ממתי מקבלים גמלה על פי חוק הנכים

פסק דין השאלה שיש להכריע בה בערעור זה היא, ממתי זכאית המשיבה לקבל תגמולים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן - "חוק הנכים"): האם מיום הגשת התביעה, 27.2.198, כקביעת ועדת הערר; או מיום 25.1.95, המהווה לטענת קצין התגמולים שנה לפני הגשת ראיות חדשות, על-פי סעיף 35(ב) לחוק הנכים. נקדים ונאמר. מסקנתנו היא כי דין ערעור קצין התגמולים להידחות. להלן נסקור את הרקע העובדתי בפירוט מה, להבהרת כל ההליכים שהיו בעניין, טענות הצדדים והנימוקים למסקנתנו. רקע עובדתי אברהם כספי ז"ל (להלן - "המנוח") שירת כקצין מילואים ביחידה קרבית במלחמת יום הכיפורים. לטענתו, לקה בהלם נפשי במהלך קרב בו השתתף, ומאוחר יותר אובחנה אצלו סֻכרת, שנגרמה מההלם הנפשי. המנוח הגיש ביום 27.2.81 תביעה לקצין התגמולים, להכיר במחלת הסכרת ממנה סבל כמחלה שנגרמה במהלך השירות. או-אז החלה מסכת הייסורים של ההכרה בנכותו. קצין התגמולים דחה את בקשתו לתגמולים, בנימוק שחלה בעניין התיישנות. זאת מאחר והחבלה ממנה סבל לא הייתה "חבלה רשומה", כהגדרתה בסעיף 32א לחוק הנכים, דהיינו חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות צה"ל או ברשומות אחרות של המדינה. היות החבלה "חבלה רשומה", מאפשרת לקצין התגמולים להאריך את המועד להגיש בקשה לתגמולים מעבר לתקופה של שלוש שנים שנקבעה בחוק. ערעור שהוגש על-ידי המנוח לועדת הערעורים, נדחה, ואולם הערעור לבית המשפט המחוזי התקבל. נקבע, כי המנוח רשאי להוכיח את היות החבלה חבלה רשומה, בראיות משניות. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחתה. בית המשפט העליון קבע, כי המנוח רשאי להוכיח את הנטען על-ידו באמצעות ראיות משניות. במידה ויצליח, יהיה עליו להראות כי מתקיימים התנאים הנוספים של סעיף 32א לחוק הנכים (ע"א 101/84 קצין התגמולים נ' אברהם כספי, פד"י מב(1) 177; (להלן - "פסק דין כספי"). פסק הדין ניתן בינואר 1988. משפנה המנוח לקצין התגמולים, הודע לו (ביום 29.9.88), כי אין מקום לשינוי ההחלטה המקורית, שכן "האיחור בהגשת הבקשה מקשה במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה". המנוח ערר על החלטה זו. לטענתו ראוי היה לאפשר לו הבאת ראיות בעל-פה, וכי אין קצין התגמולים רשאי להסתמך על נימוק שונה מהנימוק שניתן עוד בשנת 1981. קצין התגמולים הוא שגרם לחלוף הזמן. ועדת הערעורים קיבלה את ערר המנוח. נקבע כי אין הכרח שתהיה ראיה בכתב, וכי אפשרית גם עדות בעל-פה. ועדת הערעורים אף דחתה את טענת קצין התגמולים, באשר לקושי הראייתי לו טען. ועדת הערעורים אפשרה למנוח להגיש ראיות משניות, לרבות ראיות בעל-פה (להלן - "הערעור הראשון"). על החלטה זו לא היה ערעור מטעם קצין התגמולים. המנוח הגיש את תצהיריו לעניין זה ביום 25.1.1996. קצין התגמולים דחה את תביעת המנוח, הן בשל אי-קיום תנאי סעיף 32א לחוק והן מאחר וסבר שהמחלה פרצה אחרי השחרור משירות המילואים. המנוח ערער בפני ועדת הערעורים, וזו קיבלה את הערעור וקבעה כי התמלא תנאי הוכחת "חבלה רשומה". אשר לטענת קצין התגמולים באשר להתמלא התנאים הנוספים לקבלת תביעה, חרף התיישנות, הקבועים בסעיף 32א, חזרה ועדת הערעורים על שנאמר בערעור הראשון, דהיינו שאין לאפשר לקצין התגמולים להעלות נימוקים שזכרם לא בא בהחלטה הראשונה, וקבעה כי קצין התגמולים לא צדק בסרבו להאריך למנוח את המועד להגשת התביעה. תוצאת הדיון בועדת הערעורים היא, שהמועד לצורך הגשת תביעת המנוח הוארך (להלן - "הערעור השני"). על החלטה זו לא הוגש ערעור מטעם קצין התגמולים. בהחלטה נוספת, מיום 7.6.01, דחה קצין התגמולים את התביעה מאחר והגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין מחלת הסכרת ממנה סבל המנוח לבין תנאי השירות. שוב חזר המנוח לועדת הערעורים. זו קבעה, כי הוכח קשר סיבתי בין המחלה לשירות, קיבלה את ערעור המנוח וקבעה כי מחלת הסכרת של המנוח נגרמה תוך כדי ועקב השירות הצבאי (להלן - "הערעור השלישי"). קצין התגמולים לא ערער על החלטה זו. ביום 3.4.03 הודיע קצין התגמולים, כי הועדה הרפואית קבעה את נכות המנוח ל-100% עבור מחלת הסכרת, וכי קביעה זו היא בתוקפה "מתאריך 25.1.96 (תאריך הגשת 'הראיות החדשות') ועד לתאריך פטירת המנוח ב-24.9.96". ב"כ העיזבון פנה בבקשה להפרשי תגמולים, כך שאלה יחושבו מיום 27.2.81. לטענת קצין התגמולים בתשובתו, על-פי האמור בפסק-דין כספי, תביעת המנוח משנת 1981, נדחתה. בית המשפט העליון איפשר הוכחת חבלה רשומה בראיות משניות, אך אלה הוגשו רק בינואר 96', ולכן המדובר ב"ראיות חדשות". על-פי סעיף 35(א) לחוק הנכים, במקרה של ראיות חדשות ישולם התגמול מיום הגשת הראיות החדשות, ואולם על-פי סעיף 35(ב), קצין התגמולים רשאי להורות על תשלום רטרואקטיבי של שנה, וקצין התגמולים אכן הורה כך. משפחת המנוח חזרה וערערה על החלטה זו. ועדת הערעורים קבעה: "דעתנו היא כי אין לראות בתצהירים שהוגשו ב-25.1.96 ראיה חדשה אלא המשך התביעה מיום 27.2.81 על כל הנו 27.2.81 ומיום זה יש לשלם לעיזבון המנוח התשלומים שהגיעו לו לפי אחוזי הנכות שנקבעו על-ידי הועדה הרפואית". החלטה זו ("הערעור הרביעי") היא נשוא הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בפנינו חזר קצין התגמולים, המערער, על כך שהתביעה שהוגשה בשנת 1981 נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון. לפיכך, הראיות, דהיינו התצהירים, שהוגשו ביום 25.1.96 הם ראיות חדשות, ואלה איפשרו הכרה בקשר הסיבתי בין מחלת הסכרת לשירות הצבאי. לסברתו, עד שנת 1996 לא היו בפני קצין התגמולים ראיות, אשר היה בהן כדי לגרום לשינוי החלטתו. זאת, לדעתו, ניתן להסיק מהחלטת ועדת הערעורים בערעור השלישי. המשיבה טענה כי תצהירי המנוח משנת 1996 הם המשך ישיר של תביעה אחת ויחידה שהוגשה ביום 27.2.81. מאז הגשת אותה תביעה שב ודחה המערער את תביעת המנוח בטענות של התיישנות חבלה בלתי רשומה ואי-קשר סיבתי, ולא התייחס לגופו של עניין. קצין התגמולים לא ערער על כל ההחלטות שפורטו לעיל, הדחיות היו רק בטענות מקדמיות ולא התקיים דיון לגופו של עניין. דיון אנו סבורים שסעיף 35(א) לחוק אינו חל על המקרה שלפנינו. כך אומר הסעיף: "קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה" (ההדגשה לא במקור). הצגנו בהרחבה את קורות תיק זה לאורך כל השנים. פרטנו, הזכרנו ומנינו כל ועדה וערעור. דעתנו היא, שעניין אחד ויחיד עובר כחוט השני לאורך השנים, והוא תביעתו המתמדת של המנוח להכיר בו כנכה. בשום החלטה, ועדה, או ערעור לא נותקה השרשרת. בשום שלב לא ראינו או מצאנו "החלטה סופית", כלשון הסעיף. אשר-על-כן, נפלא מעמנו מדוע החליט קצין התגמולים לקבל "החלטה חדשה", שבעקבותיה נפתח עניינו של המנוח שנית בשנת 1996. אין בידינו לקבל את דברי קצין התגמולים, לפיהם לאחר מתן פסק-דין כספי בבית המשפט העליון, תם הדיון והתביעה נדחתה. בית המשפט לא סגר את השער בפני המערער. נהפוך הוא. מזווית ראיה נוספת ניתן לומר, כי מאחר שתביעתו של המנוח לא נדחתה מעולם ב"החלטה סופית", לא התגבשה אצל המערער ציפייה לגיטימית, כי עניינו של המנוח בא לסיומו. אדרבא, בכל הזמנים הרלבנטיים ידע המערער ואמור היה לדעת, כי המנוח שוקד על מיצוי זכויותיו. בנסיבות אלה, ולאחר שהמנוח זכה סוף סוף בתביעתו חרף הקשיים הרבים שהערים המערער על דרכו, לא תשרת הגבלת זכאותו כל תכלית ראויה, ומן הדין להכיר בחבותו במלואה. לפיכך, הערעור נדחה. המערער ישלם הוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח ומע"מ. חוק הנכים (תגמולים ושיקום)נכותצבא