פסק דין מהות התביעה וההחלטה בעניין האחריות 1. התובע הגיש נגד שני הנתבעים (להלן - "פסיל" ו-"אגד") תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תקיפתו בידי פסיל בתוך התחנה המרכזית של אגד בירושלים. התקיפה אירעה בשעת בוקר מוקדמת של יום 30.8.95, בעת שהמתין התובע לאוטובוס של אגד שיובילו למקום עבודתו בבית המטבחיים של "מרבק" שבקריית מלאכי. בהחלטתי מיום 8.8.03 קבעתי את אחריותם של הנתבעים לנזקו של התובע בגין עוולת התקיפה (פסיל) ועוולת הרשלנות (אגד), בייחסי לתובע אשם תורם בשיעור 15%. פסק דין זה עניינו אפוא בשאלת הנזק שהנתבעים חייבים בתשלומו. שיעור הנכות והמחלוקות בין הצדדים בעניין הנזק 2. הצדדים הסכימו ביניהם כי אחוזי הנכות לצמיתות שקבע המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) בשיעור משוקלל של 19%, הם אחוזי הנכות של התובע (ראו הודעתם המשותפת מיום 5.1.04). שיעור הנכות נקבע כלהלן: בגין הפגיעה ביד ימין - 10% עפ"י סעיף 35(1) לתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956: "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר" כאשר "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות"; בגין הפגיעה בכתף ימין - 10% עפ"י סעיף 42(1): "פציעת שרירי כתף ... בצורה בינונית". המחלוקות ביניהם נסובות על הסוגיות הבאות: א. הקשר הסיבתי בין הפגיעה בתובע לבין פיטוריו ואובדן כושר ההשתכרות. ב. רמת השכר של התובע ערב פיטוריו. ג. תוחלת העבודה של התובע. ד. חישוב הנזק. ה. ניכויים. אדון בהן כסדרן. א. הקשר הסיבתי בין הפגיעה לפיטורין ואובדן כושר ההשתכרות 3. התובע, יליד אוגוסט 1940 (י"ג אלול הת"ש), היה בן 56 ביום האירוע. עובר לאירוע ומאז 1982, עבד התובע כמשגיח כשרות, כעובד של המועצה הדתית בתל אביב (להלן - "המועצה הדתית"), בבית המטבחיים "מרבק" שבקריית מלאכי. העבודה של משגיח כשרות הינה עבודת כפיים פיזית קשה, המתבצעת בעמידה ותוך כדי הרמת הידיים אל חלקי הבשר התלויים מלמעלה. ראו סע' 4 לתצהיר התובע מיום 7.1.04 (להלן - "התצהיר" או "התצהיר השני"), שלא נסתר, וכן עדותו בעמ' 406; ראו גם עדותו של מר גיליס, המזכיר ומנהל מחלקת המנגנון דאז של המועצה הדתית, בעמ' 443-444. מאז שנת 1998, שבה עבד יחד עם משפחתו לגור בבית"ר, התובע היה קם כל בוקר לפני עלות השחר, כדי לנסוע לתחנה המרכזית בירושלים ומשם באוטובוס לקריית מלאכי, היה עובד בבית המטבחיים של מרבק עד לשעה 15:00 בצהריים, וחוזר בתחבורה ציבורית לביתו. אזכיר, כי התובע הותקף ע"י פסיל בעת שהמתין לאוטובוס של אגד שיסיעו למקום עבודתו במרבק. להשלמת התמונה אציין, כי בכתב התביעה (בסע' 3) טען התובע כי מאז 1982 הוא עבד במרבק לא רק כמשגיח כשרות (כעובד המועצה הדתית) אלא גם כמנקר במרבק. ואולם, יצויין כאן, בחודש פברואר 1991 (4 שנים לפני אירוע התקיפה) - פוטר התובע מעבודתו כמנקר במרבק (וראו גם הודעת הפיטורין מיום 12.5.91, שצורפה להודעת ב"כ התובע מיום 29.2.04). עם זאת, בתצהירו השני (בסעיף 5), הוא ציין לראשונה כי חרף פיטוריו ממרבק הוא המשיך לעבוד שם כמנקר עבור קצב של העדה החרדית, כששכרו שולם לו במזומנים ללא תלוש. אומר כבר כאן, בגדר הקדמת המאוחר, שבחקירתו הנגדית אישר התובע כי עובר לתקיפה כבר לא עבד כמנקר עבור הקצב של העדה החרדית (ובהמשך פסק הדין עוד אחזור ואדרש בהרחבת מה לטענתו הכבושה של התובע בדבר עבודתו במרבק כמנקר עבור הקצב של העדה החרדית). התובע טוען, כי הפגיעה שפגע פסיל בידו ובכתפו הימניות, היקשו מאוד על תפקוד ידו הימנית, ועקב הירידה בתפקודו פוטר ביום 13.4.97 מעבודתו כמשגיח כשרות (הפיטורין נכנסו לתוקף ביום 1.5.97). לטענתו, על אף מחלותיו השונות (שאותן לא גילה בכתב התביעה): מחלת לב והתקף לב שעבר בדצמבר 1992, יתר לחץ דם, סכרת ועודף משקל, עבד ותפקד היטב במשך השנים עד לפגיעתו ע"י פסיל, שגרמה להתדרדרות במצבו הרפואי. כן הוא טוען, כי פיטוריו מעבודתו דירדרו את בריאותו לחלוטין: על אף מחלותיו, העבודה נתנה לו "חשק וכח" (סע' 15 לתצהירו השני), אך לאחר פיטוריו לא הצליח, לדבריו, למצוא עבודה חלופית מחמת גילו. פסיל טוען, כי קיים יותר מחשש כי התובע "הזמין את פיטוריו" (סע' 13 לסיכומיו; ההדגשה במקור). כך פעל התובע, לטענתו, בשל ההפרש הנמוך שבין משכורתו לבין הפנסיה שאמור היה לקבל בפרישתו ובשים לב לעבודתו היומית הקשה, וכן משום שידע כי יקבל כמענק או כפיצויים סכום העולה על משכורתו השנתית. אגד טוענת, כי אין קשר בין פרישתו של התובע מעבודתו באפריל 97' לבין תקיפתו באוגוסט 95'. לטענתה, התובע, שהיה חולה כבר בתחילת שנות התשעים, פרש מעבודתו עקב "מצבו הבסיסי", התקדמות ההליך הטרשתי והזדקנותו, כאשר התקף הלב שלקה בו במרץ 97' הכריע את הכף. לדבריה, התובע פנה למועצה הדתית (מעבידתו), הביא את מכתבה של רופאתו ד"ר קוק (נ/14) וביקש לפרוש. אז, לדבריה, החליט התובע לנצל את התקיפה, וביקש מן המועצה שתוציא לו מכתב פיטורין, לפיו התקיפה היא שגרמה לירידה בתפקודו. לחלופין, טוענת אגד, כי לכל היותר יש לייחס לתקיפה 19%, כשיעור נכותו המוסכמת של התובע. 4. אין מחלוקת כי עובר לתקיפתו סבל התובע ממספר רב של מחלות, שהמכנה המשותף להן הוא שהן גורמות לטרשת עורקים (סע' 4 לחווה"ד של ד"ר קפקא, המומחה מטעם התובע), וכבר בדצמבר 92' עבר התקף לב ראשון (שם, סע' 3). 91 ימים לאחר תקיפתו (ביום 30.8.95) חזר התובע לעבודתו כמשגיח כשרות. כאמור, במרץ 97' עבר התקף לב נוסף ובאפריל פרש מעבודתו. ביום 13.4.97 הוציאה המועצה הדתית מכתב פיטורין לתובע, שבו נאמר: "לבקשתך, הריני לאשר, כי בשל הפגיעה הגופנית שקרתה לך ב-30.8.95, ואשר בעקבותיה חלה ירידה בכושר תפקודך כמשגיח בביהמ"ט "מרבק" - נאלצה המועצה הדתית לפטרך מהעבודה" (נ/13). התובע עפ"י עדותו הוא (עמ' 410) סרב לקבל את המכתב בניסוחו זה, ועקב כך הושמטה המילה "לבקשתך" בנוסח החדש שקיבל (אותו צירף כנספח ג לכתב התביעה). בניגוד לאמור במכתב הפיטורין, במכתבה למועצה הדתית מיום 19.5.97 (כחודש לאחר מכתב הפיטורין), ד"ר קוק, רופאה במרפאת בית"ר עלית בה טופל התובע "מזה זמן רב", איננה מזכירה כלל את הפגיעות בידו הימנית ובכתפו של התובע בין המחלות מהן סבל, אלא מציינת כי התובע סבל מ"אי ספיקת לב, סכרת, אי ספיקת ורידים ברגליים, בעיות דיסק בעמוד שדרה תחתון" וכי הוא "מקבל טיפול תרופתי כבד" (נ/14). מקובלת עלי טענת אגד, כי התובע הוא שהזמין את מכתבה של ד"ר קוק, משום שאין זה מדרכם של רופאים ליזום מסירת מידע למעבידים אודות מצבם הבריאותי של עובדים שבטיפולם הרפואי. כאמור, ד"ר קוק איננה מזכירה כלל במכתבה את הפגיעה בכף היד הימנית ובכתף יד ימין בין התחלואים שהתובע סובל מהם (וביניהם בעיה אורטופדית אחרת - בעיות דיסק בגב התחתון). אילו הפגיעה בידו ובכתפו היתה ברמת חומרה כזו, שרק היא אשר הביאה לירידה בתפקודו ולפיטוריו, כטענתו, ניתן היה לצפות שד"ר קוק לפחות תציינה במכתבה, במסגרת המחלות אשר לדבריה " ... מגבילות את פעילותו ואת כושרו לעבוד באופן משמעותי ביותר". המכתב נמסר לתובע, שהעבירו למר גליס (מנהל מחלקת המנגנון של המועצה), כפי שרשם התובע בכתב ידו "עבור חיים גליס נ"י" (וראו בעמ' 412 לפרוטוקול). אוסיף, כי תמוה בעיני הכיצד ידעה המועצה הדתית (וספציפית מר גליס, שאין לו ככל הנראה כישורים רפואיים) לקבוע כי הירידה בתפקודו של התובע - שהיה איש ידוע חולי, וכאמור, חודש קודם לכן (במרץ) לקה בהתקף לב - נגרמה דווקא בעקבות תקיפתו כשנה ושבעה חודשים קודם לכן? 5. גם חווה"ד של ד"ר קפקא, המומחה ברפואה פנימית מטעמו של התובע, איננה מסייעת לטענת התובע, לפיה הפגיעה שנפגע ע"י פסיל היא לבדה הגורם להידרדרות במצבו שהביאה לפיטורין. בסעיף 4 לחוות דעתו אומר ד"ר קפקא, כי הפיטורין נגרמו כתוצאה מן התאונה (קרי: התקיפה). בהמשך הוא קובע, כי "מתוך העובדות שצויינו לעיל אין ספק שהתקיפה היתה TRIGGER להדרדרות במצבו הגופני בכך שהמגבלות שנוצרו ממנה הביאו לפיטוריו ול- PSYCHOSOCIAL STRESS כזה שהביא להדרדרות במצבו הגופני ובעיקר הלבבי" (שם; ההדגשות שלי). ברם, לא ברור אילו עובדות שימשו אותו בקביעתו זו, להוציא סיפורה של אמו המנוחה של התובע (שסופר לו ע"י התובע - עמ' 470): הגם שסבלה, לדברי המומחה, מגורמי סיכון דומים לאלה שסובל מהם בנה - סכרת ולחץ דם (שאגב, אינם כל גורמי הסיכון שסובל מהם התובע) - הרי שבהיעדר אירוע טראומטי כזה שעבר בנה (קרי: אירוע הפיטורין, להבדיל מהתקיפה, כעולה מחוות דעתו ומעמ' 465) - חיתה עד גיל 91. רקע גנטי זה, כך המומחה, היה פועל לטובת התובע, אילולא האירוע הטראומטי (הפיטורין) שעבר. בהמשך חוות דעתו, מסייג המומחה דבריו אלה בקובעו כי אין ספק "שהתקיפה הגבירה את התחלואה" (סע' 5). בסיכום שערך בחוות דעתו, הדברים כבר שונים בעוצמתם. וכך אומר המומחה: "לא ניתן להתעלם מהתרומה, של האירועים הטראומטיים שמר ולעס עבר מאז אוגוסט 1995 לירידה הבולטת במצבו הבריאותי וביכולתו התפקודית וכן לסיכוייו הקטנים לחזור למעגל העבודה" (ההדגשה במקור). כלומר, אפילו המומחה מטעמו של התובע גורס בסופו של דבר, כי התקיפה תרמה להידרדרות שהובילה לפיטורין, ואיננו תולה בה את ההידרדרות כולה, כטענת התובע. מקובלת עלי בעיקרה טענת אגד, כי מחווה"ד של ד"ר קפקא ומחקירתו עולה, כי המומחה התרכז בקשר שבין הפיטורין והלחץSTRESS) ) שיצרו לבין ההתדרדרות במצבו של התובע (וראו למשל, עמ' 465-468, 485-486). כלומר, באופן שבו הלחץ משפיע על גורמי הסיכון, שמשפיעים מצידם על התפתחות הטרשת (עמ' 487-494), ולא בקשר שבין הפגיעה לפיטורין. המומחה גם אישר בחקירתו כי אין לו מידע ספציפי לגבי התובע עצמו בנושא הקשר שבין הפיטורין והלחץ שיצרו לבין ההידרדרות במצבו של התובע (עמ' 486). לשאלה מתי החלה ההתדרדרות במצבו של התובע, שאלה שנשאלה לאור טענתו כי זו החלה בסמוך לפיטורין, נתן המומחה תשובה כללית, באומרו כי "היתה תקופה לטנטית שהוא חזר לעבודה, תקופה מסויימת שהוא תפקד באיזשהי צורה. אני לא יכול להגיד לך בדיוק מה קרה שם בעבודה ..." (עמ' 479). 6. פרופ' לבוא, המומחה לרפואה פנימית מטעם אגד, לעומת זאת, לא ייחס כל משקל לתקיפה כגורם בירידה בתפקודו של התובע. בחוות דעתו הראשונה (מיום 11.11.01) - שנערכה מבלי שבדק את התובע, ומבלי שידע למשל מה מקצועו והאם עבד בעת שהותקף (עמ' 509 ו-520 לפרוטוקול), בהסתמכו רק על החומר שהובא בפניו - קובע המומחה "שבשקלול כלל מחלותיו היתה יכולתו התפקודית במחצית השניה של שנות ה-90 מוגבלת במידה קשה, בוודאי שלא יכול היה לתפקד בעבודה הדורשת עמידה או הליכה ויכול היה לבצע עבודה בישיבה בלבד" (עמ' 2). זאת, לאחר שקבע כי לנוכח שילובם של גורמי הסיכון הרבים, כבר בתחילת שנות ה-90' סבל התובע מאוטם בשרירי הלב ומחסימות בכלי הדם של הרגליים שפגעו ביכולתו להלך בחופשיות. אינני יכול להימנע מלהזכיר, כי לא זו בלבד שעד לפיטוריו באפריל 97' התובע עבד כמשגיח כשרות, עבודה פיזית קשה הנעשית בעמידה, אלא שעבודתו בקרית מלאכי בעוד הוא מתגורר בבית"ר, דרשה מאמץ ניכר נוסף. לאחר שבדק את התובע בנובמבר 2003, הגיש המומחה חוות דעת משלימה (מיום 10.12.03). המומחה ציין בחוות דעתו כי התובע לא ענה לשאלותיו השונות (והתובע אישר שכך אכן נהג עפ"י הנחיות בא כוחו: עמ' 380-381), ו"לפיכך, לא התאפשרה לקיחת האנמנזה שהיא כמובן מרכיב חשוב/עיקרי בהערכת מצבו של החולה". אכן כן, האנמנזה היא מרכיב חשוב מאוד, אלא שיש לתמוה מדוע אם כן לא ביקש המומחה לבדוק את התובע קודם לחוות דעתו הראשונה, כשם שיש לתמוה על הסיבה שבעטיה הונחה התובע על ידי בא כוחו שלא להשיב לשאלות המומחה, סיבה שלא הוסברה בהסתמך על חסיון עו"ד לקוח (וראו דברי ב"כ התובע בעמ' 380 למטה). מכל מקום, בעקבות בדיקתו את התובע לא שינה המומחה את דעתו, לפיה בעייתו העיקרית של התובע הינה טרשת עורקים מפושטת קשה, הגורמת לסתימת עורקים, תהליך שמתמשך ומתקדם במשך שנים רבות, הינו חלק מן ההזדקנות ומואץ "בצורה דרמטית בנוכחות גורמי הסיכון" מהם סובל התובע. לדבריו, הסימנים הראשונים לתהליך הופיעו כבר בשנת 1992, שבה עבר התובע התקף לב ראשון, ולאורך השנים היתה עדות להתקדמות הדרגתית של התהליך בסתימת עורקי הלב והרגליים. בניגוד לד"ר קפקא, דעתו של פרופ' גורס לבוא, היא כי לחץ כלשהו איננו גורם לטרשת עורקים, וכי הערותיו של האחרון לעניין מצבי לחץ אינן רלוונטיות למקרה הנדון. 7. סיכום עמדות הצדדים הוא אפוא זה: התובע מתעקש לטעון, כי התקיפה לבדה היא שהביאה להתדרדרות במצבו ובעקבותיה לפיטוריו; המומחה מטעמו טוען, כי לפגיעה שבעקבות התקיפה היתה תרומה להתדרדרות במצבו הבריאותי של התובע שהביאה לפיטורין; אגד טוענת כי אין לתלות את הפסקת העבודה בתקיפה, ולכל היותר, יש לקבוע כי היתה גורם נוסף ושולי שהביא לפרישה מעבודה בשיעור של 19% (כשיעור הנכות המוסכמת); המומחה מטעם אגד שולל קשר בין התקיפה למצבו של התובע. לכל אלה יש להוסיף את מכתבה של ד"ר קוק מזמן אמת, שלא הזכיר כלל את הפגיעה ביד ובכתף. אין ספק, כפי שמודה גם אגד, כי התקיפה שגרמה לפגיעה בכתפו ובידו הימנית של התובע הסבה לו סבל, וגרמה לו לנכות צמיתה בשיעור האמור. לא ניתן להתעלם מתרומתה של נכות זו לירידה בתפקודו של התובע, שידיו (וכתפו) שימשו אותו לביצוע העבודות הקשות שעסק בהן כמשגיח כשרות. התובע היה חולה במחלת טרשת עורקים קודם לפגיעתו בתקיפה, מחלה שפרופ' לבוא תיאר את התקדמותה ככדור שלג הצובר משנה כוח ככל שהוא מתקדם (עמ' 552). המחלה פגעה, בין היתר, ברגליו של התובע, פגיעה שנדונה כבר בשלבו הראשון של ההליך שבפניי (בדיון בשאלת האחריות), וחיבלה בתפקודן (ראו שם בפיסקה 46). לכל אחת מן השתיים: למחלתו "הבסיסית" ולפגיעתו עקב התקיפה היתה תרומתה שלה להתדרדרות במצבו הרפואי ובתפקודו. לאחר שבחנתי את החומר ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי שיעור הפסד כושר ההשתכרות שיש לייחס לפגיעה שבעקבות התקיפה הינו שליש (33.33%). ב. בסיס השכר 8. שלושה הם מרכיבי השכר לו טוען התובע: 1. משכורת אחרונה בסך 4,617 ₪. 2. תוספת חודשית במוצרי מזון השווה ל-450 ₪. 3. הכנסה מעבודה נוספת כמנקר עבור קצב מהעדה החרדית בסך 3,500 ₪. אדון באלה אחד לאחד. 9. אגד מסכימה עם התובע כי משכורתו האחרונה היתה 4,617 ₪ נטו. פסיל, לעומת זאת, טוען כי במשכורת (אפריל 97') שולמה לתובע תוספת חד פעמית בגין 75 שעות נוספות בסך 1350 ₪, שהם 826 ₪ נטו, תוספת המעוררת תמיהה לדעתו, משום שהיא איננה "מתיישבת עם מצב בריאותו הכה לקוי כפי שתיאר?" (עמ' 4 לסיכומיו). לכן, לטענתו, המשכורת האחרונה לצורך חישוב הנזק צריכה להיות 3,791 ₪ (826 ₪ - 4,617 ₪). אין בידי לקבל את טענתו של פסיל. עיון בתלושי המשכורת שהמציא התובע מעלה כי התשלום הנ"ל, שבפריט "תשלומי דו"ח נוכחות", הופיע כבר בעבר באוקטובר 96', אז קיבל התובע סכום של 230.62 ₪, באוגוסט 96', אז קיבל 205.78 ₪, ובמרץ 96' (שם כונה הפריט "תשלומים מחושבים") שאז קיבל 1559.13 ₪. דהיינו, מדובר בתוספת המהווה ככל הנראה חלק קבוע מהשכר, ששולמה לו אחת לתקופה מסויימת. לפיכך, אין מקום להפחיתה מהמשכורת האחרונה. משכורתו הקובעת של התובע היא אם כן, 4,617 ₪. 10. אגד טוענת, כי טענת התובע בדבר תוספת חודשית של 450 ₪ לא הוכחה. טענתה מקובלת עלי. התובע הסתפק בעדות יחידה - עדותו שלו - ולא המציא כל ראייה נוספת, לא לעצם קבלת מוצרי המזון מדי חודש בחודשו ולא לעניין שווים, כאשר לא היתה, לכאורה, כל מניעה לגבות טענתו זו בעדות מעבידו או מי מהעובדים האחרים. בהיעדר כל ראיית סיוע התומכת בטענה, לא ראיתי לקבלה. 11. בכתב התביעה לא נטען כי התובע עבד כמנקר עבור הקצב מהעדה החרדית. גם בתצהירו מיום 24.2.02 (במסגרת הדיון בשאלת האחריות) נמנע מלטעון זאת. כל מה שטען בהם לעניין זה הוא כי במועד התקיפה עבד כמשגיח כשרות וכמנקר בבית המטבחיים "מרבק". רק בתצהירו השני, מיום 7.1.04, הזכיר וטען לראשונה כי עבד שם כמנקר עבור קצב של העדה החרדית, כששכרו בסך 3,500 ₪ לחודש שולם לו במזומנים וללא תלוש (עמ' 5 לתצהירו). לטענת התובע, אין כאן הרחבת חזית באשר "אין מילה וחצי מילה בעניין הרחבת חזית מטעם הנתבעים בשלב תחילת החקירות הנגדיות" (סע' 65 לסיכומיו; ההדגשה במקור; וראו גם סע' 66). בנוסף, לטענתו, החקירות שנחקר בנושא הכשירו את הרחבת החזית (שם, סע' 67, 68, ו-70). יצויין, כי בסיכומיו לא נקב התובע בסכום ההכנסה מעבודתו כמנקר עבור הקצב, וגם לא הביאו בחשבון שם לצורך חישוב נזקיו. דין טענת התובע להידחות, הן דיונית והן לגופה. מקובלת עלי טענתם של אגד ופסיל, כי הטענה הינה שינוי חזית פסול. הטענה לא נזכרה בכתב התביעה. בסעיף 3 לכתב התביעה אמנם נאמר, כי התובע כאמור עבד כמנקר וכמשגיח כשרות בבית המטבחים "מרבק", אך לא נאמר כי בעבודתו כמנקר עבד כעבודה נוספת על עבודתו כמשגיח כשרות ועבור גורם אחר. וכך גם בפרטו בכתב התביעה את תנאי השכר שלו, התובע ציין משכורת חודשית נטו של 4,617 ₪, ולא הוסיף את ההכנסה הנוספת (3,500 ₪) מעבודתו הנוספת (עבור הקצב מהעדה החרדית), שעלתה לראשונה בתצהירו השני של התובע. כטענת אגד, כבר בפתח הדיון ביום 22.2.04, עובר לחקירתו של התובע על תצהירו, התנגד בא כוחה לשינוי החזית (עמ' 351 לפרוטוקול), כאשר בהמשך אף ביקש למחוק את הדברים מן התצהיר (עמ' 358), ולפיכך קבעתי, כטענת אגד, כי הטענות שמורות לו וחקירה בנושא לא תחשב כהסכמה (עמ' 358-359). מקובלת עלי גם טענת פסיל, כי התובע לא נתן הסבר סביר לכבישת הטענה ולאי העלאתה בכתב תביעתו. מעבר לצריך אוסיף, כי גם לגופה של הטענה - אין לקבלה. לטענת התובע, עפ"י הלכת אררט (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, בעמ' 498; להלן - אררט), ניתן להוכיח השתכרות במזומנים הגבוהה מזו שדווחה לרשויות המס. אכן, להוכיח ניתן, אך הוא לא עשה כן. אין בעדותו היחידה של התובע כדי לספק את הדרישה להוכחת הטענה במקרה זה. עפ"י הלכת אררט, "מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, כשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (שם, שם). אין להסתפק אפוא בעדותו הכבושה של התובע, שלא גובתה בראיית סיוע כלשהי - לא לעצם התשלום ולא להיקפו הנטען. בנוסף, בניגוד לטענתו בתצהירו כי עבד כמנקר בעת שנפגע ע"י פסיל, ובניגוד לעדותו בתחילת חקירתו כי "בעקבות התקיפה כבר לא יכולתי לעבוד בשבילו [עבור מר ויינגרטן -הקצב של העדה החרדית]" (בעמ' 363), בהמשך עדותו מתחיל להתברר כי "כבר לא הייתי מנקר בשבילו כשהיה הפיגוע ... עבדתי רק את העבודה הרגילה [כמשגיח כשרות]" (בעמ' 375), כאשר בהמשך חקירתו מתברר עוד, כי מר ויינגרטן סגר את מפעלו "בדיוק באותה תקופה" שהתרחשה התקיפה (בעמ' 402), שאותו מעביד כבר "לא היה" (בעמ' 403). כלומר, הפסקת העבודה עבור הקצב מהעדה החרדית (ככל שעבד עבורו) התרחשה ללא קשר לפגיעה שנפגע ע"י פסיל, אלא באה בעקבות סגירת המפעל שהעסיקו כמנקר, סגירה שקדמה לתקיפה. סיכומו של דבר: השכר הקובע לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות של התובע הינו 4,617 ₪, נכון ליום 1.5.97. ג. תוחלת שנות העבודה של התובע 12. לטענת התובע, את הפסד השתכרותו יש לחשב עד לגיל 68, דהיינו עד לאוגוסט 2008. מנגד טוען פסיל, כי את הפסד ההשתכרות יש לשלם עד לגיל 65. אגד טוענת, כי הפיצוי צריך להינתן עד לגיל 60. לטענתה, התובע, שהיה בן 57 במועד סיום עבודתו (במאי 1997) היה ידוע חולי, לאחר התקפי לב, ולפיכך, היה פורש בכל מקרה גם אלמלא הותקף ע"י פסיל ואלמלא נותרה לו נכות בידו. לטענתה, אין ליתן אמון בתובע, שלא גילה בכתב התביעה כי הוא חולה ומוגבל, וגם הגזים בטענותיו, בטענו בעקשנות, כי לא ביקש לפרוש מעבודתו וכי התקיפה לבדה היא שהביאה להפסקת עבודתו. בנסיבות בהן מדובר בעדות יחידה של בעל דין שעדותו איננה מהימנה, יש לקבוע - כך טוענת אגד - כי היה פורש ממילא בגיל 60. אגד סומכת טענתה בעניין זה גם על כך שבמסגרת מהלכי ההתייעלות שביצעה המועצה הדתית צומצם מספרם של משגיחי הכשרות, שעמד בשנת 94'-95' על 3-4 משגיחי כשרות, באופן שמסוף שנת 2003 אין המועצה מעסיקה יותר משגיחי כשרות, כאשר היו עובדים שפרשו גם לפני גיל 65. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה על רקע כל החומר שלפניי, באתי לידי מסקנה שיש לקבוע כי מועד הפרישה מהעבודה במקרה זה - לולא התקיפה - הינו גיל 65 שנים. רואה אני להבהיר, כי לאחר שמגבלותיו הרפואיות והתפקודיות "הבסיסיות" של התובע כבר הובאו בחשבון, בייחסי להן 66.66% בגרימת פיטוריו, לא מצאתי לנכון בנסיבות המקרה להביאן בחשבון פעם נוספת כשיקול לקיצור תוחלת חיי העבודה של התובע. ד. חישוב הנזק (1) הפסד ההשתכרות 13. משכורתו האחרונה של התובע היתה, כאמור לעיל, 4,617 ₪. מסכום זה יש לנכות שליש מסכום הפנסיה החודשית שהתובע מקבל מהמועצה הדתית (מעבידתו) מאז פיטוריו. העמדתי את שיעור הניכוי על 33.33% (ולא 100%), משום שהנתבעים אחראיים רק לשליש מהפסד כושר ההשתכרות של התובע, כפי שקבעתי לעיל, ולפיכך הניכוי מתשלומי הפנסיה צריך להיות באותו שיעור יחסי, בהתאמה לקשר הסיבתי שבין הפגיעה לנזק (השוו לדברי כב' השופט ריבלין בע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים (תקדין עליון), בפסקה 6; אמנם, הדברים שם נאמרו לעניין ניכוי גמלאות המל"ל מהפיצויים, אך הם יפים בהתאמה גם לענייננו). בעדותו טען התובע, כי סכום הפנסיה שקיבל היה 1,500 ש"ח - 1,700 ₪ לחודש (עמ' 370), או כ- 30% - 33% ממשכורתו החודשית (שם; וראו גם עדות מר גליס בעמ' 447). בסיכומיו טען (סע' 80), כי הסכום הממוצע של הפנסיה הינו 1,500 ₪ לחודש, בהסתמכו לעניין זה על תלושי הפנסיה שצורפו למכתבו מיום 5.5.04 של מר דורון מאירי, מזכיר המועצה הדתית, שהומצא לבית המשפט ביום 9.5.04 (להלן - מכתב מאירי). פסיל טוען לעומתו, כי עפ"י אישורי 106 לשנים 1998-2002 (שהוגשו ע"י אגד ביום 14.1.04), הסכום הממוצע הינו 1,871 ₪ לחודש (עמ' 5 לסיכומיו). לאחר שבחנתי את תלושי הפנסיה, שבהם מפורטים סכומים שונים בגין פריטים שונים, לא עלה בידי לקבל תמונה ברורה של סכום הפנסיה החודשית. מנגד, עיון בטופסי ה-106, שבהם מופיעים נתונים ברורים לעניין זה, הביאוני למסקנה כי חישובו של פסיל - כחישוב של ממוצע - הוא הנכון. עם זאת, מאחר שהעלייה הנומינלית בפנסיה במהלך השנים נבעה מן הסתם מעליית המדד (או מתשלום תוספת יוקר), ומאחר שבשנת 98' (השנה השלמה הראשונה שלאחר פיטוריו) הפנסיה החודשית הממוצעת היתה 1,811 ₪ (12 ח': 21,736 ש"ח), אני מעמיד את סכום הפנסיה החודשית הממוצעת על סך של 1,800 ₪ לחודש. ניכויו של שליש מסכום זה (600 ₪) ממשכורתו האחרונה של התובע (4,617 ₪) מעמיד את הפסד ההשתכרות שנגרם לו על סך של 4,017 ₪ לחודש נטו (החל מיום 1.6.97). משקבעתי לעיל, כי שיעור הפסד ההשתכרות שיש לייחס לתקיפה הינו שליש, הרי שהפסד ההשתכרות שנגרם לו בגינה הוא 1,339 ₪ לחודש. הכפלת הסכום הזה ב- 99 חודשים: ממאי 1997 ועד לאוגוסט 2005 - שבו יגיע התובע לגיל 65 - מעמידה את ההפסד על סך של 132,561 ₪. התובע זכאי אפוא לסכום זה בצירוף הפרשי הצמדה מראשית תקופת החישוב (1.6.97) וריבית מאמצע התקופה. 14. התובע טען להפסד השתכרות נוסף בגין העלאה אוטומטית במשכורת בסך 200 ₪ נטו לחודש (סעיף 18ו' לתצהירו). פסיל טוען לעומתו כי תוספת זו לא הוכחה, בהפנותו לתלושי השכר של התובע מינואר 95' ועד אפריל 97', מהם עולה כי התוספות למשכורת שהתובע קיבל הסתכמו כדי 257 ₪ "בשנתיים ויותר" (עמ' 5 לסיכומיו). על כן, אני קובע כי לולא פיטוריו, התובע היה כנראה מקבל תוספת "אוטומטית" למשכורתו בסך 120 ₪ לשנה, למשך 8 שנים, ובסה"כ 968 ₪, ובמעוגל 1,000 ₪. התובע זכאי אפוא גם לשליש הסכום הזה בצירוף הפרשי הצמדה מראשית התקופה וריבית מאמצע התקופה. 15. לסכום זה יש להוסיף שי לחג פעמיים בשנה בסכום של 500 ₪ לכל פעם, וסה"כ 16 פעמים. הסכום הינו לפיכך, 8,000 ₪. התובע זכאי לשליש הסכום הזה, בצירוף הפרשי הצמדה מראשית התקופה וריבית מאמצע התקופה. 16. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי גם בגין הפסד הפרשות המעביד לקופת גמל בסך 124 ₪ לחודש, וכן בגין הפרשות מעביד לקרן השתלמות בסך 121 ₪ לחודש. פסיל טוען כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין מרכיבים אלה שבשכרו, משום שאלה כבר נכללו בשכר הנטו שלו. אין בידי לקבל את טענתו זו של פסיל. התובע מבקש פיצוי בגין הפסד הפרשות המעביד, ואילו פסיל מפנה להפרשות העובד (ניכויים משכרו). עם זאת, אין לקבל גם את טענת התובע במלואה. מתלושי המשכורת שעליהם הוא מסתמך אין עולה כי המעביד הפריש סכום כלשהו לקופת גמל, כי אם לקרן השתלמות בלבד, וזאת בסכום של 121 ₪ לחודש. הכפלתו של סכום זה ב-99 חודשים מביאה לתוצאה של 11,979 ₪. התובע זכאי אפוא לשליש מהסכום הזה בצירוף הפרשי הצמדה מראשית התקופה וריבית מאמצע התקופה. 17. בסיכומיו (סע' 80) טען התובע - בהסתמכו על מכתבו הנזכר של מר מאירי, מזכיר המועצה הדתית - כי לא קיבל פיצוי פיטורין, משום שהוא מקבל גימלה. אכן, במכתב מאירי נאמר "הנ"ל מקבל גימלא חודשית מהמועצה הדתית ולכן לא קיבל פיצוי עם סיומו את [ה]עבודה"(שם, סע' ב'). ברם, פסיל חולק עליו בסיכומיו (בעמ' 3) וטוען כי עיון בטופס 106 לשנת 97', כמו גם בתלושי הפנסיה של יולי ואוקטובר של אותה שנה, מראה בבירור שהתובע קיבל פיצויים/מענק פרישה בסך כולל של 47,748 ₪, מהם 30,000 ₪ ביולי, וסכום נוסף של 17,748 ₪ באוקטובר. פסיל מוסיף וטוען, כי מר מאירי כנראה לא שם לב לתלושי הפנסיה ולטופס 106, והוא מבקש אפוא לנכות את הסכום הזה מהפיצויים המגיעים לתובע. בעניין זה מקבל אני את עמדתו של פסיל (בכפוף לכך שהניכוי יהיה בשיעור של שליש בלבד, וזאת מחמת אותו טעם שפורט לעיל בעניין תשלומי הפנסיה). שני נימוקים לכך. ראשית, תלושי הפנסיה וטופס ה-106 הוצאו ב"זמן אמת", בשנת 97', ולפיכך יש להעדיף את הרשום בהם על האמור במכתבו של מר מאירי, שנכתב שנים לאחר מכן וללא כל התייחסות אליהם. שנית, במהלך חקירתו הנגדית ביקש ב"כ פסיל לחקור את התובע על טופס 106 לשנת 97', שבו צויין במפורש כי התובע קיבל סך של 47,748 ₪ כפיצויי פיטורין, אך ב"כ התובע התנגד לכך, באומרו "מה שכתוב כתוב" (עמ' 371 למטה). בהמשך, חזר ב"כ פסיל ושאל את התובע "ש. אז אתה מאשר את זה", וב"כ התובע הגיב "הרי אני הסכמתי להגשה. זה הוגש בהסכמה" (עמ' 371 למטה - עמ' 372 למעלה). על כן, אני קובע בזה כי התובע אכן קיבל פיצויי פיטורין בסכום כולל של 47,748 ₪, בשני תשלומים: 30,000 ₪ במשכורת יולי 97', ו-17,748 ₪ במשכורת אוקטובר 97'. כן אני קובע כי שליש משני הסכומים האמורים ינוכה מהפיצויים המגיעים לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיולי 97' ואוקטובר 97' (בהתאמה) ואילך. (2) כאב וסבל 18. לטענת התובע, בפסיקת הפיצוי בגין ראש נזק זה, על בית המשפט ליתן ביטוי למעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, כפי שקבעתי בהחלטתי בשאלת האחריות, כמו גם לצורך לפצות את התובע על הכאב וסבל שהוא עבר ועובר בעקבות פציעתו באירוע התקיפה, פיטוריו מהעבודה, האבטלה שנכפתה עליו מאונס, אי יכולתו למצוא לעצמו ולמשפחתו פרנסה וההתדרדרות במצבו הבריאותי עקב כך. לאור כל אלה, מבקש הוא לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי בסך 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע. אגד אינה חולקת על כך שיש לפצות את התובע על כאבו וסבלו, בציינה כי הנכות הצמיתה שנגרמה לו (19%) היא אכן נכות לא מבוטלת, אך מוסיפה כי גם אין להגזים בחומרתה. על כן, בהתחשב בשיעור נכותו, כמו גם בגילו ביום האירוע (בן 56) ובמצבו הבריאותי המובנה, היא מציעה לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי בסך 35,000 ₪ כערכם היום. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובע כי על הנתבעים לפצות את התובע, בגין כאב וסבל, בסכום של 75,000 ₪ כערכם היום בצירוף ריבית כחוק מיום האירוע. ה. ניכויים (נוספים) 19. מסכום הפיצויים הכולל המגיע לתובע לפי פסק דין זה, יש לנכות 15% בגין אשמו התורם של התובע. מוסכם על הצדדים, כי יש לנכות מהפיצויים את גמלת הנכות מהעבודה בסך כולל של 71,328 ₪, שקיבל התובע מהמל"ל, וכן את דמי האבטלה בסך כולל של 16,983 ₪, שקיבל בחודשים יוני 97' עד ינואר 98'. על כן אני קובע בזה כי מהפיצויים ינוכו תקבולי המל"ל כלהלן: (1) סכום של 59,594 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.9.97; (2) סכום של 11,734 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.1.98; (3) סכום של 16,983 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.99. הוצאות רפואיות 20. בסיכומיו ביקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים בסכום גלובלי של 40,000 ₪. בקשתו זו של התובע לא נתמכה בראיה כלשהי. עם זאת, בהתחשב בשיעור הנכות שנקבעה לו, אני פוסק לו סכום גלובלי של 4,000 ₪ כערכם היום. חיוב פסיל בשיפוי אגד 21. כבר בסעיף 1(ז) לכתב הגנתה המתוקן טענה אגד, כי אם היא תחוייב באופן כלשהו כלפי התובע, יש לחייב את פסיל בשיפוי מלא כלפיה ובהחזר כל הסכומים שבהם תחוייב, ככל שתחוייב. פסיל לא חלק על טענה זו, שאגד חזרה עליה גם בסיכומיה (סעיף 34). אוסיף, כי חרף החלטת בית המשפט, פסיל גם לא הגיש תצהיר עדות ראשית (ראו הודאת בא כוחו מיום 23.4.02), וגם לא הופיע לדיונים שהתקיימו בתיק זה. לפיכך, ולאור הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אני מקבל את בקשת אגד ומחייב את פסיל לשפותה ולהחזיר לה כל סכום ששילמה או תשלם לתובע על פי פסק דין זה ועל פי כל החלטה אחרת שניתנה במסגרת תיק זה. סוף דבר 22. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את סכומי הפיצויים שנפסקו לעיל, בניכוי הסכומים שפורטו לעיל, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כאמור לעיל (להלן - סכום הפיצויים לתשלום). כן אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים לתשלום ובתוספת מע"מ כחוק, בניכוי הסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, שפסקתי לתובע ע"ח שכ"ט עו"ד, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.8.03. בסיכומיה טענה אגד, כי יש לחייב את התובע בתשלום הפרש האגרה בגין ניהול התביעה בבית משפט זה במקום בבית משפט השלום, בהפנותה להוראות תקנה 6(ג) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח-1987. אכן כן, מאחר שסכום הפיצויים לתשלום נמוך מ-60% מתקרת סכום סמכותו של בית משפט השלום ביום הגשת התביעה, אני מורה בזה כי הנתבעים ישלמו את האגרה כשיעורה בבית משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית משפט זה. בכפוף להוראה זו, אני מוסיף ומורה כי הנתבעים יישאו במלוא הוצאות המשפט של התובע, לרבות סכום של 5,593 ₪ בגין שכרו של ד"ר קפקא (ת/8), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.02, וכן סכום של 3,596 ₪ בגין הקלטת הפרוטוקול (ר' הקבלות שצורפו לסיכומי התובע), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.4.04. לבקשת אגד, ניתנת לה בזה שהות של 30 יום לביצוע התשלום שעליה לשלם על פי פסק דין זה, אך זאת מבלי לגרוע ממרוץ ההצמדה והריבית. משפט פליליאלימותתקיפהתביעה אזרחית