פסק דין השופט ר. שפירא: 1. המחלוקת בתמצית: הערעור שבפנינו הינו על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") אשר קבעה כי שיעור ההחמרה שיש לזקוף לחובת השירות הצבאי בנוגע למצב כתפו השמאלית של העורר הינו 15% בלבד. המערער שבפנינו טוען כי יש לפסוק לו החמרה בשיעור שלא יפחת מ75%-. 2. הרקע העובדתי: המערער, יליד 13/12/79, הגיש תביעה לקצין התגמולים וטען כי עקב שירותו הצבאי הוחמר מצב כתפו השמאלית עד כדי הצורך להתערבות כירורגית כדי לתקנה (להלן: "הפגימה"). בהחלטתו מיום 15/3/99 דחה קצין התגמולים את התביעה וקבע, בהתבסס על חוות דעת רפואית של פרופסור ביאליק, כי אין קשר בין הפגימה הנטענת לבין השירות הצבאי. על החלטה זו הוגש ערר לועדת הערר לפי חוק הנכים (ע"נ 247/99 בבית משפט השלום בחיפה). ביום 25/5/2000 ניתן פסק דין ע"י ועדת הערר אשר דחתה את הערר והשאירה את החלטת קצין התגמולים על כנה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1516/00, להלן: "הערעור הראשון"). הערעור הראשון נדון בהרכב כב' סגן הנשיא השופט ד. ביין, השופטת ש. וסרקרוג והשופט א. רזי. בפסק הדין נחלקו הדעות בין חברי ההרכב. השופטים ביין ורזי סברו כי יש לקבל את הערעור וקבעו כי תנאי השירות הצבאי גרמו להחמרה במצב הכתף של המערער והורו להחזיר את הדיון לועדת הערר כדי שזו תקבע את שיעור ההחמרה. השופטת ש. וסרקרוג קבעה, בדעת מיעוט, כי גם אם חלה החמרה במצב כתפו של המערער במהלך שירותו הצבאי לא חלה ההחמרה עקב השירות ולכן יש לדחות את הערעור. לחילופין, סברה כב' השופטת וסרקרוג כי אין מקום להחזיר את הדיון לועדת הערר כדי שתקבע את שיעור ההחמרה והציעה כי שיעור ההחמרה יעמוד על 15% בלבד, וזאת בשים לב לרקע הרפואי של המערער, כפי שעולה מחומר הראיות. בשים לב לפסק דינו של הרוב בערעור הראשון הוחזר הדיון לועדת הערר כדי שתקבע את שיעור ההחמרה. ועדת הערר קבעה בסעיף 6 לפסק דינה כי היא מאמצת את קביעתה של קב' השופטת וסרקרוג שהייתה בדעת מיעוט בערעור הראשון והעמידה את שיעור ההחמרה על 15% (תיק ע"נ 247/99 בבית משפט השלום בחיפה, פסק דין מיום 5/9/01). על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בחיפה, הוא הערעור שבפנינו. 3. נימוקי הצדדים: המערר תוקף את פסק דינה המאוחר של ועדת הערר וטוען כי למעשה אימצה ועדת הערר את דעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון והתעלמה לחלוטין מדעת הרוב. בנימוקי הערעור חוזר המערער על נימוקי חוות דעתם של שופטי הרוב בערעור הראשון שקבעו כי קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי להחמרה במצב הפגימה בכתפו. בהתאם טוען המערער כי יש לקבוע כי שיעור ההחמרה הינו לפחות 75%. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור מאחר והפריקות שאירעו לכתף במהלך שירותו הצבאי הנן תוצאה טבעית ממצב הכתף כפי שהיה לפני השירות. בנסיבות אלו סבור המשיב כי שיעור ההחמרה שנגרם הינו מזערי ובהתאם אין מקום לקבל את הערעור. 4. הרקע הרפואי ושיעור ההחמרה: ועדת הערר לא פירטה בנימוקיה את ממצאיה לפיהן נגרמה למערער החמרה בשיעור של 15% בלבד. כאמור בפסק דינה נשוא הערעור שבפנינו, בחרה הועדה לאמץ את פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בערעור הראשון, זאת ללא הנמקה. אלמלא ריבוי והתארכות הדיונים בפרשה זו הייתי סבור כי לפחות למען מראית פני הצדק, וכדי שלא יחשוב המערער כי חברי הועדה נטרו לו טינה בגין הערעור הראשון שהגיש, יהיה זה נכון להחזיר את הדיון לועדת ערר שתדון שוב ובהרכב אחר בשיעור ההחמרה במצבו של המערער. ואולם בשים לב להתארכות הדיונים לא אציע לחברי לפסוק כך. הסמכות לקבוע שיעור החמרה נתונה גם לבית המשפט. חומר הראיות מונח לפנינו. המערער לא נחקר על תצהירו באף אחד משלבי הדיון בפני ועדת הערר כך שאין גם משמעות להתרשמות חברי הועדה מהמערער. בנסיבות אלו סבור אני כי עלינו לבחון את חומר הראיות שהיה בפני ועדת הערר ולקבוע את שיעור ההחמרה. בטרם אתייחס לראיות שבפנינו יצוין כי בכל נימוקי הערעור לא מצביע המערער על נימוק מדוע טעתה ועדת הערער. המערער חוזר על האמור בפסק דינם של שופטי הרוב בערעור הראשון אשר קבעו כי קיים קשר סיבתי בין הפגימה בכתפו לבין השירות הצבאי ואולם אינו מתייחס כלל לשיעור ההחמרה. שופטח הרוב בערעור הראשון לא קבעו דבר וחצי דבר בעניין שיעור ההחמרה. כל האמור בפסק דינם הינו בהתייחס לקשר הסיבתי בלבד. בנסיבות אלו, ומאחר וסוגיית הקשר הסיבתי אינה עומדת עוד לדיון, היה על המערער להצביע בנימוקיו מדוע סבור הוא כי יש לזקוף לזכותו שיעור החמרה העולה על זה שפסקה ועדת הערר. בחנתי את מכלול הראיות שעמדו לנגד עיני חברי הועדה, לרבות חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, פרופסור ביאליק, וחוות דעתו של המומחה מטעם המערער, פרופסור קרת. למעשה, לא הייתה מחלוקת ממשית בין המומחים לעניין הממצאים הרפואיים ומצבו של המערער. המחלוקת ביניהם הייתה בסוגיית הקשר הסיבתי שבין השירות הצבאי לבין ההחמרה. סוגיה זו הוכרעה כבר, כאמור לעיל, בערעור הראשון. המערער התגייס לשירות צבאי בחודש אוקטובר 97. שנה קודם לגיוסו, באוקטובר 96, נחבל בעת רכיבה על סוס ומאז סבל מפריקות חוזרות של כתף שמאל. מעיון בתיקו הרפואי של המערער עולה כי עוד טרם גיוסו, ביום 23/3/97, נירשם כי קיימת נטייה לפריקת כתף ויתכן כי יהיה צורך בעתיד לשקול התערבות כירורגית. בטופס המלש"ב שמילא המערער טרם גיוסו הצהיר על פריקת כתף עוד לפני גיוסו. יחד עם זאת, בעת גיוסו, לא מצא הצבא לנכון להביא את תופעת הפריקות בכתפו השמאלית לידי ביטוי בהורדת פרופיל צבאי. רק בשלב מאוחר יותר, כחודשיים לאחר גיוסו, קיבל המערער פטור מנשיאת משאות כבדים. בהמשך, ובמהלך שירותו הצבאי, הופנה למרכז הרפואי בני ציון שם נותח. בתעודת שחרור מיום 13/8/98 נרשם כי "התקבל אלקטיבית לייצוב הכתף השמאלית בגלל פריקות חוזרות. לפי אנמניזה הפריקות הן לאחר טראומה מינימלית ובבדיקתו רושם ל GENERALIZED LAXITY". האמור בסיכום המחלה תואם את האמור בתצהירו של המערער, עליו לא נחקר, כי מאמצים אליהם נחשף במהלך הטירונות תרמו להחמרת תופעת פריקת הכתף. ואולם אין בכל החומר הרפואי שבפנינו כדי להצביע על המסקנה אליה הגיע המומחה מטעם המערער, פרופסור קרת, לפיה יש ליחס לשירות הצבאי החמרה בשיעור של 75%. כאמור, תופעת פריקת הכתף התגלתה אצל המערער קודם לשירותו הצבאי וללא כל קשר אליו. עוד קודם לשירותו הצבאי עלתה האפשרות כי היה צורך להתערבות כירורגית. כפי שנקבע בפסק הדין בערעור הראשון, גרם השירות הצבאי, ובמיוחד עומס פיזי על הגוף במהלך הטירונות, להחמרה איכותית, גם אם לא כמותית, במצבו של המערער. ואולם ההחמרה, שגם חייבה ניתוח, הייתה, כפי שעולה מסיכום המחלה שנחתם ע"י פרופסור מנדס מהמרכז הרפואי "בני ציון" הייתה "לאחר חבלה מינימלית בכתף יד שמאל לפני שנתיים בעקבות הפריקות חוזרות במיוחד בזמן שינה, ללא כאבים בזמן פריקות". ניתן אם כן לראות כי על פי כל הממצאים הייתה "תרומת" השירות הצבאי להחמרה במצבו הרפואי מינימלית, כאשר עיקר גורמי נכותו הנם כתוצאה מאירועים שקדמו לשירותו הצבאי וללא כל קשר אל השירות הצבאי. לא מצאתי גם בחוות דעתו של פרופסור קרת הסבר מדוע יש ליחס לשירות הצבאי מידה כה רבה של החמרה שיש בה כמעט כדי להכפיל את שיעור נכותו. על פי המסמכים הרפואיים נראה כי אכן גרם השירות הצבאי להחמרה במצבו הרפואי ואולם מדובר בהחמרה מינימלית בלבד, אשר טופלה במסגרת השירות הצבאי בצורה יסודית יותר מזו שהמערער טיפל בנכותו קודם לשירותו. בנסיבות אלו, וכאשר המערער לא מצביע בערעורו על טעמים מדוע יש לפסוק לזכותו שיעור החמרה העולה על השיעור המינימלי שקבעה ועדת הערר, ואינו מצביע גם על טעות משפטית בתוצאה אליה הגיע הועדה (עצם התבססות על דעת מיעוט בעניין שלא נדון בפסק דין הרוב אינו מצביע, בהכרח, על טעות משפטית במסקנת הוועדה), סבור אני כי אין מקום לשנות את החלטתה של הוועדה. בהתאם, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין ובשים לב להנמקת פסק דינה של ועדת הערר, אציע לחברי שלא לחייב את המערער בהוצאות המשיב בערכאה זו. ר. שפירא, שופט השופט י. דר: 1. לאחר שעיינתי בדעתו של השופט ר' שפירא, הצטרפתי לתוצאה לפיה ראוי שהערעור ידחה. 2. הוספתי שאיני שותף לביקורת שמתח על הערכאה הראשונה. כתבתי עוד שהועדה היתה רשאית לאמץ את הערכת ההחמרה, כפי שנעשתה על ידי השופטת וסרקרוג בערעור שהוגש על פסק הדין הראשון של הועדה. פירושו של האימוץ, בעיני, כולל גם הפניה לדיון המפורט בענין זה בפסק דינה של השופטת וסרקרוג. 3. בחינת החומר הרפואי והשוואת מצבו של המערער קודם לגיוסו ובמהלך השירות, מתיישבים היטב עם קביעת הועדה. 4. לאחר שכתבתי את הדברים, קיבלתי את דעתו של השופט גריל, והדבר מחייב התייחסות נוספת מצידי. 5. הועדה קיבלה, כפי שהיה עליה לעשות, את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בערעור הראשון, לפיה גרם השירות הצבאי להחמרה במצבו של המערער. בערעור על פסק הדין השני של הועדה, אין מקום שנתמודד עם העמדות שהביעו שופטי בית המשפט המחוזי בערעור הראשון, שכן הועדה לא סטתה מן הקביעה המחייבת שנקבעה על ידי ערכאת הערעור. עם זאת, ההנמקה שמציג השופט גריל, מחייבת אותי להתיחס לדברים שכתב ולתפיסת פסק דין הרוב בערעור הראשון, שכן עליה מבסס השופט גריל את קביעותיו. 6. השאלה אם נתגלה הליקוי בכתפו של המערער על ידי הרופאים שבדקו אותו בשעת גיוסו אם לאו, נראית לי משנית. משמונח בפנינו החומר הרפואי המלא הנוגע למצבו של המערער קודם לגיוס, ניתן להשוות מצב זה, כפי שהוא עולה מן החומר הרפואי הגולמי ומחוות הדעת של המומחים שהוגשו לועדה, לעומת המצב במהלך השירות. 7. כאשר משווים נתונים אלה, כפי שעשתה השופטת וסרקרוג בדעת המיעוט שלה, יש בכך כדי לתמוך בקביעתה של הועדה, שאימצה את שעור ההחמרה שהוצע על ידי השופטת וסרקרוג. בנסיבות אלה, אני מסכים שדין הערעור להדחות. י. דר, שופט השופט י. גריל [אב"ד]: 1. אין בידי להצטרף לחוות דעתו של חברי, כב' השופט ר. שפירא, שאליו הצטרף כב' השופט י. דר. 2. גבי דידי עולה מתוך פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 1516/00, מתאריך 5.2.01, ואני מתכוון לדעת הרוב, שמצבו של המערער הוחמר עקב השירות הצבאי בשיעור העולה בהרבה על 15%, הוא שיעור ההחמרה אותו קבעה הוועדה בפסק דינה נשוא הערעור, וכפי שנקבע בדעת המיעוט שב-ע"א 1516/00. שיעור החמרה זה איננו מקובל עליי. 3. אבהיר את עמדתי בקצרה: כמתואר בפסק הדין של דעת הרב בע.א. 1516/00 כאשר חוייל המערער לא מצאו הגורמים הרפואיים בלשכת הגיוס לנכון לתת ביטוי כלשהוא לקיומה של הגבלה הקשורה במצב הכתף של המערער, בין בדרך של קביעת פרופיל רפואי מתאים, ובין בדרך של ציון באופן אחר. שופטי הרב סברו שבהעדר ביטוי להגבלה אצל המערער, בבדיקות שבוצעו בלשכת הגיוס, המסקנה מהעדר ביטוי להגבלה היא שההיסטוריה של נקיעות הכתף של המערער, עד לאותו מועד, לא הביאה להגבלה תיפקודית. מתצהירו של המערער שהוגש לועדת הערר עלה שמתחילת הטירונות החל המערער לסבול מפריקת כתף מספר פעמים עקב מאמצים גופניים שעשה. יצויין שהמערער לא נחקר על תצהירו בפני הועדה. 4. שופטי הרוב הוסיפו וקבעו בפסק דינם, כדלקמן: "אמנם ביום 16.12.97 קיבל המערער פטור מנשיאת משאות כבדים, אך יש להניח שהדבר היה לאחר גמר הטירונות, ודווקא פטור זה מעיד שחל שינוי לרעה במצבו לאחר הטירונות לעומת המצב לפני הגיוס. נכון שהתיעוד הרפואי הראשון על פריקות לאחר השירות הצבאי הוא ממרץ 98, אך כאמור עצם מתן שחרור מנשיאת משאות כבדים מראה שהמערער התלונן על מצבו סמוך לפני מתן האישור האמור" 5. מסקנת שופטי הרוב (עמ' 2 בפסק דינם) היתה שלמערער היתה בזמן גיוסו לצבא נטייה לפריקת כתף וכבר אז חזו את האפשרות שבשלב כלשהוא יהא עליו לעבור ניתוח. מאידך גיסא, כך קבעו שופטי הרוב, קיימת ראייה לכאורה לכך שהנטייה לפריקת כתף לא הבשילה לכלל הגבלה תפקודית, וראייה לכך יש בקביעת הפרופיל הרפואי של המערער. עוד קבעו שופטי הרוב שתנאי השירות הם אלה שגרמו לכך שהנטייה האמורה לפריקת כתף תהפוך לליקוי תפקודי, ועובדה היא גם שסמוך לאחר הטירונות קיבל המערער פטור מנשיאת משאות כבדים. 6. כותבים עוד שופטי הרוב: "אין מנוס איפוא מן המסקנה שתנאי השירות גרמו להחמרה שהיא לא רק כמותית, אלא איכותית במצבו של המערער" שופטי הרוב נימקו מסקנתם בכך שמבחינה משפטית, משלא הובא הסבר להימנעות הרופאים שבדקו את המערער טרם גיוסו לקבוע לו מגבלה, ומשלא הובאה ראייה לכך שהם טעו בקביעתם, הרי היה מקום לראות בכך משום ראייה בעלת משקל רב, מכוחה ניתן ללמוד על השינוי האיכותי שחל במערער ממצב של נטייה לפריקת כתף למצב של נכות תפקודית בפועל. (ההדגשה שלי - י.ג.) 7. שופטי הרוב בע.א. 1516/00 קבעו שתנאי השירות החמירו את מצבו הרפואי של המערער וסברו, לדעתם, שראוי הוא כי שיעור ההחמרה ייפסק ע"י ועדת הערר. מעיון בפסק דינה של ועדת הערר מיום 5.9.01 עולה כי לא הובאו בפני ועדת הערר ראיות נוספות ביחס למצבו הבריאותי של המערער, מעבר לראיות שעמדו בפני ועדת הערר בפסק דינה הראשון מיום 25.5.00, דהיינו, אותה תשתית ראייתית כפי שעמדה לנגד עיני שופטי הרוב בע.א. 1516/00 עת נתנו את פסק דינם ביום 5.2.01. מכאן שהחומר הראייתי שעמד בפני ועדת הערר בפסק דינה השני איננו שונה מזה שעמד לנגד עיניה לצורך פסק דינה הראשון, ואיננו שונה מן התשתית הראייתית שלאורה נכתב פסק הדין של שופטי הרוב בע.א. 1516/00. 8. לכן, אינני יכול להשלים עם התוצאה אליה הגיעה הועדה בפסק דינה נשוא הערעור, דהיינו, שההחמרה במצבו של המערער היא בשיעור של 15% בלבד, דעה שמקובלת על שני חבריי להרכב. ביודענו, על יסוד הקביעות בפסק הדין של דעת הרוב, שהמערער התגייס מבלי שהגורמים הרפואיים בלשכת הגיוס מצאו לנכון לתת ביטוי כלשהוא לקיומה של הגבלה הקשורה במצב הכתף, ביודענו שבמהלך הטירונות עשה המערער מאמצים גופניים, ומתחילת הטירונות החל לסבול מפריקת כתף מספר פעמים ולאחר גמר הטירונות קיבל פטור מנשיאת משאות כבדים, ומשקבעו שופטי הרוב שקיימת ראייה לכאורה לכך שהנטייה לפריקת כתף שכבר היתה למערער כאשר התגייס לצבא (לרבות אפשרות שיידרש לעבור ניתוח בעתיד) לא הבשילה אז לכלל הגבלה בתפקוד, ואילו תנאי השירות הם שגרמו לכך שהנטייה האמורה תהפוך לליקוי תפקודי, כך שתנאי השירות, לפי קביעת שופטי הרוב, גרמו להחמרה, לא רק כמותית אלא איכותית במצבו של המערער (ממצב של נטייה לפריקת כתף למצב של נכות תפקודית בפועל), הרי במצב דברים זה קביעת החמרה עקב השירות הצבאי בשיעור של 15% בלבד אין בה, למיטב הבנתי, כדי לשקף את ההחמרה הריאלית במצבו הרפואי של המערער. 9. אכן, שופטי הרוב בע.א. 1516/00 נמנעו מלקבוע את שיעור ההחמרה וסברו כי ראוי ששיעור ההחמרה במצבו של המערער ייקבע ע"י ועדת הערר, אך הבהרתי כבר שבפני ועדת הערר לא הובאה ראייה נוספת מעבר לחומר הראייתי שהיה בפניה קודם לכן. משום כך נראה לי לנכון לקבוע את שיעור ההחמרה במצבו הרפואי של המערער עקב שירותו הצבאי, על יסוד הקביעות והמסקנות של שופטי הרוב בע.א. 1516/00, ואילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לקבל את הערעור, ולקבוע שנכותו של המערער הוחמרה עקב שירותו הצבאי בשיעור של 40%. בנסיבות הענין לא הייתי מורה על צו להוצאות. י. גריל, שופט[אב"ד] בסיכומו של דבר, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות. החמרת מצבערעור