פציעה במתקן החלקה על הקרח

פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בקריות (כב' השופט ע. נווה) מיום 1.8.04 בת.א. 2151/02 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לפיצויי נזיקין בגין אירוע שהתרחש ביום 18.3.00 במתקן החלקה על הקרח שאותו מפעילה המשיבה במטולה, ועקב אותו אירוע נפגע המערער ונפצע. ב. ביום האירוע ביקר המערער, יליד 1974, עם מספר חברים במתקן החלקה על הקרח שמפעילה המשיבה. עד אותו יום לא התנסה המערער בהחלקה על הקרח. ביקורו יחד עם חבריו במתקן ההחלקה ביום האירוע נעשה במסגרת טיול חג. לפי עדות המערער הוא עמד והתבונן במחליקים זמן קצר ביותר ("שתי דקות") והחליט להיכנס אף הוא להחלקה, פנה לדלפק לצורך קבלת נעלי החלקה למטרה זו, נכנס ישירות למרכז המשטח, ולאחר החלקה של מטרים בודדים נפל, ונגרם לו שבר בשתי עצמות שוק רגל ימין. ג. בכתב התביעה טען המערער שהמשיבה מסרה לו נעלי החלקה בלתי מתאימות או לקויות, דבר המסביר את נפילתו מיד לאחר שעלה על הקרח. עוד נטען בכתב התביעה שהמשיבה הרשתה לו, ולרבים כמותו, ליטול חלק בספורט שהוא מן המסוכנים ביותר, מבלי שהיו למערער מיומנות או נסיון בנושא. המשיבה, כך נטען, לא הסבירה למבקרים, ובהם המערער, כי מדובר בספורט מסוכן המיועד לבעלי הכשרה, ולא הציבה במקומות בולטים שלטי אזהרה שיעמידו את המבקרים על הסכנה הטמונה בהחלקה. כמו כן לא הציבה המשיבה עובד מטעמה בכניסה למשטח ההחלקה כדי למנוע כניסה ממי שאינו יודע להחליק על קרח. בנוסף נטען בכתב התביעה שהמשיבה איפשרה כניסת מבקרים מבלי לברר מי מהם כשיר להחלקה על הקרח מבחינת נסיונו או הכשרתו, וכן לא הגבילה את מספר המבקרים, דבר שהיה מאפשר ליווי צמוד על ידי מחליקים מיומנים מטעם המשיבה למניעת נפילתו של מי שחסר נסיון, וזאת למשל, ע"י הוצאתו מן המשטח. נטען בתביעה שהמשיבה הפעילה את אתר ההחלקה בצורה רשלנית, וכי המשיבה ידעה או היה עליה לדעת שהחלקה על הקרח היא ספורט מסוכן מאוד, כך שהמשיבה צפתה, או שהיה עליה לצפות, כי נסיון ההחלקה של המערער יסתיים קרוב לודאי בנפילה שתוצאותיה עשויות להיות חמורות ביותר. אף על פי כן לא אסרה המשיבה את כניסתו של המערער למשטח. המשיבה לא הדריכה את המערער באשר להתנהגות בטוחה על הקרח. ד. בכתב ההגנה הכחישה המשיבה את אשר ייחס לה המערער בתביעתו. עוד טענה המשיבה שהמערער ידע היטב כי הוא נכנס למשטח החלקה על הקרח. כאדם בוגר הבין המערער, או שהיה עליו להבין, את הסכנות הטמונות בכך. בכניסתו למשטח נטל המערער על עצמו את הסיכון הכרוך בכך. מי שעוסק בספורט, ובודאי בספורט החלקה על הקרח, עלול להיפגע. עוד הוסיפה המשיבה, שבמקום מוצב שילוט המזהיר מפני סכנת החלקה, ולפיכך יש לייחס את האשם למערער בלבד, ולחילופין, מוטל עליו אשם תורם בשיעור מכריע. ה. בתצהיר עדות ראשית שהגיש המערער ביום 18.2.03 חזר, בעיקרו של דבר, על הגירסה המופיעה בכתב התביעה, והוסיף כי עד לאותו אירוע לא התנסה בהחלקה על הקרח, גם לא היתה לו ידיעה שמדובר בספורט מסוכן מאוד הדורש נסיון ומיומנות, והוסיף שמספרם הרב של המחליקים בתוך הרחבה, ללא כל מדריך, חיזק את אמונתו שגם הוא יכול להחליק. המערער טוען שלא היה במקום מדריך כלשהו מטעם המשיבה, לא בתוך הרחבה, ולא בסביבתה. איש לא שאל את המערער האם יודע הוא להחליק על קרח, ואיש לא הדריך אותו. לאחר נפילתו שמע המערער מישהו מבין האנשים שהתקהלו אומר כי מחליק שנכנס לרחבה צריך בשלב ראשוני להחליק בצמוד ולאורך המעקה, תוך אחיזה במקום, כדי להגיע לשיווי משקל, ורק לאחר מכן להמשיך, אך המערער לא ידע על כך, ולא נהג כך. גם בתצהירו חוזר המערער על גירסתו שלא ראה במקום שלט אזהרה בדבר מסוכנות ההחלקה ולא היתה לו ידיעה כלשהי בדבר הסכנה. כמו כן, טוען המערער שהנעליים שניתנו לו על ידי המשיבה לא היו תקינות והדבר תרם לנפילתו. לגירסת המערער הנעליים היו ישנות מאוד, והשרוך המשמש לקשירתם לרגליים לא היה חזק דיו. המערער צירף שני תצהירים שנועדו לתמוך בגירסתו: תצהירו של ואיל חיג'אזי שהגיע עם המערער וחבריו לשטח ההחלקה ונכח באירוע. תיאורו עולה בקנה אחד עם גירסת המערער. כך גם תצהירו של סעיד סעיד. שניהם טוענים שאיש מטעם המשיבה לא בירר את נסיונם הקודם בהחלקה, לא הזהיר ולא הדריך אותם, והם לא ראו במקום לא שלט אזהרה, לא מדריך, ולא משגיח. ו. בחקירתו הנגדית על תצהירו (בישיבת ביהמ"ש קמא מיום 28.1.04) טען המערער שמאז שהגיע למרכז קנדה ועד לאירוע חלפה כרבע שעה. המערער אישר: "אני יודע שאדם עולה על קרח, הוא יכול להחליק. החלטתי להיכנס להחליק. לא חשבתי שיקרה לי דבר כזה. ידעתי שאני יכול ליפול על הרגל אבל לא ידעתי שיקרה לי דבר כזה, זו פעם ראשונה שאני נכנסתי לזה..." (עמ' 8 לפרוט'). לטענת המערער, כשנעל את הנעליים שמסרה לו הפקידה הוא חש "שהנעל לא בסדר על הרגל" (עמ' 9 לפרוט'), אם כי הוא לא חזר לפקידה להתלונן על כך. עוד טען המערער שחגורת הנעליים לא היתה תקינה והמשמעות לטענת המערער היא שהנעליים לא היו תקינות (עמ' 9 לפרוט'). עוד הוסיף המערער, שם, בעדותו: "אני לא יודע עברית". משנשאל המערער על ידי כב' השופט קמא מדוע, אם אינו בקיא בהחלקה על הקרח, לא הלך לאורך המעקה הנראה בצילום, ובמקום זאת נכנס ישר לזירה, ענה המערער: "... זה חג שלי. אני חשבתי מקסימום אני אפול על התחת ולא יקרה לי כלום". (עמ' 9 לפרוט'). ” בסיום חקירתו הנגדית ציין המערער שלפני ירידתו למשטח הקרח לא החזיק במעקה. בחקירתו החוזרת אמר המערער בעמ' 10 לפרוט': "אני לא יודע לקרוא עברית". ז. חברו של המערער, המצהיר ואיל חיג'אזי, סיפר בחקירתו הנגדית שהחבורה הגיעה למקום בערך 5-7 דקות לפני שהתרחש האירוע נשוא הדיון. עד זה אישר שהוא "יודע שאם עולים על קרח אפשר להחליק. אם עולים על קרח , אפשר ליפול אבל לא כל הזמן". (עמ' 10 סיפא לפרוט'). לדבריו, היה זה יום חג. להערכתו החליקו במקום למעלה מחמישים איש, ובהמשך הוסיף שהוא אינו יכול לציין את מספר המחליקים, אך היו שם הרבה. העד חיג'אזי הוסיף שהיה זה ביקורו הראשון במקום, הוא התלהב וכן גם חבריו. לטענתו, הוא לא ראה את השלטים שהוצגו לו במהלך החקירה הנגדית. המצהיר הנוסף, סעיד סעיד, נחקר גם הוא בחקירה נגדית, וסיפר שהיו במקום אנשים רבים, הוא נטל את נעלי ההחלקה, אך לא הספיק לנעול אותן, עד אשר שמע צעקות שהמערער נפל. כאשר נפל המערער, נעל העד את נעלי ההחלקה ונכנס למשטח ההחלקה כדי להרים את המערער. לדבריו, המערער היה בערך כחמישה מטרים בתוך משטח ההחלקה. ח. תצהירו של העד בוריס דרבקין, שהוא מנהל מחלקת הקרח של המשיבה, צורף כנספח 5 להודעת הערעור שהוגשה. לדברי המצהיר מר דרבקין, שהעיד מטעם המשיבה, מקבלים המחליקים את הנעליים בדלפק החלוקה שליד משטח ההחלקה, בהתאם למידתם האישית, ונועלים אותן בסמוך למשטח באופן עצמאי. במשטח ההחלקה מוצב תמיד לפחות משגיח אחד. במידת הצורך אף יותר. תפקידו של המשגיח להחליק על המשטח ולמנוע התנהגות חריגה והפרת כללים מצד מחליקים. המשגיח הוא בדרך כלל מאמן מקצועי בעל הסמכה. כמו כן, מסייע המשגיח במתן עצות להחלקה ככל שפונים אליו. ביום האירוע היה מוצב המאמן ליאוניד מירסקי כמשגיח באולם ההחלקה. אחת לשעה, ולעיתים אף יותר, מועברות למחליקים באמצעות מערכת הכריזה הוראות בטיחות וכללי התנהגות. באתר ההחלקה מוצבים שלטי אזהרה גדולים וברורים (אחד ליד דלפק חלוקת הנעליים, והשני בכניסה לאיזור ההחלקה). שלטים אלה כוללים הוראות ברורות באשר לכללי הזהירות שיש לנקוט לפני ההחלקה ובמהלכה. כך, למשל, נאמר בשילוט: "מחליקים שאינם יודעים להחליק מתבקשים להחליק ליד המעקה ולידו בלבד (10 סיבובים לפחות)". כמו כן, ליד דלפק חלוקת הנעליים מוצב שלט עם תמונות המנחות באופן פשוט ובהיר מהי הדרך הנכונה לנעילת נעלי החלקה. מספר האנשים המחליקים במשטח ההחלקה הוא, לפי המקובל בעולם, 100 איש לכל 600 מ"ר משטח. (בחקירתו הנגדית בעמ' 19 לפרוט', מסר מר דרבקין ששטח משטח ההחלקה של המשיבה הוא 1,800 מ"ר, הוא יכול לקלוט 300 איש לכל היותר, ולפי הנסיון של המשיבה יש צורך במשגיח אחד למאה אנשים, ולפי הצורך מוסיפים משגיח נוסף). לדעת המצהיר, המערער, כאדם בוגר, ידע או היה עליו לדעת, שהוא נכנס למשטח החלקה על קרח, והיה עליו להבין את הסכנות הטמונות בכך, ולכן בכניסתו למשטח הוא נטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בכך. ט. בחקירתו הנגדית אמר מר דרבקין שנעלי ההחלקה צריכות להיות נוחות, והן צריכות להיות צמודות לרגלו של המחליק לפי המידה של הרגל. לדבריו, אין חשיבות בהדרכה של אופן נעילת הנעל שמשתמשים בה לצורך החלקה. הוא הוסיף שמי שאיננו סוגר את ה"קליקים" של הנעל (שהיא נעל גבוהה למעלה), או אם המחליק אינו קושר את השרוכים, כי אז יש בכך משום טעות. את הבדיקה האם הנעל ננעלה כנדרש, חייב לעשות, לדבריו, המחליק העצמו. מר דרבקין אישר שכאשר מגיע אדם לאתר ומעוניין להחליק על הקרח, אין שואלים אותו האם יש לו נסיון קודם. האפשרויות העומדות לרשות מי שמגיע, מבלי שיש לו נסיון קודם, הינן: או להחליק באופן חופשי, או לפנות למשגיח שיסביר לו את הצעדים הראשונים. על המחליק להקשיב להדרכות הבטיחות המשודרות באמצעות הקלטות שבמערכת הכריזה. בנוסף, נותן המשגיח הוראות בטיחות באמצעות המיקרופון. כל מחליק יכול לראות את השלטים המותקנים במקום, ולדברי העד בעמ' 15 לפרוט': "לאדם יש עיניים כדי לראות את השלטים, פה כדי לדבר ולשאול ואוזניים כדי לשמוע את האמור במערכת הכריזה". מר דרבקין לא שלל בתשובה לשאלה בחקירה נגדית את האפשרות שהוא לא היה נוכח באתר ביום האירוע, ובתשובה לשאלה בהמשך החקירה הנגדית (עמ' 18 לפרוט'), אישר שהוא לא היה במשטח עצמו במועד הארוע. מר דרבקין הוסיף כי לפי כרטיס הנוכחות, וכן מתוך כך שהוא מתכנן את סידור העבודה השבועי, הוא יודע כי נכח במשטח משגיח בשם ליאוניד, והוסיף שללא משגיח לא ניתן לפתוח את משטח ההחלקה. ב"כ המערער הצביע על תצהיר תשובות לשאלון שניתן על ידי מנכ"ל המשיבה, מר שמואל בן שחר, ולפי האמור בתצהיר מר בן-שחר במועד האירוע היו במקום שני משגיחים (לא הובהר בסופו של דבר האמנם היה משגיח נוסף , ואם כן, מיהו?). העד מר דרבקין טען שבהתרחש האירוע היה המשגיח ליאוניד על המשטח, ויתכן שהמשגיח השני עזר בחלוקת נעליים. כמו כן ציין ששמו של המשגיח ליאוניד מופיע הן בדו"ח של החובש והן בכרטיס הנוכחות. תפקידו של המשגיח לשמור על סדר ההחלקה במשטח עצמו, להניח את הקלטות עם הדרכות הבטיחות, להקריא לעיתים במערכת הכריזה גם הוראות בטיחות ביוזמתו הוא, לעזור למחליקים, ולתת להם הסבר על פי פנייתם אליו. לדברי מר דרבקין, בעמ' 19 סיפא לפרוט', בזמן ההחלטה על משטח הקרח מופעלת מוסיקה. לטענת מר דרבקין, המדריך ליאוניד לא היה בארץ שעה שנתן מר דרבקין את תצהירו, ולדבריו זו הסיבה שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם ליאוניד. מר דרבקין חזר בעדותו על כך שבמערכת הכריזה משודרות אזהרות אחת לשעה, ומדי פעם נוטל המשגיח את המיקרופון ונותן הוראות לפי הצורך (עמ' 19 לפרוט'). מר דרבקין נשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 20 לפרוט') האם השלטים המוצבים באתר כתובים בעברית בלבד, והשיב: "אין שלטים בערבית, יש לנו הנחיות לאדם שעובד בחלוקת נעליים והוא יודע ערבית מצויין, הוא יכול גם להסביר כל מיני דברים, שמו דוד גמליאל. הוא לא עד. הוא עובד בחלוקת נעליים". לשאלת בית משפט השיב העד דרבקין שקיימת הוראה חדשה, לפיה מניחים את קלטת ההוראות בכריזה מדי חצי שעה, ולא מדי שעה (עמ' 21 לפרוט'). עד כאן תמצית העדויות שהובאו בפני בית משפט קמא. י. בפסק דינו קבע בית משפט קמא שהוא מקבל את טענת המערער לפיה היתה זו הפעם הראשונה שהוא הגיע למקום, והפעם הראשונה שהוא מתנסה בהחלקה על הקרח. לעומת זאת, דחה בית משפט קמא כבלתי מהימנה את גירסת המערער וחבריו לפיה לא ידע המערער שמדובר במקום המיועד להחלקה על הקרח. גירסה זו, לפי קביעת בית משפט קמא, איננה מתיישבת עם השכל הישר. מוסיף בית משפט קמא שדווקא העובדה שמדובר באדם המגיע לראשונה לביצוע החלקה על הקרח, והעובדה שמדובר בספורט שאיננו נפוץ, מחייבת את המחליק לזהירות רבה ולבדיקה, הואיל ועסקינן בספורט היוצר סיכון. גם את הטענה שהמערער לא היה מודע לסיכון, דחה בית משפט קמא, הואיל ולדעתו היה ברור למערער שבספורט זה טמון סיכון, ושההחלקה עלולה לגרום לנזק גוף. בית משפט קמא הוסיף שהמשיבה לא כפרה בחובת הזהירות המושגית המוטלת עליה והשאלה שבמחלוקת היתה האם עמדה המשיבה בחובת הזהירות הקונקרטית. לענין נעלי ההחלקה קבע בית משפט קמא שגם אם חש המערער אי נוחות בקשר לנעלי ההחלקה, ניתן היה לצפות שיפנה למי שקיבל ממנו את הנעליים לצורך הבהרות, ואולי גם לשאול את אותו בעל תפקיד לגבי המשמעויות של החלטתו לבצע את פעולת ההחלקה, לרבות בקשה כי המדריך דובר הערבית הנמצא במקום (דבר שלא נסתר), יוכל לשוחח עם המערער בהקשר זה. בית משפט קמא הוסיף כי אין הוא סבור שעל המשיבה חלה החובה לוודא האם מקבל הנעליים נועל אותם בדרך הנכונה. מדובר בנעליים שיש לנעול אותן כמנהג בני אדם, ויש לחזק היטב את הנעליים תוך כדי קשירה, ואם המערער לא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. י"א. בית משפט קמא הוסיף, שאין לו ספק לגבי עצם אירוע התאונה, אך לדעתו עדות המערער וחבריו כוונה רובה ככולה להשיג את המטרה של קבלת התביעה, ולא היתה בה מהימנות רבה ביותר. בית משפט קמא כיוון בקביעתו באשר לחוסר המהימנות לנושאים הבאים: טענת המערער שלא ידע כי מתבצעת במקום החלקה, העובדה שהמערער לא עשה נסיון לברר את מהות הכיתוב של השלטים, ואת המשמעויות של הכריזה (דבר שגם לא היה סביר בעיני בית משפט קמא), העובדה שהמערער לא פנה למי שמסר לו את הנעליים וציין שאין הנעליים מתאימות לו, העובדה שהמערער צריך היה להסתכל כיצד מתנהגים מחליקים אחרים באתר (בצמידות למעקה), מה גם שהכריזה התייחסה לכך שיש להחליק בסמוך למעקה. כל זאת לא ביצע המערער. לכן, לדעת בית משפט קמא תרם המערער תרומה מכרעת בהתנהגותו להתרחשות התאונה. לדעת בית המשפט קמא, לא נופלת אחריות על המשיבה, ומכל מקום, רשלנותו התורמת של המערער היתה מכרעת. גם אילו סבר בית משפט קמא שהמשיבה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, היה בית משפט קמא מטיל על המערער אשם תורם ברמה שהיה בה כדי להביא לדחיית התביעה. באשר למספר המחליקים באתר, קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהיו במקום 300 מבקרים. טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם עדות חברו של המערער שהיה באתר יחד עמו. לא הוכח גם, לפי קביעת בית משפט קמא, שקיים קשר סיבתי בין הימצאות מספר כזה או אחר של מחליקים באתר לבין פגיעתו של המערער. בית משפט קמא דחה את נסיונו של המערער לטעון שהעובדה שראה במקום כמות גדולה של מחליקים, נטעה בו אמונה שלא יקרה לו דבר. ברי, שהמשיבה אינה חייבת להציב במקום משגיח לכל מחליק, והרי אין הדבר סביר. בית משפט קמא הוסיף שהיו משגיחים במקום, אם כי אין באפשרותו לקבוע לפי חומר העדויות האם היה זה אחד או שניים, אך לדעתו של בית משפט קמא לא העדר כח אדם הביא לאירוע התאונה. גם לא היה נסיון מצד המערער לפנות אל אחד מנציגי המשיבה כדי לקבל פתרון לבעיותיו. לפי קביעת בית משפט קמא לא הוכח שהנעליים שקיבל המערער לא היו תקינות, או שהמשיבה התרשלה בכך שלא הדריכה אישית את המערער בנושא של נעילת הנעליים. חובה כזו אינה מוטלת על המשיבה, ואילו חובתו של המערער היתה לפנות למשיבה ולבקש שתסייע לו בקשירת הנעליים ככל שנתקל בכך שהנעל לא היתה יציבה. בית משפט קמא הוסיף שנדרשת מן המערער משמעת וחובה עצמית לנהוג בהתאם. בית משפט קמא הוסיף בסיפא של פסק דינו, כי רצוי ונכון שהמשיבה תפיק לקחים כך שתשנה את הכיתוב על השלטים או תוסיף כיתוב הנוגע לשפה הערבית, ואולם מעבר לעניין זה, אין בית משפט קמא סבור שהתנהגותה של המשיבה היתה רשלנית. י"ב. על כך מונח בפנינו ערעורו של המערער הטוען כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. לדעתו, טעה בית משפט קמא כשסבר שרשלנותו של המערער היא זו שהיתה הרשלנות המכרעת. לדעת המערער, שגה בית משפט קמא כשקבע שהנעליים שסופקו למערער היו תקינות, וכן בקביעתו שהיו במשטח ההחלקה מדריכים/משגיחים מטעם המשיבה, לרבות משגיח הדובר ערבית. בית משפט קמא לא ייחס משקל לעובדה שבמהלך עדותו של מר דרבקין מטעם המשיבה התברר שהוא כלל לא נכח באתר ביום האירוע, וכן לא נתן בית משפט קמא את דעתו לסתירות המהותיות בין תצהיר מר דרבקין לרבות נספחי התצהיר, לעומת עדותו בבית המשפט. בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להעדר השילוט בשפה הערבית. בית משפט קמא נתן משקל למערכת הכריזה ששידרה הנחיות/אזהרות אחת לשעה, בעוד שסה"כ הזמן שחלף מאז נכנס המערער לאתר ועד להתרחשות התאונה באולם ההחלקה היה כרבע שעה בלבד. שגה בית משפט קמא כשדחה את גירסת המערער באשר למספר המחליקים על משטח ההחלקה במועד אירוע התאונה, ובדבר העדר משגיחים כלשהם מטעם המשיבה, וכן בשאלת הקשר הסיבתי בין שני גורמים אלה להתרחשות התאונה. ב"כ המערער מצביע על כך שבאחד השלטים המוצבים במקום נאמר כי החלקה על הקרח היא ספורט מסוכן ביותר, והאחריות מוטלת על המחליק בלבד. גם בתמליל הקלטת נאמר שספורט החלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן. יחד עם זאת, מוסיף וטוען ב"כ המערער שכאשר נשאל מר דרבקין האם החלקה על הקרח דורשת נסיון קודם, השיב הלה בשלילה, בעוד שבהוראות הבטיחות למחליקים מופיע על גבי השלט שמחליקים שאינם יודעים להחליק, מתבקשים להחליק ליד המעקה ובעזרתו בלבד. כך גם נאמר בתמליל ההקלטה שבמערכת ההכרזה. מכאן, שהמשיבה היתה מודעת לסכנה הגדולה הטמונה בהחלקה על הקרח. לדעת המערער, לא יצאה המשיבה ידי חובתה על ידי הצבת שלטים הכתובים בעברית בלבד, כאשר מעדות מר דרבקין עולה שבאתר מצויים מבקרים שאינם קוראים עברית. המערער עצמו אינו קורא עברית, ומכאן שהשלטים בעברית לא יכלו לעזור לו במאומה. מוסיף המערער שגם לפי דברי מר דרבקין משודרות הוראות הבטיחות במערכת הכריזה, אחת לשעה, בדרך כלל. מאז שהגיע המערער לאתר ועד לתאונה, חלפה כרבע שעה בלבד, והרי מחליקים שעולים על המשטח בין שידור לשידור אינם שומעים דבר. טוען המערער ששידורים אלה בכל מקרה, אינם מסייעים למחליקים חסרי נסיון הואיל ויש להדריך מחליקים חסרי נסיון לפני, או מיד עם עלייתם למשטח ההחלקה, ולא במהלך ההחלקה. לדעת המערער, כשלה המשיבה בחובתה להעמיד את המערער על מידת הסכנה הטמונה למי שמחליק לראשונה על הקרח. י"ג. עוד טוען המערער שהוא מעולם לא התנסה בהחלקה, ומספרם הרב של המחליקים באתר (ללא תקלה) פיתה אותו לחשוב שגם הוא מסוגל. לעומת זאת המשיבה ידעה להעריך את הסכנה, והיא גם ידעה על פגיעות הגוף שנגרמו עד כה למבקרים רבים. לדעת המערער, היתה זו חובתה של המשיבה לשאול מיוזמתה כל מי שבא ליטול נעלי החלקה האם יש לו נסיון קודם בהחלקה, ולבקש מאלה שאין להם נסיון קודם להמתין בצד עד שעובד מיומן מטעם המשיבה יסביר לאלה את מידת הסכנה שבהחלקה, ויציע להם הדרכה במקום, ורק לאחר מכן יורשו הם לעלות על המשטח. כמו כן, מצביע ב"כ המערער על העדר הדרכה בדבר נעילה נכונה של נעלי ההחלקה, וכן טוען הוא שלמערער סופקו נעליים פגומות או בלתי תואמות , ואף אותן הוא נעל בצורה מוטעית. בנוסף טוען המערער לאי-מתן הדרכה בדבר החלקה נכונה והעדר הדרכה להתנהגות נכונה בזמן נפילה. המערער טוען שהמשיבה לא העסיקה ביום האירוע מדריכים ומשגיחים. טענתו של מר דרבקין שהמשגיח ליאוניד נכח בזמן האירוע נטענה על יסוד כרטיס הנוכחות. מעיון בתמונות ת/1 המתארות את שלב הנפילה ואת הוצאתו של המערער מן הרחבה, אין רואים מדריך או משגיח כלשהוא. עוד מעיר ב"כ המערער שאותו משגיח לא התייצב לעדות בבית המשפט. בנוסף טוען ב"כ המערער שעל תצהיר התשובות לשאלון ענה מנכ"ל המשיבה שהיו במקום שני משגיחים, בעוד שמר דרבקין מתייחס למשגיח אחד, ואילו המערער וחבריו העידו שלא היו במקום משגיחים כלל. על טענה אחרונה זו לא חקר ב"כ המשיבה את המערער וחבריו. מוסיף ב"כ המערער שאילו היו מצויים במשטח מדריכים מטעם המשיבה, היו הם מסבירים למערער את חובתו להיאחז במעקה ולבצע סיבובים בצמוד למעקה עד להשגת שיווי משקל. כמו כן טוען המערער שהמדיניות המשפטית אמורה להטיל על מי שיוצר סיכון או הסתברות להתרחשות נזק, את החובה להשקיע הן אמצעים והן מאמץ למניעת הנזק. י"ד. המשיבה טוענת לעומת זאת, שבית משפט קמא לא נתן אמון בטענותיו של המערער ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות אלה שאין מקום לערער עליהן. ממשיכה המשיבה וטוענת שבית משפט קמא קבע שהמערער נפל על משטח הקרח עקב רשלנותו הוא, מבלי שעשה שימוש במעקה שנועד למחליקים מתחילים, וגם בכך אין להתערב. בית משפט קמא דחה את הטענות העובדתיות של המערער בדבר נעליים לא תקינות והעדר שילוט וכיו"ב. אין מקום להגיע למסקנה (בלתי מבוססת) לפיה כל נפילה במסגרת פעילות ספורטיבית תביא להטלת אחריות, שהרי מסקנה כזו תביא לסגירת מתקני הספורט. מחליק העולה לראשונה בחייו על משטח החלקה, רואה שמותקן במקום מעקה לאחיזה ואינו עושה בו שימוש, הוא הרשלן, הוא המסתכן מרצונו, ואינו זכאי לפיצוי. המערער השיב לשאלת בית משפט קמא שלא עשה שימוש במעקה הבטיחות, הואיל וסבר שלכל היותר יפול על ישבנו ולא יקרה לו כלום, ואולם דברים אלה מעידים על חוסר סבירות וחוסר ההגיון שבהתנהגותו, וזהו הגורם לנפילתו. לעניין שלטי האזהרה הכתובים עברית בלבד, טוען ב"כ המשיבה שטענה זו תמוהה ולא הוכחה. המערער חתם על תצהיר תשובות לשאלון בשפה העברית, מבלי שצויין בתצהירו כי נדרש תרגום של השאלות והתשובות. חתימתו של המערער נעשתה ללא הסתייגות. מעדות המערער עולה שהוא מבין עברית, ואת ההודעות בכריזה ודאי שהבין. לכן, סבור ב"כ המשיבה שיש לדחות את הערעור. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 3.5.05, הוספנו ושמענו את טענותיהם של ב"כ שני הצדדים, ועתה הגיעה העת להכריע בגורלו של ערעור זה. ט"ו. מקובלת עלינו עמדת ב"כ המשיבה לפיה בכל הנוגע לממצאים עובדתיים אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה. השאלה שעלינו להציג לעצמנו היא האם מסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא הינן המסקנות הראויות על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ביודענו שנקודת המוצא של בית משפט קמא היא שעדות המערער וחבריו לא היתה אמינה עליו הואיל ועדותם נועדה להשיג את המטרה של קבלת התביעה נשוא הדיון. נקודת מוצא זו של בית משפט קמא מחייבת לבחון על-פיה את התשתית הראייתית. הקביעות העובדתיות שתעמודנה לנגד עינינו תהיינה אותן קביעות שאינן שנויות במחלוקת, או כפי שעולות הן מתוך ראיות שאינן תלויות במהימנות עדותו של המערער. ט"ז. בצדק קבע כב' בית המשפט קמא (עמ' 5 של פסק הדין) שספורט ההחלקה (שאיננו ספורט נפוץ) יוצר סיכון, והמחליק עלול להיפגע בגופו. המשיבה ציינה בשילוט שתצלומו הוגש כראיה: "החלקה על הקרח הינו ספורט מסוכן ביותר!!! האחריות על המחליק בלבד!" בתמליל קלטת הוראות הבטיחות שבמערכת הכריזה נאמר: "ספורט ההחלקה על הקרח הוא מעניין אך מסוכן...". ובהמשך: "ספורט ההחלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן, החליקו בזהירות". ברי שהאמירה אשר בשילוט "האחריות על המחליק בלבד!" אין בה ולא כלום. פשיטא שאין הגורם אשר יוצר את הסיכון (המשיבה) רשאי להטיל את הנשיאה בתוצאותיו של הסיכון על המשתמש, מבלי שהמשיבה תנקוט מצדה בכל האמצעים הסבירים הנדרשים במטרה לקדם את פני הסכנה. נביא מדברי כב' השופט ברנזון ז"ל ע"א 284/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס ואח', פ"ד כ"ט (1), 63, בעמ' 71: ”אני מרחיק לכת ואומר שבנסיבות המקרה הפטור שהמערערת רצתה ליצור לעצמה, אפילו הובא לידיעת המשיבים כראוי והם קראוהו, וניתן לומר שהסכימו לו, אינו מחייב בהיותו מנוגד לסדר הציבורי. איזה מין סדר הוא זה, שאדם בוחר לספק שירות ציבורי הפתוח לכל, לרבות בני נוער מעל לגיל 13, שכרוכה בו סכנה למשתמשים בו, אינו נוקט בשום אמצעי זהירות, ועם זאת מבקש לפטור עצמו מאחריות מכל וכל? לדעתי שום סדר ציבורי אינו יכול לסבול מצב כזה ולתת לו גושפנקה חוקית, מה גם שמדובר ב"דבר מסוכן" שמטבעו הוא עשוי להזיק. נגרם נזק תוך כדי השימוש בו, ההנחה היא שהוא נגרם עקב התרשלות בעליו, וכדי להיפטר מאחריות על הבעלים לנקות עצמו מאשמה. לדעתי, הוא יכול לנקות עצמו רק על ידי הוכחה שנקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים כדי למנוע סכנה בלתי רגילה מהמשתמשים. הוא אינו רשאי לנער עצמו מכל אחריות על ידי סעיף פטור אפילו הובא לידיעת המשתמשים בצורה נאותה...” י"ז. בסוגיה זו הביא כב' הנשיא א. ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1), 113, בעמ' 147, מדברי השופט מקדולנד בפסק דין אנגלי משנת 1956: ”השאלה המתעוררת כרגע אינה אם התובע העמיד את עצמו מרצון ובפזיזות בסכנת פגיעה אלא אם הסכים שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע" (נציין שלעניות דעתנו צריך להיות "על הנתבע"). בענין ועקנין הנ"ל (ע"א 145/80 פ"ד ל"ז(1) 113) מדובר היה בתובע שנפגע שעה שקפץ קפיצת ראש לבריכה במקום שבו המים היו רדודים. כותב כב' הנשיא, שם, בעמ' 130 בהתייחסו לבעלים של הבריכה: ”המוטלת חובת זהירות קונקרטית של הבעלים? לדעתי, התשובה היא בחיוב. המשיבה 1 היא בעלת בריכה, אשר טומנת בחובה סכנה בלתי סבירה, בלא שננקטו כל אמצעי זהירות כדי למנוע הסיכון...” זו חייבת להיות, לדעתנו, נקודת המוצא גם במקרה שבפנינו. כזכור, הועלתה בענייננו הטענה שלא ניתן להציב מדריך ליד כל מחליק קרח. טענה מעין זו עלתה לדיון בענין ועקנין הנ"ל ונענתה, שם, בעמ' 132: ”לו ביקשנו לעשות את הרחיצה בבריכה לפעולה בטוחה לחלוטין, ייתכן כי צריך היה להציב מציל ליד כל מתרחץ. זה אינו הסטאנדארט, אשר נדרש על פי מבחניו של האדם הסביר. חובתו של המפעיל היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים וכנגד סיכונים של היפגעות בבריכה קיים הצורך לקיים פעילות של רחצה, וצורך זה לא יוכל להתממש, אם נדרש ביטחון מוחלט... אכן, לא ביטחון מוחלט נדרש, אלא אמצעים סבירים, שיתחשבו בצרכים הטיפוסיים". כך, למשל, בענין הפעלת הבריכה נקבע (שם, בעמ' 132) שהמפעיל יוצא ידי חובתו בשני אלה: אזהרה ופיקוח, שהינם אמצעים יעילים וטובים, ואף אינם כרוכים בהוצאה בלתי סבירה. נקבע באותו מקרה ששלטי האזהרה חייבים להימצא ליד הכניסה לבריכה, בחדר ההלבשה ובאיזור המים הרדודים, וחייבת להיות הקפדה על כך שהאיסור הקבוע בשלטים יקויים הלכה למעשה. י"ח. באשר לחובת הציפיות המוטלת על המזיק הביא כב' השופט (כתוארו אז) מ. חשין ב-ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מ"י, פ"ד מ"ז(1), 802, בעמ' 817 ציטוט מתוך פסיקה קודמת בה נאמר כך: ”הלכה פסוקה היא, כי לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, 'חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו... הצפיות הרלוואנטית' איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו... אכן, ההלכה היא, שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות... עיקרון זה מצא ביטוי בפסיקה שלנו, הגורסת, כי 'הצפיות צריכה להתייחס לדרך עלילתו ותהליך גרימתו הכלליים של סוג הנזק שנגרם (להבדיל מפרטיהם של הללו)... אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדוייקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשויות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך לראות הוא את יסודות ההתרחשויות ועיקריה... ” נציין שבאי-כוחם של שני הצדדים הפנו אותנו לפסקי-דין שונים שניתנו בנושא תאונות שהתרחשו במשטחי החלקה על הקרח (אצל המשיבה, וכן גם באתר נוסף), ע"י בתי-משפט השלום ובתי-המשפט המחוזיים. עיינו בפסקי-דין אלה, ונתנו דעתנו לאמור בהם, אך סבורים אנו שהמסקנות הרלוונטיות באשר לקיומה של חבות או העדרה אמורות להיגזר בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של האירוע התאונתי העומד לדיון, ולכן לא נותר בידינו אלא לבחון את הנסיבות על-פי התשתית הראייתית שהובאה בפני כב' בית-המשפט קמא, ולהחיל את ההלכה הפסוקה כפי שפירטנו לעיל על נסיבות עובדתיות אלה. י"ט. מהתם להכא: די בכך שהמשיבה ידעה או חייבת היתה לדעת שעצם ספורט ההחלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן, כפי שבפועל אכן צפתה המשיבה, כעולה מן השילוט שהוצב באתר (נ/1), ואשר תוכנו מדבר בעד עצמו. סיכון זה גדל עוד יותר בהביאנו בחשבון שגם מי שאין להם נסיון קודם בהחלקה רשאים לעשות שימוש במשטח ההחלקה מבלי שהמשיבה מנסה למיין תחילה בין מי שכבר החליקו על הקרח בעבר, לבין מי שהשימוש במשטח ההחלקה על הקרח הוא נסיונם הראשון לעשות זאת. אמנם, מנהל משטח ההחלקה מר בוריס דרבקין העיד בבית משפט קמא שהוא סבור שספורט החלקה על הקרח אינו מסוכן מכל ענפי ספורט אחרים, וכאשר נשאל האם החלקה על קרח דורשת נסיון קודם, השיב: "לא. תלוי על איזו רמה אתה שואל". (עמ' 14 סיפא - 15 רישא של הפרוט'). ואולם, השילוט שהציבה המשיבה עצמה, ואשר בו נכתב תחת הכותרת "אזהרה": "החלקה על הקרח הינו ספורט מסוכן ביותר!!! " מדבר בעד עצמו, וכל נסיון לגמד סיכון זה אין בו כדי להועיל. אין חשיבות לשאלה האם המשיבה צפתה שמי שמנסה להחליק, ללא נסיון קודם, עלול לסיים את ההחלקה בנפילה כשהוא סובל ממכה של מה בכך, או על ידי שבר המחייב אישפוז וטיפול בבית חולים. די בכך שהמשיבה צפתה או חייבת היתה לצפות שההחלקה על הקרח מסוכנת, ועלולה להסתיים בפגיעה גופנית, קל וחומר כאשר המשתמש נעדר נסיון קודם. כ. אם להיזקק במקרה שבפנינו ליישום שני סוגי אמצעי הזהירות שפורטו על ידי כב' הנשיא א. ברק בעניין ע"א 145/80 פרשת ועקנין הנ"ל, דהיינו: אזהרה ופיקוח (שם בעמ' 132), כי אז נראה לנו שהמסקנה המתבקשת בענייננו היא שהתשתית הראייתית כפי שהוצבה בפני בית המשפט, אין בה כדי להוביל למסקנה שהנתבעת נקטה במידת הסבירות הנדרשת ביישומם של שני אמצעי זהירות אלה למניעת ההתרחשות נשוא הדיון שבפנינו. אין מחלוקת על כך שהמשיבה הציבה את שלטי האזהרה אליהם כבר התייחסנו, כשלפי עדותו של מר בוריס דרבקין, שלטי אזהרה אלה היו מוצבים האחד ליד דלפק חלוקת הנעליים והאחר ליד משטח הקרח (שם בעמ' 20 לפרוט'). אין גם מחלוקת על כך ששני שלטי אזהרה אלה היו כתובים בשפה העברית. המערער העיד בחקירתו הנגדית (עמ' 9 לפרוט'): ”אני לא יודע עברית, אני חתמתי על התצהיר שלי, עורך-הדין שלי הסביר לי". בהמשך העיד המערער בחקירתו החוזרת (עמ' 10 לפרוט'): "אני לא יודע לקרוא עברית". בטיעון שהתקיים בפנינו ביום 3.5.05 טען בא כוחה של המשיבה שמטעם המערער לא הועלתה כל טענה בענין השפה, גם לא בסיכומים, וכדבריו, בעמ' 2 לפרוט' הטיעון שבפנינו: "אין כל טענה לגבי השפה וגם לא בסיכומים". עוד טען ב"כ המשיבה, בעמ' 3 של עיקרי הטיעון, שטענת המערער לפיה אין תועלת בשלטי אזהרה הכתובים עברית בשעה שחלק מן המבקרים אינם דוברים עברית, כגון המערער, לאו טענה היא, הואיל וטענה זו לא הוכחה. כמו כן, בחתימתו של המערער על תצהיר התשובות לשאלון, תצהיר שניתן בשפה העברית, לא צויין כי נדרש תרגום של השאלות והתשובות וחתימתו של המערער נעשתה ללא הסתייגות. כ"א. לצערנו, אין בידינו לקבל את טיעוניה של המשיבה כלל ועיקר. נפרט. אכן, בכתב התביעה לא הועלתה הטענה לפיה שלטי האזהרה היו כתובים בשפה העברית, ושמסיבה זו לא יכול היה המערער לדעת את תוכנם, הואיל ואין הוא יודע לקרוא עברית. הטענה בפרטי הרשלנות שבכתב התביעה היא שהמשיבה לא הסבירה לכלל המבקרים, לרבות המערער, כי מדובר בספורט מסוכן מאוד, והיא לא הציבה במקומות בולטים שלטי אזהרה מתאימים שיעמידו את כלל המבקרים על הסכנה הטמונה בהחלקה. מקובל עלינו, איפוא, שהטענה לפיה אין המערער קורא עברית, וממילא אינו הוא מסוגל לקרוא שלטי אזהרה כאלה, לא צויינה בפרטי הרשלנות שבכתב התביעה. גם בתצהיר העדות הראשית לא הופיעה טענה זו. ואולם, הן בחקירתו הנגדית של המערער (עמ' 9 לפרוט'), והן בחקירתו החוזרת של המערער (עמ' 10 לפרוט'), הועלתה במפורש הטענה שאין המערער יודע לקרוא עברית. טענה זו לא נתקלה בהתנגדות מצד המשיבה, כשם שהמשיבה גם לא הציגה למערער שאלות בחקירה נגדית לגבי מידת בקיאותו של המערער בשפה העברית (ובעיקר קריאת עברית). גם לא נתבקשה רשות של בית המשפט לאפשר חקירתו הנגדית של המערער על טענה ספציפית זו, כאשר הטענה שאינו יודע לקרוא עברית הועלתה שנית בשלב החקירה החוזרת, כמצויין כבר לעיל. כ"ב. משהעיד לאחר מכן מנהל משטח ההחלקה של המשיבה, מר בוריס דרבקין, נשאל מר דרבקין מפורשות על כך שמבקרים במשטח ההחלקה של המשיבה : הן מבקרים ממוצא רוסי, הן מבקרים ממוצא ערבי, והן יוצאי אתיופיה. מר דרבקין נשאל האם השלטים כתובים בעברית בלבד, והוא השיב: "אין שלטים בערבית... " עמ' 20 לפרוט' . גם באשר להצגת שאלות על ידי ב"כ המערער לנציג המשיבה מר בוריס דרבקין, לא הועלתה כל התנגדות. מכאן המסקנה, שבשלב שמיעת העדויות במשפט, הועלתה על סדר היום לדיון הסוגיה של כיתוב על שלטי האזהרה בשפה העברית בלבד, הגם שהמבקרים הינם, בין היתר, מבקרים ששפתם היא ערבית. להעלאת סוגייה זו בשלב שמיעת העדויות, לא הובעה התנגדות מצד המשיבה. מעיון בתצהיר העדות הראשית של המערער, שהוגש ביום 18.2.03, עולה שבסעיף 4 של התצהיר נכתב כך: "תצהיר זה הוקרא באוזניי, תורגם לי על ידי בא כוחי...". (ההדגשה היא שלנו). בסעיף 2 (ד) של סיכומי ב"כ המערער בבימ"ש קמא, בעמ' 3, נטען מפורשות שהשלטים שהוגשו כראיה מטעם המשיבה כתובים כולם בעברית בשעה שבמרכז קנדה מופיעים מבקרים שאינם קוראים עברית, וביניהם גם המערער, כך שהשילוט אין בו כדי לסייע בידי המערער. על דברים אלה הגיבה המשיבה, בעמ' 3 של סיכומיה, פסקה ג' (5), שהטענה אינה נכונה, הואיל ובחתימתו על תצהיר התשובות לשאלון לא נדרש המערער לתרגום. דא עקא, לטענה זו כבר התייחסנו והצבענו בעליל על כך שלפחות בסעיף 4 של תצהיר העדות הראשית כותב המערער במפורש שהתצהיר תורגם לו על ידי בא כוחו. עוד נכתב בסיכומיה של המשיבה שבנוסף להוראות הכתובות קיימים השלטים המצויירים בדבר נעילה נכונה של נעלי ההחלקה, וכן הוראות בכריזה אחת למחצית השעה. לענין הכריזה עוד נתייחס להלן, ובאשר לנעילה נכונה של נעלי ההחלקה, נעיר שהחשיבות שבשלטי האזהרה איננה באשר לאופן נעילת נעלי ההחלקה בלבד, אלא בעצם הפניית תשומת לבו של המבקר לכך שההחלקה על הקרח היא ספורט מסוכן ביותר, ועל כך שמחליקים שאינם יודעים להחליק, מתבקשים להחליק ליד המעקה ובעזרתו בלבד. כל אלה אין בינם לבין אופן נעילת נעלי ההחלקה ולא כלום. משלא נסתרה גירסתו של המערער שאין הוא קורא עברית, מתבקשת המסקנה שהשילוט אשר כתוב בשפה העברית לא היה בו כדי להועיל למערער. כ"ג. כאן עלינו לעבור ולדון בשאלה האם היה על המשיבה לדאוג לכך שהשילוט המוצב ברחבי משטח ההחלקה יופיע גם בשפה הערבית. נראה לנו שהתשובה על כך היא בחיוב. לענין זה, אנו מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון, בג"צ עדאלה נ' עירית תל אביב-יפו, תק-על 2002 (2), 603. שם נדונה השאלה האם יש לחייב את הרשות המקומית להתקין שילוט רחוב באופן מלא גם בשפה הערבית. בית המשפט העליון השיב בחיוב על שאלה זו. נראה לנו, בכל הכבוד הראוי, שעל דרך של קל וחומר יש להקיש מפסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון בפרשת עדאלה למקרה שבפנינו, במובן זה, שאם הרשות המקומית חייבת לוודא שהשילוט ברחובות העיר יותקן גם בשפה הערבית, הרי על אחת כמה וכמה מוטלת חובה כזו על המשיבה אשר מזמינה את הקהל הרחב לבקר, כנגד תשלום, במשטח החלקה על הקרח, שלפי האמור בשילוט שהותקן על ידי המשיבה הינו בגדר ספורט מסוכן ביותר, בעוד המשיבה יודעת היטב שעל קהל המבקרים נמנה גם אחוז מסויים של האוכלוסיה ששפתו היא השפה הערבית . ב-בג"צ עדאלה כתב כב' הנשיא א. ברק, בפיסקה 26 של פסק דינו: ”מסקנתי היא, איפוא, כי לעניין הבעיה הניצבת בפנינו, האיזון הראוי בין התכליות המתחרות, מוביל למסקנה כי בשילוט העירוני בערים המשיבות, יש להוסיף, לצד הכיתוב העברי גם כיתוב בערבית. בכך אין משום חידוש גדול. בעיר הבירה שלנו, ירושלים, בה מתגורר מיעוט ערבי, כל השילוט העירוני הוא גם בערבית. זהו גם הדין בחיפה וגם בעכו. מה שראוי ונכון לשלוש ערים אלה, ראוי הוא ונכון גם לערים המשיבות...". כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר, כתבה בפסק דינה כדלקמן: ”החובה לאפשר למיעוט לא יהודי לחיות בשפתו מקובלת גם ביהדות... כאמור, המדינה אכן הכירה בחובה בשורה ארוכה של דברי חקיקה, וכן בשילוט הנושא כיתוב בעברית בדרכים בינעירוניות, בערים ירושלים, חיפה ועכו, ובהסכמה שניתנה בעתירה זו להוסיף כיתוב בערבית בשילוט העירוני ברשויות המקומיות המשיבות - בצירים הראשיים ובתחום בו מתגוררת אוכלוסיה ערבית משמעותית ובשלטי הכוונה למוסדות עירוניים ובתוכם... עם זאת, מעמדה של השפה הערבית כלשון רשמית, אינו מתיישב עם צמצמום השילוט לאיזורים מסויימים בתחומי הרשויות המקומיות המשיבות. לצמצום זה יש אף קונוטציה פוגעת..". (ההדגשה שלנו). כ"ד. ערים אנו לכך שנציג המשיבה, מר בוריס דרבקין, סיפר בעדותו שבמשטח ההחלקה מופיעים גם מבקרים שהינם דוברי רוסית, וכן מבקרים אתיופים, ואולם נראה לנו שניתן להניח בצריך עיון את השאלה עד כמה חייב שילוט האזהרה להופיע במגוון של שפות, וזאת משני טעמים: האחד הוא, שעל בית המשפט לדון במחלוקת הספציפית שעולה לדיון בפניו, והמחלוקת שבפנינו מתמקדת רק בסוגיה של העדר שילוט אזהרה בשפה הערבית. הטעם השני, והחשוב יותר, הוא שהשפה הערבית היא שפה רשמית המוכרת במדינת ישראל, ולכן, הטענה לפיה העדר שילוט בשפה זו מנע מן המערער, שאיננו קורא עברית, להבין את האמור בשלטי האזהרה, היא טענה הנתמכת בפסיקתו של בית-המשפט העליון שעליה הצבענו, ובנוסף, במקרה שבפנינו, כשעסקינן בשילוט שנועד להזהיר את המשתמש במשטח ההחלקה מפני חשש לפגיעה גופנית, ההצדקה, הצורך והנחיצות להתקנת שילוט בשפה הערבית מדברים בעד עצמם על דרך של קל וחומר. משלא דאגה המשיבה לשילוט אזהרה בשפה הערבית, למרות שהשפה הערבית היא שפה המוכרת רשמית במדינה, והגם שהמשיבה מודעת לכך שחלק מסויים מן המבקרים במשטח ההחלקה שפתם היא השפה הערבית, מתבקשת המסקנה שהמשיבה לא עשתה את המוטל עליה לאזהרת המבקרים ששפתם היא ערבית, ובהם גם המערער, מפני הסכנה הטמונה בהחלקה, זאת לאחר שטענתו של המערער כי אינו יודע לקרוא עברית לא נסתרה. כ"ה. האם די באזהרה שנתנה המשיבה באמצעות מערכת הכריזה כשתמליל ההנחיות מצורף כחלק ממוצג נ/2? האזהרה באמצעות מערכת הכריזה ניתנה בשפה העברית בלבד, ואולם, לצורך גיבוש מסקנתנו מוכנים אנו להניח שלא היה למערער קושי להבין את תוכן האמור בכריזה זו (במובחן מכך שלא ידע לקרוא עברית). נראה לנו שאין די במתן אזהרה והנחיות למשתמשים במשטח ההחלקה באמצעות מערכת הכריזה, בשים לב לעובדה שלפי תצהיר העדות הראשית של מר בוריס דרבקין (סעיף 4) הוראות הבטיחות וכללי ההתנהגות מועברים למחליקים באמצעות מערכת הכריזה אחת לשעה, ולעיתים אף יותר פעמים (ההדגשה היא שלנו). במהלך עדותו הוסיף מר דרבקין (עמ' 21 לפרוט') שקיימת הוראה חדשה לפיה הקלטת מונחת אחת למחצית השעה, אך, כאמור כבר לעיל, בתצהיר עדותו הראשית של מר דרבקין מדובר באחת לשעה, בדרך כלל, ומכאן שבזמן האירוע היו ההנחיות ניתנות בדרך כלל אחת לשעה. המערער העיד כי מאז שהגיע למרכז קנדה ועד שהתרחש האירוע חלפה כרבע שעה (עמ' 8 לפרוט') . גם לפי עדות חברו של המערער, ואיל חיג'אזי, חלף זמן קצר בלבד מאז הגעתם למקום ועד לארוע (לדבריו, 5-7 דקות, עמ' 10 לפרוט'). אנו ערים לכך שמדובר בהערכה בלתי מדוייקת של פרקי זמן, אך מכל מקום, שהותם של המערער וחבריו במשטח היתה פחותה בהרבה מאשר שעה אחת, והרי ההנחיות באמצעות מערכת הכריזה ניתנו אחת לשעה בלבד, ומכאן שקיימת אפשרות סבירה בהחלט שבמהלך הרבע שעה בה היה המערער במשטח, לא נשמעה כריזה כלל. ברי שעל ידי מתן האזהרה וההנחיות באמצעות מערכת כריזה זו, בפרקי זמן של אחת לשעה, לא מילאה המשיבה את חובתה להזהיר את המשתמשים במשטח ההחלקה ולהנחותם באשר לאמצעי הזהירות הנדרשים, שחייבים להיות מוקפדים ביחס ישיר לגודל הסיכון הנובע מהחלקה על משטח הקרח. כ"ו. הקריטריון הנוסף שאליו התייחס כב' הנשיא א. ברק בפרשת ועקנין (שם, בעמ' 132) היה החובה לפקח שאמצעי הזהירות הנדרשים אכן מתבצעים הלכה למעשה. לענין זה טען נציג המשיבה, מר דרבקין, בתצהירו, כי ביום הארוע הוצב המאמן מר ליאוניד מירסקי באולם ההחלקה. לטענת מר דרבקין משטח ההחלקה שטחו כ-1,800 מ"ר. התפוסה המקובלת בעולם היא 100 איש לכל 600 מ"ר, משמע, בענייננו מקסימום 300 איש במשטח. תפקיד המשגיח הוא להחליק על משטח הקרח ולמנוע התנהגות חריגה והפרת כללים מצד מחליקים, ומתן ייעוץ במידה ומי מן המחליקים פונה אליו. המערער טען בתצהירו שלא היה כל מדריך מטעם המשיבה, לא ברחבה ולא בסביבתה, ואיש מטעם המשיבה לא שאל אותו האם הוא יודע להחליק על הקרח, איש לא הדריך אותו, ואיש לא הזהיר אותו. חברו של המערער, המצהיר ואיל חיג'אזי, כתב גם הוא בתצהירו, שאיש לא הדריך ולא הזהיר אותם, והוא לא ראה במקום מדריך או משגיח, לא לפני האירוע, לא במהלכו, ולא לפניו. כך גם כתב בתצהירו החבר הנוסף של המערער סעיד סעיד. כ"ז. נציג המשיבה מר דרבקין כתב, כאמור, בתצהירו שהמדריך אשר נכח במקום (במועד הארוע) היה ליאוניד מירסקי, אם כי מנכ"ל המשיבה, מר שמואל בן שחר, כתב בתצהיר תשובותיו לשאלון שבמועד האירוע היו שני משגיחים במשטח ההחלקה. לא הובהר מיהו המשגיח הנוסף שנטען על ידי מר בן-שחר שנכח במשטח מטעם המשיבה? לא זו אף זו: מעדות נציג המשיבה, מר בוריס דרבקין, הסתבר שעד זה, שהיה העד היחיד שהופיע מטעם המשיבה, כלל לא נכח במשטח ההחלקה ביום האירוע. אנו מפנים לעדותו בעמ' 16 לפרוט': ”לא זכור לי מתי היה האירוע. אני צריך לבדוק בכרטיס הנוכחות שלי אם הייתי נוכח ביום המקרה". כשנאמר למר דרבקין על ידי ב"כ המערער שהוא (כלומר, מר דרבקין) לא היה במרכז ביום האירוע, השיב מר דרבקין: "יכול להיות" (עמ' 16 לפרוט'). בהמשך החקירה הנגדית, בעמ' 18 לפרוט', כשנאמר למר דרבקין שהוא לא היה באירוע, השיב: "אני לא הייתי במשטח עצמו". מר דרבקין אישר שעל עובדת נוכחותו של המדריך מר ליאוניד מירסקי, הוא למד מתוך כרטיס הנוכחות של ליאוניד, ועל פי הדו"ח של החובש ממועד הארוע. עסקינן איפוא במשטח החלקה של כ-1,800 מ"ר, כשמתצהיר מר דרבקין, כמו גם מעדותו, עולה שנכח במקום מדריך אחד בלבד. כ"ח. כב' השופט קמא קבע בעמ' 7 של פסק הדין, שעל יסוד העדויות שבפניו אין הוא מוכן לקבוע שהיה על המשטח מספר בלתי סביר של מחליקים, גם לא הוכח בפניו שנכחו במקום 300 מבקרים, הואיל ועדות זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם עדות חברו. בהמשך קבע כב' השופט קמא בעמ' 7 של פסק הדין: ”משגיחים היו במקום. אינני יודע לבוא ולהגיד על פי חומר העדויות, האם היה זה אחד או שניים בנסיבות התאונה הספציפית ואולם לא שוכנעתי כי העדר כ"א הוא זה שגרם לתאונה ולא היה כל נסיון מצד התובע לפנות אל אחד מנציגי הנתבעת על מנת לקבל ממנו פתרון כזה או אחר". מקובל עלינו שעל בסיס העדויות של המערער וחבריו, אכן לא ניתן לקבוע מה היה מספר המחליקים במשטח במועד האירוע. אשר לשאלה האם היו במקום שני מדריכים או מדריך אחד בלבד, נראה לנו שאם נציג המשיבה מר בוריס דרבקין, כותב בתצהירו, ואומר בעדותו, שהיה במקום מדריך אחד, ומדובר במר ליאוניד מירסקי, מבלי שהובהר מיהו המדריך הנוסף, ואילו המנכ"ל מר בן שחר, אשר כתב בתצהיר התשובות לשאלון שבמועד האירוע היו שני משגיחים לא הובא למתן עדות, הרי המסקנה המתבקשת היא שלא היה במקום יותר מאשר מדריך אחד. כ"ט. עוד סבורים אנו שהיה על המשיבה להביא למתן עדות את המדריך שנכח במשטח ההחלקה במועד האירוע, שהוא כנראה מר ליאוניד מירסקי, הואיל ועדותו של מר דרבקין לא יכולה היתה להתייחס לנסיבות הספציפיות של יום האירוע מן הטעם שמר דרבקין כלל לא נכח במשטח ההחלקה ביום האירוע. העדות הנדרשת שיכולה היתה לשפוך אור על אכיפת כללי הזהירות, הפיקוח, ההשגחה והנחיות הבטיחות, חייבת היתה לבוא מפי המדריך אשר נכח פיזית במקום, דהיינו, מר מירסקי. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מטעם המשיבה מדוע לא הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי מר ליאוניד מירסקי, ומדוע לא הובא למתן עדות בבית המשפט על מנת שיוכל גם להיחקר בחקירה נגדית. מר דרבקין טען בעדותו עמ' 18 רישא לפרוט': ”אני חושב שליאוניד לא היה בארץ כשנתתי את התצהיר שלי ולכן הוא לא נתן תצהיר". תצהירו של מר דרבקין ניתן בשלהי אוקטובר 2003 ואילו עדותו בבית המשפט נשמעה בינואר 2004. היה איפוא זמן די הצורך כדי לבקש את רשות בית המשפט לאפשר השלמת הגשת תצהירי העדות הראשית על ידי הגשת תצהיר נוסף של מר ליאוניד מירסקי, או במידת הצורך, אם אין אפשרות להגשת תצהיר מטעמו, לבקש מבית המשפט להורות על הזמנתו למתן עדות, על מנת שבית המשפט יוכל לקבל עדות ישירה מפי אותו עובד שתפקידו ביום האירוע היה להשגיח על המתרחש במשטח ההחלקה, ואולם, כאמור כבר לעיל, ההימנעות מהגשת תצהירו של המדריך ליאוניד וההימנעות מהעדתו מנעה את המידע הנדרש באשר לאופן יישום כללי הבטיחות והזהירות במשטח ההחלקה בכלל, ובמועד הארוע הספציפי בפרט. ל. מר דרבקין הוסיף וטען במהלך עדותו שבדלפק חלוקת נעלי ההחלקה עובד אדם ששמו דוד גמליאל היודע ערבית מצויין ויכול "גם להסביר כל מיני דברים" (עמ' 20 לפרוט'). אנו מניחים שעל יסוד דברים אלה קבע כב' בית משפט קמא בעמ' 6 של פסק דינו: ”התובע הרי עפ"י עדותו שלו קיבל את הנעליים והרגיש אי-נוחות בהקשר הנעליים, האם לא חלה היתה עליו החובה לפנות אל מי שקיבל ממנו את הנעליים על מנת לבקש ממנו הבהרות ואולי גם לשאול אותו לגבי המשמעויות של החלטתו לבצע את פעולת ההחלקה לרבות בקשה כי אותו מדריך דובר ערבית הנמצא במקום והדבר לא נסתר יוכל לשוחח איתו בהקשר זה” מוכנים אנו להניח שאילו היה פונה המערער בנושא אופן קשירת נעלי ההחלקה, או לגבי תחושתו שהנעליים אינן יציבות במידה מספקת, או שהן בלתי תקינות, לדלפק חלוקת הנעליים, הוא יכול היה אכן לקבל הסבר מניח את הדעת בשפה הערבית מפי מר דוד גמליאל, אך לעומת זאת לא הוצבה על ידי המשיבה תשתית ראייתית שעל יסודה ניתן לבסס מסקנה שמר דוד גמליאל היה בבחינת מדריך. כל שיודעים אנו מפי מר דרבקין (בעמ' 20 לפרוט') שמר דוד גמליאל עובד בחלוקת נעליים, יודע ערבית מצויין, ו"יכול גם להסביר כל מיני דברים". מכאן, ועד למסקנה שמר דוד גמליאל הוא מדריך שגם יש לו הכישורים הנדרשים ליתן הדרכה, הסברים והנחיות בכל הנוגע להחלקה על הקרח, למי שזו הפעם הראשונה בחייו בה הוא עולה על משטח החלקה - רחוקה הדרך מאד, על אחת כמה וכמה כשלא הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דוד גמליאל והוא אף לא הוזמן לבית המשפט לצורך מתן עדות. לכן, איננו סבורים שניתן לבסס מסקנה על כך שהיתה אפשרות למערער לפנות למר גמליאל לצורך קבלת הדרכה, הסברים והנחיות באשר להחלקה על משטח הקרח, בוודאי הוא כך כשעבודתו של מר גמליאל היתה בדלפק חלוקת נעליים, ולא במשטח ההחלקה, והמירב שניתן להניח הוא שמר גמליאל יכול היה לסייע למערער, בשפה הערבית, בענין הנעליים. אם לסכם: לא הובאה על ידי המשיבה עדות שניתן לבסס עליה מסקנה שלפיה דאגה המשיבה, נכון למועד הארוע, להשגחה ופיקוח במידה מספקת, ולאכיפה של כללי הזהירות והנחיות הבטיחות, בהתייחס להתרחשות נשוא הדיון. ל"א. נקודת המוצא שלנו חייבת להיות שספורט ההחלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן ביותר, כפי שהדבר נכתב מפורשות על ידי המשיבה, בשילוט שתמונותיו הוגשו כמוצג נ/1. דווקא משום כך, מוטל על המשיבה לוודא שכללי הזהירות והבטיחות ייאכפו בקפדנות, על מנת לקדם את פני המסוכנות, ולצמצמם את האפשרות להתרחשות תאונות. במקרה הספציפי נשוא הדיון שבפנינו איננו יודעים דבר על מידת הפיקוח, ההשגחה ואכיפת כללי הזהירות והבטיחות נכון למועד האירוע, הואיל והמשיבה לא הציבה בפני בית המשפט את התשתית הראייתית המספקת למטרה זו. כל שיודעים אנו הוא שמדובר במשטח החלקה של 1,800 מ"ר. מספר המחליקים נכון לשעת האירוע איננו ידוע לנו. לגירסת המערער וחבריו לא היה במקום מדריך. גם אם נצא מתוך נקודת ההנחה שלפיה עדות המערער וחבריו לא היתה מהימנה, לפי קביעתו של כב' השופט קמא, הרי מאידך גיסא גם לא הובאה עדות מטעם המשיבה על אשר התרחש במשטח ההחלקה בזמן התרחשות הארוע נשוא הדיון, ולענין זה עשוי היה לשפוך אור המדריך מר ליאוניד מירסקי, אך לא הוגש תצהיר מטעמו והוא גם לא זומן לעדות. לא זו אף זו: המשיבה איפשרה החלקה על משטח הקרח הן על ידי מי שצבר נסיון קודם, והן על ידי מי שזו הפעם הראשונה שבה הוא מחליק על הקרח. ההנחיה באמצעות השילוט, וכן בתמליל ההנחיות שבכריזה, היא שמחליקים שזו הפעם הראשונה שהם מצויים במשטח ההחלקה מתבקשים להיצמד למעקה ולבצע תחילה עשרה סיבובים (בכריזה גם נאמר שמי שאינו חש בטחון בהחלקה מתבקש להישאר צמוד למעקה). הדעת נותנת שהמשיבה חייבת היתה להפריד בין מי שצבר נסיון על משטח הקרח, לבין מי שזו הפעם הראשונה שבה הוא מחליק על הקרח, כך שהקבוצה שאין לה נסיון קודם תופרד ותבצע תחילה תרגולת בהשגחה ופיקוח צמודים על ידי מדריכים, שיתנו הסברים והנחיות לקבוצת המתחילים, בטרם יתאפשר למבקרים אלה להחליק על המשטח (בהשגחה). ראוי היה שהמבקרים יידרשו, מיד בשלב הכניסה לאתר, להשיב לשאלה ספציפית האם הינם בעלי נסיון קודם בהחלקה, או שמא זו הפעם הראשונה בה הם מבקשים להחליק על קרח. יובהר, שאמצעי הזהירות והבטיחות שנדרשו מן המשיבה כדי לקדם את פני הסיכון שבהחלקה על הקרח מחייבים השקעה מועטה יחסית של משאבים. השקעה מועטה שעשויה להפחית עד מאוד את הסיכון לנזקים גופניים. כוונתנו, לשילוט אזהרה בשפה הערבית, להפרדה ומיון בין מבקרים בעלי נסיון בהחלקה על הקרח, לבין מי שזהו נסיון ההחלקה הראשון שלו, וכן מתן הסבר והדרכה למבקרים המנסים לראשונה להחליק על משטח הקרח, ולרבות ביצוע תרגולת החלקה בהשגחה ובפיקוח צמודים, וזאת בטרם יתאפשר למבקרים אלה להחליק על המשטח. ל"ב. במקרה שבפנינו לא הוצבה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית שממנה ניתן היה להסיק שהמשיבה עשתה את שנדרש ממנה באשר לפיקוח והשגחה נכון למועד האירוע, בהתייחס להתרחשות נשוא הדיון, הגם שאין מחלוקת על כך שספורט ההחלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן ביותר, ובודאי הוא כך לגבי מי שזו לו הפעם הראשונה שבה הוא מנסה להחליק על המשטח, כפי שאירע לגבי המערער. אם לסכם את כל האמור לעיל, סבורים אנו שהמשיבה נושאת בחבות לאירוע התאונה. לא הוכח, בענייננו, שהמשיבה עשתה את הנדרש הן מבחינת האזהרה, והן מבחינת הפיקוח וההשגחה הנדרשים, כדי לקדם את פני הסכנה הנשקפת משימוש במשטח ההחלקה, זאת בשעה שאין מחלוקת על כך שגם לדעת המשיבה עסקינן בספורט שהוא מסוכן ביותר. השילוט שהותקן באתר היה בשפה העברית בלבד, הגם שהשפה הערבית היא שפה המוכרת רשמית. המשיבה ידעה שחלק מסויים מן המבקרים במשטח הינם דוברי השפה הערבית, ועליהם נמנה גם המערער, שלפי עדותו איננו יודע עברית, ומכל מקום, איננו קורא עברית, וטענתו זו לא נסתרה ולא הופרכה. בנוסף, גם לא הוכח לפי חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט שהמשיבה אכפה כנדרש את אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשים במשטח ההחלקה נכון למועד האירוע, כמפורט בפיסקה ל"א דלעיל. ל"ג. חרף מסקנתנו לפיה נושאת המשיבה בחבות לאירוע התאונה, לא ניתן להתעלם מאשמו התורם הנכבד של המערער עצמו. לענין זה, לא ראינו מקום להרחיב את הדיבור, הואיל והנימוקים שפירט כב' השופט קמא בפסק דינו, בכל הנוגע לרשלנותו של המערער, בעיקרו של דבר מקובלים עלינו. כך, למשל, ברי שמי שזו הפעם הראשונה שהוא עולה על משטח החלקה על הקרח, ידאג להיזהר, ידאג להתבונן סביבו, ויבחין שיש מעקות שהמחליקים במקום נצמדים אליהם, ואילו המערער לא פעל כך, ולא נהג כך. מטעם זה, סבורים אנו, וזאת בעיקרו של דבר על יסוד נימוקי הרשלנות התורמת כפי שפורטו בפסק דינו של כב' בית המשפט קמא, שיש להטיל על המערער תרומת רשלנות בשיעור של 50%. התוצאה מכל האמור לעיל, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות צו ההוצאות שבו, וקובעים שהמשיבה נושאת בחבות לאירוע התאונה נשוא הדיון, ואילו המערער נושא בתרומת רשלנות בשיעור של 50%. אנו מורים על החזרת התיק לכב' בית המשפט קמא לצורך קיום הדיון בשאלת גובה הנזק. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בגין הדיון בשאלת החבות, הן בבית משפט קמא, והן בערכאת הערעור, גם יחד, וזאת בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער. תאונות החלקהתאונות נפילה