פסק דין 1. התובע, מר חיים כהן, היה בשת 1999 המנהל ובעל המניות העיקרי בחב' פ.ס.ק תשתיות ופיתוח בע"מ (להלן: החברה), אשר רכשה מהעסק של הנתבע ואביו חומרי בניין. שיקים מעותדים שהחברה משכה לתשלום עבור הסחורה לא כובדו, והחברה הפסיקה את פעילותה בנובמבר 1999. הנתבע, מר מרדכי בן ציון, היה אז כבן 30 ועבד בעסק של אביו. אביו של הנתבע נפטר בספטמבר 1999, והנתבע נאלץ להתמודד עם חובות כבדים של לקוחות, שלא נפרעו. חובה של החברה לנתבע עמד אז על למעלה מ- 190,000 ₪. 2. ביום 19.11.99, שהיה ערב שבת, בסביבות השעה 22.30, הגיע הנתבע, ביחד עם גיסו, מר אלימלך עמרם, לבית התובע, על מנת לשוחח עמו על תשלום החוב. אותה שעה הסב התובע בחברת שגריר הולנד בישראל ואשתו, ומספר אנשים נוספים, והם דנו בפרוייקט בנייה של ממשלת הולנד בעזה, אשר התובע אמור היה לקבל בו תפקיד. התובע טוען כי כשפתח את דלתו לנתבע ולגיסו, החל הנתבע לצעוק עליו, כי הוא גנב ורמאי, וכי גזל את האוכל מפי ילדיו, והוא עורך מסיבות; ודברים נוספים דומים. התובע טוען עוד, כי הנתבע אף פנה ישירות אל האורחים, שישבו בסלון ביתו, וטען כלפיהם כי הם אוכלים מהכסף שנועד לילדיו. הנתבע וגיסו סרבו לעזוב את בית התובע, למרות שביקש מהם לעזוב, ואז הזעיק התובע את המשטרה, אשר הרחיקה את השניים מהמקום. התובע התלונן כנגד הנתבע במשטרה, ובעקבות כך הוגש כנגד הנתבע וגיסו כתב אישום באשמה של הסגת גבול. הושגה עסקת טיעון בין השניים לבין התביעה, ולפיה הם הודו בעבירה, והושת עליהם שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. 3. בתביעה דנן תובע התובע - בשל אותו אירוע - פיצויים בסך 60,000 ₪ בגין לשון הרע, פגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו, ובגין נזק נפשי. הוא טוען כי הנתבע גרם לו השפלה, עשה אותו מושא לשנאה, לעג ובוז ופגע בשמו הטוב בפני אורחיו. 4. הנתבע מכחיש כי כינה את התובע: גנב, רמאי, וגוזל לחמם של ילדיו. לטענתו, התובע היה זה שהחל לצעוק עליו, מייד כשהזדהה, וכי המהומה במקום קמה כתוצאה מצעקותיו של התובע. הנתבע טוען כי הוא מצידו פנה אל התובע בשקט, ואלמלא תגובתו הצעקנית והמתגרה של התובע, לא היו דבריהם נשמעים על ידי האורחים ובני הבית האחרים. עוד טוען הנתבע, כי התובע הורה לבנו להביא למקום את כלבו, כלב גדול, אשר שרט את הנתבע. הנתבע מודע לכך, שהחייבת כלפיו היא החברה, ולא התובע באופן אישי, אך מאחר והתובע היה האיש שמאחורי החברה, והוא אשר רכש מאביו את הסחורה מושא החוב, רואה בו הנתבע אחראי לחוב ומפנה כלפיו את כעסו בשל אי פירעונו, ולרבות על כך שהתובע מקיים רמת חיים גבוהה, בעוד שהעסק של הנתבע (שנכנס בנעלי אביו המנוח) קרס בשל ההתחמקות של התובע (ולקוחות נוספים) מפירעון חובותיהם. 5. שמעתי את עדויותיהם של התובע, של שותפו בחברה, מר עמרם יצחק, של הנתבע ושל גיסו. אין מחלוקת כי התובע והנתבע נפגשו לראשונה פנים אל פנים בעת האירוע המדובר. עוד אין מחלוקת, כי זמן מה לפני כן טילפן הנתבע אל התובע, אך יש מחלוקת לגבי תוכן השיחה: התובע טוען כי הנתבע דרש את פירעון החוב ואיים עליו, תוך רמזים שיפגע במשפחתו. בשל כך ניתק התובע את השיחה והתלונן במשטרה על האיום. הנתבע מכחיש כי באותה שיחה הוא איים על התובע וטוען כי התובע טרק בפניו את הטלפון ברגע ששמע את שמו. על כל פנים, כאשר הקיש הנתבע על דלת ביתו של התובע, במועד האירוע המדובר, פתח התובע את הדלת, ורק לאחר שהנתבע הציג את עצמו - ידע התובע במי מדובר. באזור דלת הכניסה לבית התובע יש מסדרון, שרוחבו מספר מטרים, וממנו יורדות כמה מדרגות אל סלון הבית (התרשים ת/ 1). התובע טוען, כי לאחר שהנתבע וגיסו נכנסו לבית, "הם עמדו במסדרון שלפני הסלון ולפני המעקה. אז הנתבע התחיל לצעוק: 'אתה גנב, אתה גונב את הכסף של הילדים שלי, אתה גונב את האוכל של הילדים שלי, אתה רמאי'. אז הוא פנה לאורחים שהיו בסלון ובחדר האוכל ואמר להם: 'אתם אוכלים מהאוכל של הילדים שלי'. הוא התקדם עד המעקה וצעק אליהם" (בעמ' 7 לפר'). לדברי התובע, בתגובה לצעקות אלה של הנתבע, הוא ביקש ממנו לצאת החוצה ולשוחח עמו בחוץ, אך הנתבע סרב לצאת והמשיך באותן צעקות, לרבות כלפי האורחים שהיו בבית. בשל הצעקות ירד בנו של הנתבע (כבן 21) מחדרו ובהמשך - הביא אל מסדרון הכניסה את כלבו של התובע, אשר היה קודם לכן בחצר והחל לנבוח, לשמע הצעקות. בשלב זה ביקש התובע מאשתו שתתקשר למשטרה, וכעבור כרבע שעה הגיע שוטר, אשר ביקש מהנתבע ומגיסו לצאת מהבית, ואז הם יצאו. ב"כ הנתבע עימת את התובע עם כך שבהודעה שהתובע מסר במשטרה בליל האירוע (המוצג נ/ 1), הוא לא ציין שהתובע פנה בדברים אל האורחים שהיו בבית. התובע השיב: "יכול להיות שמעצבים. אין שום סיבה לומר שהנתבע פנה אלי או אל האורחים. כולם נמצאים שם בסלון" (בעמ' 10 לפר'). עוד שאל ב"כ הנתבע את התובע מדוע לא ציין בעדותו, כי הנתבע קרב את פניו אליו, למצב של פנים-מול-פנים, כפי שהתובע מסר בהודעתו במשטרה. התובע השיב כי שכח לציין זאת בתיאור שמסר בעדותו. לעניין זה יש לציין כי הנתבע וגיסו העידו כי דווקא התובע הוא שהתקרב אל הנתבע למצב של פנים-מול-פנים. התובע הכחיש את טענת הנתבע, כי מייד לאחר שהזדהה בפניו, הודיע לו התובע כי לא יקבל את כספו. מטעם התובע העיד אף שותפו לשעבר בחברה, מר עמרם יצחק, שזומן לעדות לנוכח טענות הנתבע, כי לפני שהגיע לבית התובע, הוא ביקר בביתו של יצחק, והאחרון הפנה אותו אל בית התובע. עוד טען הנתבע, כי יצחק הביע נכונות לשלם שליש מסכום החוב (כשיעור חלקו במניות החברה), אך זאת בתנאי שהתובע, מצידו, ישלם את שני השלישים הנותרים של החוב. יצחק הכחיש בעדותו את שתי הטענות הללו של הנתבע. לדבריו, אמר לנתבע כי כאשר ירווח לו, הוא יהיה מוכן לשלם שליש מכספי החוב של החברה לנתבע, אך לא התנה זאת בכך שהתובע ישלם את יתרת החוב. 6. הנתבע נשאל בחקירה הנגדית האם בואו לבית התובע בערב שבת - לאחר שלטענתו לא הצליח לתאם פגישה עם התובע או לשוחח עמו בטלפון - היא שיטתו לגבות את החוב שמגיע לו. הנתבע השיב: "זה לא שלא הצלחתי. התובע התחמק ממני. עם הפקידה של התובע והשותף שלו ומנהלי העבודה שלו הצלחתי ליצור קשר, אך התובע התחמק ממני, לכן אני חושב שאחרי זמן שהוא לא יוצר אתי קשר, והשארתי לו הודעות, והוא לא חזר אלי, וגם הייתי בביתו והשארתי הודעה ולא חזר, הגעתי אליו לביתו" (בעמ' 19 לפר'). וכך היתה תחילת המפגש, אליבא דנתבע: "אמרתי: 'ערב טוב, מר חיים כהן?' הוא ענה: 'כן, בבקשה'. נכנסנו. אמרתי לו: 'שלום, אני מוטי בן ציון'. לאחר שהוא שמע את שמי - כשם שבשיחת טלפון שהיתה לפני כן, ניתק אותה ברגע ששמע את שמי - כשהייתי אצלו באותו ערב, הוא שמע את השם שלי והתחיל להשתולל ולהתעצבן. הוא אמר: 'אתם מאפייה, פושעים, רמאים, נוכלים', כל זה, ואני אומר לו: 'תירגע, בוא נשב ונדבר ונבין מה קרה, קורה שאנשים נופלים, בוא נשב ונדבר כמו שדיברתי עם השותף שלך" (בעמ' 19 - 20 לפר'). הנתבע טען, כי בשלב זה לא שמע, שהתובע מבקש ממנו לצאת מהבית, אלא רק בשלב יותר מאוחר: "אולי יותר מאוחר. אני אומר זאת מכיוון ששמעתי את עדות התובע, והוא טען שאמר לי לצאת. אני לא זוכר ששמעתי אותו מבקש ממני לצאת, וזאת לאורך כל האירוע, הוא המשיך להתווכח אתי ונצמד פנים אל פנים אלי ואמר לי: 'אתה תקבל את הכסף שלך רק דרך בית משפט'" (בעמ' 20 לפר'). הנתבע טען כי עם כניסתו לבית, הוא לא ראה את האורחים שישבו בסלון, מכיוון שעמד כשצידו מופנה לשם. רק מאוחר יותר, כאשר התובע ביקש מבנו להביא את הכלב - אשר נמצא בחצר, ולדברי הנתבע הובל אל המסדרון דרך הסלון - רק אז הבחין הנתבע באורחים שבסלון. הנתבע נתן הסבר נוסף לכך שלא הבחין באורחים: "ולא הבחנתי בהם מאחר ובתקופה ההיא, שאבא שלי נפטר, לא הלכתי לגבות כספים, ורק כשהוא נפטר התחלתי לטפל בזה, אני נכנסתי עם העיניים למטה, הרגשתי לא נוח, כאילו מקבץ נדבות" (בעמ' 21 לפר'). הנתבע הכחיש כי כינה את התובע: גנב, רמאי, וכי הטיח בו שהוא גונב אוכל מפי ילדיו. לטענתו - "לא, אני אמרתי לו שהכסף הזה מגיע לי, שאנו כולנו עובדים בשביל להביא אוכל הביתה למשפחה. ... אמרתי לו: 'לא רק שהכסף הזה מגיע לי, ולא מספיק שאתה צועק, אתה גם קורא לי רמאי'" (בעמ' 22 לפר'). ב"כ התובע הקשה: "זאת אומרת, אתה דיברת בעדינות, והוא השתולל וצעק". והנתבע השיב: "היה שלב שכדי שהוא ישמע אותי, הרמתי את הקול ואמרתי לו להירגע, ועל מה בכלל הויכוח, ובוא נשב ונדבר" (בעמ' 22 לפר'). הנתבע טען, כאמור, כי את בקשתו של התובע, שיצא מהבית, הוא לא שמע עד לשלב שבו הובא הכלב למקום עמידתו, ואז לא יכול היה לצאת, מכיוון שהכלב "ריתק" אותו למקומו. 7. ב"כ התובע הטיח בנתבע, כי טענתו שנשרט על ידי הכלב אינה אמת, ולא "נולדה" אלא בדיעבד, אך הנתבע עמד על דעתו, שטענה זו אמיתית. לעניין זה אציין כי הנתבע תמך את טענתו זו במסמך ת/ 3: אישור של לשכת הבריאות הנפתית ברחובות, ולפיו הנתבע ביקר שם, ביום 21.11.00, לשם פעולות למניעת כלבת. התאריך: 21 בנובמבר נופל יומיים לאחר האירוע (כלומר, יום א'), אולם השנה שצויינה במסמך ת/ 3 היא שנת 2000, בעוד שהאירוע התרחש ביום 19.11.99. תמיהה נוספת: התאריך שעל גבי האישור ת/3 הוא: 14.11.00. כיצד אושר, ביום 14.11.00, ביקור של הנתבע בלשכה הנפתית, ביום 21.11.00? האם מדובר באישור "עתידני"? לנוכח תמיהות אלה, שעולות על פני המסמך, טען ב"כ התובע, כי מדובר במסמך מזוייף ובטענה שיקרית. בתקופה שהוקצבה לב"כ הצדדים להגיש את סיכומיהם הגיש ב"כ הנתבע בקשה להוסיף אישור של משרד הבריאות, על מנת לתקן טעות שנפלה במסמך ת/ 3. ב"כ התובע התנגד לבקשה, אך התרתי הגשת האישור המתוקן, בהחלטתי מיום 25.3.04. באישור המתוקן כתבה גב' עדינה חלף-משולם, רכזת בכירה בלשכת הבריאות הנפתית ברחובות, על גבי תצלום של האישור המקורי: "בתאריך 14.11.00 הוצא אישור לעיל, עקב טעות אופטית צויין שביקר בלשכתנו ב- 21.11.00, והתאריך הנכון הינו 21.11.99" (ההדגשה במקור). לאישור המתוקן צורפה תעודת עובד ציבור של הכותבת, לאימות האמור בתיקון. ב"כ התובע הודיע כי אינו מבקש לזמן את הכותבת לחקירה על תעודת עובד הציבור שערכה. בכך באה על תיקונה הטעות שנפלה במסמך ת/3, ונמצא כי הנתבע אכן ביקר, יומיים לאחר האירוע, בלשכת הבריאות הנפתית לשם פעולות למניעת כלבת. הנתבע עומת עם כך, ששוטר שבדק את האירוע רשם כי השריטה בזרוע ימין, אשר הנתבע הראה לו, נראית כשריטה ישנה. הנתבע השיב כי לא ידע שכך נרשם בדו"ח של השוטר, וכי יתכן שהשוטר ראה שריטה כזאת ליד המקום שבו פגע בו הכלב. הנתבע עמד על טענתו, שהכלב תקף אותו: "הכלב באמת תקף אותי. זה כלב גדול, נובח, נוהם, הילד שלו החזיק את הכלב ברצועה, הכלב הגיע אלי. אני לא יודע אם הוא נשך או שרט אותי ביד (מצביע על יד ימין באזור המרפק). ... ברגע שהוא זינק עלי הספקתי למשוך את היד. יכול להיות ששרט אותי עם קצות השיניים שלו. לא בציפורניו" (בעמ' 26 - 27 לפר'). 8. הנתבע העיד מטעמו את גיסו, מר אלימלך עמרם, שנלווה אליו ל"ביקור" בבית התובע. מר עמרם לא תמך בכל פרטי האירוע וחילופי הדברים, כפי שתיאר אותם הנתבע עצמו. כך, בדבריו לגבי הרגע שלאחר שהנתבע אמר לתובע מי הוא: "הוא (התובע - י.ק.) הרים את קולו. הוא אמר: 'אני לא אשלם לך'. התובע התקרב לגיסי פנים אל פנים ופשוט חיפש לריב. היו לו מלא אורחים. ראיתי אותם. שאלה: אפשר לראות אותם מהכניסה? תשובה: כן, כשנכנסנו ראינו" (בעמ' 29 לפר'). הנה כי כן, עמרם הבחין מייד כי בבית יש "מלא אורחים", והוא אף נוקט לשון רבים: "כשנכנסנו ראינו" (את האורחים). בפרטים אחרים מסר עמרם גירסה דומה לזו של הנתבע, לאמור: כי הנתבע ביקש מהתובע לשבת ולדבר; כי בקשת התובע שיצאו מהבית נשמעה "רק אחרי שהכלב כבר היה"; כי הכלב נשך את הנתבע ביד ימין; וכי השניים לא יכלו לצאת מהבית בגלל הכלב (בעמ' 30 לפר'). עמרם, שלא נתבע בתביעה זו על ידי התובע, היה יותר פתוח וישיר מהנתבע, לגבי הדברים שהוא עצמו אמר לתובע: "אמרתי לו שהוא חצוף ונוכל, ואני אומר זאת גם עכשיו. אמרתי לו גם רמאי" (בעמ' 31 לפר'). לדבריו, אף לשוטר שחקר אותו אמר עמרם, כי הטיח בפני התובע שהוא: "חצוף, שקרן, רמאי". לעומת זאת, ככל שמדובר בהתנהגותו ובדבריו של הנתבע, היה תיאורו של עמרם מאד מינורי ותואם את גירסת הנתבע: "גיסי אמר לו בדיוק מה שאמר לשותף שלו שבוע לפני כן: שהם ישבו וידברו. הוא ביקש מהתובע לשבת לדבר אתו על החוב" (בעמ' 31 לפר'). עמרם נשאל אם הנתבע אמר לאורחיו של התובע, שהם עושים מסיבה ואוכלים מהכסף של ילדיו. עמרם השיב: "הוא אמר דברים דומים לתובע, בלחש. הוא לא צעק לאורחים שישבו" (כך טען גם הנתבע, בעמ' 27 לפר'). ולעומת התנהגותו העדינה של הנתבע - "מצד התובע השיחה התנהלה בצורה שלא ראיתי כמוה. התובע התגרה בגיסי. הוא התקרב אליו פנים אל פנים" (בעמ' 32 לפר'). 9. לאחר ששמעתי את העדים, מסקנתי היא כי הנתבע אמר לתובע, בקול רם, את הדברים: 'אתה גנב, אתה רמאי, אתה גונב את הכסף של הילדים שלי', כפי שהתובע טען. איני מאמינה לנתבע, כי כל שאמר לתובע - ביישוב הדעת ובשקט, לגירסתו - היה כי הוא רוצה לשבת ולשוחח עמו אודות פירעון החוב. הרי לגירסתו של הנתבע עצמו, ברגע שאמר לתובע מי הוא - החל התובע "להשתולל ולהתעצבן" וכינה אותו בכינויי גנאי חריפים. עוד העיד הנתבע, בדברים יוצאים מהלב ומשכנעים, על המצוקה הקשה, ועל התחמקותו הקודמת של התובע ממנו, אשר הביאו אותו "לבקרו" בביתו בערב שבת. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כלל כי הנתבע מצידו נותר מיושב, שקט ושקול, לנוכח תגובתו החריפה של התובע, כשנודע לו מי הם הזרים הבלתי קרואים שמטרידים אותו ערב שבת, בעודו מסב עם אורחיו. גיסו של הנתבע אמר בגלוי, כי הטיח בפני התובע שהוא נוכל, שקרן ורמאי, ואני מאמינה כי אף הנתבע עצמו אמר לתובע את הדברים שהלה ייחס לו. כמו כן, איני מאמינה לנתבע, כי לא הבחין באורחים שבסלון ביתו של התובע. כאמור, הסלון נמוך בכמה מדרגות ממפלס הכניסה, והמרחק בין שני המקומות הוא בן מטרים ספורים. לעניין זה בולטת הסתירה בין עדותו של הנתבע לבין עדות גיסו, שהבחין בבית "מלא אורחים", מייד בכניסתו, ולדעתו אף הנתבע עצמו הבחין בהם. מבלי לקבוע מסמרות, האם הנתבע פנה ישירות אל האורחים וטען בפניהם כי הם אוכלים מהכסף שנועד לילדיו - די בכך שהנתבע אמר דברים ברוח זו לתובע, בקול רם, על מנת שהדברים יגיעו לאוזני האורחים. איני מאמינה לנתבע ולגיסו, כי הדברים הללו נאמרו רק באוזני התובע, ובלחש. כמו כן, איני מאמינה לנתבע ולגיסו, כי "לא שמעו" שהתובע מבקש מהם לצאת מביתו, אלא בשלב מאוחר יותר של חילופי הדברים. מנגד, מאמינה אני לנתבע כי התובע מצידו - כששמע מי הבאים לביתו - הטיח בפניהם דברים ברוח: 'אתם מאפייה, פושעים, רמאים, נוכלים' ואף זאת - בקול רם. שני הצדדים העידו כי חילופי הדברים ביניהם התנהלו בצעקות. אין מחלוקת, כי התובע ביקש מבנו להביא את הכלב מהחצר, והכלב הובא והוחזק על ידי הבן צמוד לנתבע ולגיסו. מטבע הדברים, "נחלץ" הכלב להגן על בעליו, ואני מאמינה לנתבע כי הכלב קפץ עליו ופגע בידו. הנתבע לא טען כי נגרם לו נזק פיזי מתקיפת הכלב, למעט שריטה בידו. ניתן להבין את ניסיונו של הנתבע, מעצם היותו נתבע בתביעה זו, להרחיק עצמו מאמירת דברים, שיכולים לבוא בגדר פרסום לשון הרע, אך כאמור - אני מאמינה בעניין זה לתובע, כי הנתבע אמר את שיוחס לו, ובקול רם (אם לא בצעקה). בנסיבות אלה, הדברים הגיעו מן הסתם לאוזני האורחים שבסלון. בסופו של דבר, התמונה שמצטיירת היא, כי כאשר הזדהה הנתבע בפני התובע, הגיב התובע בדברים בוטים ובקול רם, ושני הצדדים החליפו ביניהם צעקות, שבמהלכן אמרו זה לזה את שכל אחד מהם מייחס למשנהו. 10. בואו של הנתבע אל בית התובע בערב שבת על מנת לקדם את גביית החוב, כאשר התובע מסב עם אורחיו בסלון ביתו; וסירובו של הנתבע לעזוב את הבית, לדרישת התובע - מהווים עוולות של הסגת גבול, על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ושל פגיעה בפרטיות, על פי סעיף 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (כפי שצויין, הודה הנתבע, בתיק הפלילי שהתנהל כנגדו, בעבירה של הסגת גבול). הדברים שאמר הנתבע לתובע בקול רם, בנוכחות אורחיו של התובע, מהווים פרסום של לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. ב"כ הנתבע טען כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב בפרסום, על פי סעיף 15 (3) לחוק איסור לשון הרע. בסעיף 15 רישא נקבע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע "עשה את הפרסום בתום לב" באחת מן הנסיבות שפורטו בהמשך הסעיף. ב"כ הנתבע טוען כי הנסיבות הן כאמור בפיסקה (3) של סעיף 15: "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום, או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". העניין האישי הכשר שהיה לנתבע הוא החוב הגדול, אשר חברתו של התובע חבה לו. בעניין זה הגיע הנתבע לבית התובע, לאחר שהלה חמק מפגישה או מקשר אתו. אני מסכימה כי דבר החוב, שקיומו אינו שנוי במחלוקת, היה עניין אישי כשר של הנתבע, אך איני מסכימה כי דברי הגנאי, שהנתבע הטיח בתובע בקול רם, בנוכחות אורחיו, נעשו "לשם הגנה" על אותו עניין. כב' השופטת לורך ציינה בהחלטתה, בתיק הפלילי כנגד הנתבע, כי "התנהגות זו ראוייה לגינוי, באשר סכסוכים וגביית חובות יש לפתור באמצעים חוקיים". ניתן להבין לליבו של הנתבע, למצוקתו ולכעסו על התובע, אולם דברי הגנאי שהטיח בתובע אין בהם כדי "להגן" על עניין החוב, אלא הם היוו פורקן לזעמו המובן של הנתבע, ואין ספק שהיה בהם כדי להעמיד את התובע באור שלילי ובלתי נעים בעיני אורחיו, או - לשיטתו של הנתבע - לנסות להראות כי התובע אינו איש עסקים הגון, כפי שהוא מתיימר להציג עצמו. ב"כ הנתבע טוען, כי הנתבע הגיע לבית התובע על מנת לשוחח עמו אישית, ולא ידע מראש כי יהיו אורחים בבית. אין בכך כדי לשנות, משנוכח הנתבע כי יש אורחים בבית, ולמרות זאת, ואף למרות דרישתו של התובע כי יעזוב את הבית - הוא השמיע בקול רם את דברי הגנאי. על כן אני דוחה את הטענה כי הנתבע חוסה בצילה של הגנת תום הלב בפרסום. נכון כי פרסום ייחשב כלשון הרע לא רק על פי הרגשתו הסובייקטיבית של התובע, אלא אם נמצא כזה לפי מבחן אובייקטיבי של סבירות. במקרה דנן, אין ספק כי הטחת דברים כמו: 'אתה גנב, רמאי, גזלת את הכסף מהילדים שלי' - יש בה כדי להשחיר את פניו של התובע בפני אורחיו, גם לפי מבחן אובייקטיבי. קראתי את פסק דינו המקיף והמאלף של כב' השופט זמיר ב- ת.א. 1013/98 אלמליח נ. יפרח (בימ"ש השלום קריית גת), שם נדחתה תביעת לשון הרע בגין קללות בוטות שהשמיע הנתבע כלפי התובעת ברחוב, בנוכחות מספר אנשים (פסק הדין צורף לסיכומי ב"כ הנתבע). הטעם העיקרי לדחיית התביעה שם היה כי במושב, שבו התגוררו הצדדים, ואשר הוא "סביבת ההתייחסות" שלהם, כביטויו של כב' השופט זמיר - הקללות שהוטחו נתפסו כהתפרצות גסה של ניבול פה, ומאזין פוטנציאלי לא היה מייחס לתובעת את התוכן של אותם כינויי גנאי, כפשוטם. עוד הביע כב' השופט זמיר את דעתו, כי לנוכח האלימות הפיזית והמילולית שנפוצה בחברתנו - החינוך הוא שצריך להיות "חזות הכל", ולאו דווקא המשפט. הנסיבות בענייננו שונות: נכון כי מדובר בפרסום שבעל פה, ולא בפרסום בכתב, אשר השלכותיו בדרך כלל חמורות יותר; ונכון שהדברים נאמרו בתוך ביתו של התובע ולא ברחוב; אך משקבעתי כי הנתבע היה מודע לנוכחותם של האורחים, בעת שהטיח בתובע את דברי הגנאי - יש לבחון כיצד מתקבלים אותם דברים בעיניו של שומע פוטנציאלי מבין אותם אנשים. הנתבע היה מודע לכך, ששעה מאוחרת, בערב שבת, שבה נהוג שאנשים שוהים עם בני משפחתם ואולי עם אורחים שהוזמנו לביתם - אינה שעה "מקובלת" לדיון בפירעון החוב. הוא בחר "לבקר" בבית התובע ביום ובשעה כזאת, על מנת להעמיד את התובע בפני העובדה של נוכחותו, לאחר שהתובע התחמק מפגישה עמו בימים ובשעות העבודה המקובלות, ועל מנת לאלץ את התובע לשוחח עמו, ישירות, על פירעון החוב. כבר בכך יצר הנתבע סיטואציה של פלישה לפרטיותו של התובע, ובמיוחד כאשר סרב לדרישתו לעזוב את הבית. בין אורחיו של התובע היו, כאמור, נציגים של מדינה זרה, שהגיעו על מנת לדון עמו בעניין עסקי. עצם הסיטואציה הבלתי נעימה, שהנתבע יצר, היה בה פוטנציאל של הטלת צל על תדמיתו של התובע בעיני אורחיו. כאשר נוספו לכך דברי הגנאי, אשר הנתבע וגיסו הטיחו בתובע בקול רועם, היה בכך כדי להעיב עוד על דמותו של התובע בעיני אותם אורחים. אני מסכימה עם כב' השופט זמיר, כי עדיף שאנשים יגיעו לידי ריסון עצמי ולידי הימנעות מהתפרצויות בדברי גנאי, באמצעות חינוך, יותר מאשר באמצעות הסנקציות של המשפט. למרבה הצער, זה מצב רצוי, שאינו מצוי. השאלה שלפני היא: האם התובע זכאי להגנת המשפט בשל הסגת גבולו והפגיעה בפרטיות חייו בביתו, ובשל הפגיעה מביטויי הגנאי, שהטיח בו הנתבע בנסיבות אלה. אני סבורה, שיש להשיב על כך בחיוב. 11. העוולות של פרסום לשון הרע ושל פגיעה בפרטיות נועדו להגן על שמו של אדם בציבור ועל פרטיותו, לרבות הפרטיות של ביתו-מבצרו. הנתבע פרץ את גדרותיהן של ההגנות הללו, ובשל כך עליו לפצות את התובע. עם זאת, בשקילת סכום הפיצוי יש להביא בחשבון את הנסיבות והרקע לאירוע, ובאופן ספציפי - את תרומתו של התובע לאשר אירע. בעניין זה איני מקבלת את טענתו המלאכותית והמיתממת של התובע, כי "החברה" היא שחייבת את הכסף לנתבע, ולא הוא אישית. חברה בע"מ היא, כידוע, "יצור משפטי" ערטילאי, והיא פועלת באמצעות בני אדם, בשר ודם. האדם שרכש סחורה בסכום של קרוב ל- 200,000 ₪ אצל אבי הנתבע (כשמבחינה פורמלית, הרוכשת היא אותה יישות משפטית ערטילאית - החברה) - הוא התובע. מההיבט הענייני והאנושי - שחשיבותו רבה בשקילת הפיצויים בגין העוולות שבהן עסקינן - התובע היה בעל דברו של הנתבע. הנתבע, בחור צעיר, נאלץ להתמודד, בעת ובעונה אחת, הן עם האובדן והאבל על מות אביו, אשר נפטר אך כחודשיים לפני האירוע המדובר, והן עם מצב העסק המשפחתי שהדרדר בשל אי פירעון חובות על ידי הלקוחות. קל להבין לליבו של הנתבע: אין מחלוקת כי הוא לא רימה את התובע, וכי התובע קיבל (עבור חברתו) סחורה בשווי ניכר, שתמורתה לא שולמה לנתבע. ניתן להבין אף את כעסו ואת יאושו של הנתבע מכך שהתובע התחמק מניסיונותיו להגיע עמו להידברות, על מנת להסדיר את פירעון החוב. הנתבע נוכח, כי התובע מקיים רמת חיים גבוהה, בבית גדול (לדברי התובע: שכור), כשהוא מיטיב ליבו בחברת אורחיו; בעוד הנתבע - אשר אין מחלוקת שהוא נושה בתובע סכום נכבד - רואה עצמו נאלץ לכתת רגליו, ערב שבת, על מנת לגרום לתובע החמקמק לדבר עמו ישירות. הנתבע הוא אדם נורמטיבי, שמנהל אורח חיים תקין של אדם עובד. בצדק כעס הנתבע על התובע בשל התחמקותו מהידברות ישירה להסדרת החוב. ציינתי כי התרשמתי מהכנות שבה תאר הנתבע את מצבו, כאשר החליט ביאושו לסור אל בית התובע ערב שבת: "אני נכנסתי עם העיניים למטה, הרגשתי לא נוח, כאילו מקבץ נדבות" (בעמ' 21 לפר'). הנתבע אינו נעדר, איפוא, אותו "חינוך" שעליו כתב כב' השופט זמיר בפסק דינו. לא ברצון ולא ב"הנאה" סר הוא אל בית התובע בערב שבת, אלא מתוך חיפוש נואש אחר דרך לאלץ את התובע להידבר עמו. הדין אינו מתיר לנתבע לנהוג בדרך זו לשם פירעון החוב שמגיע לו. הדין דורש מהנתבע לנקוט אך בצעדים, אשר הדין עצמו מעמיד לרשותו לשם גביית החוב, ולהתאזר בסבלנות ובתקווה, כי הליכי ההוצאה לפועל, על אף התמשכותם, יביאו בסופו של דבר לפירעון המיוחל. ואמנם, מאז האירוע המדובר נקט הנתבע אך בדרך זו, שכן באופן בסיסי, הוא אדם שומר חוק. התובע, מצידו, תרם לא במעט לסיטואציה שנוצרה באירוע דנן, הן על ידי התנהגותו בתקופה שקדמה לאירוע, והן במהלך האירוע עצמו, כאשר תקף את הנתבע בדברים בוטים לא פחות מאלה, שהנתבע הטיח כלפיו, ואף ביקש מבנו להביא את הכלב, דבר שהסלים את מצב הדברים והוסיף על ההשפלה שהיתה מנת חלקו של הנתבע באותו אירוע. אני סבורה שההשפלה של הנתבע במעמד שבו מדובר לא היתה פחותה מזו שנגרמה לתובע. אין מחלוקת, כי הנתבע סר אף אל ביתו של שותפו של התובע, מר יצחק, והשיחה ביניהם לא הגיעה לכדי חילופים צעקניים של דברי בלע, כפי שאירע בין הנתבע לבין התובע. ניתן להבין לליבו של התובע, אשר ביקורו הבלתי צפוי של הנתבע העמיד אותו במצב לא נעים ומתוח, במיוחד בנוכחות אורחיו. אופן תגובתו של אדם, ובמיוחד תגובה ספונטנית, הוא תולדה של תכונות אישיותו. תגובתו של התובע, בנסיבות העניין, אינה בלתי מצוייה או בלתי הגיונית, אולם בתגובה זו תרם התובע להסלמת האירוע, בעוד שיתכן כי תגובה מושכלת ומיושבת יותר, כמו זו שנקט שותפו של התובע, היתה מונעת הסלמה כזאת. הנתבע נתן כבר את הדין, בפלילים, בשל עצם כניסתו לבית התובע בדרך שבה נכנס ובשל סירובו לעזוב את הבית, מייד כשנדרש לכך על ידי התובע. נכון כי התובע זכאי להגנת המשפט, גם בתחום הנזיקי, בשל העוולות שהנתבע ביצע כלפיו, אולם בשקילת סכום הפיצוי בגין אותן עוולות יש להתחשב בנסיבות הבסיסיות שברקע לאירוע, ובכך שחלקו של התובע באירוע עצמו לא נפל מזה של הנתבע. 12. התובע תבע פיצוי בסך 60,000 ₪. בנסיבות העניין, פיצוי זה מופרז מאד. לאור כל שפורט לעיל, אני סבורה כי הפיצוי שמגיע לתובע צריך להיות בגדר פיצוי סמלי, אשר מחד - יתן ביטוי לעצם ביצוע העוולות על ידי הנתבע; אך מאידך - יתן ביטוי הולם לנסיבות הרקע ולחלקו של התובע באירוע עצמו. בדוגמאות מהפסיקה מצאתי, כי פיצוי בסכום של עשרות אלפי שקלים נפסק במקרים של פרסום בכתב, בעיתונות, בכרוזים, במכתב וכד' (רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף ואח', פ"ד נ"ה (5), 510: מקרה חמור של פרסום שתי כתבות בעיתון ואי תיקון הפרסום, למרות שהסתבר שנפלה בו טעות - פיצוי בסך 100,000 ₪; אסופת דוגמאות מאתר האינטרנט של משרד עוה"ד שנהר - דולב). ב-ע"א 534/65 דיאב נ. דיאב (פ"ד כ (2), 269) היה מדובר בהטחת דברים פוגעים בעל פה, בדומה למקרה שלנו. סכום הפיצוי שנפסק: 250 ל"י (נכון לשנת 1966). לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, החלטתי להעמיד את הפיצוי הסמלי על סך 2000 ₪. 13. לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 2000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. חובות אדם שנפטרחוב