פסק דין 1. בפני תביעה כספית שהועמדה בסופו של דבר בגובה הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"], כשהצדדים הסכימו שביהמ"ש יתן פסק דין בלא חקירת המצהירים, על יסוד סיכומי הצדדים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בכתבה ת/1 שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות במוסף 7 לילות ביום 26/1/01 על ידי הנתבע מס' 4, האם בכתבה פורסם לשון הרע על התובע ובמידה וכן האם לנתבעים יש הגנות על פי החוק. אין מחלוקת שבמרכז הכתבה המתפרסמת על כמעט 2 עמודים מלאים ישנה תמונה גדולה צבעונית שבה מצולם גם התובע (ואני קובע שאכן התובע מצולם בתמונה), כשהמחלוקת בין הצדדים מתמקדת בין היתר בשאלה האם ניתן לייחס את האמור בכתבה לתובע המצולם בתמונה, כטענת התובע, או שמא אין קשר בין האמור בכתבה שצולמה באקראי כטענת הנתבעים ושמדובר בזוטי דברים שלטענת הנתבעים לא היה מקום כלל להגיש את התביעה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתצהירי ובסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: 1. הכתבה ת/1 שכותרתה: "ככה אמרתי לעצמי אמצא את עצמי בגהה עושה קולות של דולפינים" עוסקת בחוויותיו של הנתבע 4 שחזר מתאילנד מביקור באי קו - פנגן ומספר על התנהגות הישראלים הברברית, המסוממים, השתויים והמלכלכים. כך, כותבת המשנה בכתבה כלשונה: "ביקשתי מילקשייק עם מעט חשיש אבל קיבלתי פטריות. הטריפ הרע נמשך יומיים, דיכאון איום השתלט עלי ומצאתי את עצמי על הגבול הדק שבין שפיות לטירוף. בועז ארד נסע לתאילנד לחפש קצת שקט ומצא פרנויה ותיירים ישראלים שהפכו את ההסתממות הקולקטיבית לאורח חיים". כך, בין היתר נאמר בגוף הכתבה: כשהגענו כבר זרחה השמש, על החוף הלבן היו מוטלים בערבוביה בקבוקי בירה, מים ורד-בול ריקים, ערימות על גבי ערימות של זבל וצעירים מעולפים צבועים בצבעי מלחמה פלורסנטיים דהויים. בין הגלים עוד קיפצו כמה תיירים דלוקים, וליד הרמקולים התגודדו השרידים האחרונים של המסיבה, ישראלים, בעיקר מהזן הברברי. מעשנים סיגריות תאילנדיות זולות, שותים מים, אחוזי תזזית, מחליפים ביניהם חוויות מהמסיבה ועושים ספירת מלאי של סמים". ובהמשך נאמר בכתבה: "אפשר לומר בבטחון מלא שהתיירים הישראלים הם אלה שהפכו את ההסתממות הקולקטיבית לאורח חיים. צריך לראות את זה: גדודים של משוחררים טריים עם ג'ל בשיער וטרקטורון צמוד רובצים על החוף ולא מפסיקים לנפס לרגע, טבע? נופים? ים? שלווה? רגע, אפשר לעשן את זה?". ובהמשך נאמר ומסופר על "הישראלי הבהמה" ושהם "משחיתים רכוש, מלכלכים, צועקים ולא אכפת להם מאף אחד מלבד עצמם". וכן שהישראלים הגיעו להדרין רכובים על אופנועים כבדים, מסוממים מעבר לכל פרופורציה, בלעו שפיצים ולעסו קרטונים כאילו אין מחר, זרקו בקבוקי מים ריקים לתוך השיחים והתנהגו באגרסיביות מחליאה". כלומר, מדובר בכתבה שמציגה את "הישראלי המכוער" באופן מודגש ומובלט תוך תיאור התנהגות של ישראלים מסוממים, שתויים, צעקנים, מלכלכים, ברברים ותיאור של אורח חיים של הסתממות קולקטיבית ומסיבות של סמים, שתיה וערימות זבל. והנה במרכז הכתבה מופיעה תמונה גדולה צבעונית שבה רואים את חוף הים בקו - פנגן שבמרכזה ובאופן בולט מופיעים שתי דמויות של שני גברים הולכים שאחד מהם התובע (הדמות הימנית מבין השניים עם החולצה) כשהם הולכים בחוף המלוכלך שיש בו בקבוקי שתיה רבים וזבל מפוזר באיזור הליכתם וכן רואים מספר אנשים שוכבים על החוף ומספר אנשים יושבים, עומדים והולכים בחוף ובתחתית התמונה מופיעה כותרת כזו: "ערימות של זבל וצעירים מעולפים, אפטר פארטי בקו - פנגן". דהיינו, התמונה באה לתאר את ערימות הזבל ואת הצעירים המעולפים לאחר המסיבה. תמונה זו משתלבת לטעמי היטב בכתבה וקושרת את התובע המצולם בתמונה לאמור בכתבה. הקורא הסביר משייך את התמונה לאמור בכתבה לגבי מסיבות הסמים והשתייה של הישראלים ביחד עם ערימות הזבל וזאת בזמן שבגוף הכתבה עצמה חוזר מספר פעמים התיאור של ההסתממות מסיבות הסמים והשתיה, ערימות הזבל, והצעירים המעולפים על החוף. כל מה שמתואר בתמונה מופיע גם בגוף הכתבה ומי שקורא את הכתבה ורואה את התמונה מקשר ביניהם ורואה לנגד עיניו שמי שמופיע בתמונה הם אותם צעירים מעולפים או אלו שעדיין מקפצים והולכים ולא מעולפים לאחר מסיבת הסמים והשתיה כשהתמונה מדגישה כאמור את ערימות הזבל וערימות בקבוקי השתיה הריקים של בירה ומשקאות אחרים שמהוות מוטיב מרכזי בכתבה. במקרה דנן אין ספק לטעמי שמדובר בפרסום שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע וזאת על פי המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר [ע"א 723/74, הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ, פד"י לא (2) 281, 293], וזאת תוך בחינת האמור בטקסט בו הוא מופיע כמכלול על מנת להבין כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר שקרא את הכתבה [ע"א 3199/93, קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843, 858 - 859]. הפרסום שנעשה במקרה דנן בעיתון בעל תפוצה גדולה במוסף סוף השבוע שנקרא על ידי קוראים רבים מציג את התובע באור שלילי, מבזה ומשפיל אותו באופן שמי שקורא את הכתבה משייך ומקשר את האמור בכתבה למופיע בתמונה ורואה את התובע כחלק מאותם ישראלים ברברים, מסוממים, שתויים ומלכלכים ולכן לטעמי מדובר בפגיעה של ממש בתובע ולא בזוטי דברים או עניין שולי שאין בו פגיעה של ממש כפי שמנסים הנתבעים להציג. הנתבעים טוענים שהתמונה היתה אילוסטרציה למצב החוף שלאחר המסיבות ה FOOL MOON, אך הדבר לא רק שלא בא לידי ביטוי כאמור בתמונה אלא שאף מופיע בכיתוב באותה תמונה שמדובר בתמונה של ערימות זבל וצעירים מעולפים לאחר מסיבה המתקשרת באופן ברור לאמור בגוף הכתבה המציג את הישראלים באור שלילי ביותר ועוסקת רובה ככולה בתיאור והמחשת הנ"ל. לטעמי, הנתבעים היו חייבים לציין במפורש, כפי שהם נוהגים לעשות בתמונות שהם מעוניינים שהקוראים לא יחשבו שיש קשר בין התמונות לכתבה, שמדובר בתמונת אילוסטרציה או ש"למצולמים אין קשר לכתבה" ומשלא עשו כן ולאור האמור בכתבה והמופיע בתמונה אני סבור שמדובר בפרסום של לשון הרע. אני דוחה את טענת הנתבעים שרק חלק קטן מהכתבה התייחס להתנהגותם של המטיילים הישראלים בתאילנד, שכן לטעמי מדובר בחלק מרכזי של הכתבה. אני דוחה את היתממות הנתבעים לכך שהתובע לא נראה מעולף אלא עומד והולך, שכן המסר הכללי מהכתבה ומהתמונה הוא מסר של ישראלים מסוממים, שתויים ומלכלכים שחלקם מעולפים וחלקם עדיין מקפצים והולכים ולכן לא מדובר כאן בדמיון של התובע כפי שטוענים הנתבעים אלא בהקשר ברור שהקורא הסביר מקשר בין האמור בכתבה לתמונה ורואה בתובע כחלק מאותם ישראלים מסוממים, שתויים, ברברים ומלכלכים באופן מבזה ומשפיל. במקרה דנן לא עומדת לנתבעים כל הגנה על פי החוק, לא הוכח שמדובר באמת בפרסום, הנתבעים היו חייבים לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, לא היתה חובה על הנתבעים מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, לא מדובר בביקורת ספרותית ולא במסירת ידיעה לעורך כדי שיבחן את שאלת פרסומה. יש לציין גם שהתובע פנה לנתבעים ביום 26/6/01 בדרישה לפיצוי וכן בדרישה לפרסום הודעת התנצלות והבהרה בעיתון ולא נענה ועניין זה יש לקחת בחשבון לגבי תום הלב של הנתבעים. 3. הפיצוי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור הסכמתם לתחום את גבול הפיצוי למסגרת הפיצוי המקסימאלי הסטטוטורי שבסעיף 7 (א) (ב) לחוק [שכן ברור שלא מדובר כאן בכוונה לפגוע לפי סעיף 7 (א) (ב) לחוק), החלטתי לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום של 30,000 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת אגרות בית המשפט ששילם התובע. לשון הרע / הוצאת דיבה