תאונת עבודה במהלך זריקת זבל / פינוי אשפה

פסק דין מבוא: 1. לפני, תביעת התובע יליד 24.8.76 בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שארעה ביום 27.7.00 (להלן: "התאונה") . 2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, עבד התובע במסעדת שמוליק כהן - הנתבעת 1 (להלן: "המסעדה"). בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, היו הנתבעים 2-4 הבעלים של המסעדה. 3. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לאירוע התאונה, נסיבות אירוע התאונה וכן בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע. 4. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את עדויות התובע, העובדת הסוציאלית במרכז השיקום אזורי תל-גיבורים/אור יהודה (להלן: "מרכז השיקום") - הגב' דנה דסה רגב (להלן: "דסה") והנתבעת 3 - הגב' ציפי רוזין (להלן: "ציפי"). כן עיינתי בתצהירי העדויות הראשיות שהוגשו על ידי התובע וציפי, חוות דעתם של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים ד"ר קליר וד"ר ז'יטלני. כמו כן עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים ושמעתי את סיכומיהם בעל פה של באי כח בעלי הדין. 5. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם נאמר אחרת. גרסאות התובע לנסיבות אירוע התאונה: 6. התובע החל את עבודתו במסעדה עוד בהיותו בגיל 18, ומאותו מועד ועד אירוע התאונה שימש כעוזר טבח. עבודת התובע כללה עבודה בתוך המטבח לרבות השלכת פסולת לפחים, ריקון פחי האשפה, פעמיים ביום, אל פחי האשפה שמחוץ למסעדה, שטיפת כלים וכיו"ב. טרם תחילת שפיכת הזבל לפח הנמצא בתוך המסעדה (להלן: "הפח"), מונחת בו שקית ניילון כתומה הידועה בכינוי "איזבל" (להלן: "השקית"). לאחר מילוי השקית באשפה נהג התובע להשליך את השקית ביחד עם האשפה שבתוכה אל תוך פח ירוק המוצב בחצר המסעדה (להלן: "המיכל"). לעתים, כאשר המיכל היה מלא, השליך התובע את השקיות אל מיכל אשפה גדול הנמצא במרחק מה מהמסעדה והידוע בכינוי "צפרדע". עיקר עבודת התובע התבצעה בתחומי המטבח עצמו, כאשר בתחומי המטבח, התחום על ידי דלפק המפריד בינו לבין החלק בו ישובים הסועדים, עבדו התובע, ציפי, בעלה של ציפי - הנתבע מס' 4 - רוזין דובי (להלן: "דובי") ובתם של ציפי ודובי ואמה של ציפי. 7. ביום 27.7.00, בשעה 15:00 לערך, הורה דובי לתובע לפנות את האשפה שהצטברה בפח למיכל. התובע הוציא את השקית מהפח, קשרה ונשא אותה בידו הימנית אל מחוץ למסעדה. בהגיע התובע אל המיכל, הוא הרים את מכסה המיכל באמצעות ידו השמאלית והחל להרים את השקית באמצעות ידו הימנית מתוך כוונה להשליכה אל תוך הפח. תוך כדי הפעולה חש התובע כי דבר מה חד חותך את כף ידו הימנית. גובה המיכל הינו כ- 75 ס"מ, ועל כן, היה על התובע להרים, בידו הימנית, את השקית על מנת שיוכל להכניסה לתוך המיכל. התובע שלל את האפשרות כי נחתך מדבר מה שהיה בתוך המיכל, ועמד על דעתו כי החתך ארע "... כשהרמתי את השקית. בדרך, כשבאתי להניח אותה בתוך הפח" (עמ' 12-14 לפרוטוקול לישיבת יום 9.12.04). 8. בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי "ביום 27.7.00 בשעה 15:00 לערך פינה התובע שקיות זבל מהמטבח אל פח האשפה בחצר המסעדה. בעת זריקת אחת מהשקיות לפח, נחתך התובע בידו הימנית מחפץ חד שהיה בתוך הפח...". האמור בסעיף 5 לכתב התביעה, אינו מתיישב, לכאורה, עם העובדות הנטענות על ידי התובע בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו בבית המשפט ולכך אתייחס בהמשך. 9. מיד לאחר התאונה, שב התובע למסעדה ואמר לציפי ולדובי כי נחתך בידו והציג בפניהם את החתך ואת כף ידו השותתת דם. 10. התובע שלל את טענת הנתבעים ולפיה כאשר נשבר כלי כלשהו - משליכים אותו בנפרד למיכל ומיד לאחר הכנסתו לתוך שקית נפרדת. התובע הוסיף וטען כי "... כל פסולת המסעדה והמטבח (הדגשה במקור - ה.י), כולל כלים שנשברו וכיוצ"ב, נזרקו לאותם פחים שבמסעדה עצמה ובמטבח דהיינו לאותן שקיות איזבל, אשר פונו על ידי כדבר שבשגרה... " (סעיף 15 לתצהיר). גרסת הנתבעים לתאונה 11. איש לא היה עד לאירוע התאונה ועל כן, הנתבעים לא יכלו להציג גרסה סותרת לגרסת הנתבע. 12. לטענת ציפי, התובע אכן הציג בפניה ובפני דובי את כף ידו הפגועה. בתצהיר עדותה הראשית טענה ציפי כי התובע יצא לעבר המיכל כאשר בידיו שקית אשפה, וכי "... בשלב מסוים כאשר חזר טען כי נחתך מדבר מה לא ידוע, מחוץ למסעדה" (סעיף 4 לתצהיר). בהמשך, הוסיפה והצהירה ציפי "לאחר שיעקב אמר שנפגע ניסיתי לשאול ולברר עמו ממה נחתך שכן באותו יום לא נשבר דבר במסעדה ולא היתה כל פסולת חריגה. לא הצלחתי לקבל מיעקב תשובה, מלבד מלים מעורפלות, שנפגע ב "דרך מהפח", מבלי להסביר לי ממה בדיוק נפגע, ולא ברור לי מדוע מנסה לייחס למסעדה את התאונה שארעה לו" (סעיף 7 לתצהיר). 13. הנתבעים סיפקו לתובע כפפות מיוחדות אשר אינן עומדות בפני חפצים חדים (דברי ציפי בעמ' 33 לפרוטוקול'). ממצאים ומסקנות בשאלת נסיבות אירוע התאונה 14. עדות התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין.סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי בית המשפט, לא יפסוק בהליך אזרחי, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו, מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. נא ראה לעניין זה, ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פ"ד מט (2) 77, 87. 15. הלכה פסוקה היא כי בעל דין הנמנע מלהביא עדויות או ראיות שעשויות לתמוך בגרסתו, קמה חזקה כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו שאם לא כן היה מביאן. נא ראה לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614-615. יתירה מכך, בעניין הימנעות בעל דין מלהעיד נקבע בע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס פ"ד נד (3) 107, עמוד 118 נקבע כי:"הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין להעיד. במצב דברים זה רשאי בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד בעוד שבעל דין מוחזק ככלל כעד מרכזי". 16. התובע עמד בעקביות על גרסתו ולפיה נחתך מדבר מה שהיה בתוך השקית. התובע שלל את האפשרות כי נחתך מדבר מה שהיה בתוך המיכל. 17. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לדחות את תביעת התובע מאחר ולא עלה בידיו להוכיח את אירוע התאונה, כיצד ארעה וממה נפגע מה גם שהמדובר בעדות יחיד. ב"כ הנתבעים הצביעה על הסתירות שבין הגרסה המועלית בסעיף 5 לכתב התביעה ואשר שבה וחזרה בתחשיבי הנזק שהוגשו על ידי התובע, לעומת גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית בבית המשפט. לטענת ב"כ הנתבעים, משהסתבר לתובע כי לא תושת על הנתבעים אחריות בנזיקין בגין פגיעה מחפץ שהיה בתוך הפח, החליט להתאים את העובדות לאפשרות כי תושת בגינן אחריות לאירוע התאונה. הוסיפה ב"כ הנתבעים וטענה כי גרסת התובע מעורפלת, אינה מובנת, אינה ברורה שכן התובע עצמו לא יודע בגין מה נפגע. בדברי תשובתו, טען ב"כ התובע כי בכתב התביעה הועלתה גרסה כללית באשר לנסיבות אירוע התאונה ומטבע הדברים במהלך הכנת תצהיר עדות ראשית, מתבקש הלקוח, ובמקרה זה התובע, לפרט במדויק את נסיבות האירוע, דבר המסביר את השוני בין הגרסאות. התובע עשה עלי רושם של בחור שאינו "חכם" במיוחד. חיזוק לכך מצאתי בדבריה של ציפי אשר השיבה בשלילה לשאלה האם התובע "חכם כל כך", אך הוסיפה וטענה כי הוא "... לא טיפש. הוא מאוד אגואיסט לעצמו. הוא מאוד דאג לעניינים שלו כמו אוכל וכסף וגם עם הכפפות". התנהגות התובע לקראת תום תקופת השיקום, (כפי שיפורט בהמשך), מחזקת את התרשמותי כי התובע חסר כל תחכום, אינו ניחן בתבונה מרובה ומתקשה לבטא את עצמו. כאשר נשאלה ציפי - במה בא לידי ביטוי העדר חכמתו של התובע, השיבה "בכך שלא יכול היה להתפתח אצלי במסעדה. הוא לא היה אפילו מסוגל להוציא אווז לצלחת. יש דברים שלא היה מסוגל לעשות ... ". התרשמותה זו של ציפי מתיישבת גם עם התרשמותם של עובדי מרכז השיקום כפי שעולה מתיק השיקום (ת/6) ולפיהם התובע ניחן ב-"...רמת אינטליגנציה נמוכה ... נזקק להסברים מתווכחים... ניכרים קשיים בתחום התפיסה וההבנה ... " . ציפי לא חלקה כמו כן על העובדה כי התובע נפגע, אך הוסיפה וציינה כי אינה יודעת בגין מה נפגע התובע (עמ' 40 לפרוטוקול). 18. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את אחריותם לאירוע התאונה, כמו גם נסיבותיה, אולם לא טענו כי ניתנו לתובע הנחיות להשליך אל הפח מיד ובנפרד פסולת חדה. 19. במסגרת ההליכים המקדמיים, נדרשו הנתבעים להשיב על שאלון שנשלח להם על ידי ב"כ התובע. השאלות בשאלון היו מפורטות וכללו סעיפי משנה ואילו התשובות שנענו בתצהיר תשובות על ידי ציפי - היו חלקיות (ת/3 ת/4). במהלך חקירתה הנגדית של ציפי, היא נחקרה, בין היתר, על תשובותיה לשאלון. במהלך עדותה הסתבר כי השאלון נשלח לציפי על ידי בא כח הנתבעים על מנת שהיא תשיב עליו. ציפי, כתבה בכתב ידה את תשובותיה על גבי השאלון ושלחה את השאלון והתשובות שנרשמו על גביו אל בא כח הנתבעים (ת/5). בהמשך, הוזמנה ציפי למשרדי בא כח הנתבעים על מנת לחתום על תצהיר תשובות לשאלון, תצהיר אשר מסתבר כי אינו תואם במדויק לתשובות שנכתבו על ידי ציפי. ציפי לא זכרה את נסיבות החתימה על תצהיר התשובות לשאלון, כמו גם, האם השאלות והתשובות הוקראו בפניה טרם חתימתה על התצהיר, וכן מי הוסיף את המשפטים בתשובה לשאלה 22 מעבר למה שהשיבה ציפי בטיוטה.(ת/5) (עמ' 38 לפרוטוקול). 20. הנתבעים לא נתנו כל הסבר מדוע דובי לא הוזמן לעדות מטעמם על מנת לשלול את טענתו הפוזיטיבית של התובע ולפיה דובי הורה לו להשליך את השקית. טענה זו נטענה על ידי התובע בתצהיר עדותו הראשית, ועל כן, היה סיפק בידי הנתבעים לנסות לסותרה. (תשובותיה של ציפי לשאלות בית המשפט בעמ' 39 לפרוטוקול). התובע לא נחקר בחקירה נגדית על טענתו כי דובי הורה לו להשליך את השקית. התובע אף לא נחקר בחקירה נגדית באשר לטענתו כי כל הפסולת,לרבות כלים שנשברו, מושלכת ביחד ולא בנפרד, כטענת הנתבעים. 21. התובע בעדותו בפני וציפי בתצהירה עשו שימוש במינוח דומה באשר לנסיבות אירוע התאונה: כאמור בסעיף 7 לעיל, העיד התובע כי התאונה אירעה "... כשהרמתי את השקית בדרך , כשבאתי להניח אותה בתוך הפח". כאמור בסעיף 12 לעיל, העידה ציפי בתצהירה כי התובע מסר לה מיד לאחר התאונה כי "...נפגע "בדרך מהפח", מבלי להסביר לי ממה בדיוק נפגע...". 22. עדותו של התובע, ככל שהיא נוגעת לנסיבות פציעתו, דהיינו כי נחתך מחפץ חד שהיה בתוך השקית אמינה בעיני והיא זכתה לחיזוק בעובדה כי הנתבעים, מסיבות השמורות עמם,לא מצאו לנכון לזמן את דובי כעד מטעמם וכן לא חקרו בעניין זה את התובע בחקירה נגדית. די כי שוכנעתי כי התובע נפגע מחפץ חד שהיה בתוך השקית גם באם לא הוכח טיבו של אותו חפץ , שכן היה על הנתבעים להשליך בנפרד ומיד כל חפץ חד ולא רק חלקי כלים שנשברו. מסקנתי היא כי גרסת התובע באשר לנסיבות המדויקות של אירוע התאונה, נגבתה ממנו במדויק בעת שהוכן תצהיר עדותו הראשית בעוד אשר קודם לכן, נגבתה ממנו גרסה אשר מי שנטלה, כנראה, לא ירד עם התובע לעומקם של דברים. אמנם, ניתן היה לצפות מהתובע כי יחדד את גרסתו ויבהיר לבא כוחו, עוד בפגישתם הראשונה, את נסיבותיה המדויקות של התאונה, אולם נוכח מוגבלותו של התובע, כפי שהתרשמתי ממנה במהלך חקירתו הנגדית ומהראיות שהובאו בפני - קשה לצפות כי תובע זה יפעל בדרך זו. ממצאים ומסקנות בשאלת האחריות לאירוע התאונה 23. שוכנעתי כי הנתבעים לא הורו לתובע, בין בתחילת עבודתו ובין בהמשך, כי עליו להשליך חפצים חדים לרבות כלים שנשברו, בנפרד ומיד. הנתבעים לא טענו טענה זו בכתב ההגנה ולא הביאו כל עד נוסף שיתמוך בטענתה זו של ציפי. בשאלון שנשלח לנתבעים על ידי ב"כ התובע (ת/3) התבקשו הנתבעים להשיב על שאלות שונות הנוגעות למחלוקת בשאלת האחריות לאירוע התאונה. הנתבעים, באמצעות ציפי, השיבו לשאלון בתצהיר תשובות לשאלון שנחתם ביום 17.2.03 בפני עורכת הדין מ. ברנד (ת/4). במהלך שמיעת הראיות התרתי, (מהטעמים המפורטים בהחלטתי), את הגשת טיוטת התשובות שנכתבה על ידי ציפי לפני חתימתה על התצהיר (ת/5). עיון בת/4 ו- ת/5, מעלה כי בתשובה לשאלה 18 - הנתבעים לא הזהירו את התובע באשר לסיכונים, אם וככל שקיימים, בעת השלכת אשפה לפח שמחוץ למסעדה. כן עולה, כי ציפי לא טענה בתשובותיה (ת/4 ו- ת/5) כי מי מהנתבעים הורה לתובע להשליך חפצים חדים לרבות כלים שנשברו, בנפרד ומיד. 24. הנתבעים,בקו ההגנה שנקטו, הכירו בנורמת הזהירות הנדרשת מהם כמעסיקי התובע. בהתאם לקו הגנה זה, צפו הנתבעים את האפשרות כי אירועים מסוג זה אכן יתרחשו ועל כן, כטענתם, נתנו הוראה לתובע להשליך בנפרד ובאופן מיידי כלים שבורים וזאת על מנת למנוע סיכון של פציעה. 25. אין מחלוקת כי הנתבעים סיפקו לתובע כפפות וכי אותן כפפות אינן עמידות בפני פציעה מחפץ חד. 26. תקנות 2, 3, 6 ו- 8 ל"תקנות הבטיחות בעבודה ציוד מגן אישי התשנ"ז - 1997 (להלן: "התקנות") והתוספת לתקנות מחייבות את המעביד לספק לעובדו ציוד מגן אישי, (במקרה דנן כפפות), שנועד להגנה מפני פגיעת "עצמים חדים" . הנתבעים צפו, כפי שעולה מעדותה של ציפי, את הסיכון כי התובע ייפגע מחפץ חד, ועל כן, על פי גרסתם, הורו לתובע לזרוק את האשפה בנפרד ומיד. גם באם אכן כך היו פני הדברים - אין די בכך, שכן התקנות מחייבות אספקת כפפות שיש ביכולתן למנוע פציעה מסוג הפציעה נשוא הדיון. משהנתבעים לא סיפקו לתובע את הכפפות המתאימות - הם הפרו הוראות חובה חקוקה. 27. במקרה דנן, חלה על הנתבעים כלפי התובע חובת זהירות מושגית וקונקרטית למניעת הנזקים שנגרמו בתאונה. נא ראה ת.א. 2860/95 (שלום בת- ים) יעקב חילואני נ. עירית תל אביב (טרם פורסם). 28. סוף דבר, הגעתי למסקנה כי הנתבעים, ביחד ולחוד, אחראים לאירוע התאונה שכן, לא סיפקו לתובע ציוד מגן כנדרש, לא הזהירוהו ולא הדריכוהו בפני הסכנות הטמונות בהשלכת חפצים חדים. ממצאים ומסקנות בשאלת רשלנותו התורמת של התובע לאירוע התאונה 29. לכאורה, הפעולה לה נדרש התובע הינה פעולה פשוטה ולא מורכבת, פעולה אשר מן הסתם עשה אלפי פעמים במהלך עבודתו אצל הנתבעים. לטענת הנתבעים, יש מקום להטיל על התובע רשלנות מכרעת לאירוע התאונה שכן היה עליו ליתן דעתו לתכולת שקית האשפה וכן היה עליו לאחוז בקצה השקית ולא למלאה ואם היה עושה כן, ניתן היה למנוע את פציעתו. 30. אכן, יש טעם בטענות הנתבעים, אולם במקרה דנן, נוכח יכולותיו המוגבלות של התובע, "יכולות" אשר הנתבעים היו ערים ומודעים להן - היה עליהם לצפות כי התובע עלול למלא את השקית עד לקצה ואף לא ליתן את דעתו לתכולת השקית, (בהנחה שתכולתה זו היתה חשופה בפניו - הנחה שלא הוכחה בפני). 31. סוף דבר, לא מצאתי מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה. גובה הנזק יכולותיו של התובע ללא כל קשר לתאונה 32. התובע בוגר 12 שנות לימוד בישיבה טכנולוגית, בה למד חשמלאות רכב והוא מחזיק בתעודת מקצוע. התובע לא התגייס לצה"ל עקב תת משקל, ולא עסק במקצוע אותו למד. 33. בסמוך לאחר סיום לימודיו בישיבה, החל התובע לעבוד במסעדה - עבודה בה התמיד עד לתאונה. 34. במשך כל שנות עבודתו לא קודם התובע בשכרו, מעבר לתוספות המתחייבות על פי החוק ועובר לתאונה השתכר סך של כ- 3,250 ₪ ברוטו לחודש. בכל תקופת עבודתו שימש התובע כעוזר טבח- עובד נקיון במטבח. עבודת התובע לא כללה כל עבודה מקצועית ובשל מגבלותיו כמפורט להלן, הוא לא קודם בעבודתו ולא הוטלו עליו מטלות נוספות מעבר לעבודות ניקיון. 35. ציפי אישרה כי התובע לא ניחן בחוכמה יתרה. התובע אף מתקשה בהבנת הוראות, יש צורך בהוראות חוזרות להבנת המטלות שקיבל, הוא איטי בעבודתו, מתקשה להתארגן ולייעל את עבודתו. התובע התקשה לקלוט הוראות ונדרש להדגמות חוזרות ונשנות על מנת להבין את ההוראות שקיבל. (עדות דסה בעמוד 25 לפרוטוקול) הממצאים אליהם הגיעה דסה, כאמור לעיל, מצאו את ביטויים גם בתיק השיקום שהוגש לתיק בית המשפט, ואף זכו לתמיכתה של ציפי ככל שהדבר נוגע לקושי בהבנת הוראות (ת/6): "ניכר כי קובי מסוגל לקלוט הוראות פשוטות. ככל שהמטלה מורכבת יותר יעקב מתקשה לקלוט, שוגה ומתבלבל". 36. התרשמותי מהתובע במהלך חקירתו הנגדית, תואמת להתרשמויותיהן של ציפי ודסה באשר ליכולות בהן ניחן התובע וליתר דיוק, באשר למגבלותיו אשר אינן קשורות לתאונה. מהות הפגיעה והנכות 37. ממקום התאונה הועבר התובע על ידי הנתבעים לחדר מיון בבית החולים וולפסון, שם אובחן חתך של הגיד המכופף הארוך של האגודל הימני של התובע. לאחר טיפול ראשוני, הועבר התובע להמשך אשפוז וטיפול במחלקה הכירורגית בבית החולים. במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח וידו הימנית גובסה. התובע שוחרר מבית החולים ביום 30.7.00. 38. ביום 10.8.00 אושפז התובע פעם נוספת, והפעם במחלקה האורטופדית וכירורגית כף היד בבית החולים וולפסון בחולון, וזאת בשל חוסר פעולה של הגיד המכופף. במהלך האשפוז נותח התובע פעם נוספת וידו גובסה בשנית. התובע שוחרר מבית החולים ביום 13.8.00 עם הוראות למנוחה והמשך טיפול רפואי. 39. התובע עבר טיפולי ריפוי בעיסוק וטיפולי פיזיותרפיה בחודשים שבסמוך לאחר אירוע התאונה. 40. התובע לא היה מסוגל לכל עבודה עד ליום 28.2.2001, כפי שעולה מתעודות אי הכושר שצורפו לתצהירו. 41. הצדדים הגישו את חוות דעת המומחים הרפואיים שבדקו את התובע מטעם הצדדים, וזאת בלא בחקירתם של המומחים. הצדדים השאירו להכרעת בית המשפט את קביעת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע. התובע נבדק מטעמו על ידי ד"ר ולנטין ז'טלני, אשר העריך כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין קשיון נח של האגודל הימני וזאת לפי סעיף 44(2) לתקנות קביעת דרגת נכות בעבודה, ו-5% נוספים בגין פגיעה בעצב הדיגיטלי וזאת לפי סעיף 31 (4) א' I לתקנות וסה"כ 14.5%. ד"ר ז'טלני מצא אצל התובע "...רגישות יתר בצלקת וחוסר תחושה בגליל המרוחק של האגודל, כנראה בעקבות היווצרות נאורומה בעצב הדיגיטלי (צלקת בקצה עצב פגוע)". בגין כך, מצא, כאמור ד"ר ז'טלני לנכון לקבוע לתובע 5% נכות. ד"ר ז'טלני מצא לנכון להפעיל את תקנה 15 ולהעמיד את אחוזי הנכות על 19.5%, (המקסימום האפשרי), וזאת "בהתחשב בגילו של הנפגע, ובמקצועו כעובד כפיים". 42. התובע נבדק מטעם הנתבעים על ידי ד"ר ישראל קליר, אשר ציין כי: "... מנתח כף היד בבלינסון הציע לשקול ניתוח קטן לאיחוי המפרק הבינגלילי, ניתוח שעשוי לפתור תלונות הנבדק ולתת יד תפקודית לחלוטין. בכל מקרה, המצב הנוכחי מצדיק 10% נכות לפי סעיף 44(2) של קובץ תקנות המ.ל.ל..." ד"ר קליר לא מצא לנכון לקבוע לתובע נכות בגין הפגיעה בעצב הדיגיטלי, כפי שקבע ד"ר ז'טלני. בפרק הבדיקה ציין ד"ר קליר, כי התובע "...מוסר על חוסר תחושה באספקט רדיאלי ואולנרי?! של האגודל - לציין, אין פצע או ממצא חיצוני כלשהו. ניתן לכופף האגודל הן במפרק ה- Mc-Ph והן ב- IPG אבל הנבדק מתנגד ומוסר על זרמים לכל אורך האמה". 43. הנתבעים הגישו את גיליון המרפאה ממרכז רפואי רבין (בלינסון) (נ/13) ממנו עולה כי התובע נבדק ביום 2.1.2001 על ידי מי מרופאי המחלקה. מגיליון המרפאה עולה כי התובע טען כי אינו מסוגל אקטיבית לכופף את האגודל ב- IPJ וכי הוצע לו איחוי ה- IPJ וכי התובע השיב כי "יחשוב על כך". ד"ר ז'טלני לא התייחס לאפשרות, אם בכלל, לפתרון הנכות באמצעות ניתוח. לא הובאה בפניי כל ראיה באשר למהותו של אותו ניתוח, למעט האמירה כי המדובר בניתוח "קטן". כן אין התייחסות בחוות דעתו של ד"ר קליר, כמו גם בגיליון המרפאה, באשר לסיכויי ההצלחה של הניתוח. בנסיבות אלו איני מוצא מקום לאמץ את קביעתו של ד"ר קליר. נא ראה ע.א 120/00 משה יעל נ. משה בצלאל ואח' ת.ק. על 2002 (2), 1125. 44. בתצהירו, מתלונן התובע כי הינו סובל "בין היתר מכאבים ביד ימין, חוסר תחושה באגודל ימין, קושי רב בהזזת האגודל, מוגבלות בתנועת כף יד ימין, חוסר יכולת לכופף את אגודל ימין, זרמים מקומיים בכל היד המוקרנים לאורך אמת יד ימין, הרגשת קור והזעה ביד ימין, קושי באחיזת חפצים, קושי להתלבש, לשרוך שרוכים, לכפתר כפתורים. בחורף, ובעת שקר, מתגברים כאבי ביד ימין וכן אני מתקשה עוד יותר להניע את יד ימין" (סעיף 20 לתצהיר התובע). מהאמור לעיל, עולה כי התובע אינו מתלונן על חוסר תחושה בצלקת כפי שמצא ד"ר זיטלני. 45. כאמור, ד"ר זיטלני קבע לתובע 5% נכות ע"פ ס' 31(4) א' I בגין "הפגיעה בעצב הדיגיטלי ....". סעיף זה עוסק בשיתוק חלקי, בצורה קלה מאוד של עצב MEDIANUS אשר אינו תואם לממצאים ולתלונות התובע, ועל כן איני מאמץ בעניין זה את ממצאיו של ד"ר ז'יטלני והנני קובע כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 10% בגין קשיון נח של אגודל הימני וזאת על פי סעיף 44(2) לתקנות. 46. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים (ר' ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185 וכן ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792). אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאבדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנפגע, מהות הפגיעה וגורמים נוספים. בנסיבות אלו, הנכות הרפואית כשלעצמה אינה מהווה בהכרח ראיה לשיעור הנזק, אלא אם כן מתווספת לה ראיה, כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד השתכרות, או שיש סכנה כי יגרם לו בעתיד הפסד כזה. לנסיבותיו האישיות של הנפגע חשיבות רבה באשר לשאלה אם נכותו הרפואית טומנת בחובה גם הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר ואם כן באיזה שיעור. יובהר, כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875, 878). 47. התובע מתלונן על חוסר תנועה באגודל, כאבים, זרמים מקומיים המופיעים בשעת מגע ומוקרנים לאורך האמה, קושי בתפקוד האגודל והיד כולה וקושי באחיזת חפצים. כן מתלונן התובע על קושי בכפתור כפתורי בגדיו, ובשריכת שרוכי נעליו. תלונות התובע הינן סבירות בעיני, בהתחשב בממצאי המומחים הרפואיים שבדקו את התובע. 48. סוף דבר, בהתחשב במהות הנכות, ביכולותיו המוגבלות של התובע בלא כל קשר לתאונה, וליכולתו לעסוק בעבודה פיזית בלבד, הנני מוצא מקום לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 15%. הפסדי השתכרות בעבר 49. כאמור, התובע היה באי כושר מלא עד ליום 28.2.2001. התובע לא שב לעבודתו אצל הנתבעים, וקיבל מהם פיצויי פיטורין לתקופה שממועד תחילת עבודתו אצל הנתבעים ועד למועד התאונה. הנתבעים לא שילמו לתובע כל פיצוי נוסף מעבר לתשלום פיצויי הפיטורין שחושבו על בסיס שכרו של התובע. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע פוטר מעבודתו כטענת התובע, או התפטר מעבודתו כטענת הנתבעים. לא שוכנעתי כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעים. להערכתי, התובע הניח כי הוא לא מסוגל לעבודה בשל מגבלותיו וציפי הניחה כי אינו מעוניין, מטעמיו הוא, להמשיך בעבודתו אצל הנתבעים ועל כן לא נעשה על ידה כל ניסיון לשכנעו לשוב לעבודה. 50. התובע פנה במהלך חודש אפריל 2001 ללשכת העבודה, על מנת שיאותר בעבורו מקום עבודה מתאים. כן ניסה התובע, לטענתו, לחפש בכוחות עצמו מקום עבודה אולם הדבר לא עלה בידיו. לא הובאה בפני כל ראיה בעניין זה מעבר לעדות התובע. בשל מגבלותיו עקב התאונה, נבדק התובע על ידי ועדה רפואית של שירות התעסוקה אשר מצאה כי יש מקום להפנותו למרכז השיקום. (עדות דסה בעמ' 25 לפרוטוקול). בעקבות זאת, הופנה התובע לאבחון שהתבצע ב- 3/9/2002 - 4/9/2002 בעקבותיו החל בהליכי שיקום במרכז השיקום. הליכים אלו החלו ביום 3.3.2003 ומומנו על ידי המוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופת ההכשרה, שולמו לתובע הוצאות נסיעה ודמי שיקום בגובה השווה ל- 100% נכות-2,605 ₪. כן שולמו ע"י המל"ל למרכז השיקום הוצאות השיקום - שכר הלימוד. 51. במהלך תקופת השיקום, שיתף התובע פעולה עם הליכי השיקום, היה ממושמע, והפגין מוטיבציה. לקראת סוף תקופת השיקום שהיתה אמורה להסתיים ביום 2.3.2004 חל שינוי בהתנהגות התובע "... לקראת הסוף ראו אצלו קשיים ומוזרות . איני זוכרת דוגמאות. הוא הרבה לדבר בתוך הסדנא בזמן העבודה, לא הפסיק לדבר. הקצב שלו ירד מאוד... התקופה הראשונה הסתיימה בערך כשהפסיק נושא ההשמה אבל זה הלך והחמיר ככל שעבר הזמן". (עדות דסה בעמוד 29 לפרוטוקול). בפגישה שהתקיימה ביום 26.1.2004, בין דסה לתובע, נרשם ע"י דסה מפי התובע: "טוען שבתביעה נאמר לו שלא יראה בריא ומוצלח, טוען שלא קיבל הדרכה מעורך דין, אלא מבין לבד שלא כדאי לשתף פעולה עם ההשמה". כן נרשם על ידי דסה כי ב"כ התובע פנה במכתב למרכז השיקום בבקשה לערוך חוות דעת בעניינו של התובע, וכי התובע אמר כי: ".... אם תכתבי שהכל בסדר, אני לא אקבל כלום". כמו כן, נרשם על ידי דסה כי התובע אמר לה, כי: "... היום הביא מכתב המלצה מפייטון ופוחד שאם יראו זאת בבית המשפט לא יתנו לו כלום". כן עולה מרישומים שבוצעו בתיק השיקום (ת/6) כי ב- "27.1.04 .... מדבר לא לעניין, דברים חסרי פשר" וכי ב- "29.1.04 .... הריע על פיגוע מאוד ביזארי ...". בעקבות זאת, דיווחה דסה, כמתחייב, לגב' ישראל רינה - הממונה על תחום שיקום במל"ל על ההתפתחויות והאחרונה הורתה על הפסקה לאלתר של הליכי השיקום. (עמ' 28 לפרוטוקול כמו גם תיק מרכז השיקום שהוגש לתיק בית המשפט). 52. עובר לתאונה השתכר התובע כאמור סך של 3,250 ₪ ברוטו לחודש, סכום זה בשערוך למועד מתן פסק הדין מסתכם בסך של 3,902 ₪ ברוטו. הוכח בפני, (על פי עדותה של ציפי), כי התובע היה זכאי לאכול במסעדה ולשתות שתייה קלה באופן חופשי מבלי שנדרש לשלם על כך דבר, וכי התובע דאג לממש זכותו זו. כן הוכח, כי, הנתבעים גובים מלקוחותיהם סך של כ- 130 ₪ לארוחה. לאור האמור לעיל, שווי ההטבה בגין הארוחות שסופקו לתובע מסתכם, על פי אומדנה בסך של 300 ₪ לחודש נכון למועד מתן פסק הדין, וסכום זה יש לצרף לסך של 3,902 ₪ הנ"ל, ומכאן כי שווי שכרו של התובע נכון למועד מתן פסק הדין, מסתכם בסך של 4,202 ₪. להערכתי, סכום זה משקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע, אלמלא התאונה, בין אם אצל הנתבעים ובין אם אצל כל מעסיק אחר . 53. התובע לא היה מסוגל לכל עבודה מיום התאונה ועד ליום 28/2/01 וזאת עפ"י אישורי אי הכושר שהוגשו בפני. התובע זכאי לפיצוי בסך של 25,212 ₪ בגין תקופה זו וזאת נכון למועד פסה"ד. 54. בגין התקופה שמיום 1/3/01 ועד ליום 3/3/03- מועד תחילת הליכי השיקום- יחושב הפיצוי עפ"י 500 ₪ לחודש שכן לא שוכנעתי כי התובע פעל למיצוי כל אפשרויות התעסוקה, אך הנחתי כי אכן התובע התקשה במציאת עבודה. בגין תקופה זו של 24 חודשים מגיע לתובע פיצוי בסך של 12,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. 55. בגין תקופת השיקום מיום 03/03/03 ועד ליום 28/02/04 יש לפסוק לתובע אבדן שכר מלא בסך של 4,202 ₪ לחודש. בגין תקופה זו מגיע לתובע פיצוי בסך של 50,424 ₪ נכון למועד פסק הדין. 56. בגין התקופה שמיום 01/03/04 ועד ליום 31/12/04 יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 630 ₪ לחודש. בגין תקופה זו מגיע לתובע פיצוי בסך של 6,300 ₪ נכון למועד פסה"ד. 57. בגין הפסדי שכר בעבר, כמפורט לעיל, מגיע לתובע פיצוי כולל בסך של 93,936 ₪ נכון למועד פסה"ד. הפסדי השתכרות בעתיד 58. בהתחשב במהות הפגיעה והנכות, בגילו של התובע, באופי עבודתו וביכולותיו לרבות גובה שכרו של התובע, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 15% מהסך של 4,202, ₪ עד לגיל 67. סכום זה נכון למועד מתן פסה"ד מסתכם בסך של 172,689 ₪. כאב וסבל 59. בהתחשב במהות הנכות, בתקופת ההחלמה, אשפוזיו של התובע, הניתוחים שעבר והכאבים מהם הוא סובל, מעת לעת, בגין הפגיעה - מצאתי לנכון לקבוע לתובע פיצוי בסך של 45,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד 60. הלכה פסוקה היא, כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277; ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד (4) 168). בהתחשב בתקופת ההחלמה ובמגבלותיו של התובע לאחר תקופות אשפוזיו, שוכנעתי כי התובע היה מוגבל בתקופה זו בביצוע הפעולות היומיומיות, הוא נזקק לסיוע ברחצה, לבישת בגדים וכיו"ב, והנני מוצא לנכון לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי בסך של 7,500 ₪, בגין עזרת קרובים בעבר נכון למועד פסה"ד. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד שלישי - לעתיד, לרבות פיצוי בגין "אחזקת משק הבית וביצוע התיקונים והשיפוצים הנדרשים בבית". הוצאות 61. התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל ולפיכך זכאי התובע להחזר ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה לטיפול רפואי מהמל"ל. כן לא צורפו קבלות, המעידות על הוצאות רפואיות כלשהן שנגרמו לתובע. תביעת התובע בפריט נזק זה נדחית. ניכויים 62. על פי אישור המל"ל מיום 21.2.2002 (נ/9), קיבל התובע מהמל"ל סך כולל של 48,544 ₪ בגין דמי פגיעה ומענק נכון וזאת בשערוך ( בלא ריבית) נכון למועד מתן פסה"ד. 63. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע את דמי האבטלה, הבטחת הכנסה ושכר הלימוד (מתוך דמי שיקום) ששולמו לתובע. יצוין כי שכר הלימוד שולם למרכז השיקום ולא לתובע. 64. לא מצאתי כל בסיס לטענות הנתבעים ולפיהם יש לנכות מהפיצוי הנפסק לתובע את שכר הלימוד ששולם למרכז השיקום על ידי המל"ל. 65. לא מצאתי מקום לניכוי הבטחת ההכנסה ששולמה לתובע מהטעם שכן מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי חלקי בלבד בגין התקופה בה שולמה לו הבטחת ההכנסה. 66. לא מצאתי מקום לניכוי דמי האבטלה ששולמו לתובע שכן מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי חלקי בלבד בגין התקופה בה שולמו לו דמי האבטלה. 67. מצאתי כי יש מקום לנכות את דמי השיקום בסך כולל של 21,063 ₪ ששולמו לתובע בתקופת השיקום. 68. סך כל הניכויים כמפורט לעיל נכון למועד מתן פסק הדין 69,607 ₪ . סיכום הפסד השתכרות בעבר 93,936 ₪ עזרת צד שלישי בעבר 7,500 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 172,689 ₪ נזק לא ממוני 45,000 ₪ סה"כ 319,125 ₪ מסכום זה יש לנכות את הסך של 69,607 ₪ ועל כן, היתרה לפיצוי מסתכמת בסכום של 249,518 ₪. הנתבעים ישאו בנוסף, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בגין חוות דעת המומחה הרפואי מטעמו ד"ר ז'טלני כשהן נושאות הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום ההוצאה,אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, בגין הסך של 249,518 ₪ . תאונת עבודהפינוי אשפהפינויפסולתזבל