אכיפת הסדרי ראיה - אחריות משטרת ישראל

החלטה 1. רקע: התובע הינו תושב הכפר אבטן. בשנת 1986 התחתן עם הנתבעת השלישית ומנישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים. בחודש ספטמבר 1994 עזבה הנתבעת השלישית את בית מגוריה בכפר אבטן ועברה לגור עם הוריה בכפר עוספיא, תוך השארת ארבעת הילדים בחזקת ומשמורת התובע, בכפר אבטן. מאותו מועד לא חזרה הנתבעת השלישית לחיות חיים משותפים עם התובע. התובע הגיש תביעה לבית הדין השרעי בחיפה, ועתר כי הנתבעת השלישית תחזור הביתה. הנתבעת השלישית הגישה תביעה וביקשה לארח את ילדיה אצלה בעוספיא פעם בשבוע, ואכן הוסכם בין הצדדים - הסכמה שעוגנה בהחלטת בית הדין, כי הנתבעת השלישית תארח את ארבעת ילדיה בכל יום שישי מהשעה שלוש אחה"צ ועד יום שבת בשעה שלוש אחה"צ. ביום שישי 7.4.95 נעצר התובע על ידי המשטרה בשל אי הבאת הילדים במועד לאימם, בניגוד להחלטת בית הדין השרעי. לאחר שיחרור התובע מהמעצר המשיך לקיים את החלטת בית הדין, עד ליום 6.5.95 כאשר נסעו אחיו של התובע ובן אחותו להביא את הילדים חזרה הביתה, אך הנתבעת השלישית לא החזירה את הילדים, בניגוד להחלטת בית הדין מיום 16.11.94. מאז ועד נובמבר 2004 לא נפגש התובע עם מי מהילדים. ביום 7.5.95 פנה התובע למשטרת זבולון והגיש תלונה על הפרת צו שיפוטי. במקביל, התובע פנה למשרדי הנתבעת השניה, הלשכה לשירותים חברתיים בזבולון, וביקש את התערבותם. התביעה כנגד הנתבעות הראשונה והשניה הינה תביעה בגין עוולת הרשלנות. בשלב מאוחר יותר, תוקן כתב התביעה, וצורפה הנתבעת השלישית. התובע טוען, כי כתוצאה ועקב התנהגותן של כל אחת מהנתבעות נגרמו לו נזקים נפשיים, בריאותיים, כספיים ועגמת נפש. לטענתו, כל חייו נהרסו עקב כך שאינו זוכה לראות את ילדיו, וכתוצאה מהמצב נשאר עם נכות נפשית צמיתה בשיעור של לא פחות מ- 50%. לטענתו, תפקידה של הנתבעת הראשונה לסייע בביצוע צווים, כאשר בנסיבות העניין לא עשתה מספיק ו/או פעלה בצורה רשלנית. תפקידה של הנתבעת השניה, להבטיח ביחד עם הנתבעת הראשונה ביצוע צווי בית הדין השרעי, דבר שלא נעשה או שנעשה ברשלנות. באשר לנתבעת השלישית, טוען התובע, כי בשל מעשיה ומחדליה נגרמו לו הנזקים המפורטים לעיל, בכך שבין היתר, הפרה החלטות בית הדין בדבר זכותו לראות את ילדיו, לא אפשרה לילדיו להיפגש עמו, כמחויב ממנה על פי החלטות בית הדין, הסיתה את הילדים כנגדו וגרמה להם לסרב להיפגש עמו, מתוך נקמנות ויצר רע. הנתבעת הראשונה טוענת, שלא פעלה ברשלנות בטיפולה בעניין אכיפת הסדרי הראיה ביחס לילדיו של התובע. בענייני ביצוע צווי בית משפט הנוגעים לקטינים, משטרת ישראל פועלת על פי נוהל, לפיו היא אינה יוזמת פעולות, אלא אך ורק מסייעת לפי הנחיות לשכת הרווחה. משטרת ישראל לא מפעילה כוח ביחס לקטינים המסרבים לראות הורה, בניגוד לעמדת פקידי הסעד. הנתבעת השניה טוענת, כי החלטת בית הדין השרעי מצווה על לשכת הרווחה בעוספיא בלבד לסייע במימוש הסדרי הראיה ולא מטילה כל חבות בעניין על כתפי הנתבעת השניה. על רקע נהלי דרכי עבודת פקידי הסעד, וכל עוד לא נדרשה הנתבעת 2 במפורש בהחלטת בית הדין ולחילופין בהוראת ראש ההוצל"פ, הרי שאין עליה כל חובה שבדין לפעול למימוש החלטת בית הדין השרעי. הנתבעת השלישית טוענת תחילה לחוסר סמכות עניינית לביהמ"ש השלום. לגופו של עניין טוענת היא, כי הילדים סרבו בעצמם להיפגש עם התובע, וכי סירוב זה הוא שהנחה את הנתבעת לפעול בצורה בה פעלה. לטענתה, הקטינים הביעו התנגדות לראות את התובע, בשל הפחד והחשש מפניו לאור אופיו האלים והעצבני, וכי טובת הקטינים מחייבת שהמפגש בינם לבין התובע יהיה בהסכמה הדדית ורצון כן ואמיתי לקיים מפגש זה בלי הפעלת אמצעי כפייה ולחץ. אציין, כי התובע טוען לענין מעצרו ביום 7.4.95, כאשר לא הביא את הילדים לביקור אצל אימם. האמת היא שהוא נעצר בעקבות תלונה על כך, שמשך חצי שנה הפר את הצו השיפוטי של בית הדין השרעי. מעצר זה אינו שייך לתביעה הנדונה בפני, שכן התביעה היא בגין הנזק שנגרם לתובע על ידי שלא ראה את ילדיו. זו היתה העילה לנכות הרפואית שנגרמה לו. איזכור מעצר זה כנראה לא היה אלא כדי להגדיל תורה ולהאדיר. זאת ועוד, בגין אירוע זה הוגש כנגד התובע כתב אישום והוא הודה באמור בכתב האישום ביום 24.10.96 והורשע לפי הודאתו ונידון למאסר על תנאי. איני מקבל את הטענה כי התובע הודה כדי לחסוך זמן ולעשות עיסקה. אם הדברים אינם נכונים אין לתובע להודות בכתב אישום שלא ביצע. מכאן, שהתובע עצמו אישר שלא נהג כראוי כאשר לא מסר את הילדים לאשתו הנתבעת 3 בראשית אפריל 95. נושא נוסף שהעלה התובע הוא איום טלפוני של השוטר ג'מאל חקרוש שהתקשר אליו ואיים עליו לגירסתו. אציין, כי התביעה הוגשה באפריל 2000, והיא נסובה על מה שקרה עד אפריל 2000. לתובע טענות גם לגבי מה שקרה לאחר מכן, אך אלה אינן חלק מתביעה זו. רק למען הסר ספק אציין, כי תסקיר שנותנת עובדת סוציאלית לבית המשפט אינו יכול לשמש עילה לתביעה לפי ע"א 74 / 572 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ כט (2) 57. קבעתי, שתחילה אדון בשאלת האחריות, ולכן החלטה זו נסובה רק על האחריות של הנתבעים או מי מהם. 2. ראשית מאי 1995 ביום שישי, 5.5.95 הועברו הילדים לביקור אצל אימם, והיו אמורים לחזור ביום שבת 6.5.95. ביום 6.5.95 לא החזירה הנתבעת 3 את הילדים לאביהם התובע, שהיה בעל זכות משמורת. ביום 7.5.95 פנה התובע בתלונה למשטרת זבולון על הפרת צו שיפוטי. למחרת פנה לנתבעת 1 ונמסר לו שמטפלים בתלונה. במקביל, פנה לנתבעת 2 ומאז עד יום 1.6.95 היה מבקר, לדבריו, יום יום בתחנת המשטרה ואצל הנתבעת 2. לפי מכתב שהציגה הנתבעת 2, מיום 10.5.95, קיבלה גב' שורק הנחיות מפקידת הסעד המחוזית, לפנות למשטרה כדי לבוא ביחד אל הילדים, כאשר אם הילדים לא ירצו לחזור אל התובע, עליהם לדווח על כך לבית המשפט ולא יוציאו את הילדים בכוח. ביום 1.6.95 ביקרה נציגת הנתבעת 2 ביחד עם המשטרה אצל הנתבעת 3 כדי להחזיר את הילדים. הגב' שורק שהעידה בפני לא היתה בביקור הזה, אלא גב' יהלומה קצב, שלא הובאה להעיד למרות שהיא עובדת עדיין אצל הנתבעת 2. מצער מאד שהן הנתבעת 1 והן הנתבעת 2, שתיהן רשויות ציבוריות, ראו זכות לעצמן לא להביא את העדים הנכונים אלא להביא נציגים. הנתבעת 1 הביאה לעדות את רב פקד בן עמי, שלא היה לו חלק אישי באירועים החשובים לתיק זה, למרות שהיה ידוע שמם של מי שהיו נוכחים ולא נעשה מאמץ להביאם לעדות. לכן, הוא לא יכל להעיד דבר על כך ולא יכל להחקר על שום דבר שיש להוכיחו מידיעה אישית, ומאחר שהוא אינו מומחה, גם עדות סברה לא נקבל ממנו. כל תפקידו היה להביא מסמכים, ולצורך תפקיד זה עדותו מיותרת. הגב' שורק, אכן טיפלה בתובע אישית, אך באירוע החשוב ביותר, בראשית מאי 95, לא היתה נוכחת ולא יכלה להעיד. הימנעות זו מלהעיד את העדים הנכונים פועלת לרעת גירסת הנתבעים, ולא ניתן לקבוע את העובדות אלא על פי עדות התובע והמסמכים שנרשמו סמוך למעשה. לפי מכתבה של גב' קצב מיום 7.6.95 המתאר את האירוע מיום 1.6.95, נכנסה לביתה של הנתבעת 3 ובאותה שעה היו נוכחים בו רק הנתבעת 3 והילד הקטן בן 3.5. יתר הילדים לא היו בבית. התובע שהמתין בחוץ, העיד שגב' קצב מסרה לו כשיצאה כי הילדים מסרבים לבוא אליו. אין לי ספק שגב' קצב לא שמעה זאת מפי הילדים. הילדים לא היו בבית כדי להגיד לה, ולא ניתן לסמוך על דבריו של הילד בן ה-3.5 שכן היה בבית. אין זו דרכם של ילדים בני 3.5 לתת חיוויים מורכבים כאלה, ולספר גם מה עמדתם של הילדים האחרים. סביר להניח שהאם, הנתבעת 3, היא שמסרה לגב' קצב שהילדים לא רוצים לבוא, והגב' קצב הסתפקה בכך ולא בדקה זאת. בהתאם לדברי גב' קצב, המשיכה גם גב' שורק למסור לתובע שהילדים מסרבים לבוא. לטענת התובע, גב' קצב שיקרה לתובע באומרה שהילדים מסרבים לבוא עקב הזדהות עם האמהות הנשים ולא ביצוע פסקי דין של בית המשפט. באשר לתלונת התובע, קיבל התובע מכתב מיום 6.10.99 שבו נאמר כי בעקבות התלונה מיום 1.6.95 נחקרה הנתבעת 3 והציגה החלטה מבית הדין השרעי שלפיה הילדים ישארו אצלה. התובע טוען כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שחקרה את הנתבעת 3 אחרי שלושה חודשים, ביום 28.8.95. אמנם לפי המכתב מיום 6.10.99 נחקרה הנתבעת 3 ביום 28.5.95 אך ב"כ התובע טוענת שהוכנסו שינויים בתאריך. כדרכה, היא מעלה שאלות יותר מאשר טענות, והשאלות הן: מי הכניס את השינויים ומדוע? אין צורך לענות על שאלות אלה. הנתבעת מודה בסיכומיה כי הנתבעת 3 נחקרה ביום 28.8.95, יותר מ- 3 חודשים אחרי התלונה, והציגה צו מיום 21.7.95 לפיו הילדים ישארו בחזקתה. לפי דבריה בחקירתה ביום 28.8.95, הנתבעת 3 העידה כי הילדים מסרבים לראות את אביהם. רשלנות נוספת הנטענת כלפי הנתבעת 1 היא שלא שלחה הודעה לתובע מה נעשה בתלונתו. לטענתו, רק ביום 22.12.99 נודע לו שהתיק נסגר ביום 21.12.95 מחוסר ענין לציבור. שוב מעלה ב"כ התובע שאלות: האם אין ענין לציבור בכך שמפרים החלטה של בית משפט? האם אין במדיניות זו עידוד לעבריינות? דרך זו, של ניסוח סיכומים כשאלות, אינה דרך ראויה. אפשר להשיב על השאלות. התשובה היא שיש ענין לציבור בכך שמפרים החלטות של בית משפט, כפי שיש ענין לציבור בכך שעוברים עבירות אחרות, ואכן, מדיניות של סגירת תיקים מעודדת עבריינות, אלא שהכל תלוי בנסיבות, ויש נסיבות שבהן מוצדק להפנות את משאבי המשטרה והמדינה לנתיבים אחרים, ולהניח למערכות אחרות לטפל בענין, בין אם מדובר במערכות משפטיות, בין אם מדובר במערכות זוגיות או חברתיות. לטענת התובע, זו חוצפה לטעון כלפיו שלא הגיש ערר, שכן לא קיבל הודעה על סגירת התיק בשנת 95. הטענה של התובע אינה ממין הטענה של הנתבעת 1. הנתבעת 1 אינה טוענת שהיה על התובע להגיש ערר בשנת 95, כשלא ידע על ההחלטה על סגירת התיק, אלא שהיה על התובע להגיש ערר בדצמבר 99, כאשר ידע על סגירת התיק. זאת לא עשה. התובע טוען שההחלטה של הנתבעת 1 לסגור את התיק אינה מוצדקת, שכן ביום 31.7.95 נקבע שהתובע ישלם מזונות לילדים הנמצאים בידי הנתבעת 3, אבל הנתבעת 3 הפרה את הצו מיום 6.5.95 ועד 31.7.95. "מדוע לא הגישה המשטרה כתב אישום? מי החליט על סגירת התיק מחוסר ענין ציבורי? מדוע לא הוזמן להעיד ולהסביר את ההגיון?" ועוד שאלות שואלת ב"כ התובע. הנתבעת 2 הפנתה את התובע להוצאה לפועל למימוש פסק הדין שבידיו, אך ב"כ התובע טוענת שזו לא היתה עצה טובה משום שבפסק הדין לא נכתב שהביצוע יהיה באמצעות ההוצאה לפועל, שהוא תנאי לפנייה להוצאה לפועל. מכאן, שהנתבעת 2 לא נתנה יעוץ משפטי נכון לתובע. בכך, שוב, התרשלה הנתבעת 2. התרשלות נוספת הנטענת כלפי הנתבעת 2 היא על כך שלא דיווחה לבית הדין בניגוד להנחיות במכתב מיום 10.5.95. אני דוחה כבר עתה טענה זו. לשכת ההוצאה לפועל לא סירבה לפעול משום שלא נאמר בצו בית הדין השרעי שעליה לפעול, אלא משום שהתובע לא המציא לנתבעת 3 את הצו ולמרות זאת ביקש הליכים לפני המצאת הצו. היה על התובע להמציא את הצו לנתבעת 3 ולהמשיך לפעול למימוש הצו, אלא שהוא זנח דרך זו. עוד טוען התובע, כי הנתבעת 1 טוענת לפי הנוהלים שבהם היא פועלת שהיא רק עוזרת לפקיד הסעד, בעוד שמכתבה של פקידת הסעד המחוזית מפנה את פקידת הסעד לעזור למשטרה בביצוע הצו. טוענת ב"כ התובע שכל אחד מבין את תפקידו בצורה שונה והאזרח נופל בין הכסאות. מה התוצאה שמבקשת ב"כ התובע לא נאמר. אלך בדרכה של ב"כ התובע: האם מבקשת ב"כ התובע שבית המשפט יקבע את נוהלי המשטרה ופקידי הסעד? האם זו סמכותו של בית משפט הדן בתביעה אזרחית לקבוע מה הנוהל? האם אנו נמצאים בתביעה אזרחית או בבג"ץ? 3. צו בית הדין השרעי מיום 31.7.96 וביצועו משהבחין התובע כי כל נסיונותיו להחזיר אליו את ילדיו עלו בתוהו וכי הנתבעת השלישית אינה מאפשרת לו להתראות עם ילדיו, הגיש התובע תביעה לבית הדין השרעי וביקש ממנו כי יצווה על הנתבעת השלישית לאפשר לו לראות את ילדיו ולארח אותם פעמיים בשבוע. בית הדין, בפסק דינו מיום 31.7.1996 ציווה על הנתבעת השלישית לאפשר לתובע לראות ולארח את ילדיו בביתו בכפר אבטן פעם אחת בשבוע, ביום שבת מהשעה עשר בבוקר ועד השעה ארבע אחר הצהרים. בניגוד לצו הראשון מנובמבר 94, שבו ציווה בית הדין על הלשכה לשירותים חברתיים בעוספיה (שאינה נתבעת בתיק זה) לעזור במימוש הצו, הנה בצו זה ציווה בית הדין גם על הנתבעת 2 לעזור במימוש הצו. הנתבעת 2 טוענת כי בכתב התביעה המתוקן נעשתה הרחבת חזית שאינה מותרת, כאשר למרות שניתנה רשות לתקן על ידי הוספת הנתבעת 3, תוקנו גם הטענות כלפי הנתבעת 2 ונוספו טענות לפי צו זה. גם צו זה לא הביא לכך שהתובע יראה את ילדיו. זאת, בשל העובדה שלפי דעת כולם, הילדים מסרבים לראות את אביהם. 4. שנים 1997-1998 לפי הראיות, בין יוני 95 לבין 19.9.96 לא היה מגע בין התובע לנתבעות 1 ו- 2. זאת, כנראה משום שעד 31.7.96 נוהלו הליכים בבית הדין השרעי והתובע סמך על דרך זו לטיפול בענינו. לפי עדות גב' שורק, ביולי 97, הציעה לתובע אפשרות להפגש עם ילדיו במרכז הקשר בחיפה, אך התובע עמד על אירוח ילדיו בביתו באבטן, כאמור בצו בית הדין השרעי. מאז ועד 5.10.98 לא חידש התובע את הקשר איתה. התובע טוען שהיה זכאי לקיום צו בית הדין ככתבו וכלשונו. אכן, התובע היה זכאי, אלא שלפעמים לא ניתן לממש את הזכות כפי שהיא באופן מיידי. מובן מאליו שאחרי שנתיים של ניתוק קשר, אי אפשר פתאום להביא את הילדים ולהשאירם בביתו של התובע, שאותו לא ראו שנתיים. היה צורך בהדרגה ובזהירות, וההצעה להיפגש במרכז הקשר בחיפה היתה סבירה, ואילו דחיית ההצעה על ידי התובע לא היתה סבירה, ונבעה מהתעקשותו לעמוד על זכויותיו גם במקום שאינן מתיישבות עם טובת הילדים כפי שכל בר דעת מבין. טוב שגם התובע הבין זאת, ולאחר מכן הסכים ליטול חלק בנסיון נוסף. 4. תביעה בענין בזיון בית הדין משלא קויים צו בית הדין השרעי מיום 31.7.96, התובע פנה לבית הדין השרעי בתביעה בגין בזיון בית הדין. בהסכמת הנתבעת 3 ובאי כוחה, שלא טענו כלל שהילדים מסרבים לראות את אביהם, ניתן פסק דין ביום 23.2.99 המחייב את הנתבעת 3 לכבד את פסק הדין מיום 31.7.96. התובע פנה לנתבעת 2 וביקש שיסייעו לו לבצע את פסק הדין. נעשו נסיונות על ידי הנתבעת 2 לענין זה, שלא צלחו. 5. המשך פעולות התובע: ביום 16.7.99 הגיש התובע תלונה אצל הנתבעת 1 בתחנת זבולון בגין הפרת צו שיפוטי. ביום 17.7.99 הגיש אותה תלונה במשטרת חיפה. ביום 29.7.99 פנה התובע לשר לבטחון פנים, ולכך קיבל את תגובת המחלקה לפניות הציבור מיום 22.10.99. 6. מעצר התובע ביום 30.9.99 ביום 30.9.99 התקשר התובע לתוכנית הרדיו של יובב כץ והתלונן על מצבו בקשר עם ילדיו. לאחר השידור, נעצר התובע באשמה שאיים על השוטרים בשידור חי. הוגש נגד התובע כתב אישום, והתובע הורשע לפי הודאתו. שוב הוא טוען שהורשע לפי עסקת טיעון. הטענה "עסקת טיעון" אין משמעה שהדברים אינם אמת, אלא שנעשתה עיסקה בין הצדדים ולפיה הודה התובע במה שניתן היה להוכיח נגדו ולהרשיעו. אין לקבל את הטענה כאילו התובע הודה, אבל לא התכוון באמת ולאמיתו של דבר הוא זכאי. אין שום סיבה להניח שהתובע הודה במה שלא עשה. על כן, אני דוחה את טענת התובע המשתמעת, שאף לא נאמרה במפורש, כאילו לא איים על השוטרים בשידור חי. אמנם, אפשר להבין את מצוקתו של התובע, שלמרות צווים שיפוטיים, הוא לא זוכה לראות את ילדיו, והוא מתפרץ בשל כך מעת לעת, אבל אין זה משנה את העובדה שבהתפרצותו הוא עובר עבירה פלילית, ובודאי נלקחו הדברים בחשבון לענין העונש. 7. האירוע ביום 5.11.99: ביום 5.11.99 ניגש התובע לתחנת המשטרה בזבולון וביקש לפגוש את אחראי התחנה על מנת להסביר לו את המצוקה בה הוא נמצא, מתוך מגמה להניע את הנתבעת 3 כי תאפשר ביצוע פסק הדין בכדי שיוכל לראות את ילדיו. השוטרים שהיו באותה עת בתחנה סרבו לאפשר לתובע לגשת למפקד התחנה. לטענת התובע, הם זרקו אותו ארצה והחלו להכותו. לאחר בכי ותחנונים מצדו הזמינה המשטרה אמבולנס שהעביר אותו לבי"ח רמב"ם בחיפה, שם מצאו שפשופים בכפות ידיו ונפיחות עקב מכות. התובע קיבל טיפול ושוחרר לביתו. התובע צרף לתצהירו צילום של תעודת חדר מיון בי"ח רמב"ם וקבלה ממגן דוד אדום. התובע לא התלונן על התנהגות השוטרים, וממילא אין קשר בין תקיפתו של התובע על ידי השוטרים לכך שלא ראה את ילדיו ונגרם לו נזק. אין מדובר בתביעה כללית על כל מה שגרם לתובע נזק בחייו אלא רק בקשר לילדים. 8. פעולות התובע עד הגשת התביעה: ביום 7.1.00 הגיש התובע תלונה בתחנת זבולון. ביום 11.4.00 הגיש תלונה בתחנת זבולון. לטענת התובע, עולה מן הראיות, שהנתבעת 1 לא עשתה דבר בתלונותיו, לא משנת 99 ולא משנת 2000, ואף לא קראה לנתבעת 3 לחקירה. אילו היתה קוראת לנתבעת 3 לחקירה, ומעמידה אותה לדין, ובית המשפט היה דן אותה למאסר וקנס, טוען התובע, היתה הנתבעת 3 נרתעת מלהמשיך ולהפר את הצווים. התנהגות הנתבעת 1 היא זלזול בתובע. 9. עדות הנתבעת 3: עדותה של הנתבעת 3 רוויה סתירות, הפוגמות במהימנותה. ירבו הדוגמאות לכך, ואביא רק חלק: הנתבעת אומרת במקום אחד בעדותה כי התובע לא ביקש את ילדיו. בהמשך חקירתה מודה היא כי התובע כן ביקש אותם. כך גם בתצהירה מיום 10.6.03 הצהירה הנתבעת 3, כי רק לאחר כחמש שנים מהיום בו ניתן פסה"ד של בית הדין השרעי מיום 31.7.1996, פנה התובע ללשכת הרווחה בזבולון, בטענה כי הנתבעת השלישית אינה מטפלת בילדים ולא שולחת אותם לבית הספר. אולם, בהמשך, מזכירה הנתבעת 3 את המפגש בין התובע לילדיו בעוספיא- מפגש אשר אמור היה להתרחש בתאריך 21.12.96, אליו הגיע התובע, שהבחין בנתבעת 3 יוצאת עם ילדיו, מבלי להפגיש אותם עימו. הנתבעת 3 טענה כל העת כי הילדים סרבו לראות את אביהם, אולם בחקירה הנגדית, הודתה הנתבעת 3 כי הילדים הקטנים לא הכירו את אביהם. כאשר נשאלה הנתבעת 3 "אם לא מכירים אותו, איך יכולים להגיד שהם לא רוצים לראות את אבא שלהם. הם לא מכירים אותו", ענתה הנתבעת 3 כי אין לה תשובה. כאשר נשאלה הנתבעת 3 על ידי בית המשפט אם היא רוצה שנאמין שבגיל 7 הילדים החליטו לבד שאינם רוצים לראות את אביהם ענתה הנתבעת 3 "אם אתה לא מאמין, זה בעיה שלך" (עמ' 96 לפרוטוקול). תשובותיה של הנתבעת 3 סותרות זו את זו, אינן ממוקדות, ומצביעות על כך שהאם היא זו שדיברה בשם ילדיה כאשר אמרה שהם מסרבים להיפגש עם אביהם, וכי לא הייתה זו החלטת הילדים. הן לפי דוגמאות אלה והן לפי התרשמותי מעדותה של הנתבעת 3, עדותה של הנתבעת 3 אינה מהימנה. לעומת עדותה זו, ניתן להתרשם מעדותו של התובע, כי הינו אב שאוהב את ילדיו ומוכן לעשות הרבה כדי לשוב ולראותם, ואני מעדיף את גירסת התובע על גירסת הנתבעת 3 בכל מקרה של התנגשות ביניהם. התובע לא ישב בחיבוק ידיים, אלא פעל בכל דרך שנראתה לו כדי לראות את ילדיו ולנסות להחזירם לחזקתו. לעומת זאת, הנתבעת 3, שידעה היטב על נסיונותיו החוזרים ונשנים של התובע לנסות לפגוש את ילדיו, הן בפניות לבית הדין השרעי והן בפניות לשירותי הרווחה, השתמשה בשליטה שנטלה על ילדיה כדי לנתקם מאביהם ולפגוע בו, כנראה כדי להשיב לו מנה אחת אפיים על פגיעותיו הנטענות בה, בכך שמנעה מהילדים לפגוש את אביהם. 10. פעולות הנתבעת 2 בשנת 99: הנתבעת 2 הצביעה על מאמצים וניסיונות רבים אשר נעשו בכדי לסייע לתובע לפגוש את ילדיו. בחודש ינואר 1999 צוותי לשכות הרווחה גיבשו תוכנית סופית להכנת הילדים והנתבעת השלישית לחידוש הקשר עם התובע. לאורך שנת 1999 פעלה הנתבעת 2 מול לשכת הרווחה בעוספיא ומול הפסיכולוג שהיה בקשר עם הילדים והלשכה ובמקביל המשיכה היא בטיפול בתובע. בחודש נובמבר 1999 התקיימה פגישה במשרד הנתבעת 2 עם נציגי לשכת הרווחה בעוספיא והתובע, אך הנתבעת 3 לא הופיע לפגישה. כעבור חודש, נערך ביקור בית אצל הנתבעת 3 על ידי לשכת הרווחה בעוספיא, אליה צורפה עו"ס מטעם הנתבעת 2- הגב' שורק. במהלך ביקור זה פגשה הגב' שורק את שתי בנותיו של התובע. מביקור זה עלתה המסקנה כי הילדים הגדולים סרבני קשר, וכי אין מקום לכפות עליהם ביקורים. 11. המסגרת המשפטית לאחריות רשויות בנזיקין: הכלל הוא, שהמדינה אינה חסינה מפני תביעות, כפי שהיה בעבר. עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט. דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק, והוא חייב, כמו כל מזיק אחר, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. ראה: ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב (3) 736 ,733: "בשורה ארוכה של פסקי-דין עקביים קבע בית-משפט זה, כי רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו". ואולם, כפי שנקבע בע"א 915/91 מדינת ישראל נגד יצחק לוי, פ"ד מח (3) 45, 81: "כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו"... לא די בכך שניתן היה לפעול בדרך שהיתה מונעת את הנזק. כך, לא הוטלה אחריות על שירות בתי הסוהר, אשר לא מנע ניסיון התאבדות שני של סוהר, שניסה להתאבד בתאו - ע"א 95 / 1892 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר נא (2) 704, עמוד 709-710: "אין ספק שמיטיבה הייתה הרשות לעשות לו נועצה בפסיכיאטר ואלמלא נטלה על עצמה לטפל בעניין שאינו בתחום מומחיותה; אלא שמדובר בהתנהגות אנוש, הגם חריגה, שהרשות ניסתה להתמודד אתה בדרכה היא, הקדישה לה מחשבה ותשומת-לב, הפעילה את שיקול-דעתה ופעלה בהתאם. בדיעבד התברר שהשיקול היה אולי מוטעה". בנוסף, אף בפרשת סוהן נקבע, כי המדינה אינה חסינה מאחריות ברשלנות, אך הנשיא ברק הוסיף וקבע, כי כאשר מדובר ביחסים בין השלטון לאזרח יש צורך להוסיף הבחנה נוספת, העוסקת באופי הפעילות השלטונית שבה מדובר. הטעם לכך הוא שהשלטון מבצע גם פעולות אשר אדם רגיל אינו מבצע ועיקרון השוויון לבדו, אינו מספק הצדקה במקרים אלה, להטלת אחריות על הרשות. סוגיית אופי הפעילות השלטונית נדונה בהרחבה בפסק הדין בעניין לוי, שהוזכר לעיל, במסגרת הדיון בשיקולי המדיניות המשפטית ששאלת הצפיות הנורמטיבית מוכרעת על-פיהם. אחד השיקולים שבית המשפט מציג, עניינו בשכנות, "והוא שולל קיומה של חובת זהירות כאשר הצדדים 'רחוקים' זה מזה". במסגרת דרישה זו מבחין בית המשפט בין מקרים שהרשות ממלאת בהם תפקידי שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים, שבהם קל יותר להכיר בקרבה ובחובה, לבין תפקידי פיקוח, שבהם הטלת אחריות היא מקרה חריג. (פ"ד לוי, עמ' 69), ואכן, במקרה זה פטר את המפקח על הביטוח מאחריות כלפי המשיב. אם נאמץ דברים אלו של הנשיא שמגר לעניינינו, נראה כי גם פעולת המשטרה הינה פעולת פיקוח בלבד ולא פעולת שליטה. המשטרה פועלת לפי הנחיות ונהלים ובתיאום עם פקידי הסעד ולשכת הרווחה, ואין היא רשאית לפעול באופן עצמאי, תוך שליטה על מהלך האירועים. פ"ד לוי קבע את חריג שיקול הדעת, כאמור לעיל, אך בע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נג (5), 817 ,עמ' 836-837 צומצמה תחולתו של חריג זה, ונקבע כי גם באותם מקרים בהם הוא חל, תחולתו מצטמצמת להחלטה עצמה, בלבד, ולא לפעולות הסובבות אותה. 12. משטרת ישראל: באשר להחזרת הילדים לידי התובע, ואכיפת הסדרי ראיה, משטרת ישראל, רק מסייעת בידי פקידי הסעד לממש את הצווים, ואינה פועלת באופן עצמאי. משטרת ישראל החליטה שאין זה ראוי להפעיל כוח כנגד ילדיו הקטינים של התובע, וזאת בהתאם לנוהל שלה, והחלטה זו היא בדיוק מסוג ההחלטות שבשיקול דעת, שהלכת לוי הנ"ל חלה עליהן. הנושא של סיוע המשטרה בביצוע פסקי דין בהם מעורבים קטינים מוסדר בנהלי המשטרה. לפי סעיף 3 ז' לנוהל בעניין "סיוע המשטרה לביצוע פסקי דין בענייני קטינים"- "ביצוע הצו בענין ייעשה ע"י פקיד הסעד בלבד, איש המשטרה רק יסייע בידיו לבצעו אך לא יעשה דבר מיוזמתו ולא יתערב בשיקוליו המקצועיים של פקיד הסעד ולא יפעל מבלי שפקיד הסעד נכח עמו במקום הביצוע". כלומר, בענייני ביצוע צווי בימ"ש, הנוגעים לקטינים, משטרת ישראל אינה יוזמת פעולות, אלא רק מסייעת לפקידי הסעד, על פי הנחיות לשכת הרווחה. בעניינינו, פעלה משטרת ישראל על פי הנחיות פקידי הסעד, ולא הייתה רשאית היא להפעיל כח כלפי ילדי התובע, על מנת שהאחרונים יבקרו את אביהם, אם אין רצונם בכך, ובהיעדר הנחיה מפורשת מלשכת הרווחה. הנתבעת 1 פעלה על פי הנהלים, אשר הינם החלטה של מדיניות, הנתונה כולה בידי הרשות. אמנם, ישנו מתחם של שיקול דעת, אשר הייתה רשאית משטרת ישראל להפעיל, בכל הנוגע להפעלת הנוהל האמור לעיל, אולם בכל מקרה, לפי פסקי הדין הנ"ל, אין הנתבעת 1 נושאת באחריות כלפי התובע על דרך פעולתה בהבאת הילדים. אציין, כי אילו היה צריך לבדוק את סבירות הנוהל, הרי נוהל לפיו לא מוציאים ילדים בכוח מהמשמורן, אלא בהנחיית פקידי סעד, הוא נוהל סביר. גם מהתובע לא נטלה הנתבעת 1 את הילדים בכוח כאשר הוא הפר את צו בית הדין השרעי (ראה עדותו של התובע בעמ' 8 מיום 22.3.04). על כן, בכל הקשור לטענות כנגד הנתבעת 1 על כך שלא גרמה להבאת הילדים אל התובע, דין התביעה להידחות. אשר לשאלת הטיפול של הנתבעת 1 בתלונות התובע, על פי ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס (לא פורסם) קיימת לנתבעת 1 חובת זהירות כלפי התובע בגין תלונות שהגיש לה על הפרת צווים שיפוטיים. נשאלת השאלה אם הופרה חובת זהירות זו. התלונה הראשונה הוגשה ביום 2.6.95 בגין הפרת צו בית הדין השרעי מיום 16.11.94 בכך שהנתבעת 3 לא החזירה את הילדים לרשותו ביום 6.5.95. הנתבעת 3 נחקרה ביום 28.8.95 והציגה צו שלפיו על הילדים להיות בחזקתה לפי צו בית הדין השרעי מיום 21.7.95. איני רואה את הזימון לחקירה אחרי כ- 3 חודשים כחוסר טיפול בתלונה. המשטרה עמוסת פניות, וגם התובע נחקר לאחר חצי שנה שלא קיים את צו בית הדין השרעי. התיק נסגר מחוסר ענין לציבור, מאחר שבמועד שבו הוגשה התלונה, היה בתוקף צו שלפיו הילדים יהיו בחזקת אביהם התובע, אך במועד החקירה היה כבר צו שונה לפיו הילדים יהיו בחזקת אימם. כשמוסיפים לכך את העובדה שלנתבעת 3 לא היה עבר פלילי וכי העידה שהילדים מסרבים לראות את אביהם, הרי ככל האמור בפעולת המשטרה הנתבעת 1 בטיפול בתלונה, היא פעלה בצורה סבירה, וככל האמור בשיקוליה לענין סגירת התיק, מדובר בענין שבשיקול דעת שבו אין חובת זהירות מושגית, וממילא פעולת הנתבעת 1 בטיפול בתלונה זו סבירה ואינה הפרה של חובה כלשהיא. התובע מלין על כך שלפחות עד 21.7.95 בו ניתן צו בית הדין השרעי נחשבת הנתבעת 3 מפירת הצו, אך במסגרת שיקול הדעת האם להעמיד לדין על מה שהיה בעבר, שיקול דעת זה נראה סביר שלא להעמיד לדין אם על הפרת צו מסירת הילדים בעבר, כאשר לאחר מכן הורה בית הדין להשאיר בידה את הילדים, ובכל מקרה אין שיקול הדעת הזה מקים חבות בנזיקין. התובע טוען שהנתבעת 1 התרשלה בכך שהוא לא קיבל הודעה על סגירת התיק. הנתבעת 1 לא סתרה טענה זו, כי רק בשנת 99 נודע לתובע על סגירת התיק בשנת 1995. ואולם, אין קשר בין ההודעה על סגירת התיק לבין הנזקים שנגרמו לתובע. מצבו לא היה משתפר אילו ידע על סגירת התיק, שנסגר כראוי, בשנת 1995. התובע הגיש תלונה ביום 16.7.99, וכן הגיש תלונות ב- 7.1.00 ובאפריל 2000, ממש בסמוך להגשת התביעה. בסמוך לאחר מכן, הודיעה הנתבעת 1 לתובע מה נעשה בתלונותיו, ופירטה את מעשיה. אמנם, הנתבעת 1 לא קראה לנתבעת 3 לחקירה, ואפשר שלא נהגה כראוי, אך כפי שנקבע בפ"ד וייס, יש לנהוג זהירות רבה בהטלת אחריות על המשטרה בשל טיפולה בתלונות. בכל מקרה, לא היה קשר סיבתי בין טיפול הנתבעת 1 בתלונות לבין אי השבת הילדים לידי התובע, שהיא שגרמה לו את נזקיו, שכן הנתבעת 1 לא היתה פועלת בכוח לאכיפת הסדרי הראיה, אלא לפי הוראות פקידי הסעד, ואין חולק שמעולם לא ביקשו פקידי הסעד את עזרת הנתבעת 1 לאכיפת הסדרי הראיה בכוח. התובע טוען שאילו היתה הנתבעת 3 מועמדת לדין ונשלחת למאסר היה הדבר גורם לה להביא את ילדיו לפגישה עימו. אפשר שכן ואפשר שלא. זו טענתו של התובע, אבל אין בידי לקבוע אם כך באמת היה קורה. לא כל העמדה לדין מרתיעה ואילו היה כך, לא היו עבריינים בישראל. כל שכן כאשר מדובר בעבירה הנעברת על בסיס רגשי, של אם הסבורה שמן הראוי שילדיה לא יראו את אביהם. לא ניתן לקבוע שבמקרה כזה היו העמדה לדין ומאסר, אם היה מוטל, משנים את עמדת הנתבעת 3. על כך העיד רב פקד בן עמי מתוך נסיונו בעמ' 76 כי כל מקרה לגופו ויש כאלה שזה לא מרתיע אותם. לא שוכנעתי שבמקרה זה היה צפוי שהנתבעת 3 תירתע מהפרת הצו. על כל פנים, זו החלטה שבשיקול דעת ולפי הדין, היא אינה מקימה חבות בנזיקין. טענה נוספת של התובע היא שהוא הוכה במשטרת זבולון. טענה זו נאמרה באופן כללי וסמוך לאירוע לא העלה התובע כל תלונה על כך. הזמן הרב שעבר מונע בירור ממצה, ואין די בתעודת חדר מיון שהציג התובע, כאשר לא עולה ממנה שהתובע טוען שהוכה בידי שוטרים. בנסיבות אלה, איני מאמין לתובע שאכן הוכה על ידי שוטרים במועד הנטען על ידו. זאת, מלבד העובדה שאין קשר סיבתי בין הכאה על ידי שוטרים לבין הנזק הנטען עקב אי ראיית ילדיו של התובע. על כן, ולסיכום, דינה של התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות בהעדר אחריות. 13. הלשכה לשירותים חברתיים, מועצה אזורית זבולון: הלשכה פועלת על פי נוהלי דרכי עבודת פקידי הסעד, המוסדרים בהוראה מספר 3.20 להוראות משרד העבודה והרווחה. על פי הוראות 1.2, 6.22 ו- 6.23 לנהלים הנ"ל, פקיד סעד יתערב בהוצאה לפועל של פסק דין בהוראה מפורשת של הערכאה שנתנה את פסק הדין ו/או ב"כ היועץ המשפטי לממשלה וכן במקרה של הוראת ראש ההוצל"פ. במקרה דנן, החלטת בית הדין השרעי מנובמבר 94 באשר למימוש פסק הדין הנוגע להסדרי הראיה הופנתה אל לשכת הרווחה בעוספיה ולא בזבולון, שהרי הלשכה בזבולון לא הייתה מעורבת בהליכים בפני בית הדין השרעי. אך החלטות נוספות כבר הופנו ללשכה זו. על אף שלא הייתה מעורבת בהליכים אלו, משפנה התובע ללשכה לשירותים חברתיים בזבולון, על מנת שתפעל לשם מימוש פסק הדין, הנחתה היא אותו לפנות ללשכת ההוצל"פ. יכול להיות שהנחיה זו היתה שגויה, אלא שאין זה במסגרת תפקידה של הנתבעת 2 לתת יעוץ משפטי, והתובע לא ציפה לקבל ממנה יעוץ משפטי, ועל כן אין כל חובה מושגית בענין זה. הנתבעת 2 עזרה בדרך כלל לתובע ככל יכולתה ובהתאם לשיקול דעתה המקצועי. כל הטענות כאילו היה על הנתבעת לדאוג לכך שהתובע יראה את ילדיו אין להם על מה שיסמכו. אין זו חובתה של הנתבעת 2 לדאוג שהתובע יראה את ילדיו. חובתה לעזור לתובע כמיטב יכולתה ושיפוטה המקצועיים. בכל מעשי הנתבעת 2 ומחדליה, יש שני כשלים לכאורה. כשל אחד הוא שנציגת הנתבעת 2 הסתפקה בדברי הנתבעת 3 על כך שהילדים מסרבים לראות את התובע, ולא אמרה לתובע את הדברים כהווייתם, כי הנתבעת 3 אומרת שהם מסרבים. בין כך ובין כך עשה התובע את כל מה שיכל לעשות כדי לגרום לכך שיראה את הילדים, ללא קשר לשאלה אם באמת הילדים לא רוצים לראותו, או שהנתבעת 3 היא האומרת זאת במקומם. ואולם, אכן כל גורמי העזרה והאכיפה מכאן ואילך הסתמכו על אותה קביעה שבה השתתפה הגב' קצב מטעם הנתבעת 2, כי הילדים אינם רוצים לראות את אביהם, למרות שלא שמעו זאת מפיהם אלא מפי האם שלה היה אינטרס ברור לפגוע בתובע, ולא ניתן היה להסתמך על דבריה. לאחר מכן, לאחר שעבר זמן, אני מקבל את עדותה של הגב' שורק שאכן באמת ובתמים סירבו הילדים לראות את התובע, אך זאת לאחר שעבר זמן, בהשפעת הנתבעת 3. כשל נוסף הוא שבניגוד להנחיית הפקידה המחוזית, לא הודיעו לבית הדין השרעי על כך שהתובע לא רואה את ילדיו. איני רואה כשל בכך שלמרות צו בית הדין השרעי, משחלף זמן והתובע לא ראה את ילדיו, לא פעלה הנתבעת 2 לעזור לתובע לראות את ילדיו לפי לשונו המפורשת של הצו אלא הפעילה שיקול דעת והחליטה שהדבר יהיה בהדרגה. זו פעולה סבירה במסגרת שיקול הדעת של הנתבעת 2, ולפי הדין, אין להטיל עליה אחריות כלשהיא בשל כך. אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת 2 שלא היתה על הנתבעת חובה ולכן היא פטורה מאחריות. החובה נוצרה מעצם הפעולה. כאשר הנתבעת 2 באמצעות גב' קצב, השתתפה בקביעה הכושלת שהילדים לא רוצים לראות את התובע, הכשילה את כל המערכת, בין אם היה זה תפקידה לקבוע כך ובין אם התנדבה לכך. כאשר לא פעלה הנתבעת לפי הוראות הפעולה שלה עצמה, ולא הודיעה לבית הדין השרעי דבר, כשלה ברשלנותה. להסיר ספק, האחריות של הנתבעת 2 היא רק בקשר לאירועים שקדמו להחלטת בית הדין השרעי מיום 31.7.96. אירועים אלה היו כבר בכתב התביעה המקורי, ועל כן אין צורך לדון בשאלת הרחבת החזית הנטענת. פעילות הלשכה לשירותים חברתיים בכשלים אלה אינה פעילות פיקוח אלא מעשה של רשלנות שבגינו עליה לחוב בנזיקין. אמנם, היא אינה מי שגרם את הנזק, אלא מי שגרם לאי מניעתו, אך די בכך כדי להטיל עליה אחריות, בשיעורים נמוכים שיקבעו בהמשך. 14. הנתבעת השלישית: א. חוסר סמכות עניינית- הנתבעת השלישית טענה תחילה לחוסר סמכות עניינית. טענה זו דינה להידחות. זו אינה תביעה להחזקת הילדים. עניין זה נדון בבית הדין השרעי. ממילא נופלות גם כל הטענות של הנתבע 3 לגופו של ענין בדבר טובת הילדים שלא יראו את אביהם הנפשע. זה ענינו של בית הדין השרעי והוא החליט מה שהחליט מעת לעת. התביעה דנן הינה תביעת נזיקין בשל נזקים ונכות שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב כך שבעבר נמנע ממנו לראות את ילדיו. הסמכות הוקנתה לבית משפט השלום כאשר הוגשה התביעה והנתבעת 3 לא היתה אחת הנתבעות. לאחר מכן צורפה הנתבעת 3, והיום, אין לפתוח עוד את שאלת הסמכות הענינית (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר פ"ד נ(5), 820). ב. אחריות הנתבעת השלישית- ביום 16.11.94 ניתנה על ידי בית הדין השרעי החלטה, לפיה הנתבעת השלישית תארח את ארבעת ילדיה כל יום שישי משעה שלוש אחה"צ ועד יום שבת בשעה שלוש אחה"צ. ביום 5.5.1995 הילדים שהו אצל אימם, שהייתה אמורה להחזירם לתובע ביום 6.5.1995 בשעה שלוש אחה"צ, על פי החלטת ביה"ד כאמור. הנתבעת השלישית לא החזירה את הילדים, בניגוד להחלטת ביה"ד השרעי. ביום 1.6.95, כאשר באו עובדות סוציאליות מהנתבעת 2 והלשכה בעוספיה לברר את נושא הילדים, הציגה הנתבעת 3 בפני העובדות הסוציאליות מצג כאילו הילדים מסרבים לראות את אביהן. כאמור, הגדולה היתה בת 7.5. לא סביר בעיני שארבעה ילדים בגילאים עד 7.5 מגבשים החלטה שלא לראות את אביהם, ועוד ביומיים שעד 7.5.95. אני מאמין, לאור עדותה של הנתבעת 3, שהיא שהחליטה בשבילם שאביהם לא טוב ואין לראות אותו ולאפשר קשר ביניהם, והיא ממשיכה לנקוט גישה דומה עד היום, למרות הצהרות חוזרות ונשנות שלה בכיוון ההפוך. הנתבעת 3 אחראית באופן בלעדי ומכריע לכך שהילדים לא רואים את אביהם, תחילה משום שהיא החליטה כך בשבילם, ואחר כך מכיוון שהקשר ביניהם נותק וקשה לחברו מחדש, כאשר הנתבעת 3 אינה עושה כל מאמץ סביר לאפשר את החיבור מחדש. התובע, אשר מיום 7.5.95 עמל קשות להחזיר אליו את ילדיו, הגיש ביום 1.6.95 תביעה לביה"ד השרעי וביקש כי יצווה על הנתבעת השלישית לאפשר לו לראות את ארבעת ילדיו. בקשתו זו נענתה וביה"ד ציווה בפסק דינו מיום 31.7.1996, כי: " על הנתבעת השלישית לאפשר לתובע לראות ולארח את ארבעת ילדיו בביתו בכפר אבטן פעם אחת בשבוע...". הנתבעת השלישית הפרה גם צו זה ולא אפשרה לתובע לראות את ילדיו. התובע הגיש כנגד הנתבעת השלישית תביעה בגין בזיון ביהמ"ש. הנתבעת השלישית הצהירה כי היא מתחייבת לכבד את פסה"ד מיום 31.7.96, וביה"ד הוציא פס"ד המחייב אותה בביצוע פסה"ד מיום 31.7.96. גם פסק דין זה הנתבעת השלישית לא ביצעה. הפרת צווי ביה"ד השרעי מקימה אחריות בנזיקין, שניתן לעגנה במסגרת עוולת הרשלנות. הנתבעת השלישית הפרה, פעם אחר פעם, את צווי ביה"ד בנוגע להסדרי הראיה של הילדים, תוך העלאת טענות, לפיהן הדבר נעשה לטובת הילדים, אשר חששו מאביהם וסרבו בכל תוקף לראותו. טענות אלו אינן מקובלות עליי. מתקשה אני להאמין, כי ילדים בגילאים 3 או 7 מחליטים לבד עם מי מהוריהם ברצונם להישאר. נראה כי הנתבעת השלישית היא שדברה בשם הילדים כאשר אמרה כי הם מסרבים לראות את אביהם. הפרת צווי ביה"ד פעם אחר פעם איננה התנהגות סבירה. אדם סביר ונבון היה מקיים אחר צווי בימ"ש, ולו מהחשש שיהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק. כך גם לפי האמור בספרו של עו"ד משה קשת "בזיון בית משפט- דיני אכיפת צווים שיפוטיים", ע"מ 24: "מרבית היוצאים חייבים בדין מכבדים את ההחלטה השיפוטית שניתנה כנגדם, גם אם בחוסר רצון"... החובה להתנהג באופן סביר מוטלת כלפי כל אדם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ההתנהגות הסבירה הינה קיום צווים בדבר סדרי ראיות, אשר חלה כלפי אביהם של הילדים, במקרה דנן. הנתבעת השלישית הייתה צריכה לצפות, כי התובע ייפגע מהתנהגותה, ונראה כי התנהגה כפי שהתנהגה בדיוק לשם כך, מתוך יצר נקמה בו. התובע טוען, כי בהתנהגותה זו פגעה הנתבעת השלישית ב"זכותו הטבעית והקדושה לפגוש את ילדיו". ואכן, הפסיקה הכירה בקשר שבין ילד להורהו כקשר בעל מעמד משפטי מוגן אשר אין לפגוע בו אלא במקרים חריגים [ר' עעא 04 / 436 השייח ראאד סלאח מחגנה נ' שרות בתי הסוהר [פדאור (לא פורסם) 04 (7) 732], עמוד 4]. וכך גם לפי רעא 02 / 3009 פלונית נ' פלוני נו (4) 872, עמוד 894: "עומקו ועוצמתו של קשר ההורות האוצר בתוכו את זכותם הטבעית של הורה וילדו לקשר חיים ביניהם הפכו את האוטונומיה המשפחתית לערך בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. כל ניתוק ילד מהורה הוא פגיעה בזכות טבעית, ולכן יש לפרש את היוצאים מן הכלל המאפשרים שלילת הזכות, בין לצמיתות ובין לזמן מוגדר, בזהירות יתרה ועל דרך צמצום רב". דפנה ברק-ארז , בספרה "עוולות חוקתיות", בורסי - התשנ"ד, הציגה את המגמה הנוטה להעניק פיצוי לנפגע שזכות יסוד שלו נפגעה. ראה גם תמ"ש (י-ם- השופט ב. גרינברגר) 3950/00 פלונית נ' אלמוני מיום 23.1.01, ותמ"ש (י-ם - השופט מנחם הכהן) 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. מיום 21.12.04,שבהם נקבע שניתן לחייב בעל בפיצויים על כך שלא נתן גט לאשתו למרות קביעת בית הדין. ראה גם מאמרם של ד"ר יחיאל קפלן וד"ר רונן פרי, "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח (התשס"ה) וע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 ,עמ' 172-173. זאת, הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. הפרת צווי ביה"ד על ידי הנתבעת השלישית, והסתת הילדים שלא לפגוש את אביהם פגעה בזכות האב לפגוש את ילדיו ולממש את זכות ההורות, אשר הוכרה כזכות יסוד (דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני, פד" נ(4) 661). בהתנהגותה זו עוולה הנתבעת השלישית, וגרמה לתובע נזק, והיא חבה בנזיקין לתובע. מכאן שעליה לפצות את התובע על נזקיו. 15. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1. אני קובע שהנתבעת 2 אחראית לנזקים שנגרמו עקב כך שקיבלה ללא בדיקה כיאות את דברי האם ביום 1.6.95 שהילדים אינם רוצים לראות את אביהם, ועקב כך שלא דיווחה לבית הדין השרעי את תוצאות בדיקתה, בניגוד להוראותיה הפנימיות. אני קובע שהנתבעת 3 אחראית לכל נזקי התובע עקב כך שהילדים לא ראו את אביהם מיום 7.5.95 עד הגשת התביעה. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת 2 תשלם לתובע בשלב זה הוצאות בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת 3 תשלם לתובע בשלב זה הוצאות בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסדרי ראיהמשטרהZZ