שמטבע הדברים מצויים המידע והמסמכים בנדון בשליטתה המלאה והבלעדית של הנתבעת. המסקנה היא, לכן, שגם מהתשלום הנטען בגין יעוץ משפטי יש להתעלם לצורך יחסי הצדדים. 20. עתה יש לעבור לנושאי ספקי התובעים. לא מצאתי בסיכומי הנתבעים כל התייחסות לטענות התובעים כי שילמו לשלושה ספקים (המהנדס מסטרמן, המפיק הטכני פלג ו-ס.ק.מ ביטוחים) סכומים כמפורט בנספחים י"ג (2), (3) ו-(4) לתצהיר אורון והמסתכמים בסך 26,762 ₪ (כולל מע"מ) כמפורט שם. מר אורון נחקר בנושא זה בחקירה נגדית (עמ' 10, ש' 13-5) וכן עמ' 11, ש' 16-6), וגירסתו לא קרסה (ואוסיף כי באופן כללי עדותו היתה מהימנה עלי). בנוסף לכך וכאמור לעיל, הרי להבדיל מהנתבעים נתמכו טענות התובעים לגבי תשלום לספקים במסמכים שהצד שכנגד לא חלק עליהם בסיכומיו. על כן אני מקבל טענות התובעים בענין הסכומים הנ"ל וקובע שיש להביאם בחשבון כתשלום לספקים שיופחת מהסכומים שנתקבלו מהכנסת לצורך חישוב היתרה (שמחצית ממנה מגיעה לתובעים). 21. ענין אחרון בנושא זה הוא עניינו של ספק בשם "רוני הפקות", שבאמצעותו נשכרו על ידי התובעת שירותיהם של הבמאי רוני ניניו, המנחה גאולה אבן ומעצב התפאורה ד. מזרחי. התובעים טענו כי לנוכח ביטול האירוע המרכזי (שלצורך ביצועו נשכרו ה"ה הנ"ל) בהתראה קצרה מאוד טרם מועדו הגיעו להסכם פשרה עם רוני הפקות לפיו תשולם לרוני הפקות מחצית מהסכום שסוכם ביניהם. בהמשך להסכם זה אף משכה ורד הפקות (!) שיק בסכום המוסכם (33,579 ₪) לפקודת רוני הפקות אולם ביטלה אותו. עקב כך באה רוני הפקות בטענות - לרבות בכתב - לנתבעים (ור' נספח כ"ד (2) לתצהיר התובע וכן נספח כ"ג (1) לאותו תצהיר). על כן ביקשו התובעים בסיכומיהם כי ייעשה אחת מאלה: או שינתן צו עשה המחייב את הנתבעים לשלם לרוני הפקות את הסך של 33,579 ₪ (משוערך) ובמקביל יחשב הסך הנ"ל כתשלום לספקים לצורך חישוב הסכום המגיע לתובעים; או שלא ינתן צו כאמור אולם אז לא יילקח הסך הנ"ל בחשבון כתשלום לספקים בקביעת הסכום המגיע לתובעים. 22. הטענה היחידה בנושא רוני הפקות שהצלחתי למצוא בסיכומי הנתבעים היא כי אין התובעים יכולים לדרוש סעד של "צו עשה" שתוכנו ביצוע תשלום לצד שלישי. פרט לכך לא טענו הנתבעים בסיכומיהם דבר בנושא זה, ולא העלו כל טענה לפיה מדובר בכספים שאינם מגיעים, בכספים שאינם שייכים לענייננו, או שיש בידי הנתבעת טענה אחרת שמכוחה היתה זכאית לבטל את השיק שהוצאה לטובת רוני הפקות. 23. בהיבט הדיוני מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אין הדין מאפשר לתובעת לעתור ל"צו עשה" שתוכנו תשלום לצד שלישי ("רוני הפקות"). זוהי מעין "תביעה נגזרת" או "תביעה על ידי נציג", אך הדין אינו מכיר בהליכים מעין אלה בנסיבות המקרה שבפניי. כמו כן לא נתברר מדוע אין רוני הפקות אוכפת (אם אכן אינה אוכפת) את פרעון השיק על ורד הפקות אף שהודיעה כי בכוונתה לעשות כן סמוך לאחר שסורב, במכתב לורד הפקות מדצמבר 1999 (נספח כ"ד (1) לתצהיר התובע). קיים אף חשש שמתן "צו עשה" כמבוקש עלול ליצור כפילות בחיובי ורד הפקות. 24. בנסיבות אלה אין ביכולתי, בגדר ההליך שבפניי, לאכוף את ביצוע התשלום בפועל לרוני הפקות על ידי הנתבעת. המסקנה היא כי רוני הפקות תוכל לפעול למימוש השיק של הנתבעים שבידיה ולפרעונו, אך ביחסי הצדדים שבפניי אין לראות - כרגע - בסכום השיק "תשלום לספקים" הן משום שלא הוכח כי שולם בפועל (ולפי הראיות האחרונות שבפניי טרם שולם), והן משום שהנתבעים לא טענו בשום שלב, לרבות בסיכומיהם - אפילו לחילופין - כי יש לראות את הסך הנ"ל כ"תשלום לספקים" שיש להפחיתו מהסכומים ששילמה הכנסת לצורך חישוב הסכום המגיע לתובעים. 25. סיכום ביניים של הדברים שנקבעו לעיל הינו כדלהלן: לצורך חישוב הסכומים המגיעים לתובעים מתוך הסכומים ששילמה הכנסת עד כה, יש להתחשב בצד התקבולים בכל הסכום ששולם (400,000 ₪ כולל מע"מ). מסכום זה יש להפחית את הסכומים הבאים בגין תשלומים לספקי הנתבעים: 40,950 ₪ (כולל מע"מ) בגין התשלום לרוני וייס; 4,300 ₪ (כולל מע"מ) בגין התשלום לסטודיו ברוך נווה; וסך של 48,000 ₪ (כולל מע"מ, בהיעדר מחלוקת על כך מצד הנתבעים) ששולם ל"שיין הפקות". סך כל תשלומי הנתבעים לספקים על פי הפירוט דלעיל עומד על 93,250 ₪. כמו כן יש להפחית מהסכום ששילמו הנתבעים לתובעים (בסך הכל 72,646 ₪) את הסכומים ששילמו הנתבעים לספקיהם בסך 26,762 ₪ (כל הסכומים כוללים מע"מ), כך שהתשלום הישיר לנתבעים על חשבון המגיע להם (50% מהיתרה) הוא 45,884 ₪. חישוב הסכום שיש לשלם לתובעים הוא כדלהלן: חלקם של הנתבעים בתקבולים שנתקבלו עד כה הוא: (כולל מע"מ) 139,994 ₪ = (26,762 ₪-93,250 ₪-400,000) X 1/2 מהסך הנ"ל יש להפחית את הסכום ששולם בפועל לתובעים, בהפחתת הסך של 26,762 ₪ מתוכו שנועד לתשלום לספקים, היינו יש להפחית רק 45,884 ₪. התוצאה היא 94,110 ₪ (כולל מע"מ). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27/6/01), ויצוין כי התובעים לא ביקשו (גם בסיכומיהם) הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שקדמה למועד הנ"ל. 26. לשאלת היריבות האישית: התובעים טוענים כי שני הנתבעים חבים כלפיהם, ולא רק ורד הפקות בע"מ. הנתבעים מתנגדים לכך נמרצות וטוענים כי מדובר בהתקשרות בין שתי חברות אשר - כמו בכל מקרה שבו חברות עושות עסקים - נעשו באמצעות האנשים המוסמכים לכך (ובמקרה דנן - התובע, מר אורון והנתבע, מר אדמון וכן מר לביא), אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שהצדדים להתקשרות שביניהם - ורק ביניהם - ישנה גם יריבות בתביעה זו הם רק התאגידים ולא היחידים. סיכומי התובעים מלמדים כי אין בפנינו טענה של "הרמת מסך" ואף הטענה של התחייבות או התקשרות חוזית אישית של מר אדמון כבר אינה נטענת על ידי התובעים. טענתם בסיכומיהם היא לחבות אישית של מר אדמון בנזיקין, אשר על פי הפסיקה מוטלת על אדם אישית גם בגין פעולות שביצע כאורגן של חברה. העילה החוזית כלפי מר אדמון (ס' 5.1 לכתב התביעה) נזנחה בסיכומי התובעים, וטוב שכך. אשר לעילה הנזיקית, זו מתבססת אך ורק על עוולת התרמית (ס' 56 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]). התרמית הנטענת היא בכך שלטענת התובעים אמר מר אדמון כי הכנסת שילמה רק 200,000 ₪ ואף זאת כנגד ערבות בנקאית באותו סכום, ולא סיפר כי הערבות פקעה וכי הכנסת שילמה מקדמה נוספת, גם כן על סך 200,000 ₪. התובעים טוענים כי לו ידעו עובדות אלה לא היו ממשיכים להשקיע עבודה רבה תמורת הסכום הנמוך שקיבלו בפועל מבלי לקבל את התשלום לספקיהם ואת הסכום המגיע להם (מחצית היתרה שמעבר לתשלומים לספקים). 27. לאחר עיון בראיות באתי למסקנה שהתובעים לא הוכיחו את התרמית הנטענת מצידו של הנתבע 2, מר דוד אדמון. הנתבע 2 אמנם לא יכול היה לאשר פוזיטיבית כי סיפר לתובע על התקבול השני מהכנסת, אולם מכאן ועד למסקנה שמדובר בתרמית בכלל ומצד מר אדמון באופן אישי בפרט - רחוקה הדרך. גם התובע וגם עה/2, מר לביא, העידו - כמו מר אדמון עצמו - כי האיש שטיפל מטעם ורד הפקות בעיקרם של העניינים הקשורים בפרשה נשוא תביעה זו היה מר לביא ולא מר אדמון. בנוסף לכל הפחות אינני יכול לומר שהוכח כי מר אדמון אכן התכוון "להטעות את התובע" כדרישת הסיפא לס' 56 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]. 28. המסקנה היא כי דין התביעה האישית נגד מר דוד אדמון (הנתבע 2) להידחות. אוסיף כי מסיכומי התובעים עולה גם שאין לתובע 2 (מר גד אורון) כל עילה אישית, פרט לטענות שעניינן פגיעה במוניטין ועגמת נפש שבהן אדון להלן. 29. פגיעה במוניטין ועגמת נפש: מטבעם של נזקים כגון דא שהוכחתם המדויקת קשה. יחד עם זאת סבורני שהתובעים הצליחו להוכיח עצם קיומם של נזקים מהסוג דנן כמסתבר ממכתבי "רוני הפקות" והמפיק הטכני פלג (נספחים כ"ג (1) ו-כ"ג (2) לתצהיר מר אורון). נראה שאמינותם העיסקית של התובעים בתחום פעילותם המוגדר, מול שני ספקים אלה (לפחות) נפגעה לפחות במידת מה, משום שלא קיבלו את כספם בקשר לפרוייקט נשוא תביעה זו (או שלא קיבלוהו בזמן). ברור שלפחות לגבי רוני הפקות היה על ורד הפקות לשלם לה את הכספים (או לשלם לתובעת על מנת שתשלם לרוני הפקות). על כן יש לורד הפקות, שנמנעה מלשלם את כל המגיע ממנה ובמועד, אחריות לנזק דנן. בהעדר נתונים המאפשרים לאמוד את היקף הנזק ולאור טבעו שממילא אינו מאפשר אלא לפסוק פיצוי בגינו על דרך האמדן, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת 2 פיצוי בגין הנזקים נשוא סעיף זה בסך כולל (להיום) של 15,000 ש"ח. אוסיף כי האבחנה שמנסים התובעים לערוך בין פגיעה במוניטין לבין עגמת נפש אינו - בנסיבות ענייננו - אלא ניסיון "לשכפל" אותו נזק עצמו. 30. הערות נוספות לפני סיום א. התובעים התייחסו בסיכומיהם גם לטענת קיזוז מצד הנתבעים, אלא שבסיכומי הנתבעים אין עוד זכר לטענת קיזוז. על כן אין היא צריכה דיון והכרעה. ב. מסתבר שסמוך לפני תום ההליכים בתיק שבפניי הגישה ורד הפקות תביעה כספית נגד הכנסת. אינני מביע בפסק דין זה דעה בשאלה כיצד תשפיע זכייה אפשרית בסכום כלשהו בהליך הנ"ל על יחסי הצדדים שבפניי. ג. סוף דבר: 31. א. הנתבעת 1, ורד הפקות בע"מ, תשלם לתובעת 1 סך של 94,110 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/6/01; וסך נוסף של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. ב. התביעה נגד הנתבע 2 (מר דוד אדמון), נדחית. החלטתי שלא לעשות צו נפרד להוצאות לזכותו שכן יוצג יחד עם הנתבעת 2 והיה צפוי ממילא אף להעיד מטעמה. ג. הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעת בסך השווה ל-3,000 ₪ (המבטאים - בקירוב - חלק יחסי של אגרת המשפט לפי התוצאה), וכן תישא בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 17,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לשני סכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הפקה