החלטה 1. כנגד הנאשמת הוגש כתב קובלנה המייחס לה עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965, (להלן: "החוק") ביחד עם סעיפים 1, 2, ו-3. 2. בכתב הקובלנה נטען כי המאשימים, תושבי הישוב עומר, שותפים בכירים במשרד "לוצאטו את לוצאטו- עורכי פטנטים" הנמנה עם המשרדים המובילים בארץ בתחום. עוד נטען כי הנאשמת 1, נבחרה בשנת 2003 לכהן כחברת מועצה מטעם רשימת "עומר בתנופה". נטען כי הנאשמת, ראש תנועת "שלום" (להלן: "הסיעה"), שהתמודדה גם היא בבחירות, משמשת כבאת כוח הסיעה ונבחרה לכהן כחברת מועצה מטעמה, כאשר פעילות הנאשמת וסיעתה נמשכת גם לאחר שמערכת הבחירות הסתיימה, והנאשמת היא "הרוח החיה" בפעילות הסיעה במועצה ומחוצה לה. נטען כי בסמוך לפני הבחירות הגישו המאשימים לאישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה בעומר, בקשה לקבלת היתר בניה לבית מגורים שברצונם לבנות, כאשר וועדת המשנה דוחה את בקשתם, אך בישיבת מליאה מס' 224 של הוועדה מיום 7/9/03, קיבלו המאשימים היתר בניה כדין ובונים את ביתם על פי היתר זה. נטען כי הנאשמת וסיעתה ניצלו את העובדה שהענקת אישור הבנייה היה כרוך באישור סטייה שאינה ניכרת בגובה המבנה, לקידום אינטרסים פוליטיים ופתחו במסע של השמצות, הוצאת דיבה ולשון הרע כנגד המאשימים. נטען כי דבר הגשת הבקשה פורסם כנדרש בחוק, אך במהלך כל התקופה הקבועה בחוק, לא נתקבלו כל התנגדויות לבקשה, כמו כן, בקשות דומות לסטייה בגובה מבנה, כבר אושרו בעבר לתושבים אחרים בישוב. נטען כי במסגרת מסע הבחירות שניהלו הנאשמת וסיעתה, הפיצה הסיעה בין תושבי השכונה, מנשרים המציגים את בקשת המאשימים להיתר בניה ואת החלטת המליאה בעניינם כמעשה של שחיתות ומתן טובות הנאה לאנשי ציבור, כאשר ברור כי הדברים מיוחסים למאשימים, במיוחד למאשימה 1, ואילו את עצמה הציגה הנאשמת כמי שנלחמת ביחד עם הסיעה כנגד מעשי השחיתות והשוחד, שהוגדרו על ידה כ-"שערורייה". נטען כי הנאשמת חתומה אישית על הפרסומים, המייחסים למאשימים ובמיוחד למאשימה 1, המכהנת כחברת מועצה, מעורבות במעשי שחיתות הגובלות בפלילים, כמו כן הפרסומים מייחסים לנאשמים מעשה של חריגת בנייה, המהווה לכאורה עבירה פלילית, אך אין הדבר כך שכן המאשימים לא החלו כלל בבניה, וממילא לא יכלו לבצע שום חריגת בנייה. כל שעשו המאשימים היה להגיש, כדין, בקשה להקלה במסגרת מימוש זכויותיהם לפי חוק התכנון והבניה. נטען כי דברי הבלע הם בגדר דברי בלע ורשע, ואין בהם ולו שמץ של אמת. נטען כי פרסומה של הדיבה, נעשה בכוונה לפגוע ולהשפיל את המאשימים בעיני הבריות ולעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג ואף לפגוע במעמדם החברתי ובמשרותיהם, ואין בהם כל אמת. נטען כי מכלול הנסיבות מצביע בבירור כי מניעי הנאשמת במעשים אלו, אינם בתחום התכנון והבנייה ומנהל התקין, אלא בתחום הפוליטיקה הפנימית, שבאה לידי ביטוי מוגבר, לקראת הבחירות שהתקיימו באותה העת, כמו כן נטען כי הנאשמת רצתה לנצל את העניין הפרטי של המאשימים לצורך ניגוח פוליטי של יריביה בבחירות וכי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע במאשימים. נטען כי כתוצאה ממעשי הנאשמת נגרמו למאשימים נזקים חמורים לשמם הטוב, תוך הכתמתם באשמה או בחשד שהם נגועים בשחיתות. הפצת הדיבה הנ"ל על ידי הנאשמת עלולה להפוך את המאשימים למושא לעג וקלס בקרב מכריהם ולגרום לנזקים חמורים ומתמשכים לשמם הטוב, ולעוגמת נפש רבה שכן מעת שהפצה דיבה זו נגד המאשימים, היא תתגלגל ככדור שלג שקשה לעצרו. נטען כי הנאשמת לא הסתפקה בפרסומים הנ"ל וביום 7/10/03 הגישה ביחד עם פעיל אחר בסיעתה, ערר לועדת הערר המחוזית, על החלטת המליאה. הערר הוגש שלא כדין ושלא בתום לב, וזאת משום שהעוררים לא היו זכאים על פי דין להגישו, ומשום שהערר הוגש לאחר המועד האחרון הקבוע להגשתו, ערר זה נמחק בהסכמת העוררים, לאחר שועדת הערר הבהירה להם באופן חד משמעי כי גם לדעתה הוגש הערר שלא כדין. נטען כי בעקבות הנזקים שהנאשמת, ביחד עם העורר הנוסף, גרמו למאשימים בדברים האמורים, הגישו נגדם המאשימים כתב תביעה אזרחי בת.א 6809/03 המתברר בימים אלו, אך גם בכך לא היה כדי לרסן את הנאשמת מהמשך פרסום לשון הרע על המאשימים, והיא הגבירה את מלחמתה האישית ביתר שאת תוך שהיא עשתה שימוש לרעה בסיעה לצורך הסתתרות מאחורי המסך של "סיעה", ולצורך הצגת הדברים במסווה של פרסום לגיטימי במסגרת הפעילות של הסיעה. נטען כי הנאשמת ממשיכה לפרסם לשון הרע על המאשימים הן בדרך של חזרה או "שכפול" של לשון הרע שכבר פורסם נגדם והן ע"י פרסום דברים חדשים. נטען כי הנאשמת, תחת כסות הסיעה ובעקבות הגשת התביעה האזרחית, הקימה אתר באינטרנט הנקרא "אומר בעומר", במו כן יזמה הנאשמת הקמת קרן בשם "קרן להגנה משפטית עומר" שתכליתה לגייס כספים מהציבור לצורך מימון מלחמתה במאשימים. נטען כי הנאשמת לא הסתפקה בהקמת האתר והקרן, והיא ממשיכה להוציא את דיבתם של המאשימים גם בדרכי פרסום נוספות. נטען כי הפרסומים באתר מכילים דברי לשון הרע כנגד המאשימים שעקרם ניצול כוחם הכלכלי ומעמדם של המאשימים כדי להטיל אימה ופחד על הנאשמת וזאת ע"י הגשת תביעות משפטיות נגדם, כאשר שמה ומספר הטלפון של הנאשמת מופיע באתר. נטען כי בסוף חודש מאי או תחילת חודש יוני 04 פרסמה הנאשמת, תחת אדרתה של הסיעה, כרוז שהופץ בקרב תושבי השכונה שכותרתו "כרוניקה של תביעות משפטיות". בכרוז זה מדווחת הנאשמת על קיומם של הליכים משפטיים שבין המאשימים לבינה, ובין המאשימים לאחרים, תוך הצגת המאשימים כמי ש "כל מטרתם הטלת אימה" וכמי שמנסים לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי בעומר, ולמנוע כל ביקורת על הנאשמת 1 המכהנת כחברת מועצה. נטען כי מלבד הפרסומים על הליכים משפטיים בין הנאשמת למאשימים, כללה הנאשמת פרסומים על הליכים משפטיים, שאין להם כל נגיעה לענייני הסיעה או לחופש הביטוי, שהנאשמת מתיימרת לשאת על דגלה, וכל תכליתם להציג את המאשימים כאנשי ריב ומדון הנוהגים להגיש תביעות סרק כנגד יריביהם במטרה להלך אימים. נטען כי מכל האמור לעיל עולה כי הנאשמת במסווה של פעילות ציבורית שמטרתה להגן לכאורה על ערכי שלטון החוק וחופש הביטוי, תוך התיימרות לפרסם דיווח אובייקטיבי ומאוזן על הליכים משפטיים המתקיימים בנושאי מחלוקת בינה לבין המאשימים, חרגה באופן בוטה מחובת הדיווח הנכון וההוגן ועשתה שימוש שלא לצורך באמצעים ובאפקטים שיש בהם כדי לפגוע באופן חמור בשמם הטוב של המאשימים, תוך הצגת ציטוטים מגמתיים בפרסומים מתוך מטרה להוליך שולל את הקוראים למסקנה שלתביעות המאשימים אין כל שחר, וכי תכליתן היא רק להתנכל לנאשמת, ולפגוע בחופש הביטוי שלהם וזאת בשעה שהליכים משפטיים תלויים ועומדים ללא הכרעה. נטען כי הנאשמת, כמי שניסחה או הייתה שותפה פעילה לניסוח הפרסום באתר או הכרוז וכמי שגרמה לפרסום בהיותה ראש סיעה, באת כוחה והמנהלת בפועל של פעילותה הציבורית, ודעה או הייתה אמורה לדעת שהפרסומים הנ"ל מכילים לשון הרע, ולכן היא נושאת באחריות הפלילית בשל לשון הרע הכלולה בהם. נטען כי הנאשמת שעה שגרמה להפצת הכרוז לתושבי עומר, הייתה מודעת לכך שעם תושבי עומר מנויים שופטים המכהנים בבית המשפט בבאר שבע על ערכאותיו השונות, והפרסום נועד להשפיל ולבזות את המאשימים גם בעיני השופטים האמורים תוך כוונה להשפיע במישרין או בעקיפין, על תוצאות ההליכים המשפטיים. נטען כי דברי הדיבה הכלולים בפרסום באתר ובכרוזים גם יחד, יש בהם משום חזרה על לשון הרע כנגד המאשימים וכן פרסום חדש ונוסף של לשון הרע על המאשימים. נטען כי פרסומה של הדיבה כמפורט לעיל, נעשה בכוונה לפגוע ולהשפיל את המאשימים בעיני הבריות, לעשותם מטרה לשנאה לבוז או ללעג ולפגוע במעמדם החברתי בחברה ולפגוע בהם ובמשרותיהם ואין בהם כל אמת. נטען כי במעשיה ובהתנהגותה הנ"ל עברה עבירה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע במאשימים וזאת בניגוד להוראות החיקוק. 3. לאחר שכתב האישום הוקרא לנאשמת, ביקש בא כוחה להעלות טענות מקדמיות. טען בא כוח הנאשמת (להלן: "הסניגור") כי בעניין זה מתנהל הליך אזרחי בשלב מתקדם. טען הסניגור כי הפסיקה במצב זה מורכבת, מפנה לע.פ 227/81 לדבריה של השופטת בן פורת. לדבריו יתכנו פסיקות סותרות של בתי המשפט בסדרה של טענות חוסר היריבות שהועלו בתיק האזרחי ועדיין לא הוחלט לגביהם והם לא קשורות לרמת ההוכחה. טען הסניגור כי ישנו נושא של הגנות מוחלטות דוגמת סעיף 13(5) או 13(7) או 13(11) לחוק אשר לא אמור להיות הבדל בהחלטה בנושא זה בין הערכאה הפלילית לאזרחית. טוען הסניגור כי קיים חוסר יריבות כלפי 2 הקובלים שצריכים להראות כי לשון הרע מתייחסת אליהם, אך נטל זה לא הורם. לחילופין טוען הסניגור כי לגבי קובל 2 אין יריבות כי את הקובלנה הפלילית יכול להגיש רק נפגע ישיר, לפי סעיף 8 לחוק, מפנה לק.פ 107/99 עובדיה יוסף נ' התנועה לאיכות השלטון. טוען הסניגור כי במקרה זה אין לשון הרע משתמעת והקובל לא הצביע על נסיבות חיצוניות מהן עולה כי נפגע. טוען הסניגור כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ו/או התובע אינו התובע הנכון שכן כתב התביעה הוא על 5 נספחים כאשר 3 מהם לכאורה , עניינם לכאורה, פרשנות לשון הרע על חבר בני אדם, ועל עניין זה רק היועמ"ש יכול להגיש כתב אישום, לפי סעיף 4 לחוק. לחילופין טוען הסניגור כי גם אם הוכחו הנספחים לעיל, אין בהם לבסס עבירה על לשון הרע. טוען הסניגור כי מקריאתם של נספחים א' וב', לא רואים דבר, ולגבי נספח ג' הוא מוגן תחת סעיף 14 לחוק כפי שעולה מכתב הקובלנה עצמו, שכן סעיף 4 לכתב הקובלנה מאשר הגנת אמת דיברתי. ולכן מבקש הסניגור למחוק את נספחים א-ג. לגבי נספחים ד-ה טוען הסניגור כי הם נופלים להגנות של סעיף 13(5) ו 13(7) לחוק ולכן יש למחוק גם אותם. מפנה ל ת.א (י-ם) 10151/03 סויסה נ' מעריב. טוען הסניגור כי לגבי ס' 8 לכתב הקובלנה, יש למחוק את המילים "הנאשמת חתומה אישית". לגבי ס' 13 לכתב הקובלנה, טוען הסניגור כי גם אם יוכח, אינו מגלה עילה ולכן יש למחוק אותו. לגבי ס/ 16,17 טוען הסניגור כי גם הם לא מגלים עילה ולכן יש למוחקם. לגבי ס' 24 טוען הסניגור כי טענת הסוב-יודיצה, אינה קיימת ולכן יש למחוק גם אותו. 4. בא כוח הקובלים טוען כי המסגרת של טענות מקדמיות בהליך פלילי הוא סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב- 1982. אך טענות הסניגור אינן נכנסות למסגרת זו. טוען בא כוח הקובלים כי עיכוב הליך עקב הליך אזרחי, אינו נכנס לחלופות סעיף 149, אין הלכה הקובעת בצורה חד משמעית כי ברגע שיש הליך אזרחי, צריך לעכב הליך פלילי ואין מקום לטענה זו. לדבריו אין בית המשפט מוסמך לעכב הליך עקב סעיף זה. טוען בא כוח הקובלים כי גם טענה של חוסר יריבות לגבי המאשימים, ולגבי מאשים 2 בפרט, אינה יכולה לשמש טענה מקדמית לפי סעיף 149. לדבריו אולי ניתן בדוחק להכניסה תחת סעיף 149(4) לחסד"פ. לגופו של עניין טוען בא כוח הקובלים כי קיימת יריבות ויש פגיעה של 2 המאשימים כתוצאה ממכלול הפרסומים, שכן מדובר בפרסומים אשר חלקם כרוזים שהופצו בין תושבי עומר, חלקם דפי אינטרנט באתר אשר במסווה של דווח אובייקטיבי, הפך לאתר שיטנה כנגד המאשימים, ויש לראותו כאתר שנועד להשפיל את המאשימה 1. טוען בא כוח הקובלים כי אתר האינטרנט מכיל כמה דפים , אחד מהם הוא "לוצאטו בעיתונות", שם מצאה הנאשמת להביא כל מיני דברים הקשורים למאשימים שפורסמו בעיתונות, חלקם כלל לא קשורים לנאשמת, אשר מנצלת מצב של קרע משפחתי ומביאה פרסומים נרחבים בנושא זה אשר אין לו קשר לעניין הפעילות הציבורית, אלא מהווים רק צימוקים שליליים. טוען בא כוח הקובלים כי הציטוטים של הנאשמת אינם מכילים שום ציטוט מתוך כתבי הטענות של המאשימים אלא רק כתבי הגנה של הנאשמת, לדבריו מי שפותח את האתר מתרשם כי מדובר במשהו איום ונורא שנעשה ע"י המאשימים, ובגינה הוגשה עתירה מנהלית, אין אזכור שהעתירה נדחתה והטענות נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי, אלא רק בסוף, בצורה תמימה יש קישור לפסק הדין המלא, לא נאמר מפורשות שהעתירה נדחתה. טוען בא כוח הקובלים כי אם לנאשמת יש טענות בדבר הגנות שיש לה, אין זה אמור להיות במסגרת של טענה מקדמית אלא במסגרת של פרשת הגנה, לדבריו זכותו להוכיח לכאורה את הפרסום, שפגע. טוען בא כוח הקובלים כי ברגע שמיחסים לאנשים הגונים מעשי שחיתות, קבלת טובות הנאה כאנשי ציבור וחריגות בניה כאשר אין דבר כזה, זהו פרסום אסור שעשוי לפגוע וזכותם לקבל הגנה של בית המשפט, לדבריו אם מכלול הפרסומים הנ"ל אינו לשון הרע, אין הוא יודע מהו לשון הרע. טוען בא כוח הקובלים כי לגבי הבקשה למחוק סעיפים מכתב התביעה, אין צורך שכל סעיף יראה את הלשון הרע, שכן מדובר במכלול עובדות שצריכות להצביע על לשון הרע, אי אפשר לגזור סעיף זה או אחר שבו כשלעצמו אין לשון רע. 5. טוען הסניגור, כי ההגנות להן הוא טוען, הן הגנות מוחלטות ובתי המשפט נתנו החלטות בעניין זה. 6. בפני בקשה של הסניגור, במסגרת טענות מקדמיות, לעכב את ההליך הפלילי במסגרת קובלנה זו, עד אשר יוכרע העניין האזרחי המתנהל באותו העניין, לחילופין הועלו מספר טענות המתייחסות לגוף הקובלנה עצמה וסעיפיה, כאמור בדברי הסניגור. לעניין עיכוב ההליך הפלילי עד מתן החלטה בתיק האזרחי, אקדים ואומר כי אין בקשה שכזו אמורה לעלות בשלב זה של טענות מקדמיות, שכן גם אם תתקבל הבקשה, אין היא משפיעה על תוכנו של כתב האישום, ואין היא נכנסת למסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב- 1982. גם אם נתייחס לגופו של עניין סבור אני כי אין להיענות לבקשת הסינגור. נקבע בע"פ 277/81, שולם הלוי ואח' נ' מ"י, פ"ד לח(2) כי כאשר מדובר בהליך פלילי ואזרחי אשר בהם מתעוררת אותה הסוגיה, אין החלטה במשפט האחד מהווה השתק פלוגתא במשפט האחר, כך שהגשת הקובלנה במקביל למשפט הפלילי אפשרית היא, קל וחומר כאשר טרם ניתנה הכרעה זו או אחרת באחד מן ההליכים. בנוסף, דחייה של הדיון עד לאחר סיומו של ההליך האזרחי אין בה ולא כלום, שכן אין הוראת חוק המאפשרת לאמץ בהליך פלילי, ממצאים ומסקנות שניתנו במסגרת משפט אזרחי, כך שאם יסתיים המשפט האזרחי קודם, אין שום נפקא מינא מכך, לעניין המשפט הפלילי, ובית המשפט ידון במקרה ללא כל מחויבות למה שנקבע בהליך האזרחי, למרות שרשאי הוא להתרשם משיקוליהם ונימוקיהם של השופטים בהליך האזרחי הנ"ל. טוען הסניגור כי הקובלים לא הרימו את נטל ההוכחה שלשון הרע שפרסמה הנאשמת אכן מתייחס אליהם וכי לפחות כלפי קובל 2, לא קיימת יריבות . טענה זו יכולה לעלות כטענה מקדמית לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי שכן אם אמת הדבר ואין הקובל 2 נחשב כנפגע, הרי שנפל פגם בכתב האישום. אמנם, מקריאה של נספחים א-ג, עולה כי אין לשייך את הקובל 2 לעניין הפרסומים אך לאחר מכן, הפרסומים באתר כבר מזכירים את שמו במפורש. מכאן, כי למרות שחלק מסוים מכתב הקובלנה לא מתייחס אל הקובל 2 , הרי שמכלל כתב הקובלנה עולה כי יתכן ונפגע מפרסום זה או אחר, שאת השאלה אם פרסום זה אכן נכנס לגדר לשון הרע, על בית המשפט לקבוע, אך אין לומר כי לא קיימת יריבות בין הצדדים, וקובל 2 הוא אכן נפגע לעניין סעיף 8 לחוק לשון הרע. באותו עניין ממשיך הסניגור ואומר כי מקריאת נספחים א-ג עולה כי עניינם לכאורה בפרשנות של לשון הרע על חבר בני אדם, עניין אשר רק ליועץ המשפטי לממשלה ישנה הסמכות להגיש כתב אישום, לפי סעיף 4 לחוק לשון הרע. אין לקבל טענה זו של הסניגור, שכן, גם אם אכן עולה מן הפרסום לכאורה כי הוא מתייחס לרבים ולא ליחד, אין זה מספיק על מנת להכניסו תחת ההגדרה של "חבר בני אדם". בע"פ 2025/92 אריה אבן נ' רפאל רוטר נד (1) 309 נאמר כי: "מעתה יובן ש"חבר בני אדם" אינו כל קובץ של יחידים, כי אם קבוצת בני אדם המהווים יחדיו "חבר", לא מבחינת היותם יותר מאדם בודד, אלא על פי שיוך קבוצתי..." ובמקרה דנן, לא ניתן להגדיר את הקובלים כקבוצה משויכת ולכן אין לראותם כחבר בני אדם. זאת ועוד, העובדה שלכאורה עולה כי הפרסום מתייחס לרבים, אינה שוללת את האפשרות שיעלה בידי הקובלים להוכיח , כפי שנטען בכתב הקובלנה, כי הדברים מכוונים אליהם, וכי יש בהם כדי לבסס עבירה בסופו של יום. וכפי שנאמר בע"פ 2025/92 אריה אבן נ' רפאל רוטר נד (1) 309: "בקובלנה הפרטית טענו המערערים שקבוצת החברים, בה מדבר הפרסום, הינה המערערים עצמם... בהנחה שהמשיבים אינם מודים בכך, נטל הראיה להוכחת הטענה מוטל, כמובן, על המערערים, אך את נטל הראיה אין מרימים בכתב הקובלנה הפרטית, אלא במהלך המשפט. " טוען הסניגור לגבי נספח ג' כי הוא מוגן תחת ההגנה בסעיף 14 לחוק ולגבי נספחים ד'-ה', כי הם נופלים תחת ההגנות המצויות בסעיף 13(5) ו 13(7) לחוק . איני סבור כי המקום להעלות טענות אלו צריך להיות במסגרת טענות מקדמיות. סעיף 14 לחוק קובע כי : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כלומר להגנה זו 2 יסודות, הראשון נוגע למידת אמיתות הפרסום והשני נוגע למידת העניין הציבורי. יסודות אלו מצטברים ואם קיים יסוד אחד ללא האחר, אין בכך כדי לתרום לנאשמת, מפנה ל ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2). שאלת העניין הציבורי היא ערכית ומוכרעת בבית המשפט ומכאן שהיא צריכה הוכחות לכאן או לכאן, ואין מקומה בטענות מקדמיות. כך גם לגבי הגנות סעיף 13, אשר אמנם נקראות "הגנות מוחלטות" כיוון שהן מעניקות לאדם המפרסם לשון הרע, בנסיבות סעיף 13, הגנה, גם אם הפרסום כוזב או אם פעל בזדון, אך עדיין הנטל להוכיח את ההגנות המוחלטות, מוטל על הנתבע, או הנאשם, מלבד אם גילה התובע בכתב התביעה או האישום, שהפרסום נעשה בנסיבות המקנות הגנה מוחלטת שאז לא יצטרך הנאשם להוכיח דבר בבואו לבקש את מחיקת ההליך או ביטולו. כאשר על הנאשם או הנתבע להוכיח כי הדברים אותם פרסם אכן מקיימות את הגנות הסעיף אותן הוא רוצה לזקוף לזכותו. מפנה לספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, עמ' 213-214. טוען הסניגור לגבי סעיפים שונים בכתב הקובלנה כי גם אם יוכחו לא יגלו עילה, מאידך טוען בא כוח הקובלים כי לא כל סעיף בכתב הקובלנה אמור לגלות עילה, אלא המכלול הוא זה שאמור להקים עילה. סבור אני כי צודק בא כוח הקובלים שכן לא מכל סעיף אמורה לקום עילה המשייכת לנאשמת את עבירת לשון הרע, אותה מייחס לה כתב הקובלנה, אלא די בכך שבסופו של יום, ובאם יוכחו עובדות כתב הקובלנה, יהא בזה מספיק כדי להרשיע את הנאשמת בעבירת לשון הרע המיוחסות לה, כאשר יש לאפשר לקובלים להביא ראיות התומכות בטענתן, ולנאשמת אפשרות להתגונן. 7. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הטענות המקדמיות אותן העלה הסניגור ומורה לנאשמת להשיב לכתב הקובלנה שהוגש נגדה. משפט פליליהשתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות