ריסוס גז מדמיע בפנים - תביעת פיצויים

החלטה 1. הצדדים תבעו זה את זה. בית משפט קמא איחד את התביעות. המבקשת תבעה את המשיב בגין נזקים שגרם לרכבה כאשר היכה את הרכב באמצעות מקל או כלי דומה. המשיב תבע את המבקש כיון שהלה ריסס את פניו בגז. סיפור המעשה מורכב משני שלבים. בשלב הראשון אירעה תאונה בין רכבה של המבקשת לבין רכב אחר, בו נהגה גב' אווה זלינגר. כתוצאה מכך נשרטה המראה של רכב המבקשת. המבקש יצא מהרכב והחל ויכוח בלשון בוטה בינו לבין גב' זלינגר. בית משפט קמא קבע כי הדברים הבוטים יותר נאמרו מצד המבקש, ואלו "בודאי היו חסרי פרופורציה לחלוטין למהלך האירועים". האירוע שארך דקות ספורות נמשך בעוד נתיב הנסיעה היה חסום. או אז הגיע המשיב וביקש לעבור. משהתבררה לו מהות הויכוח ביקש, לטענתו, להגן על גב' זלינגר מההתקפה. לטענת המבקש המשיב תקף אותו, אך בית משפט לא קיבל את הדברים. בשלב מסוים הוציא המבקש תרסיס גז מדמיע, שרכש לשם הגנה עצמית, וריסס את המשיב. האחרון לקח מקל או כלי דומה, היכה את רכב המבקשת וניפץ את שמשת החלון האחורי. הוגשו תלונות במשטרה. המבקש הורשע בתקיפת המשיב ואילו המשיב הורשע בחבלה במזיד. בית משפט קמא חייב את המשיב לשלם למבקשת סך של 1,100 ש"ח בגין הנזק שגרם לרכב. המבקש חוייב לשלם למשיב סך של 5,000 ש"ח בגין תקיפתו בשל עגמת הנפש שנגרמה לו. 2. המבקשים מעלים טענות שונות. המשפט נערך, בהסכמת המבקש, ביום בו קיבל את כתב התביעה. הוא מלין על כך שלא קיבל הזדמנות לחפש עדים נוספים, ועל כן לא הצליח להוכיח שהמשיב תקף אותו. עוד טוען המבקש שטעה בית משפט קמא בהעלותו ספק בדבר טענת תקיפה מצד המשיב, בשל ההבדל במימדי הגוף של הגברים המעורבים. אינני סבור שיש לקבל טענות אלו. בית משפט קמא שמע את העדים באריכות והתרשם מהם. הוא הודיע שיסכים לבקשת דחיה אך המבקש לא עתר לכך. באשר לטענה בדבר מימדי הגוף נכון שנימוק זה אינו בהכרח משכנע, אך עיון בפסק הדין מלמד שהשוואה זו לא עמדה ביסוד ההכרעה ולא היתה אלא תוספת, שלא הכריעה את הכף. ככלל, וכאמור, בית משפט קמא שמע את הצדדים והתרשם מהם. נראה שבמהלך הדיון קיבל כל צד הזדמנות להתבטא ולהציג את עמדתו. העקרון המנחה הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו, שכן העדים מעידים בפני הערכאה המבררת. לא נראה שיש מקום לסטות מהעיקרון כאן. 3. נותרה סוגיה אחת - האם הפיצוי של 5,000 ש"ח מופרז באופן שעל ערכאת הערעור להתערב בנדון. אודה שבמבט ראשון נראה כי בית משפט קמא נהג ברוחב יד כלפי המשיב. אך יש לזכור שקשה עד מאד לכמת פיצוי על עגמת נפש. הקושי אינו רק, כפי שנהוג לחשוב, משום שאין דרך לתרגם רגשות לכסף. הקושי נובע גם מכך שעל בית משפט לשקול מרכיבים שונים, שביחד מהווים את האירוע הנדון ואל לו להצר את הראייה לכיוון נתון אחד. החשיבות לענייננו הינה שהשיקול אינו רק כלי התקיפה, אלא גם נסיבות המקרה - קרי: הרקע, המיקום והדינמיקה של הדברים. על פי אמות מידה אלו היה מקום "להחמיר" עם המבקש. כמובן, הכל חייב להיות בפרופרציה. עסקינן בהליך אזרחי ולא במשפט פלילי, הגם וניתן היה להגיע לשיעור נמוך מזה שנקבע , אין הכרח להתערב בכל פער מהסוג הזה. יחד עם זאת מבחן התוצאה בפסק, על נסיבות המקרה, מותיר תחושה של אי-שוויון בין המעורבים. מקובל עלי שיש לפצות את המשיב בשיעור גבוה יותר מזה של המבקשת, אך נראה שמוצדק יהא לערוך תיקון מסוים של הפיצוי. הגעתי למסקנה זו גם לאחר עיון בעדות המשיב. אין כל תיאור לפיו החוויה ליוותה אותו מעבר לתחומי האירוע. כאמור, אין אנו עוסקים באריתמטיקה, וכל מקרה ידון לגופו, אך התוצאה חייבת לעמוד במדרג מסוים. 3. לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל. הפיצוי למבקשת בסך 1,100 ש"ח ישאר על כנו. סכום הפיצוי שישלם המבקש למשיב יעמוד על 3,500 ש"ח, תחת 5,000 ש"ח כפי שנקבע. פרט לכך, כל יתר הוראות פסק הדין הינם בתוקף. בנסיבות העניין אכבוש את דרכו של בית משפט קמא ואמנע מפסיקת הוצאות. גזריסוספיצויים