פסק דין 1. התובעים כבעלי מונית תבעו את הנתבע לפצות אותם. לטענתם ביום 30/12/03 הוא מסר לתובע מס' 1 על קיומה של נסיעה שהתבררה לאחר מכן של שוהים בלתי חוקיים ללא רשיון כניסה לישראל. נסיעה שסיבכה אותם בפלילים וגם כלכלית. 2. הן התובעים והן הנתבע נוהגים במוניות. לפי גרסת התובעים הם עובדים באותה תחנה עם הנתבע. הנתבע מסר לתובע מס' 1 על נסיעה בסמוך לאלעד, של נוסעים יהודים. כאשר הוא הגיע למקום התברר לו כי הנתבע לקח נסיעה זו ובמקום נותרו נוסעים אחרים, פלשתינאים. לפי גרסת התובע מס' 1 הנתבע הסכים כי לקח את הנסיעה של היהודים אך הוא נטע בו אמון כי הנוסעים הנוספים כשרים להיכנס לישראל. התובע מס' 1 העיד כי הנתבע אמר לו כי הוא כל הזמן לוקח אותם לאשדוד ובחזרה. בשלב זה הוא העלה את הנוסעים במונית ולאחר שתי דקות הוא נעצר על ידי מג"ב. התובע מס' 1 יצר קשר שוב עם הנתבע שאמר לו לומר למג"ב כי בטעות הוא הגיע לאזור ולקח את האנשים שראה בנסיעה רגילה. אולם זה לא עזר והתוצאה הייתה שנפתח לו תיק פלילי וגם המונית נלקחה ממנו לחודש יחד עם הרשיון. אסמכתא לדברי התובע מס' 1 מצויה בפתקית שצורפה לכתב התביעה ובה גרסת הנתבע, כי דיווח על נסיעה, אלא שהוא לא ידע וגם התובע מס' 1 לא ידעו כי מדובר על הסעת נוסעים בלתי חוקיים. 3. בכתב ההגנה מסכים הנתבע שדיווח לתובע על נסיעה באותו יום באזור אלעד. כמו כן הוא טוען שהוא הודיע לתובע כי מדובר על פועלים ערבים. לפי גרסתו הוא הודיע לתובע כי הוא אינו לוקח את הנוסעים הללו. לטענתו התובע לקח את הנוסעים משיקוליו. באשר לרישום בפתק הוא הודה שזה רישום שלו שנועד לשחרר את המונית לפי בקשת התובע מס' 1. 4. בעדותו העיד התובע מס' 1 כי מראש אמר שאינו מוכן לקחת נוסעים שאינם יהודים. באשר להיות הנוסעים לא יהודים העיד הנתבע: "אני מסכים שדיווחתי על הנסיעה .....אני לקחתי משם משפחה יהודית, ושאלתי אם מישהו מוכן לקחת את הנסיעה. ...הוא לא אמר ספציפית שהוא לא רוצה נוסעים ערבים. הוא שאל איזה סוג של נוסעים, אמרתי לו שלקחתי את המשפחה, וכולם יודעים שיש שם נוסעים ערבים". לכך השיב התובע בשניים. כי הנתבע קיבל כסף מהקבלן. שנית כי אילו ידע הוא לא היה נוסע מאשדוד. עוד עולה מעדותו של הנתבע כי לגרסתו מדובר בנסיעה פרטית ולכן היא לא נרשמה בתחנה. 5. לאור העדויות הללו אני מאמינה לתובעים כי הנתבע יצר רושם כי הנסיעה היא של משפחה יהודית. אני מאמינה לתובעים כי ככל הנראה מדובר בנסיעה שהוזמנה דרכו שלא באמצעות התחנה. אני גם מאמינה כי הנתבע ידע שיש סיכון שלנוסעים אין אישורי כניסה ועבודה בישראל והוא לא הבהיר זאת לתובע מס' 1. אני גם מאמינה כי הוא יצר מצג שווא באשר לנסיעה. כאשר התובע מס' 1 הגיע למקום הוא השאיר לו להתמודד עם הפיתוי של לקיחת נסיעה או ויתור עליה. אינני שוללת את חלקו של התובע מס' 1 על שבחר לעצום עיניים ולהסתמך על הנתבע ולכך יש מקום לתת את הדעת בגדר רשלנות תורמת. 6. הסכום הנתבע הוא 15,000 ₪. הפסד 30 ימי עבודה כפול 500 ₪ ליום, ועוד עגמת נפש. הטענה היא כי לא ניתן היה להפעיל את המונית כי היא נתפסה ולא שוחררה במשך חודש. הנתבע טען בהגנתו כי התובעים עבדו בחודש שהמונית לא הייתה בידיהם והוא צירף על כך תלושי משכורת של התובעים כנהגים בהלל הסעות בחודש ינואר 2004. עוד מוסיף הנתבע כי התובעים עבדו כנהגים שכירים באותו חודש ולא היו להם כל הוצאות. לראיה צורפה אסמכתא כי לתחנה שולמו 3,300 ₪ על ידי החברה שהעסיקה את התובעים . לא ברור מתוך האישור הזה האם אלה הוצאות של חודש אחד למונית אחת או למספר רכבים. 7. השתכנעתי כי התובעים עבדו בחודש הרלבנטי אולם מהמונית הם לא גייסו הכנסה כפי שהיו יכולים לעשות אילו זו לא נתפסה. בהעדר מחלוקת מצד הנתבע בכתב ההגנה לסכום של 500 ₪ ליום, התנגדות שהיה צריך לצפות לה לאור היותו גם נהג מונית באותה תחנה, אני מקבלת את הסכום הזה. אולם בהעדר אישור רואה חשבון כי זו הכנסה לאחר ניכוי הוצאות המונית אני מעמידה את הסכום הנטו על מחצית. מתוך התוצאה אני מנכה 70% עבור רשלנות תורמת. העבירה של הסעת נוסעים ללא רשיון כניסה לישראל נקבעה בסעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 כדלקמן: "(ג)(1) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, דינו מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין);" בסעיף קטן ד' סעיף משנה (1) לסעיף 12א' האמור הועבר הנטל למסיע לשכנע כי בדק את המסמכים. התובע מס' 1 היה מעבר לקו הירוק והוא גם ידע שמדובר על נסיעה לתוך ישראל ולא באזור. הוא ראה שמדובר בפועלים פלשתינאים. לכן הוא לא היה יכול להסתפק בהבטחה של הנתבע שזה בסדר. יחד עם זאת הנתבע לא היה צריך להטעות אותו ועל ההטעיה והנזק שנגרם ממנו נקבע הפיצוי. 8. אין מחלוקת כי המונית הוחזקה 30 יום. במהלך פרק זמן זה לא היו הכנסות וגם לא היו הוצאות לכן אני מעמידה את ההפסד על 7,500 ₪. מתוך סכום זה אני מנכה 70% עבור רשלנות תורמת. לכן הסכום לתשלום הוא 2,250 ₪. לכך אני מוסיפה פיצוי על עגמת נפש של 2,500 ₪. 9. הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/12/03 ועד ליום התשלום בפועל ועוד סך של 2,500 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל, וכן את אגרת בית המשפט בסך של 187 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15/3/04 ועד לתשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משרד הפניםנהג מוניתמוניתשוהה בלתי חוקי