תקיפה עם סכין - תביעת פיצויים

פסק דין פתח דבר 1. תביעה לפצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1963, בעקבות אירוע שהוכר כתאונת עבודה, ביום 19.9.95. הצדדים נחלקו לכל אורך החזית, החל בשאלת האחריות וכלה בשאלת הנזק, ועיקר המחלוקת נסבה על שאלת האחריות, לאור הנסיבות המיוחדות של האירוע, כפי שיפורט להלן. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. התובע עבד בתקופה הרלוונטית לאירוע ב"חוף הסוסים" בעכו (להלן: "החוף"). נספר, כי אין מדובר בחוף רחצה מוכרז ומוסדר, אלא בחוף ספורט ימי, מקום בו מאחסנים סירות תמורת תשלום ומתנהלת בו, מעת לעת, פעילות של לימודי שיט קייקים. יחד עם התובע, עבד בחוף עובד נוסף בשם וילי ליסק. לגירסת התובע, ביום האירוע, הגיע לחוף אוטובוס ובו קבוצת ילדים. וילי פתח את השער לאוטובוס, סגר את השער, ולאחר מכן פתח אותו שוב על מנת לאפשר לנהג האוטובוס להיכנס או לצאת. כעבור כחצי שעה, הגיע אל החוף הנתבע מס' 1 (להלן: "חמארשה"), נכנס דרך השער, ותקף את התובע, שישב במזנון יחד עם חברו, אחד בשם גרבאוי, בחרב או בסכין ארוכה, שהייתה בידו (להלן: "האירוע"). 3. התובע, שניסה להתגונן מאיבחות החרב, נפגע קשה ביד שמאל, והובהל לבית החולים בנהריה, שם אובחן חתך עמוק בכף ידו השמאלית וקרע של הגידים. המל"ל סירב להכיר באירוע כתאונת עבודה, אך תביעתו של התובע בבית הדין האזורי לעבודה נתקבלה, והאירוע הוכר בסופו של דבר כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות צמיתה של 96% לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה: 50% בתחום האורטופדי ו-10% בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' שטהל, מטעם התובע, העריך נכותו הצמיתה בתחום האורטופדי בשעור 60%. ד"ר כמאל פרחאת, מטעם התובע, העריך נכותו הצמיתה בתחום הנפשי בשעור של 15%. ד"ר מיכליס מטעם הנתבעת, העריך אף הוא את נכותו הצמיתה של התובע בתחום האורטופדי בשעור 60%, בהנחה שיד שמאל היא ידו הדומיננטית, כפי שנטען על ידי התובע. המחלוקת העובדתית באשר לנסיבות האירוע 4. לגירסת התובע, הרקע לתקיפתו על ידי חמארשה נבע מכך, שעל פי הוראת מר ברמי, מנכ"ל החברה לפיתוח עכו, שהיא החברה המפעילה את החוף, הוא הוציא את הסירה של חמארשה מחוץ לחוף, מאחר שהלה לא שילם את דמי האחסון המגיעים ממנו. בתגובה לכך, הגיע חמארשה אל החוף, עודנו מנופף בחרב שלופה בידו, ונכנס דרך שער הכניסה, שהעובד וילי השאיר פתוח. הנתבעת טענה, כי הסיבה בגינה תקף חמארשה את התובע הייתה אחרת, על רקע סכסוך אישי ביניהם, ובכל מקרה, חמארשה לא נכנס לחוף כשהוא מנופף בחרב. 5. הצדדים הגישו בהסכמה את ההודעות שנגבו במשטרה בקשר לאירוע, ואת חומר הראיות והפרוטוקול של הדיון בבית הדין לעבודה. בנוסף לעדותו של התובע, העיד מר ברמי על תפקידו של התובע בחוף, ועל כך שהורה בשעתו לתובע לסלק את סירתו של חמארשה מהחוף. על רקע הראיות שהוצגו, נבחן אם התובע הוכיח את גרסתו. 6. נפתח ברקע לתקיפה. חמארשה היה סייען של כוחות הבטחון, אשר עבר להתגורר בעיר עכו ביחד עם סייענים נוספים, שחלקם נחקרו במשטרה בעקבות האירוע. אין חולק, כי חמארשה הכיר את התובע לפני האירוע, והיו ביניהם קשרים, שטיבם לא הובהר עד תום. התובע סיפר, כי חמארשה רכש את הסירה שעגנה בחוף, משוטר בשם ראובן והתובע הוא שתיווך ביניהם (סעיף 7 לתצהירו בבית הדין לעבודה, עמ' 50-51 לפרוטוקול). הנתבעת טענה, כי הסירה הייתה שייכת לאחיו של חמארשה, ולא לחמארשה עצמו, אך איני רואה חשיבות בנקודה זו, ומכל מקום, מחומר הראיות ניתן להסיק, כי הסירה הייתה שייכת לחמארשה או למי מבני משפחתו. בהודעותיו של חמארשה במשטרה מיום 19.9.95 ומיום 20.9.95 (ההודעות הודפסו בחלקן וצורפו לסיכומי הנתבעת), סיפר חמארשה, כי תקף את התובע מאחר שזה כינה אותו "סייען וכל המילים האלה" והחלו חילופי דברים ביניהם. מהודעותיו של חמארשה עולה, כי תקף את התובע ספונטנית, בעקבות דבריו: "...אתמול הגעתי לחוף הסוסים. השארתי את האוטו ליד הסככה של אבו ראיד. רציתי להכנס לעשות קניות. אני שומע את חסן אומר לבנאדם שיושב איתו זה סייען וכל המילים האלה, אז הוצאתי את הסכין...והלכתי אליו ואמרתי לו אנחנו לא מתקרבים אליך ומה אתה רוצה ממני......". בהודעתו של ראסם מהדאוי במשטרה הוא נשאל, אם ידוע לו מדוע התובע נדקר והשיב: "כן, אני יודע מה הסיבה. חסן לווה כסף ממוחמד ולא מחזיר את הכסף, אז התפתח סכסוך כזה ביניהם. לאחרונה, חסן התחיל להתלכלך על מוחמד שהוא משת"פ וכו'". משנשאל התובע בבית הדין לעבודה על כך השיב, כי איימו ולחצו על מהדאוי כדי שיאמר זאת (עמ' 4 לפרוטוקול שם). לאירוע היה עד נוסף, אחד בשם מוחמד גרבאוי, שישב לצד התובע בעת שהותקף, אך לא הובא על ידי התובע לעדות. גרבאוי סיפר במשטרה, כי חמארשה נכנס לחוף, קרא לתובע ואמר לו "אתה מדבר עלי. אני אזיין את אמא שלך" ומייד לאחר מכן תקף אותו עם החרב. גם בהודעתו של וילי, העובד הנוסף בחוף, נאמר כי לפני התקיפה פנה התוקף אל התובע בדברים בערבית, שפה שאינה מובנת לוילי, ולאחר מכן תקף אותו. מכל מקום, וילי סיפר, כי אינו יודע מה הסיבה בגינה חמארשה תקף את התובע "אולם בטוח שהוא חבר שלו הוא תמיד בא והרבה פעמים יושב עם חסן.....". ואם לא די בכל אלו, נספר כי בהודעתו של התובע במשטרה, הוא לא העלה כלל את נושא הסירה. וכך אמר התובע במשטרה: "לי אין סכסוך ואין ויכוח כלל, לא עם זה שתקף אותי שאני מכיר אותו טוב ולא עם אף אחד. עד היום אני לא האמנתי שהוא יעשה לי את זה. יכול להיות שאנשים מהצד אמרו לו משהו. אני קיבלתי את הבחור בעכו וכל המשת"פים אני עזרתי להם בהכל על מנת שיתאקלמו בארץ ובעיר הזאת לכן אני לא יודע למה עשה לי את זה". לא רק שהתובע לא הזכיר במשטרה את עניין הסירה, אלא שהוא אמר מפורשות שלא ידוע לו מדוע חמארשה תקף אותו, ובאותה נשימה הוסיף ואמר, כי התייחס יפה לכל הסייענים. (משנשאל על כך, טען התובע, שכאשר מסר הודעתו במשטרה, היה מטושטש בשל הפציעה). דומני, כי יש בכך כדי לחזק את גרסתו של חמארשה, כפי שנמסרה במשטרה, שהרקע לתקיפה היה עלבון שספג מהתובע בהקשר למעמדו כסייען. 7. העולה מן המקובץ, כי הוצאת הסירה של חמארשה כעילה ישירה ומיידית לאירוע התקיפה, נולדה בשלב מאוחר יותר, ואיני סבור כי עלה בידי התובע, בעדות יחידה של בעל דין, להרים את נטל השכנוע בנקודה זו. עדותו של מר ברמי אינה מסייעת לתובע, באשר אני נכון להניח, כי התובע אכן הוציא את הסירה של חמארשה אל מחוץ לחוף בהוראתו, אלא שהתובע לא הביא ראיה מסייעת לנקודה השנויה במחלוקת, והיא, העילה הישירה והמיידית לאירוע התקיפה. 8. לעניין החרב השלופה. התובע טען, כי חמארשה נכנס אל החוף כשהוא מנופף בחרב, בבחינת "להט החרב המתהפכת". ברם, לא זו התמונה המצטיירת מחומר הראיות. העובד וילי, שהודעתו במשטרה ותצהיר עדותו וחקירתו בבית הדין לעבודה הוגשו בהסכמה, לא אמר שראה את חמארשה נכנס וחרב בידו. אדרבה, מעדותו עולה תמונה אחרת. כך, בהודעתו במשטרה אומר וילי: ".... וישבתי בהתחלת המזנון שולחן שלישי לבד וחסן מנהל החוף ישב בשולחן חמש עם חבר שלו.... ואז הגיע בחור שאני לא זוכר איך קוראים לו אבל אני מכיר אותו. הוא הרבה פעמים בא לחוף והוא חבר של חסן. הוא גם ערבי. אמרתי לו בוקר טוב והוא לא עונה והולך לחסן מה שאומר לחסן אני לא מבין, הוא מדבר ערבית לכן אני לא יודע מה הוא אמר. והיה לו כזה לא סכין, גדול מסכין ככה עגול.... ואז נתן בסכין מכות לחסן.....". קשה להלום, כי וילי היה מברך את חמארשה לשלום בכניסתו, לו היה מבחין בחרב בידו. בדומה, גם בתצהירו של וילי לבית הדין לעבודה, לא נאמר שחמארשה נכנס לחוף עם חרב שלופה. בתצהיר נאמר, בלקוניות: "אחרי פרק זמן קצר הייתי יושב על אחד השולחנות שבמזנון ואז ראיתי אדם שאני מכיר אותו מלפני כן בפנים נכנס לחוף ומבלי שידבר אף מילה עם חסן מלחם רצה לתקוף אותו עם חרב בידו....". ועיקרו של דבר, כאשר וילי נחקר בבית הדין לעבודה, השיב: "אני חשבתי שחסן ומוחמד חברים. הוא היה בא לחוף. חשבתי שהוא בא לבקר אותו" (עמ' 5 שורה 28 לפרוטוקול ביה"ד לעבודה). אם חמארשה היה נכנס לחוף עם חרב מונפת בידו, יש להניח שוילי לא היה חושב שהוא בא לבקר את התובע. גם בהודעתו של גרבאוי במשטרה, לא נזכר כי חמארשה הגיע עם חרב שלופה. אדרבה, מהדברים של גרבאוי, שישב לצדו של התובע בעת שהותקף, מצטיירת תמונה שונה: "....ישבתי בחוף הסוסים במזנון בעכו התיקה. ואז הסתכלתי על החומות של עכו עתיקה לכיוון הבורג'.... ואז נכנס בחור שאני לא מכיר אותו.... והוא נכנס ואמר שלום בערבית לבחור שעובד במקום (הכוונה לוילי - י.ע.) ואז אמר "חסן" ודחף אותו, חסן זה מנהל החוף שישב במזנון על כסא, והתחיל להרביץ לו והיה לו ביד חרב שחור .....". שוב, קשה להלום כי חמארשה היה מקדים שלום לוילי, כאשר חרב בידו. מהודעתו של התובע במשטרה עולה, כי לא ראה את חמארשה מגיע אליו, בוודאי שלא ראה אותו מנופף בחרב בדרכו אליו: "...ואז זה שישב איתי אמר לי תזהר. עמדתי והסתובבתי במהירות וראיתי את מחמד חמארשה מג'נין מחזיק ביד שלו חרב שחורה ומגולבנת...". 9. גם הגיונם של דברים הוא, שאם תכנן חמארשה לפגוע בתובע, הוא לא היה מנופף בחרב לפני שנכנס. יכול הטוען לטעון, שחמארשה "התחמם" על התובע, בשל הוצאת סירתו, כגירסת התובע. אלא שעל פי גרסתו של התובע בתצהיר עדות ראשית בבית הדין לעבודה (סעיפים 9-11), לאחר שהוציא מהחוף את סירתו של חמארשה, פגש אותו וחמארשה ושאל אותו מדוע הוציא את הסירה, והתובע הבהיר לו שהסיבה היא חובו הכספי לחוף. רק כעבור מספר ימים, הגיע חמארשה לחוף ותקף אותו. זאת, בניגוד לתצהיר עדותו הראשית בהליך דכאן, ממנו נוצר הרושם, כי חמארשה תקף את התובע מייד בסמוך לאחר שגילה, כביכול, כי סירתו הוצאה מהחוף. אציין, כי גם חמארשה, בהודעתו במשטרה, בתשובה לשאלה "אם הגעת ישר עם החרב ודקרת את חסן" השיב "...נכון שבאתי עם הסכין אבל קודם כל דיברתי עם חסן ואחר כך דקרתי אותו בגלל שהתעצבנתי". העולה מן המקובץ, כי התובע לא הוכיח טענתו, כביכול נכנס חמארשה לחוף כשהוא מנופף בחרב שבידו. 10. ואם בקביעות עובדתיות עסקינן, אציין כי עדותו של התובע היתה מתחמקת. כך, התובע הדגיש בעדותו שהיה עובד בחוף כמו כל עובד אחר, וטען תחילה, כי לא היה במעמד בכיר מזה של העובד וילי (עמ' 18 ש' 14). זאת, במטרה שקופה לצמצם את אחריותו לנעשה בחוף. ברם, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש, שהתובע היה המנהל בפועל של החוף. לא אכביר מילים בנושא זה, באשר התובע עצמו הגדיר את תפקידו כמנהל החוף, וזאת בהזדמנויות שונות ובמסמכים שונים, כמו בהודעתו במשטרה ובתצהירים שנמסרו על ידו. גם מר ברמי, המנכ"ל דאז של החברה לפיתוח עכו - מי שהתובע רואה כידידו הקרוב, כדי כך שלבנו הקטן קרא ברמי - הגדיר את התובע כמנהל החוף ,כמי שמנהל ומתפעל אותו, כמי שאחראי לגבות כסף, אחראי לנקיון החוף ולהפעלתו, "לדאוג לביטחון שלו, לשמירה שלו, לדאוג שהוא יהיה סגור מהבוקר עד הערב ויפתח רק כשיכנסו או יצאו כלי שיט. לא לאפשר לאף אחד מהאנשים שם להתרחץ רחצה רגילה.....וצירפנו לו עוד עובד אחד שהיה עוסק שם בניקיון, פתיחת שער, סגירת שער" (עמ' 42 וראה גם נ/1. עוד אודות מעמדו של התובע, ראה בהרחבה בעמ' 11, 12 לסיכומי הנתבעת). 11. סיכום ביניים במישור העובדתי: ( - ) בין התובע לבין חמארשה שררו יחסים קודמים, ואף יחסי ידידות. ( - ) התובע לא הוכיח, כי חמארשה נכנס לחוף כשהוא מנופף חרב בידו. נהפוך הוא, מחומר הראיות משתקפת תמונה, לפיה החרב נשלפה על ידי חמארשה לפתע, כאשר התקרב לתובע. ( - ) התובע לא הוכיח, כי חמארשה תקף אותו, ספונטנית, מייד בסמוך לאחר שנוכח לדעת שהתובע הוציא את סירתו אל מחוץ לחוף. מנגד, יש בחומר הראיות אינדיקציות, מהן עולה שהתובע הותקף על ידי חמארשה, בעקבות ביטויים או הערות שהשמיע כלפיו או אודותיו. על רקע עובדתי זה, נבחן את אחריות הנתבעות. אחריות הנתבעת 2 כמעבידתו של התובע - עוולת הרשלנות 12. התובע ייחס לנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") רשלנות ישירה, או רשלנות שילוחית למחדלו של העובד וילי לסגור את השער. [ במאמר מוסגר: הצדדים יצאו מנקודת הנחה, כי וילי אכן לא סגר את השער לאחר יציאת/כניסת אוטובוס התלמידים. כשלעצמי, ספק בעיני עד כמה התובע, בעדות יחידה של בעל דין, הוכיח נקודה זו. בהקשר זה, אפנה לתצהירו של וילי בבית הדין לעבודה, שם נאמר:"....כל קבוצת הילדים רצה אף הוא להיכנס לחוף ואז אני פתחתי לו את השער הקטן אך נעלתי שער זה בחזרה לאחר כניסתו". וילי לא הובא לעדות, אך ב"כ התובע, טען בישיבה ביום 16.12.2004, כי נפלה טעות קולמוס בתצהיר, והיה צ"ל "אך לא נעלתי שער זה בחזרה" (עמ' 82 לפרוטוקול. חלק מההצהרה לא נרשם בפרוטוקול, בשל החלפת הקלטת). מאחר שב"כ התובע ייצג את התובע גם בהליך בביה"ד לעבודה, יש להניח שאכן בטעות קולמוס עסקינן. מכל מקום, משיצאו הצדדים מנקודת הנחה כי וילי לא סגר את השער, לא אחקור במופלא, ואניח לצורך הדיון שכך היה ]. הצדדים סמכו יתידותיהם בעוולת הרשלנות, זה בכה וזה בכה. אחזור אפוא ואדרש למושכלות ראשונים לגבי עוולת הרשלנות. 13. עוולת הרשלנות "מתפרקת" למולקולות - המורכבות מאטומים - היוצרות את השרשרת: חובת הזהירות - קשר סיבתי - נזק. נאמר מילים מספר על כל אחת מאותן מולקלות, ובהמשך, נתמקד בחובת הזהירות הקונקרטית ובקשר הסיבתי. חובת הזהירות: החובה תוחמת את האחריות הנזיקית בהיבט של סוגי הנפגעים, ומורכבת משני "אטומים" והם, חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ראה, לדוגמה, ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225, 229. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מ"י נ. אנטון רקבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם. פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ. מונעם, פ"ד לו(1) 785;, ע"א 515/83 עגור נ. אייזנברג, פ"ד לט(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ. איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים. הקשר הסיבתי : מורכב משני "אטומים" - קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. על קיומה של זיקה עובדתית בין אשם לבין נזק, ניתן להסיק על פי רוב, מהמבחן הידוע של "הגורם שאין בלתו". בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, החילה הפסיקה שלושה מבחנים והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר - ראה, לדוגמה, ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 146 מול ג'-ד' ; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ. מוסטפא עואד, פ"ד מד(1) 422, בעמ' 437; ע"א 2028/99 פאר נ. חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ"ד נה(3) 493. ריחוק הנזק: הכוונה היא ל"נזק שניוני" לשרשרת הנזקים, שמתפתחת מהנזק הראשוני. המונחים של קשר סיבתי וריחוק נזק משמשים בפסיקה בערבוביה, למרות שהם נדונים בסעיפים נפרדים בפקודת הנזיקין, סעיפים 64 ו - 76. הקשר הסיבתי בין אשם לבין נזק הוא תנאי להטלת אחריות בגין אותו נזק, וקירבת הנזק, היא תנאי לפיצוי כספי בגינו, ומכאן הטשטוש בין שני התחומים: "ההבחנה, כקליפת-אגוז, היא בין עצם קיומה של האחריות בגין תהליך גרימה נתון (קשר סיבתי) לבין תחום הנזקים המכוסים על-ידי אותה אחריות. כללי הקשר הסיבתי משתרעים על התחום שמן האשם עד לנזק הראשוני שנבע ממנו. כללי ריחוק הנזק חובקים את התחום המשתרע מגרימת הנזק ואילך" - י. גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת" משפטים י"ד (תשמ"ד - תשמ"ה ) 15, עמ' 20-21. ההבחנה בין שאלת האחריות לנזק, לבין כללי ריחוק הנזק אינה קלה, ולעיתים, קשה לזהות את קו התחום המפריד ביניהם. ענייננו שלנו, נופל למשבצת של הקשר הסיבתי במובנו הרגיל, קרי, עצם קיום האחריות לנזק ולא מידתו. שאלת הקשר הסיבתי במקרה שלפנינו, מתמקדת במיוחד בנושא הגורם הזר המתערב, כאמור בסעיף 64(2) לפקודה. 14. בשאלת הקשר הסיבתי, נהוגים מבחני הצפיות, השכל הישר ומבחן הסיכון, כפי שהוסברו ויושמו בפסיקה - ע"א 2028/99 לעיל. בעוולת הרשלנות, שהיא העוולה הרלוונטית לענייננו, נהוג להשתמש במבחן הצפיות על שני פניו: "הצורך" לצפות ו"היכולת" לצפות, או הצפיות הפיסית והצפיות הנורמטיבית. "הצורך" לצפות, עניינו בשיקולי מדיניות עליהם נעמוד בהמשך. היכולת לצפות, בהקשר של קשר סיבתי לאירוע הנזק, עניינה בצפיות הממשית. הדעה המקובלת היא, כי הצפיות הנדרשת אינה צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא צפיות של סוג התהליך ודי לחזות את ההתרחשות בקווים הכללים - ראה, לדוגמה, ע"א 576/81 בן-שמעון נ. ברדה, פ"ד לח (3) 1 עמ' 8-9 וכן גלעד לעיל בעמ' 26. בפסיקת בתי המשפט, אנו מוצאים את מבחן הצפיות בשלושה הקשרים והם: חובת הזהירות, קשר סיבתי וריחוק הנזק. יש הרואים את מבחן הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות, לפי הלכת הצפיות, כחלק מחובת הזהירות. דהיינו, יש חפיפה מלאה בין יישומו של מבחן הצפיות ב"מולקולה" של חובת הזהירות, לבין יישומו ב"מולקולה" של הקשר הסיבתי שהוא, למעשה, חלק מחובת הזהירות - גלעד, שם, עמ' 29. מכאן, שאת מבחן הצפיות יש להחיל הן לגבי הקשר הסיבתי והן לגבי חובת הזהירות. 15. בדומה, נאמר בע"א 3510/99 ראובן ולעס נ. אגד ואח', פ"ד נה(5) 826 (להלן: "ולעס"): "בבואנו לבחון את שאלת הטלת ה אחריות בנזיקין, בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני, המבוצע על-ידי צד שלישי, כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה, והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה" ובהמשך, עומד השופט ריבלין על השאלה הצריכה לענייננו: "שאלת הקשר הסיבתי ושאלת ריחוק הנזק, מקום שגורם זר מתערב בשרשרת הסיבתית, במעשה עברייני מכוון ועצמאי, אכן אינה קלה. אך לא היה מקום להכריע בה לשלילה בשלב זה. מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן ה אחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית". 16. לאור האמור לעיל, אף אני אדון בחדא מחתא, בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי ובחובת הזהירות. נפתח בשאלה, האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה שלפנינו? התובע תלה יהבו, בהלכת ולעס. באותו מקרה, ישב התובע בתחנה המרכזית של "אגד" ועודנו ממתין לאוטובוס, הותקף על ידי מספר בני תשחורת שהתנכלו לו. תביעתו של התובע כנגד "אגד" נדחתה על הסף. ערעורו של התובע בבית המשפט העליון נתקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, שם נתקבלה התביעה לגופא - ת.א. (י-ם) 1294/97 ראובן ולעס נ. פסיל סמואל ואח', דינים מחוזי לג(10) 716. בית המשפט העליון, סקר באריכות את סוגיית ה אחריות בנזיקין בגין אי נקיטת אמצעי בטיחות, לשם מניעת מעשי עבריינות על-ידי צד שלישי. בית המשפט עמד על המצב המשפטי בארה"ב, ולפיו, ביצועו של מעשה פלילי על-ידי צד שלישי אינו, ככלל, בגדר הצפיות הסבירה, ועל כן, אין אדם אחראי בנזיקין בגין מחדלו מלהגן על אדם אחר מפני מעשה פלילי של צד שלישי. זאת, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות. וכך נאמר בהמשך: "המבחנים העיקריים אשר שימשו את בתי המשפט שם בבואם להכריע בשאלה האם המעשה העברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי היה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבע, הם שניים: הראשון הוא מבחן הידיעה על מעשה הפשע המתקרב; והשני הוא מבחן הידיעה על מקרים דומים שאירעו בעבר. במספר פסקי-דין נקבע מבחן רחב יותר, הבוחן את מכלול נסיבות העניין"..... בהקשר זה נבחנו השיקולים הבאים: האם צפה בעל העסק או צריך היה לצפות את אפשרות התרחשותו הקרבה של האירוע העברייני, האם התרחשו אירועים דומים בעבר, והאם יוצר העסק מבחינת אפיו או מיקומו תנאים נוחים לביצוע מעשי פשע .....במספר פסקי-דין הגמישו, כאמור, בתי-המשפט בארצות הברית את המבחן לקביעת צפיותו של האירוע העברייני, וקבעו כי ההכרעה בעניין זה תקבע בדרך של בחינת מכלול הנסיבות בכל עניין ועניין.... סקירת הפסיקה של בתי המשפט, בארץ ובארצות-הברית, מלמדת, על נטיה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים בהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע, או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים בהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע". על רקע המבחנים שהותוו בפרשת ולעס, נבחן את המקרה שלפנינו. 17. הנתבעת לא ידעה, ולא הייתה צריכה לדעת, על ההתרחשות הקרובה של אקט התקיפה העברייני שביצע חמארשה. הנתבעת לא ידעה על כך שחמארשה קונטר על ידי התובע וממילא לא יכולה הייתה לצפות את המעשה הפתאומי-ספונטני שלו. אפילו היינו מקבלים גרסתו של התובע, כי הסיבה לתקיפה הייתה רוגזו של חמארשה על כך שהוציאו את סירתו מהחוף, איני סבור, כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות לתגובה החריגה של חמארשה. מה עוד, שגם לגרסתו של התובע, בבית הדין האיזורי, חלפו מספר ימים מאז שחמארשה שוחח עם התובע על סילוק הסירה מהחוף, ועד לאקט התקיפה. לנתבעת לא הייתה ידיעה על התנהגות קודמת של חמארשה, לא הוכח כי התרחשו בעבר אירועים דומים בחוף, לא ידוע כי באותה סביבה שכיחים מעשים פליליים או שמדובר בסביבה מועדת לפורענות (ואיני מקבל טענתו המרומזת של התובע, כי העיר עכו, היא כסדום ועמורה וכל סייען ומשת"פ מועד לפורענות), והנתבעת לא הייתה בעלת השליטה והפיקוח על חמארשה. זאת, להבדיל מהמקרה שנדון בפרשת ולעס, שם הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי הישנותם של מקרי אלימות דומים בעבר בתחנה המרכזית, מביאה למסקנה, כי אגד יכולה הייתה לצפות את התקיפה של התובע. אכן, בפרשת ולעס, בית המשפט לא שלל את האפשרות, כי תוטל אחריות בגין אי נקיטת אמצעים למניעת פשע, גם מקום שאירוע תקיפה מסוים היה ספונטאני וללא התגרות מוקדמת. אלא, שמקרים מעין אלו, יהיו מקרים חריגים, בנסיבות מיוחדות, והכלל הוא, שאחריות נזיקית במקרים של תקיפה על ידי צד שלישי, תוטל במשורה. סיכום ביניים: הנתבעת לא הייתה יכולה לצפות את הנזק. 18. בנקודה זו, יכולים היינו לסיים ואידך זיל גמור. אך לצורך הדיון, נאמץ את הגישה בפסיקה המצדדת ברמת הפשטה גבוהה של תהליך גרימת הנזק, גישה שזכתה לביקורת מלומדים - י. גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי" עיוני משפט יד (התשמ"ט ) 319 עמ' 330 - 336 . על פי גישה זו, ולצורך הדיון גרידא, נניח כי הנתבעת כמעביד, יכולה הייתה לצפות - במובן הטכני של היכולת לצפות - את הליך הגרימה והנזק שנגרם לתובע. למיצער, נמצא את עצמנו על גבול התחום הלגיטימי של הצפיות. אולם, גם אז, דין התביעה להידחות, מאחר שהנתבעת לא הייתה צריכה לצפות את הנזק. הצורך לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט בשיקולי המדיניות המשפטית אם ראוי או לא ראוי להטיל אחריות: "מקום שניתן לצפות, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה" - ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113, 123. בהלכת גורדון לעיל, נקבעה אפוא "חזקת חובה", מעין נקודת מוצא המניחה כי אחריות רצויה בכל מקרה של התרשלות, אלא אם כן יש שיקולים מיוחדים המצדיקים את שלילתה. דהיינו, די בקיומה של צפיות טכנית, כדי ליצור חזקה של חובת אחריות. למרות שהלכת גורדון מצוטטת שוב ושוב בפסיקה, לא ברור אם "חזקת החובה" עדיין שלטת בכיפה נוכח פסקי דין מאוחרים יותר, כמו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי ואח', פ"ד מח(3) 45 ודברי השופט ברק בע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102. על "חזקת החובה" לפי הלכת גורדון, נמתחה ביקורת מלומדים -י. גלעד "ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, עמ' 393-392; י. גלעד "על "הנחות עבודה", אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו ב (תשנ"ו) 295, עמ' 304-308 ובעמ' 314-315. בכל מקרה נזכיר, כי על פי הלכת גורדון, על מנת להגיע לטרקלין של שיקולי מדיניות במסגרת "הצורך" לצפות, יש לעבור את הפרוזדור של מבחן הצפיות במובן הטכני, קרי, של "היכולת" לצפות. כאמור, הגענו למסקנה שהתובע לא צלח את הפרוזדור, אך לצורך הדיון, הנחנו כי הייתה לנתבעת "היכולת" לצפות. למרות זאת, שיקולי מדיניות, שוללים לטעמי את ההכרה בתביעתו של התובע. 19. כפי שנאמר בפרשת ולעס, מעשי פשע עשויים להתרחש בכל זמן ובכל מקום, ולכן, ה"סינון" של המקרים בהם נטיל אחריות בנזיקין, נעשה גם באמצעות הדרישה לצפיות "נורמטיבית", קרי, עניין שבמדיניות משפטית. הטלת אחריות נזיקית של מעביד, בגין תקיפה של צד שלישי את עובדו, עשויה להיות מוצדקת, בנסיבות ובמצבים שפורטו בהלכת ולעס לעיל. ואנו נוסיף ונאמר, גם מקום בו אופי העבודה הוא כזה, שקיים סיכון מובנה שהעובד יהיה חשוף להתנכלות פיזית. הדברים יפים במיוחד מקום בו העובד עוסק במתן שירות לציבור "מועד לפורענות", כגון עובדים סוציאלים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיו"ב. במקומות אלו, נדרוש ממעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד-נותן השירות, יותקף על ידי מי מהמטופלים. כעניין שבמדיניות משפטית, ניתן להצדיק גם הטלת חבות על מוביל ציבורי כלפי נוסעיו, ואפילו חבות מחמירה - ראה ולעס בבית המשפט המחוזי, פסקה 27. במקרים מסוימים, ניתן להצדיק גם הטלת חבות על בעל עסק כלפי המבקרים בעסק. אלא שהתובע לא היה לקוח שנזדמן לחוף. התובע היה מנהל החוף והאחראי בפועל על תפעולו של החוף. הסיכון שהתובע, כמו כל עובד אחר במקום עבודה רגיל, יותקף על ידי צד שלישי, אינו סיכון שכיח, ורק סיכונים צפויים ורק נזקים צפויים, יכולים להיחשב כ"גורמי אשם" בשלב תיחום האחריות - י. גלעד א. גוטל "על הרחבת ה אחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד (תשס"ד) 385, עמ' 389. לדידי, הכרה גורפת באחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובדו עקב מעשה פלילי של צד שלישי, מקרבת את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזיים ודיני הביטוח הסוציאלי. נזקו של התובע מכוסה בדין הסוציאלי, ותביעתו נתקבלה בבית הדין לעבודה. אך לא לכל נזק יש הורים ושם במשפט הנזיקין. עוד לשיקולי מדיניות בנזיקין, ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי, פ"ד מח (3) 45, בעמ' 77; ע"א 145/80 ועקנין נ. מ.מ. בית שמש, פ"ד לז(1) 113, שם דן השופט ברק בשיקולי מדיניות בהטלת אחריות בנזיקין בתחום הפעילות הספורטיבית. לניתוח כלכלי של שיקולי המדיניות, ראה ת. גדרון "עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליט מב (תשנ"ה) 126, 136; א. פורת "רשלנות ואינטרסים" עיוני משפט כד (תשס"א) 275. 20. הראינו כי דין התביעה להידחות, באשר תקיפתו של התובע על ידי חמארשה, היא בבחינת גורם זר מתערב, שהנתבעת לא יכולה הייתה ולא צריכה הייתה לצפותו. כאמור, מבחן הצפיות משמש הן לצורך היכולת הטכנית לצפות, והן לצורך הקשר הסיבתי המשפטי. כעת נראה, כי דין התביעה להידחות גם בהיעדר קשר סיבתי עובדתי. מקום בו במחדל עסקינן, הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על דרך האלמינציה. דהיינו, האם הנזק היה נמנע אילולא המחדל. במקרה דכאן, טענתו המרכזית של התובע היא, שאם העובד וילי, היה סוגר את השער, האירוע היה נמנע. ברם, לאור היחסים הטובים ששררו בין התובע לבין חמארשה, עד לאירוע, גם אם השער היה סגור, וילי היה פותח לו את השער. שהרי, על פי דברי וילי בבית הדין לעבודה, התובע וחמארשה היו חברים ו"כשאני אמרתי חברים, הייתי בטוח שהוא בא לבקר את חסן, היה נוהג לבוא, לשבת איתו, לשתות קפה כמו חברים.." (עמ' 7 לפרוטוקול שם). מכאן, שאין קשר סיבתי עובדתי בין המחדל המיוחס לוילי, לבין התקיפה. מה לי שער סגור ומה לי שער פתוח. שהרי, אפילו אם וילי היה סוגר את השער, יש להניח, שהיה פותח אותו לבקשתו של חמארשה ומניח לו להיכנס על מנת להיפגש עם ידידו התובע. ואפילו אם היה התובע עצמו ניגש לשער על מנת לפתחו, על פי האפשרות שהעלה התובע בסיכומיו, סביר להניח שהוא עצמו היה פותח את השער בפני חמארשה, ולמיצער, כי חמארשה היה תוקף אותו באיזור השער (ואזכיר, כי לא קיבלתי גרסת התובע אודות "להט החרב המתהפכת"). וראה, בדומה, ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ. מדאח ואח', פ"ד נב(3) 550, 556. די בנקודה זו, כשלעצמה, כדי לשמוט את הבסיס לתביעה. 21. התובע הפנה לנוהל משרד הפנים לעניין אבטחת חופים. אכן, נוהל עשוי להוות אינדיקציה לרמת הזהירות הנדרשת, כפי שקיומה של חובה חקוקה יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות - ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. ח כהן ואח', פ"ד נ (2) 123. דא עקא, שהנוהל של משרד הפנים, מתייחס לחוף רחצה מוסדר, ועניינו בהגנה על שלומם ובטחונם של המתרחצים בחוף מפני פיגוע חבלני. בעוד שבענייננו, עסקינן בחוף שנועד לספורט ימי, והמקום גודר על מנת למנוע גניבות, ולמנוע חדירת מתרחצים - ראה גם עדות ברמי עמ' 42 שורה 7. בכל מקרה נזכיר, כי התובע לא היה מתרחץ או מבקר מזדמן בחוף, אלא עובד, מנהל של החוף. הנזק 22. לאור המסקנה אליה הגענו, איני רואה להרחיב בנושא הנזק. אומר בקצרה, כי אפילו היה מקום להטיל אחריות על הנתבעת, נזקו של התובע היה נבלע בתגמולי המל"ל. כאמור, התובע הוכר במל"ל כנכה בשיעור 96%, כולל הפעלת תקנה 15. לא התרשמתי כי התובע איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. עדותו של התובע באשר למשלח ידו, המכוניות שהיו בחזקתו או בבעלותו, הדירות שבחזקתו או בבעלותו, והעסק בעיר האג בהולנד, הייתה מתחמקת (לעניין זה, ראה גם תמלילי הקלטות החוקרים). ככל שהתרשמתי, לתובע מקורות הכנסה נוספים מעבר למל"ל, שמקורם בכושר השתכרותו דהיום. אולם גם אם טעיתי במסקנתי, הרי שהתובע לא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו בשל הפגיעה בידו. לא נעלם מעיני, כי לתובע השכלה של 7 שנות לימוד, ועד לאירוע, התפרנס מעבודת כפיים, אם כמלצר, ואם, לאחר מכן, כאחראי על תפעולו של החוף, עבודה שאף היא הייתה כרוכה בעבודה פיסית. אלא, שהתובע, כפי שהיטיב לתאר ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הוא איש רעים להתרועע, בעל כישורי חיים ושיחה, ויכול לשלוח ידו, וכנראה גם עושה זאת בפועל, בעסקים שונים, שאינם מחייבים בהכרח עבודת כפיים (ולא למותר לציין כי התובע נוהג גם לאחר התאונה). לכן, לצורך חישוב הפסד השתכרות, נעמיד את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע על 50%. 23. שכרו של התובע, עמד על סך של 3,300 ₪ עובר לתאונה, ובהצמדה להיום, על סך של כ-4,800 ₪. לצורך חישוב הפסד השתכרות, נעגל שכרו של התובע כלפי מעלה לסכום של 5,000 ₪ לחודש. לתובע הוכרה תקופת אי כושר של כששה חודשים. למרות זאת, נכיר בתקופת אי כושר מלאה של 24 חודש, מתוך הנחה שהיה על התובע להסתגל למומו: 18 X 5,000 ₪ = 90,000 ₪. מכאן ואילך, נחשב הפסד כושר השתכרות לפי 50%: הפסד שכר לעבר, לפי הפסד השתכרות של 50%: 97 חודש X 5,000 ₪ X 50% = 242,500 ₪. הפסד שכר לעתיד, לפי הפסד השתכרות של 50% ועד גיל 65 : 5,000 ₪ X 50% X 199.1967 (מקדם היוון 23 שנה) 498,000 ₪. כאב וסבל = 300,000 ₪. עזרת צד ג' והוצאות (לא הוכח כלל) = 100,000 ₪. צירוף סכומים אלו, מביא לסך של 1,230,5000 ₪. התובע קיבל תחילה קצבת נכות כללית ולאחר מכן קצבת נכות מעבודה. על פי שתי חוות דעת אקטואריות שהוגשו, סכומי הגמלאות שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל עומדים על הסך של כ - 1,360,000 ₪ ( = 117,155 ₪ בגין קבצת נכות כללית + 1,183,000 ₪ עבור קצבת נכות מעבודה עבר ועתיד). תביעתו של התובע, נבלעת אפוא בקצבאות המל"ל. לכן, דין התביעה להידחות גם במישור הנזק. סוף דבר 24. דין התביעה להידחות מכל זוית אפשרית. הן במישור האחריות - בהיעדר צפיות טכנית ונורמטיבית, ובהיעדר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי - והן במישור הנזק. אשר על כן, אני דוחה התביעה, ומחייב התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 30,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. (ואיני רואה טעם להיכנס לשומת הוצאות פרטנית). תקיפהפיצוייםאלימותמשפט פלילי