פסק דין תובענה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") בקשר ליחסי פרקליט - לקוח. העובדות. 1. התובע ייצג בעבר את הנתבע במסגרת הליכים משפטיים שניהל נגד גרושתו בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ובהליכי בוררות. בנוסף, שימש התובע ככונס נכסים מטעם הנתבע על פי מינוי בית המשפט לענייני משפחה, לשם מכירת זכויות הנתבע וגרושתו בתחנת דלק ובמקרקעין המצויים בראשון לציון. 2. ביום 20.12.01 פנה הנתבע במכתב לעורך דין X שייצג את חברת X בעסקת מכירת תחנת הדלק של הנתבע (להלן: "עו"ד X") בזו הלשון "3.א לעצם העניין הנני להודיעך בזה, כי שני הנוכלים הצעירים, עו"דX מצידי ועו"ד X מצד גרושתי, לא מייצגים אותנו עוד. הם פוטרו על ידנו לאחר שביצעו "פשלות" לא קטנות כלפינו, ופגעו בנו קשות ולא המקום לפרט!? עו"דX לא דיווח לי כלל בכל נושא העברת הבעלות על הקרקע וכו'. הוא ועו"דX פישלו מאוד בנושא זה, ואם יש לך טענות בנושא, אנא פנה אליהם, הם גרמו לנו לנזקים כספיים רציניים בנושא מס שבח ועוד." (להלן: "המכתב") 3. האמור במכתב מהווה את עילת התביעה שבפני. טענות הצדדים. טיעוניו של התובע: 1. לטענת התובע, התבטאויותיו של הנתבע במכתבו לעורך דין X, ובמיוחד האמור בסעיף 3 למכתב הינן בבחינת פרסום לשון הרע, כמשמעות המונח בסעיפים 1 ו- 2 לחוק. 2. לטענתו של התובע אין אמת באמור במכתב והוא נכתב על מנת לפגוע בו ולהשפילו בפני הבריות, לפגוע ביושרו האישי, במקצועו כעורך דין ולהציגו כנוכל, רמאי ורודף בצע. 3. התובע מציין כי תביעתו אינה על נזק מיוחד אלא על נזק סטאטוטורי. 4. לאור האמור לעיל, עותר התובע לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪. טיעוניו של הנתבע: 1. הנתבע טוען כי בכתיבתו את המכתב לעורך דין X, פעל בתום לב וכל שיש בו הוא הבעת דעה בלבד על עורך הדין שייצגו בעבר ואשר על פי תחושתו הסובייקטיבית של הנתבע מעל באמונו וגזל שלא כדין את כספו. 2. הנתבע גורס כי התובע הגיש כנגדו את התביעה בחוסר תום לב וכאקט של נקמנות גרידא על התביעה שהנתבע הגיש כנגדו, קודם לכן, בבית משפט השלום בראשון לציון ומבלי שנגרם לתובע נזק כלשהו כתוצאה מהאמור במכתב. 3. לטענתו של הנתבע, לא הובאה ראיה המעידה כי המכתב יצא מתחומי משרדו של עורך דין X, וכי התובע לא הסביר הכיצד הגיע המכתב לידיו. 4. הנתבע מפנה בסיכומיו אל סעיפים 7 ו- 9 למכתב, שם טוען הוא כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע ולהתנצח בנדון. 5. בנוסף טוען הנתבע כי מטרת מכתבו היתה להודיע לעורך דין X - כמי שמייצג את חברת פז - כי התובע אינו מייצגו עוד בעסקה זו, וכי ייחוס של רשלנות מקצועית לתובע איננה בגדר הוצאת לשון הרע. עוד מוסיף התובע ומציין כי בכוונתו להגיש כנגד התובע תביעת נזיקין בגין רשלנות מקצועית. 6. הנתבע טוען להגנה המצויה בסעיף 15 (3) לחוק וגורס כי פעל בתום לב על מנת להגן על עניין אישי כשר ולשם שמירה על אינטרסים לגיטימיים שלו. על כן - כך נטען - שלח הנתבע את המכתב רק לגורם שחייב לדעת על כי התובע הפסיק לייצגו מבלי שהתכוון לפגוע בתובע במידה גדולה מזו שהיתה דרושה וסבירה לשם הגנתו שלו (סעיף 16 (ב) (3) לחוק). 7. הנתבע טוען להגנת סעיף 15 (7) לחוק וטוען כי המכתב משקף את הבעת דעתו של הנתבע על התנהגות התובע כלפיו. 8. לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח כי המכתב גרם לו נזק כלשהו. דיון. לצורך דיון בתובענה, יש לבדוק ראשית האם באמור בסעיף 3 למכתב, עליו מבוססת התביעה, יש משום הוצאת לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. 1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו, דתו או מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;" סעיף זה טומן בחובו שלשה סוגים של פרסומים פוגעים כמצוין בס"ק 2 - 4 ואילו ס"ק 1 מהווה סעיף סל. מכאן, שאם הפרסום עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם באחת מן הדרכים המצויות בסעיף 1 יחשב הפרסום כ"לשון הרע". ניתן להבחין כי יסודות העוולה אינן כוללות את יסוד הנזק, ועל כן החבות האזרחית על פי חוק איסור לשון הרע תקום גם אם מעשה הפרסום לא הביא - בפועל - להשפלה או לביזוי הנפגע. כינויו של אדם, ובמיוחד פרקליט במקצועו, כנוכל יש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות וכן יש בכינוי זה משום פגיעה במקצועו כעורך דין. המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 הינו אובייקטיבי, כלומר הוא איננו מתייחס לתחושת העלבון הסובייקטיבית של הנפגע, אלא כיצד יתייחס הקורא הסביר אל אותו הפרסום, (ע"א 723/74 - הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד ל"א (2), 281, עמ' 293-294; 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4) 734 ,740; 809/89 משעור נ' חביבי, פ"S מ"ז (1) 7, 1 ; א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, סעיף 10.1.4). יודגש כי בעניין זה אין חשיבות לשאלה מה התכוון המפרסם להביע, ועל כן נראה כי ניתוח הכתוב בסעיף 3 למכתב מביא את הקורא הסביר לכלל מסקנה כי במילים אלו יש משים פגיעה בתובע, מילים אלו משפילות אותו ופוגעות בו ובמקצועו כעורך דין. 2. הגדרת המונח "פרסום" נקבעה בסעיף 2 לחוק. "פרסום מהו- (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בעין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." בענייננו, נראה כי אין מחלוקת על עצם ודרך הפרסום, כמו גם על העובדה כי הנתבע אחראי על כתיבת המכתב, ועל כן נראה כי מתקיים יסוד הפרסום. מכאן שהמכתב שכתב הנתבע לעורך דין X ואשר הגיע אל התובע, נכנס תחת המונח "פרסום". 3. נטל ההוכחה בדבר ההגנות מוטל על כתפי הנתבע, משהוכח כי דברי הנתבע הינם בבחינת לשון הרע. הגנות תום הלב. הגנת סעיף 15 לחוק תקום במקרים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים, ראשית על הנתבע להראות כי משלוח המכתב נעשה בתום לב ושנית עליו להראות כי משלוח המכתב נכנס לגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15. הכרעת בית המשפט בשאלה, האם מתקיימות הנסיבות המצויות בסעיף זה הינה שאלה אובייקטיבית, ואין חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם בדבר התקיימות הנסיבות (ראה ע"א 292/57, 298 סנדרס נ' לוי - אולמן וערעור שכנגד, פ"ד י"ג 787, 795, 800). לצד דרישת תום הלב המצויה בסעיף 15 לחוק עומדות החזקות שבסעיף 16 לחוק הקובעות כללים ראיתים, אליהם אתייחס בהמשך. טוען הנתבע כי משלוח המכתב לעורך דין X נעשה בתום לב על מנת להגן על עניין אישי כשר שלו ועל כן קמה לו - לטענתו - הגנה המצויה בסעיף 15 (3) לחוק. פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר. סעיף 15 (3) לחוק קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: "(3) הפרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר." ראוי לציין כי האינטרס עליו מדבר הסעיף, אינו כל אינטרס, אלא רק אינטרס המקיים את התנאים המצויים בו. על מנת שתקום לנתבע הגנת סעיף 15 (3), עליו להוכיח ארבע תנאים מצטברים; ראשית עליו להוכיח כי מדובר בעניין אישי כשר, אשר הגנתו הצדיקה את שליחת המכתב. שנית עליו להראות כי תוכן המכתב אכן נועד להגן על אותו עניין, שלישית עליו להראות כי המכתב הופנה רק לאנשים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף ורביעית עליו להראות כי הפרסום נעשה בתום לב. עניין אישי כשר. כאמור, מציין הנתבע כי משלוח המכתב נעשה על מנת להגן על עניין אישי כשר שלו. לטענתו, הוא התכוון במכתב להביא לידיעת עורך דין X את העובדה כי התובע אינו מיצגו יותר. גם אם אניח שעובדת ביטול ייצוגו של הנתבע על ידי התובע מהווה עניין אישי כשר, לא מצאתי לאמר כי בכתיבת המילים "הנוכלים הצעירים" יש משום הצדקה לפרסום. הנתבע יכול היה להבהיר במכתב כי פיטר את התובע מלייצגו אך בלשון ראויה יותר, מבלי לגנות את התובע ולכנותו בכינויים עולבים מרחיקי לכת. תוכנו של הפרסום. תנאי שני לתחולת הגנת סעיף 15 (3) שהאמור במכתבו של הנתבע לא יעבור את השיעור המספיק על פי ההגיון מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו (ראה ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה' 1145, 1162, ע"א 5653 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', תק - על 2001 (3) 399). לעניין זה ראוי לציין כי כתיבת ה... "הנוכלים הצעירים" במכתבו של התובע איננה רלבנטית להגנת העניין האישי והכשר וכי עברה היא את עקרון המידתיות. תפוצתו של הפרסום. תנאי שלישי לתחולת ההגנה הוא, שהפרסום חייב להיות מופנה רק לאותם אנשים, שהפרסום אליהם ישרת את עניינו הכשר של המפרסם (ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה' 1145, 1168 ), קרי תפוצת הפרסום מוגבלת. בעניין שבפנינו, אכן מכתבו של הנתבע היה מיועד לעורך דין X בלבד. די באמור לעיל כדי להשמיט את הקרקע מהגנת הנתבע על פי סעיף 15 (3) לחוק. הבעת דעה על כפוף. "סעיף 15 (7) לחוק קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו. (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע , מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור." ספק אם ביחסים לקוח - פרקליט מהווה הלקוח "ממונה" על עורך הדין כמשמעות המונח בסעיף 15 (7) לחוק. אולם גם בהנחה שהתקיימו יחסי כפיפות כאמור, הבעת הדעה המצויה בהגנה הנ"ל חייבת להיות מוצדקת במסגרת מערכת היחסים של ממונה - כפוף שבין המפרסם לנפגע. בנוסף ניתן ללמוד מלשון הסעיף כי ההגנה הנ"ל לא חלה באם בזמן הפרסום לא נתקיימו בין הנתבע לתובע יחסי ממונה - כפוף, נראה כי בשעה שפרסם הנתבע את המכתב הוא כבר פיטר את התובע מיצוג ועל כן לא היו בינו לבין התובע יחסי ממונה - כפוף. לשאלה האם משלוח המכתב אל עורך דין X היה מוצדק מכוח היחסים שבין המפרסם לנפגע, נראה כי גם אם רצה הנתבע להביא לידיעת עורך דין X דבר הפסקת ייצוגו על ידי התובע, פרסום הדברים אותם כתב במכתב אינם מוצדקים. די באמור לעיל כדי לדחות את הגנת הנתבע גם לפי סעיף 15 (7) לחוק. למעלה מן הצורך יובהר כי גם בהנחה שהנתבע היה עובר את משוכת איזה מחלופות סעיף 15 לחוק, לא הוכיח הוא כי התקיים תנאי תום הלב הדרוש להחלת סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. תום הלב שבסעיף 15 רישא. בבחינת סוגיה זו על בית המשפט לשאול האם ווידא הנתבע כי הדברים שכתב במכתבו אכן נכונים (ראה ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ' (1), 210, 216 - 217). הנתבע כתב במכתב כי התובע הינו נוכל וכי עשה "פאשלות" ופגע בנתבע קשות. הנתבע בתצהיריו טען כי כתיבת המכתב נעשתה בסערת רגשות ושהתובע עשה עבודה בלתי מקצועית בעניינו. כשהתבקש לתת דוגמא שמתייחסת למעשה נוכלות ענה כי לא התכוון וביקש להתנצל. לפיכך עולה כי הנתבע לא בדק ולא אימת את אשר כתב במכתב, וכי אין לו בטחון מלא באשר ל"עובדות" אשר פורסמו על ידו. זאת ועוד, בסעיף 16 לחוק נקבעות שתי חזקות, הראשונה מתייחסת לקיומו של תום הלב (סעיף 16 (א) לחוק), ואילו השניה מתייחסת לחוסר תום לב (סעיף 16 (ב) לחוק). יודגש כי חזקות אלו אינן חלוטות והנתבע רשאי להביא ראיות על מנת לסתרן. "16(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15." בענייננו, לא קמה לנתבע החזקה המעוגנת בסעיף 16 (א) לחוק ולעומת זאת החזקות שליליות המצויות בסעיף 16 (ב) פועלות כנגד הנתבע. באשר לחלופה הראשונה, לא כל העובדות שהובאו במכתב הוכחו כנכונות, באשר לחלופה השניה של הסעיף לא ננקטו על ידי הנתבע אמצעים לברור השאלה האם יש אמת בדברי הפרסום, באשר לחלופה השלישית של הסעיף, כפי שכבר ציינתי לעיל, נראה כי בפרסום מילות הגנאי,פגע הנתבע בתובע מעבר למידה הסבירה והראויה. הנתבע לא הצליח לסתור את החזקה השלילית העומדת נגדו לפי סעיף 16 (ב) לחוק בדבר העדר תום לב. הנזק. הנתבע בטיעוניו טוען כי לא הוכח על ידי התובע נזק כלשהו. המחוקק בסעיף 7 א' לחוק קבע כי ניתן לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בגין עוולת פרסום לשון הרע גם אם לא הוכח נזק: "מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו", רע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו- 2 אח' תק - על 2001 (3), 489, עמ' 497). ת"א 2313/00 בענין פרופ' משה צימרמן נ' ידיעות תקשורות בע"מ שאליו הפנה הנתבע נבחנת שאלת הנזק בכל הקשור לסעיף 1 לחוק, ועל כן לדיון זה אין מקום לענין שאלת תביעת שיעור הנזק מכוח סעיף 7 א' לחוק. בדברים שנכתבו על ידי הנתבע יש משום השמצה ופגיעה בשמו של התובע ובמקצועו של התובע אך יחד עם זאת תפוצתו של המכתב היתה מצומצמת מאוד,משכך, ניתן להניח כי הנזק שנגרם לתובע הינו קטן ועל כן הפיצוי שיקבע לזכותו יהא נמוך גם כן. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל ובצרוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לקוחותעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה