פסק דין 1. החלטות קודמות זו החלטת ביניים שנתתי בשאלות שבעובדה בדבר אחריותו של הנתבע ביום 30.9.03: "1. התובעים תבעו לדין את הנתבע, וייחסו לו רשלנות מקצועית בטיפולו בתביעת בנק שהוגשה בסדר דין מקוצר נגד התובעים 1 ו-2 (להלן - הנתבעים), ונמסרה על ידם לטיפולו של הנתבע. הנתבע הכין והגיש לבית משפט בקשה למתן רשות להתגונן. לטענת התובעים, לא זומן התובע להיחקר על תצהירו למועד שנקבע לשמיעת הבקשה, דבר שהביא לדחיית הבקשה, ובעקבות זאת למתן פסק דין נגד הנתבעים. עוד נטען כי כתוצאה מכך נגרמו לתובעים נזקים, שהנתבע אחראי לפצותם. 2. לאחר עיכובים רבים הושלמו הליכי קדם משפט, וביום 21.10.02 החלטתי לחלק את בירור ההליך לשניים '...כאשר בשלב הראשון תידון השאלה שבעובדה, האם אי התיצבותו של התובע לישיבה שבה אמורה היתה להתברר בקשת הרשות להגן, נבעה ממעשה או מחדל של הנתבע.' 3. באותה החלטה ביקשתי מב"כ הנתבע להודיע לתיק ולב"כ התובעים אם הוא מסכים שאי ההתיצבות לדיון נבעה ממעשה או מחדל של הנתבע. קבעתי שבמקרה כזה לא יהיה צורך בשמיעת ראיות בשאלה זו. 4. ביום 6.11.02 נמסרה הודעה מטעם הנתבע וזו לשונה: 'בהמשך לדיון שהתקיים ביום 21.10.02 (ר' ס' 2 להחלטה מאותו תאריך) מתכבד הנתבע להודיע כי אי התייצבותו של מר שבת ברכה (התובע מס' 1) לדיון בבקשה למתן רשות להתגונן תואמה מראש בינו לבין הנתבע.' 5. לאור הודעה זו נשמעו ראיות. שמעתי את עדותו של התובע מטעם התביעה. שמעתי את הנתבע. לאחר מכן, בישיבה נוספת, העידה ההגנה את עו"ד סמדר בן דור, שעבדה במשרדו של הנתבע והופיעה בדיונים בבית-המשפט באותו הליך. באותה ישיבה גם נשמעה מזכירה במשרדו של הנתבע. 6. גרסת הנתבע בכתב ההגנה היתה שהתובע לא סיפק מסמכים דרושים לרואה חשבון, ששירותיו נשכרו כדי לבסס את בקשת הרשות להתגונן, ולא שיתף פעולה בהתיצבות במשרדו של הנתבע, כדי להכין את חוות הדעת. כתוצאה ממעשיו וממחדליו של התובע, המיוחסים לו בכתב ההגנה, לא היה הנתבע מצויד בחוות דעת של מומחה, שנדרשה לבסס את בקשת רשות להתגונן. בנסיבות אלה, החליט הנתבע לקראת הישיבה בה היתה צריכה להישמע בקשת הרשות להגן (6.12.93), לבקש דחיית הדיון בשל אי המצאת המסמכים הנדרשים. וכך נוסחו הדברים בסעיף 11ב. בכתב ההגנה: 'כתוצאה מנסיבות שנכפו עליו, החליט הנתבע לקראת הישיבה של ה-6.12.93 לבקש דחית הדיון בשל אי המצאת המסמכים הנדרשים ואי קבלת מלוא הנתונים באופן שניתן להעמיד חוות דעת ראויה, ואם בקשתו לא תענה יתבקש בית המשפט לדחות הדיון כדי לאפשר חקירתו של הנתבע על תצהירו התומך בבקשת רשות להתגונן. הנתבע סבר כי במקרה בו תתקבל בקשתו לדחיה בסרוב, התוצאה המזיקה ביותר הצפויה היתה קבלת פסק דין בהעדר התגוננות, דבר העדיף על דחית הבקשה לגופה, דבר שיקשה ביותר על מלאכת הערעור. הנתבע סבר כאמור כי לא היה די בתצהירו של התובע ומבלעדי חוות דעת מלאה של מומחה, מוטב היה שבקשת הרשות להתגונן תידחה מטעמים דיוניים, ומבלי שיתקיים דיון לגופו של ענין' (ההדגשה במקור). 7. בכתב ההגנה לא הבהיר הנתבע במפורש, אם הטקטיקה שבה בחר סוכמה עם התובע או שנתקבלה על דעתו של הנתבע בלבד. גם אין שם התיחסות מפורשת לשאלה, אם אי התיצבותו של התובע לדיון, נעשתה כשהתובע מודע לצעדים שננקטו ומתבקש שלא להגיע לבית-המשפט או מבלי שידע על כך. מחמת השתיקה בשאלה זו, ראיתי לנכון לשמוע ראיות בנושא זה. 8. גרסתו של התובע היתה שמסר את הטיפול לנתבע וכי שמע מרואה החשבון שחסר חומר לצורך הכנת חוות הדעת על ידו. עם זאת, איש לא ביקש ממנו לטפל בענין זה, כיוון שהיה קשר ישיר בין הנתבע לרואה החשבון. התובע אישר שידע שצריך להיות דיון בבקשתו, אבל לדבריו לא ידע על מועד הדיון (עמ' 14 ש' 6). התובע הכחיש את הטענה כי הובהר לו שקיים סיכוי שבקשתו תידחה. 9. הנתבע זומן על ידי התובע כעד תביעה. הנתבע חזר על הגרסה שבכתב ההגנה כי לא זכה לשיתוף פעולה מהתובע ומרואה החשבון. עוד אמר שהטיפול השוטף בתיק לא היה שלו, אלא של עורכות דין במשרדו, מהן שמע שהתובע אינו משתף פעולה, אינו מגיע לפגישות ואינו ממציא את חוות הדעת שהבטיח להמציא. הנתבע העיד עוד, שלקראת הישיבה שנקבעה ליום 6.12.93, מועד בו היתה אמורה להתברר הבקשה, הוסכם בינו ובין עו"ד בן דור על אסטרטגיה, לפיה 'יודע לתובע שעליו לעמוד מוכן להקרא לבית-המשפט, אבל לא להגיע לבית-המשפט.' (עמ' 16 מש' 13). הנתבע הוסיף שיצירת הקשר עם התובע היתה אמורה להעשות על ידי עו"ד בן דור וכי בענין זה יש מסמכים של המשרד. עוד הוסיף 'למיטב ידיעתי, עו"ד בן דור גם שוחחה עם התובע, כפי שהעידה אצל השופט חיר.' (שם, מש' 15). הנתבע חזר בעדותו של גרסתו בדבר הדרך שנבחרה, לפיה יש להעדיף דחיית בקשת הרשות להתגונן מחמת אי התייצבותו של התובע על פני דחיית הבקשה לגופה, לאחר חקירת התובע. 10. בכל הנוגע למגע הישיר עם התובע ביחס להתיצבותו או לאי התיצבותו, או בדבר אפשרות שיהיה מוכן לקריאה ביום הדיון, היפנה הנתבע לעו"ד בן דור שהיתה אמורה להיות בקשר עם התובע. הנתבע אישר שהוא עצמו לא הסביר לתובע את התרחישים ואת הסיכונים. עם זאת, היפנה לתכתובות וביקש להסיק מהן כי '... אי אפשר לומר שברכה [התובע] לא יודע את הסיכונים שעומדים בפתחו. אני אישית זוכר שכתבתי לשיוביץ [רואה החשבון] מכתב שהעתק נשלח לברכה, בו התיחסתי לכך. יתכן שהכוונה לת/1 א' של בית-משפט השלום.' (עמ' 20 מש' 24). 11. בתשובה לשאלותי הבהיר הנתבע, כי בעקבות הישיבה של 22.6.93, בה נקבעה שמיעת הבקשה ליום 6.12.93, הוכן המזכר ת/47, שכלל צורך לזמן את התובע לדיון ולבקשו ליצור קשר עם המשרד שבועיים לפני המועד. הוא הסכים שבאותו שלב עדיין לא נולדה הטקטיקה של אי הבאת התובע לדיון. הנתבע אישר שהיה משוכנע שתהיה לו חוות דעת לקראת הדיון. לענין המועד של שבועיים לפני הדיון, השיב שכמעט שלא טיפל באופן שוטף בתיק, וכי צריך לשאול את עו"ד בן דור. 12. עו"ד בן דור העידה על הדיון שהיה בחודש יוני 93, ועל המזכר (ת/47) שכתבה בעקבות זאת, לפיו יש להודיע לתובע על המועד והצורך להתייצב לראיון. היא הוסיפה והעידה על העדר חוות הדעת ועל ההחלטה שנתקבלה על ידי הנתבע, לבקש דחיה ובכך קיווינו להרויח זמן כדי להשלים את החסר' (ישיבת 16.9.93, עמ' 2 מש' 4). עוד אישרה שהסכימה להחלטת הנתבע, לפיה דחיית הבקשה מחמת אי התייצבות עדיפה על דחיית הבקשה לגופה. עוד לדברי העדה, ביקשה במהלך הדיון מן הרשם אורכה של שעתיים כדי לזמן את התובע, אבל עשתה זאת בידיעה שבית-המשפט ידחה את הבקשה, שכן התיצבותו של התובע היתה משבשת את דרך הפעולה שנבחרה. 13. העדה העידה שעל פי ההוראות שנתנה ידע התובע שעליו להגיע לדיון. העדה אמרה שיתכן שמזל המזכירה דיברה עם התובע והודיעה לו שלא יגיע, אך היא אינה יודעת על כך בוודאות. העדה השלימה את חקירתה, בכך שאמרה שאין לה ידיעה אישית מה ידע התובע - אם עליו להגיע לדיון או שעליו לא להגיע לדיון. במהלך עדותה של העדה הוצג פרוטוקול עדותה בהליך בפני סגן הנשיא, השופט כ' חיר בבית-משפט השלום בחיפה (ת"א 15763/95; ת/1). 14. העדה האחרונה היתה מזל מזרחי, שזיהתה את המסמכים ת/48 ות/49 (האחרון נחתם על ידה). הכוונה למכתב מיום 24.6.93 שהועבר בפקס לתובע, ובו הודעה שהדיון נדחה ליום 6.12.93, ולפיו על התובע להתקשר למשרד ביום 15.11.93, כדי לתאם מועד לפגישה לפני הדיון. העדה הוסיפה שהתקימה שיחה בין עו"ד בן דור לבין הנתבע, ולאחריה נאמר לה להודיע לתובע שאין צורך להגיע לדיון וכך עשתה. היא העבירה גם פקס, כי זה הנוהל המקובל. פקס כזה לא הוצג. 15. בא כח התובעים בחר שלא לחקור חקירה נגדית את העדה מזל מזרחי, וטען בדברי סיכום שאין מקום לסמוך על זכרונה של העדה בענין זה. שוכנעתי כי לתובע לא הודע דבר ההחלטה שהתקבלה, לפיה לא יתיצב לדיון, ועל כן לא ידע על כך. 16. בשאלת הרשלנות ביקש ב"כ הנתבע לשקול אפשרות להזמין עד מומחה מלשכת עורכי הדין שיתיחס לשאלה, האם יש בדרך הפעולה בה נקט הנתבע משום רשלנות אם לאו. ב"כ התובעים הביע התנגדות, וטען שזה מצוי בתחום סמכותו וידיעתו של בית-המשפט. 17. אני מסכים עם ב"כ התובעים כי אין מקום להשמיע חוות דעת של מומחה בתחום בו מצויה מומחיותו של בית-המשפט. תביעות של רשלנות מקצועית של עורכי דין הן מסוג התביעות שבית-המשפט אמור להחליט בהן, על יסוד החקיקה והפסיקה הענפה המצויה בידנו ועל יסוד כללים המוכרים לבית-המשפט, שכן עניינם הליכי משפט. 18. בנסיבות אלה, כל שנותר הוא להגיש סיכומים בכתב בשאלה אם היתה רשלנות בהחלטתו של הנתבע שלא לזמן את התובע להתייצב לחקירה על תצהירו." 2. ביום 2.10.03 הוספתי שאלה במחלוקת. הנתבע הגיש ביום 6.11.03 בקשה (בש"א 12746/03) ובה עתר לבטל את ההחלטה. דחיתי בקשה זו לאחר קבלת תגובת התובעים. מאוחר יותר, בעקבות בקשה נוספת של הנתבע, חזרתי בי מהצגתה של השאלה. הבהרתי כי התובע ניסח את כתב התביעה בצורה המציבה את טענת הרשלנות על עילה אחת ויחידה, ובנסיבות אלה, אף שנתבררו העובדות, לא ניתן להעלות עילה נוספת. 3. ביום 1.1.04 החלטתי בשאלת הרשלנות, על יסוד העובדות שקבעתי בהחלטה הקודמת: " 3. רשלנות מקצועית על עורך הדין מוטלות חובות ומגבלות. בין השאר נקבע כך: 'על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו. ... על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחוייב עו"ד ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט' (ע"א 37/86 ו-58/86 מ' לוי ואח' נ' י.י. שרמן ואח' פ"ד מד(4) 446, 463; ההדגשה הוספה). מכך ברור כי על הנתבע בעניננו היה לוודא שהתובע יודע על חובתו להתייצב בבית-המשפט לצורך חקירה. משבחר הנתבע לא לזמן את הלקוח - התרשל. 4. טקטיקה משפטית 4.1 טענתו של הנתבע היא כי החליט לנהוג כפי שנהג במסגרת שיקול דעתו בדבר טקטיקה משפטית ראויה בנסיבות שבהן מצא עצמו. אינני מתעלם מחשיבותה של טקטיקה משפטית, בעבודתם של עורכי הדין. שיקולי טקטיקה יכולים להביא עורך דין לעשות (או לא לעשות) פעולות רבות ומגוונות. יש דוגמאות רבות לפעולותיהם של עורכי דין המוכתבות על ידי טקטיקה, ודי לנו בדוגמה שבעניננו, כאשר החליט הנתבע שסיכוייו של התובע טובים יותר אם לא יתייצב לחקירה על תצהירו. 4.2 עם זאת, עשוי עורך הדין להסתכן בפעולה כזו, שמבחנה יהיה מבחן התוצאה. אם תעלה הטקטיקה יפה, יזכה לשבחים מן הלקוח, שלא יטען כלפיו טענת רשלנות. לעומת זאת, אם, כמו בעניננו, לא תעלה הטקטיקה יפה, מוצא עצמו עורך הדין בפני תביעה לשאת באחריות לפעולה שבה נקט. 4.3 עורך דין, הסבור כי בחירה בטקטיקה שאינה מותרת, קרי - שיש עמה חשש לרשלנות מקצועית, ועדין סבור שהיא עדיפה ללקוח, אינו צריך ליטול על עצמו את הסיכון. הוא יכול להעביר אותו ללקוחו. עורך הדין יכול להזמין את הלקוח למשרדו, להציג לו את הטקטיקה המוצעת, ולהעמיד את הלקוח על הסיכון ועל הסיכוי הצפויים מן הנקיטה בטקטיקה זו. אם יודיע הלקוח שהוא אינו מוכן לקחת את הסיכון, יפעל עורך הדין 'על פי הספר'. אם יסכים הלקוח לשאת בסיכון, יוכל עורך הדין לנקוט בדרך זו. אם יצליח, יהיה ראוי להערכת לקוחו. אם יכשל, לא יוכל הלקוח לבוא אליו בטענות, שכן הדברים נעשו בהסכמה מושכלת של הלקוח, לאחר שהסיכון הובהר לו. 5. בחירתו של הנתבע 5.1 הנתבע בחר, לדבריו, ביודעין ולאחר שיקול דעת, להמר על הסיכויים, משום שהניח שתצהיר העדות הראשית, כמות שהוא, ללא חוות הדעת של רואה החשבון, לא משאיר סיכוי לבקשת הרשות להתגונן, ולעומת זאת, אי התייצבותו של המצהיר משאירה סיכוי שהדיון ידחה, דבר שיאפשר השלמת החסר. על פי הדברים שנכתבו בפרשת לוי, יש בהתנהגות זו של הנתבע רשלנות. 5.2 הנתבע יכול היה לטעון, כטענת הגנה, שהדבר נעשה בהסכמת התובע, לאחר שהסיכונים הכרוכים בכך הובהרו לו, אלא שטענה כזו לא נטענה כלל, ולכן אחראי הנתבע לנזקים שנגרמו כתוצאה ממחדלו לזמן את התובע. 5.3 הנתבע טוען כי צריך לסווג את המחדל כטעות בשיקול דעת. עורך הדין אינו אחראי לתוצאה של הליך, אם ניהל אותו כהלכה. 'ניהול שלא כהלכה' מקיף קשת רחבה של ענינים שבקצה האחד מצויה רשלנות גסה ובקצה האחר מצויה טעות בשיקול דעת. איש לא יכול היה לבוא בטענות לנתבע, אילו זימן את התובע לדיון והתובע היה נחקר ובקשתו למתן רשות להתגונן היתה נדחית על ידי בית-המשפט. עם זאת, משבחר הנתבע בטקטיקה שבה בחר, אין הוא יכול להשמע בטענה שמדובר בטעות שבשיקול דעת. החלטה שלא לזמן נתבע להחקר על תצהירו, התומך בבקשה לרשות להתגונן, אינה טעות שבשיקול דעת אלא החלטה מודעת לפעול בניגוד לסדרי הדין וזו, לכשעצמה, היא רשלנות מקצועית. 6. התוצאה התוצאה היא שאני קובע שהנתבע התרשל בכך שלא זימן את התובע לדיון. מכאן ואילך נותרה לדיון השאלה בדבר קשר סיבתי בין הרשלנות לבין מתן פסק הדין נגד הנתבעים באותו תיק והיקף הנזק, אם יקבע קשר סיבתי כזה.'" בעקבות החלטות הביניים, בהן קבעתי את אחריותו של הנתבע, כל שנותר היה לקבוע את הנזק. שמעתי ראיות גם בענין זה ואתייחס לכך. 4. הטקטיקה שבהליך 4.1 מן הראיות ששמעתי בדיון בחלק הראשון של ההליך, ניתן היה ללמוד על חשיבותה של טקטיקה אצל הנתבע. בנסיבות אלה, אין להתפלא שגם בהליך שלנו ובקשור בו באה לידי ביטוי טקטיקה של ניהול משפט על ידי הנתבע, שהעמידה קשיים לא מעטים בבירור ההליך. 4.2 קודם שהוגש ההליך, בוער כבר תיק התביעה המקורי בבית-המשפט ולא ניתן היה למצוא אותו. התובע טען לכל אורך הדרך כי מסר לנתבע מסמכים לצורך הייצוג וכי כתוצאה מכך נותר ללא המסמכים, להם הוא זקוק כדי לנהל את הדיון. מעיון בתיק, לרבות בקשות הביניים שהוגשו בו והחלטות ביניים שניתנו, עולה כי הנתבע לא ציית לצווים והכביד מאוד על התובעים לקבל מסמכיהם שהחזיק בידיו. 4.3 ביום 3.6.02, כאשר קבעתי קדם משפט, הוריתי לב"כ הצדדים להשלים הליכי קדם משפט בהסכמה, ואם לא כן, להגיש בקשה בעוד מועד. ב"כ התובעים הגיש בקשה לגילוי מסמכים (בש"א 9496/02). בקדם המשפט ביום 9.7.02 הוריתי על גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים עד 1.9.02. לאחר שנודע לי כי תיק בית-המשפט השלום בוער, הוריתי לב"כ הנתבע ביום 21.10.02 להגיש שחזור של התיק משנת 1991. 4.4 בבש"א 14749/02 עתר ב"כ הנתבע להאריך לו המועד לשחזור ההליך בבית-משפט השלום עד 10.12.02. בבקשה נוספת שהוגשה בהסכמה ביום 21.1.03, עתר ב"כ הנתבע לארכה נוספת והסביר את העיכוב בשל ריבוי החומר ועיסוקים אחרים. בישיבה שנקבעה ביום 8.12.02 הודיע ב"כ התובעים כי טרם קיבל תצהיר גילוי מסמכים של הנתבע. חזרתי והוריתי לנתבע להגיש תצהיר גילוי מסמכים ולאפשר עיון במסמכים עד 31.12.02 וקבעתי ישיבת הוכחות לינואר 2003. 4.5 רק ביום 23.2.03, לאחר שמועדים שקבעתי לשמיעת ראיות נדחו, הודיע ב"כ התובעים כי עלה בידיו לעיין במשרדו של ב"כ הנתבע בקלסרים של חומר. כבר אז הודיע: "מהעיון הראשוני הזה, מסמכים מהותיים לתיק שבוודאות נמסרו לו [לנתבע] אינם מצויים שם. אני סבור שבנסיבות אלה מתקפחת יכולתו של התובע להוכיח את תביעתו. אני סבור שהעיכוב במסירת הקלסרים לא נבע מקושי אוביקטיבי למצוא אותם. הם נמצאים אצל הנתבע שנים ולא היה קושי למסור אותם לפני חודשים" (עמ' 9 מש' 5). בישיבה ביום 27.1.04 חזר ב"כ התובעים והודיע שהוא זקוק לחומר שמסר התובע לידי הנתבע בקשר לניהול התיק והוסיף "לא הצלחתי לקבל את החומר כולו עד היום". ב"כ הנתבע לא כפר בכך שהחומר לא נמסר והודיע שאין לו התנגדות שתתואם דרך לצילום החומר. בהחלטה שנתתי הבעתי מורת רוחי על כך שהדברים לא הובאו בפני במועד מוקדם יותר. רק ביום 16.11.04 פנה ב"כ התובעים בבקשה (בש"א 17124/04) שבה ציין כי נסיונותיו לצלם את החומר, שכללו ביקור במשרדו של ב"כ הנתבע ועיון בקלסרים, לא עלו יפה. החומר בקלסרים לא היה מסודר. בית-המשפט התבקש להורות לנתבע לציית לצו בדבר שחזור התיק. אם לא די באי ציות לצווים ובעיכובים עד כאן, התמשכו הדברים. 4.6 במהלך שמיעת הראיות, ניסה ב"כ הנתבע להציג מספר מסמכים. ב"כ התובע טען שאלה לא היו בין המסמכים שבהם עיין ואשר אותם צילם. אף שלא שמעתי ראיות בעניין זה, נאמנים היו עלי דבריו של ב"כ התובע כי מסמכים אלה לא גולו לו, שכן מחמת חשיבותם בוודאי היה מצלם אותם ושומר אותם בידיו. כתוצאה מכך לא התרתי הצגת מסמכים כאלה. 4.7 לא רק בפרשת גילוי המסמכים, וחשוב להזכיר מסמכים של התובע, נהג הנתבע בהליך זה כפי שנהג, אלא גם בפרשת החלטת הביניים. כזכור, ביום 1.1.04 קבעתי שהנתבע התרשל בכך שלא זימן את התובע לדיון. מאז קיימנו ישיבות קדם משפט. שמעתי ראיות. בסופו של דבר נקבע מועד לשמיעת ראיות ליום 1.3.05, למשך כל היום, כולל סיכומים, במטרה לסיים את התיק. 4.8 ביום 28.2.05, לאחר חלוף שנה וחדשיים מאז ניתנה ההחלטה, הגיש ב"כ הנתבע בקשה (בש"א 3329/05) שכותרתה "בקשה דחופה לעיון חוזר בשאלת הרשלנות" (ההדגשה הוספה). מלשונה של הבקשה עולה, בצורה חד-משמעית, שמי שכתב אותה הוא הנתבע אלא הנתבע עצמו, שלשונו המיוחדת בולטת במסמך זה כמו במסמכים אחרים שכתב, וזאת בניגוד למחאתם של הנתבע ובא כוחו כאשר טען זאת ב"כ התובע באולם בית-המשפט. אני מציין עובדה זו שכן היא מצביעה על דרך התנהלותו של הנתבע. הבקשה ה"דחופה" לעיון חוזר בשאלת הרשלנות אינה אלא התכתשות עם הכתוב בהחלטתי, בצרוף ראיה שצורפה לבקשה מבלי שניתנה לכך רשות, וכל זה הוגש לבית-המשפט בערבו של היום שנועד לסיום שמיעת הראיות ולסיכומים, והונח על שולחני בבוקר הדיון. בפתח הדיון, כאשר ביקש ב"כ הנתבע לעורר את הבקשה, הודעתי שלא עיינתי בה ולא אדון בה, וגם עתה אינני רואה סיבה לסטות ממה שקבעתי. 4.9 אין חולק כי החלטת ביניים שנתן בית-המשפט אינה מחייבת אותו בסיומו של ההליך (ע"א 342/79, בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ, פ"ד לה(2) 729, 733 והאסמכתאות שם). פועל יוצא מכך, צד שדעתו אינה נוחה מהחלטת הביניים, רשאי לנסות ולשנות דעתו של בית-המשפט בנקודה בה ניתנה ההחלטה. הנתבע כבר עשה זאת ביחס לענין אחר בשלב קודם בהליך וכאשר שוכנעתי שצדק - שיניתי החלטה קודמת. עם זאת, בקשות לעיון חוזר כפופות ל"כללי משחק", ובאלה לא עמד הנתבע. 4.10 בשולי הדברים אוסיף, כי כפי שקבעתי בסעיף 9 בהחלטה מיום 30.9.03, על יסוד דבריו של הנתבע, כי אי התייצבותו של התובע לדיון היתה פועל יוצא של טקטיקה שהוסכמה בין הנתבע לבין עורכת הדין בן דור ממשרדו, הרי דברים אלה שומטים את הקרקע מתחת לנסיון להתנער מכך ולהטיל לפתחו של התובע את האחריות לאי ההתייצבות. נזכיר עוד כי דברי הנתבע בעניין זה תואמים את עדותה של עורכת דין בן דור בפני השופט כ' ח'יר בתיק אזרחי 15763/95 בבית-משפט השלום (ת/1), שם העידה בתביעת הנתבע נגד התובעים לתשלום שכר טרחת עורך דין (נספח לת/1; עמ' 84 מש' 19). 5. קביעת הנזק 5.1 משקבעתי שהנתבע התרשל, צריך לבחון האם עולה בידי התובעים להוכיח נזקים כתוצאה מרשלנות זו ואם כן מהו שעור הפיצוי המתאים. מלים מספר בעניין רשלנות מקצועית של עורכי דין והשלכותיה על בחינת הנזק. כנלמד מן הפסיקה, נחלקים מקרי הרשלנות המקצועית של עורכי דין לשני סוגים עיקריים: האחד, רשלנות "טכנית", כמו אי הגשת מסמכים בזמן או דיווח באיחור, אי הודעה לתובע על מועדים של תשלומי חובה, העברת כספים בניגוד להוראות, אי בדיקת נתונים ביחס למקרקעין וכיוצא באלה. הסוג האחר ענינו רשלנות בניהול משפט - ויתור על זימון עדים או חקירת עדים, אי הצגת מסמכים (שלעתים עשויה ליפול לסוג הראשון, הטכני) וכיו"ב. 5.2 מטבע הדברים, הוכחת הרשלנות בקבוצה הראשונה קלה יותר, שכן השאלה אם דיווח עורך הדין בזמן על עסקת המקרקעין אם לאו, אם דאג להבטיח כי משכנתא הרשומה על הנכס שאותו עומד לרכוש הלקוח תסולק קודם לתשלום התמורה, קלה להוכחה. במקרים כאלה, לעתים קרובות גם הנזק ידוע וקצוב. כך למשל, כאשר מקבל עליו עורך דין לדווח במועד על עסקת מקרקעין לרשויות המס ועקב אי דיווח במועד מצטברות תוספות לתשלום החלות על הלקוח. 5.3 במקרים האחרים, ובעיקר כאשר מדובר בניהול משפט, התשובה לשאלה "מה היה אלמלא" או "מה היה אילו" אינה פשוטה למענה. ניטול לדוגמה את עניננו. כדי להוכיח נזק, על התובעים להתגבר על מספר מכשלות שנדמה אותן לקוביות משחק שצריך להציבן זו על גבי זו כדי להגיע למדף שעליו נמצא הפרס. הקוביה הראשונה היא ההוכחה שאילו היה התובע מתייצב לדיון בפני הרשם, היתה ניתנת לו רשות להגן. נזכיר כי לנתבע יוחסה רשלנות אך ורק ביחס לאי הזמנתו של התובע לדיון בפני הרשם ולא יוחסה לו רשלנות לענין הכנת הבקשה עצמה וחוות הדעת של המומחה, שהיתה אמורה להיות מצורפת לבקשה. לפיכך, הקוביה הראשונה מחייבת את התובעים להוכיח סיכוי שהיתה ניתנת להם רשות להגן, על יסוד הבקשה כפי שהוגשה. 5.4 ניתן להוסיף כאן סימן שאלה ביחס לאפשרות שהתובע היה נחקר על תצהירו, והגנתו, ככל שהיתה מספקת, היתה מתמוטטת, אבל נראה שאיננו זקוקים להשערות בעניין זה, שכן הנסיון מלמד, והדברים עלו גם מפיו של עו"ד גולדקורן, שייצג את הבנק, שבדרך כלל הוא אינו חוקר מצהירים, וכי נדירים המקרים שבהם נחקרים מצהירים והם "מתמוטטים" על דוכן העדים. כלומר, הקוביה הראשונה היא ההוכחה (ברמת ההסתברות "האזרחית") שהרשם היה נותן רשות להגן על יסוד הבקשה. 5.5 גם אם הניח התובע את הקוביה הראשונה, עדין לא הגיע למדף, והוא חייב להציב קוביה שניה. בקוביה זו עליו להוכיח שאילו היתה ניתנת לו רשות להגן, היתה התביעה נדחית. לחוסנה של קוביה זו צריך לבחון מצד אחד את חומר הראיות שעמד נגד הנתבעים ומצד שני את טענות ההגנה שלהם. 5.6 איננו פטורים מבחינת מסלול צדדי, שנגדיר אותו כמעין חובת הקטנת הנזק החלה על הניזוק. האם לא היו הנתבעים חייבים לעמוד על הערעור שניסח הנתבע? האם יכלו אז לרפא את מה שקלקל הנתבע בפני הרשם, ולהגיע למצב שבו יקבלו רשות להגן על ידי ערכאת הערעור או שהתיק יוחזר לערכאה הראשונה כדי לבחון שוב את בקשת הרשות להגן? האם בויתור על הערעור במסגרת הסדר הפשרה עם הבנק, לא כורסמה הטענה ביחס לפשרה עם הבנק! 5.7 אם לא די לנו בקשיים של הצבת קוביות ושל מסלול צדדי אחד של מעין חובת הקטנת הנזק, הנה יש לנו מסלול צדדי שני, והוא נוגע למשא ומתן ולהסדר שהושג בין התובעים לבין הבנק. האם יכולים היו התובעים להשיג תוצאה טובה יותר אילו ניהלו את המשא ומתן עם הבנק שלא מעמדה של מי שניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה אלא מעמדה של מי שקיבל רשות להגן, וצפוי לבנק משפט לא קצר? 6. ההגנה 6.1 שאלות אלה מחייבות את בית-המשפט לבדוק בתביעה כזו, בראש ובראשונה, מה היו סיכויי ההגנה. התובעים טוענים שעיקר טענתם נגד הבנק היתה מבוססת על כך שחשבונה של התובעת 2 (החברה) חוייב בגין שיקים שאינם שייכים לה. טענה זו שימשה גם בסיס לכוונה להגיש תובענה שכנגד. 6.2 על פי חוות דעתו של דוד קלרמן (נספח ז' לת/15), ששימש מנהל חשבונות ראשי בחברה, חוייב חשבונה של החברה בגין שיקים בסכום של 47,324.47 ש"ח. לדברי קלרמן, השיקים אינם של החברה. לדבריו "את הצילום של חלק מההמחאות ראיתי. ברור לי שראיתי את הצילום [של השיקים], ראיתי איזשהו מסמך" (עמ' 54 מש' 24; ההדגשה הוספה). במהלך העדות הראשית הבהיר קלרמן כי נהג להשוות את דפי החשבון של הבנק ואת כרטיסי הנהלת החשבונות. לדבריו, בדף החשבון המנוהל על ידי הנהלת החשבונות, שהוא העתק פנקס השיקים של החברה, לא הופיעו השיקים האמורים. שאלתי את העד אם זיהה את החתימות על גבי השיקים. לדבריו, הציג אותם בפני התובע ואמר לו שחוייב בהמחאות שאינן שייכות לחשבון. קלרמן לא יכול היה להשיב לשאלתי האם בדק בבנק אם פנקס שבו שיקים הנושאים מספרים אלה הונפק לחברה. 6.3 פרט מהותי שהתברר בחקירתו של קלרמן הוא שהבדיקה נעשתה אחרי שנת 90 או 91, כאשר החל לעבוד בחברה, בעוד שהשיקים בהם מדובר נמשכו בשנת 88, 89. לדברי קלרמן: "כן, אני באתי לחברה הרבה יותר מאוחר [מאשר מועד משיכת השיקים 88, 89] התחלתי את עבודתי יותר מאוחר אז אני לא יודע עד איזשהו שלב אני החלטתי לבדוק בעצמי או באיזשהו שלב אני רואה שהשיקים לא שייכים לחברה. אני אומר לשבי [התובע] - תיקח את החומר שלקחתי מהבנק ותפעל לפי הבנתך". התובעת מס' 4 (בר-לב), אחותו של התובע, העידה שהשיקים לא נשאו פרטי החברה בהדפסה, כמקובל היום, אלא הוחתמו בחותמת הנושאת מספר החשבון. לדבריה לא נשאו השיקים את חותמת החברה. 6.4 הבה נבחן את פרשת השיקים, בה תולים התובעים את עיקר תביעתם נגד הבנק. בנספח א' לחוות הדעת פירט קלרמן את השיקים. הרשימה כוללת 62 שיקים, שנמשכו מן החשבון בתקופה של כחודש וחצי בין 13.12.88 לבין 31.1.89. על אחד השיקים נרשם שנמשך ביום 30.2.89, ולא ברור אם הטעות ברשימה או בשיק. השיקים נושאים מספרים בין 5875 עד 5950, כלומר, הם נמשכו כנראה משלושה פנקסים (בהנחה שמדובר בפנקסים סטנדרטיים של 25 שיקים כל אחד) וכן שיק בודד שמספרו 5827, השייך (כנראה) לפנקס שיקים אחר. סכומי השיקים אינם מתישבים עם תמונה של מי שמושך שיקים, תוך ידיעה שהוא נוטל כספם של אחרים. חלק מהסכומים אינם גדולים והם כוללים אגורות. 6.5 הטענה ששיקים אלה לא נמשכו על ידי החברה אף שחשבונה חוייב בהם, לא הוכחה. אפתח בכך שיש קושי בקבלת הגרסה, לפיה כאשר נמשכו מן החשבון בסוף 1988 תחילת 1989, לא גילו זאת אנשי החברה, אלא בשנת 1991, לאחר שקלרמן התבקש לבדוק מסמכים או בדק אותם מיוזמתו. בהחלט יתכן שכאשר החל הלחץ של הבנק על התובעים כדי שיפרעו את חובותיהם, אולי אף משהוגשה התביעה, התבקש קלרמן לחפש פגמים בדרך ניהול החשבון וזו היתה אחת הדרכים. כדי להסיר ספק, אינני חושד בקלרמן שעשה דברים ביודעין שלא בתום לב. קלרמן הבהיר שבתקופה שבה נמשכו השיקים לא עבד בחברה וכי בדק את הדברים בדיעבד. הוא לא יכול היה לאמר אם הבדיקה היתה ביזמתו או ביזמת אחרים. 6.6 התובעים טוענים שצילומי השיקים שעמדו לעיונם, ולא ברור אם כולם או חלקם, הגיעו אליהם מן הבנק ונמסרו על ידם לנתבע, שלא החזיר אותם לידיהם ולכן הם אינם יכולים להוכיח את שהם מבקשים להוכיח. התובעים לא הסבירו מדוע לא זומן נציג הבנק, שיביא עמו את השיקים או את צילומיהם או שיאשר שהשיקים בוערו (אם אכן בוערו). איני יודע מהי התקופה בה חייבים בנקים לשמור על שיקים או צילומיהם והאם תקופה זו עולה על תקופת ההתישנות הרגילה, אולם בוודאי שלכל המאוחר בתקופה שבה ניתן פסק הדין בבית-משפט השלום, הכשל במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבע כבר היה ברור והקרע היה סופי, ניתן היה לפנות אל הבנק כדי לקבל שוב את צילומי השיקים או, לחלופין, להודיע לבנק על סיום הליכי משפט ולבקש ממנו לשמור על השיקים. דבר זה לא נעשה. 6.7 איני מתעלם מטענת התובע שמסר את צילומי השיקים לנתבע וכפי שכתבתי, איני מוכן לסמוך על כך שמסמכים שהציג הנתבע כאן משקפים כל מה שקיבל מהתובע. עם זאת, יכול היה התובע לעשות יותר כדי להוכיח טעונו בעניין זה. לפיכך, השיקים אינם עולים כדי עילת הגנה בפני תביעת הבנק או עילת תביעה בתביעת החברה נגד הבנק, ולפיכך אין לייחס לה משקל כלל. 7. הנזק לעסקי התובעים 7.1 התובעים טוענים להתמוטטות עסקיהם כתוצאה ממתן פסק הדין נגדם. לצורך זה גם הביאו את רואה החשבון רופולוביץ, שהגיש חוות דעת (ת/15) ובה ביקש להצביע, באמצעות מאזני החברה, כי עסקי התובעים התמוטטו עקב מתן פסק הדין. גם התובע העיד על הפגיעה בעסקיו מחמת צו עיכוב היציאה מן הארץ והעיקולים שהוטלו על עסקיו. 7.2 לא צריך מומחיות כדי לקבוע שמתן פסק דין נגד חברה פעילה, פוגע בחוסנה הכלכלי. הספקים נזהרים וחלקם אף נרתעים מהמשך ניהול העסקים עם החברה, תקופות אשראי מצטמצמות או מבוטלות, מופעל עליה לחץ, נדרשים תשלומים במזומן תמורת סחורות וכיוצא באלה תופעות מוכרות וידועות. עם זאת, איני סבור שניתן לקבל את התאוריה שהציג המומחה רופולוביץ, לפיה התמוטטות החברות היא פועל יוצא, ישיר ובלעדי של פסק הדין. כך למשל, הסביר רופולוביץ את העליה המשמעותית שחלה במהלך שנת 93 בהוצאות שכר, שהגיעו לסכום של 1,021,163 ש"ח ושנה לאחר מכן ירד הסכום ל-632,211 ש"ח, בכך שהחברה נערכה ליצור מוגבר לצורך יצוא ומחמת פסק הדין התמוטטו עסקיה. יתכן שיש לדברים בסיס בעובדות, אך הם לא בוססו מספיק בראיות. רופולוביץ אינו יכול להעיד על העילות לעלית השכר. הוא יכול להעיד רק על הנתון שבמאזנים. 7.3 התובע העיד שהוא אינו מבין בכספים. עדותו בנושא הנזקים היתה כללית וכוללנית. על פי דבריו, כאשר נמנע בעדו לצאת לפעילות בחו"ל ובעיקר לתערוכות, כפי שנהג לעשות קודם לכן, ולאחר שהוטלו עיקולים על נכסיו, לא יכול היה עוד לפעול והעסקים התמוטטו. 7.4 ביצועו של פסק הדין, שניתן ביום 6.12.03, עוכב בהחלטה מיום 17.1.94 (המ' 88/94), בתמורה להפקדת ערבות בסך 25,000 ש"ח. במסגרת ערעורים שהוגשו על ההחלטה, הועמדה הערבות על סך 50,000 ש"ח. בד בבד, הותר לבנק לעקל ברישום נכסים של הנתבעים, למעט חשבונות (עו"ש וחח"ד) של החברה, ולמעט כספים הנופלים מ-10,000 ש"ח בחשבונות של התובע. עיכוב היציאה מן הארץ בוטל גם הוא בחודש יולי 1994, במסגרת הסדר. 7.5 אין מחלוקת שביצועו של פסק הדין עוכב וכי הותר לנתבע לצאת מן הארץ תמורת בטוחות. פענוח מהלכיו של עסק, הסיבות להצלחתו או לנפילתו, אינו פשוט. קשה לקבל, בהעדר ראיות טובות מאלה שהונחו בפני, שפסק הדין שניתן הספיק כדי למוטט חברה מצליחה הנמצאת בשיאה, שהוכרה כיצואן מוכר והפועלת בארץ ובחו"ל בהצלחה עצומה. גם לא הוכח קשר ישיר, כפי שביקשו התובעים להוכיח, בין השתתפות בתערוכות לבין הזמנת מוצרים. אכן, הוגשו מסמכים המעידים על כך שמוצרים הוזמנו מדרום אמריקה, אבל הדבר אינו קשור בהכרח לתקופה האמורה או להשתתפות בתערוכות. אני נכון לקבל את גרסת התובע לקשר כזה, אולם לא די בכך כדי להוכיח את שהיה על התובעים להוכיח - קשר בין מתן פסק הדין לבין ההתמוטטות המוחלטת. 7.6 ראינו שהתובע מתקשה להציב את הקוביות זו על זו כדי שניתן יהיה לטפס עליהן ולהגיע לפרס הנמצא על המדף המוגבה. ישנם מרכיבים רבים, שכולם מזמינים השערות, הערכות ואמדנות, ואין ראיה מוצקה, וגם לא יכולה להיות, שתוכיח מה היה קורה אילו היה התובע מוזמן על ידי הנתבע לחקירה על תצהירו. הקושי אינו רק בשלב הזה אלא גם בהוכחת הנזק, כלומר, קשר של סיבה ומסובב בין מתן פסק הדין לבין הנזקים ומהם הנזקים. 8. הפשרה 8.1 כפי שעולה מן המסמך נ/5, שנכתב ביום 1.12.91 על ידי התובע לנתבע, הסכים הבנק להסתפק בתשלום של 350,000 ש"ח. לתובע היו תקוות, בעקבות שיחתו עם הנתבע, שבקשת רשות להתגונן והגשת תביעה שכנגד, עשויים להפחית את הסכום. לפיכך הציע לשלם לנתבע, כחלק משכר הטרחה, 20 אחוז מכל סכום שיתקבל בגין התביעה. 8.2 כפי שעולה מהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים והוגש לאישורו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (נספח ת/33 לת/1) הוסכם בין הצדדים כי החובות יסולקו תמורת סכום כולל של 335,000 ש"ח, מתוכם 25,000 ש"ח כבר שולמו במועד מוקדם יותר. במלים אחרות, אף שבידי הבנק כבר היה פסק דין, שאמנם לא היה חלוט והיה תלוי עדין בפני ערכאת הערעור, הגיעו התובעים להסכם סילוק, בסכום הנמוך ב-15,000 ש"ח מדרישת הבנק שהוצגה בשנת 91, כלומר כ-4 שנים קודם לכן. 9. סיכום 9.1 בהתנהגותו, שלל הנתבע מן הנתבעים על ידי הבנק "את יומם" בבית-המשפט. כלומר, הוא שלל מהם את הסיכוי שבקשתם תתקבל ותנתן להם רשות להגן. 9.2 משהגעתי למסקנה שתביעת התובע נגד הבנק לא הוכחה, במידה שצריך להוכיח אותה כדי להצביע על סיכוייה, ולא שוכנעתי שהיה לה סיכוי, ולאור ההסכם שהושג בין הצדדים, נראה לי שלא עלה בידי התובע להוכיח נזק שניתן לכמת אותו. עם זאת, לתובעים, והכוונה לתובע, לתובעת 4 ולחברה, נגרם נזק כללי שכן פסק הדין, שהיה סיכוי שלא ינתן במועד שבו ניתן, אם היה הנתבע מוזמן לדיון, גרם לתובע ולאחותו נזקים שאינם ממון וגרם לחברה נזקים כלליים. נראה לי לנכון להעמיד את הפיצוי על הנזקים שאינם ממון לתובע בסכום של 50,000 ש"ח ולתובעת 4 בסכום של 25,000 ש"ח. אני מעמיד את הפיצוי לחברה בגין נזקים כלליים בסכום של 100,000 ש"ח. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מתאריך פסק הדין. 9.3 עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים אגרות המשפט על סכום פסק הדין בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק ממועדי התשלום וכן שכר טרחת עורך דין בשעור 20 אחוז מן הסכום שנפסק. שכר הטרחה ישא גם הוא הפרשי הצמדה ורבית כחוק ותתווסף לו תוספת בשעור מע"מ. רשלנותרשלנות מקצועיתעורך דין