##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע: מר _________ ת.ז. _________, תושב _________, _________. 2. הנתבעת 1: מדינת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי). 3. הנתבעת 2: משטרת ישראל, יחידת _________. 4. הנתבע 3: מפקד מחוז תל אביב במשטרה, בתוקף תפקידו ובאופן אישי. 5. הנתבע 4: מפקד יחידת הצח"מ (צוות חקירה מיוחד) במשטרה, בתוקף תפקידו ובאופן אישי. 6. הנתבע 5: פקד _________ במשטרה, בתוקף תפקידו ובאופן אישי. 7. הנתבע 6: רס"ל _________ במשטרה, בתוקף תפקידו ובאופן אישי. ## ב. הסעד המבוקש ## 8. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצויים בסך של 50,000 ₪ בגין נזק חברתי אישי, פגיעה תדמיתית בקרב חבריו ומשפחתו, עוגמת נפש וחרדה, אשר נגרמו לו כתוצאה ממעשי הנתבעים כמפורט בכתב תביעה זה. 9. כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבעים לפצות את התובע בגין כל נזק נוסף שיימצא לנכון, לרבות נזקים עתידיים, ככל שיתגלו, וזאת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד. 10. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 11. בתקופה שבין יוני 1998 לדצמבר 1999, התרחשו בגוש דן מעשי אונס סדרתיים אכזריים, אשר יצרו אווירת פחד וחרדה בקרב הציבור, ובמיוחד בקרב נשים. 12. המשטרה, במסגרת חקירתה לאיתור "האנס הסדרתי", אספה מידע רב ובנתה פרופיל חלקי של החשוד, שכלל בין היתר, את העובדה כי האנס נהג לחבוש כובע מצחייה. 13. ביום 5/1/99, התקבלה במשטרה הודעה אנונימית אודות התובע, אשר כללה פרטים אינטימיים על אורחות חייו, הרגליו והעדפותיו המיניות, וכן צוין כי הוא נוהג ללכת עם כובעים. 14. על בסיס הודעה אנונימית זו, ועל אף שלא היה לתובע כל עבר פלילי, הגיע צוות משטרתי לבית התובע, השאיר לו זימון לתחנת המשטרה, ללא פירוט סיבת הזימון. 15. ביום 6/1/00, התייצב התובע בתחנת המשטרה, שם תושאל במשך כ-45 דקות על ידי חוקרים בלבוש אזרחי, נשאל שאלות מביכות ובלתי רלוונטיות לאירועי האונס, ונלקחו ממנו טביעות אצבע ודגימת רוק, לכאורה בהסכמתו. 16. התובע חתם על טופס "הסכמה ללקיחת דגימות רוק" תחת לחץ, ללא הסבר מספק וללא שהוזהר כחשוד, כאשר לקיחת הדגימות הוצגה לו כ"נוהל" מחייב. 17. לאחר מעצרו של בני סלע, "האנס הסדרתי" האמיתי, דרש התובע שוב ושוב להשמיד את הדגימות ולהסיר את שמו מרישומי המשטרה, אך המשטרה סירבה בתחילה. 18. רק למעלה משנה לאחר מכן, ולאחר דרישות חוזרות ונשנות, הודע לתובע כי דגימת הד.נ.א. הושמדה וכי רישום טביעות אצבעותיו אינו קיים עוד במאגר. 19. עילת התביעה נולדה עם זימונו של התובע למשטרה, עיכובו, תשאולו, נטילת הדגימות וטביעות האצבע ממנו ושמירתן במאגרי המשטרה, פעולות שבוצעו בניגוד לדין וגרמו לתובע נזקים חמורים. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 20. עניינה של תביעה זו הוא סכסוך אזרחי לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע על ידי הנתבעים. 21. סכום התביעה, העומד על 50,000 ₪, מקנה סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בתביעה זו. 22. מקום מגוריו של התובע, _________, _________, ומקום התרחשות האירועים המהווים את עילת התביעה, בתחנת משטרה ב_________, מקנים סמכות מקומית לבית משפט נכבד זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## עיכוב שלא כדין וללא חשד סביר ## 23. הנתבעים עיכבו את התובע בתחנת המשטרה ללא סמכות חוקית, שכן הזימון שהושאר בביתו התבסס על מידע אנונימי וכללי, אשר לא יצר "חשד סביר" כנדרש בסעיף 67(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. 24. העובדה היחידה הרלוונטית בהודעה האנונימית, לפיה התובע חובש כובע מצחייה, אינה יכולה להוות בסיס לחשד סביר, ועל כן, כל פעולות המשטרה שבאו בעקבות זימון זה, לרבות התשאול ולקיחת הדגימות, בוצעו שלא כדין. 25. התנהלות הנתבעים, אשר סמכו על התובע שיציית לזימון ללא כל איום או אכיפה מיידית, מעידה כי גם לשיטתם לא היה קיים חשד סביר ממשי, שכן במקרה של חשד אמיתי לאנס סדרתי, המשטרה הייתה נוקטת בצעדים אגרסיביים יותר. 26. הנתבעים הפרו את חובתם לערוך דיווחי עיכוב בחתימת התובע, תוך מתן אפשרות לתובע להגיב וליישם הערותיו על גבי הדו"ח, ובכך הפרו את הוראות סעיף 74 לחוק המעצרים ואת הוראה חקוקה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. 27. העיכוב שלא כדין, ללא חשד סביר וללא עריכת דו"ח עיכוב כנדרש, מהווה פגיעה חמורה בזכויות היסוד של התובע לחירות ולשלמות הגוף, ומקים עילת תביעה בנזיקין. ## נטילת דגימות וטביעות אצבע שלא כדין ## 28. נטילת דגימות הרוק וטביעות האצבע מהתובע בוצעה שלא כדין, שכן התובע לא היה בבחינת "חשוד" על פי חוק, ולא התקיימו התנאים הנדרשים לביצוע חיפוש בגופו או ללקיחת דגימות ממנו. 29. הסכמתו של התובע לנטילת הדגימות, כפי שנטען על ידי הנתבעים, לא הייתה הסכמה אמיתית וחופשית, אלא ניתנה תחת כפייה ולחץ, במירמה ובהצגת מצג שווא, כאשר לקיחת הדגימות הוצגה כ"נוהל" מחייב. 30. הנתבעים 4 ו-5 לא קיבלו אישור מיוחד לנטילת הדגימות, ולא ניתנה לתובע אפשרות להשמיע נימוקים לסירוב, כנדרש על פי סעיף 3(ג) ו-(ד) לחוק החיפוש, ובכך פעלו בניגוד להוראות החוק. 31. נטילת הדגימות בכוח, או תחת איום בכוח, מהווה עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין, ואין בנסיבות המקרה כדי להקים לנתבעים הגנה כלשהי לפי סעיף 24 לפקודה זו. 32. גם אם הייתה קיימת סמכות לבקש דגימות מאדם שאינו חשוד, הרי שסמכות זו מותנית בהסכמה בכתב, ובהיעדר הסכמה אמיתית וחופשית, כפי שהוכח במקרה זה, נטילת הדגימות הייתה בלתי חוקית. ## פגיעה בפרטיות ובכבוד האדם ## 33. שמירת תוצאות הדגימות וטביעות האצבע במאגרי המשטרה, גם לאחר שהתברר כי התובע אינו האנס הסדרתי, מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו של התובע, כהגדרתה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. 34. הפגיעה בפרטיות יצרה עוולה אזרחית המקנה לתובע עילת תביעה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, שכן המידע האישי והרגיש נשמר במאגרים ללא הצדקה חוקית או עניינית. 35. מעשיהם של הנתבעים, לרבות הזימון, התשאול המביך, נטילת הדגימות ושמירתן, היוו הפרה בוטה של זכויותיו החוקתיות של התובע לכבוד האדם ולחירותו, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 36. הפגיעה בגסות וללא הצדקה באוטונומיה של התובע, בזכותו לשלמות הגוף ובכבודו, מהווה עוולה נזיקית של רשלנות, שכן הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי אזרחים תמימים. 37. התנהלות הנתבעים גרמה לתובע תחושת השפלה, איום מתמיד ופגיעה בביטחונו העצמי, והדביקה בו סטיגמה של עבריין, גם אם לא פורסם הדבר ברבים, וזאת בניגוד לזכותו לכבוד ולשם טוב. ## רשלנות והפרת חובת זהירות ## 38. הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליהם מכוח סעיף 36 לפקודת הנזיקין, בכך שלא הפעילו את סמכויותיהם בתבונה, במיומנות ובסבירות הנדרשת בנסיבות העניין. 39. המשטרה, כרשות ציבורית, מחויבת לנקוט באמצעי זהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, וזאת מתוך מגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע המשימה. 40. הנתבעים התרשלו בכך שהסתמכו על הודעה אנונימית וכללית, ללא בדיקה מעמיקה מספקת, וזימנו את התובע לחקירה מבלי שהיה קיים חשד סביר אמיתי הקושר אותו למעשי האונס. 41. התשאול שבוצע לתובע, אשר כלל שאלות מביכות ובלתי רלוונטיות לאירועי האונס, והעובדה שלא נשאלה אף שאלה מהותית הקשורה לעבירות, מעידה על רשלנות בניהול החקירה ועל חוסר מקצועיות. 42. הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו להשמיד את הדגימות וטביעות האצבע באופן מיידי לאחר מעצרו של האנס האמיתי, ובכך המשיכו לפגוע בפרטיותו ובכבודו של התובע ללא כל הצדקה. ## תקיפה ## 43. נטילת דגימות הרוק וטביעות האצבע מהתובע, ללא הסכמה אמיתית וחופשית, מהווה מעשה תקיפה פיזית, שכן בוצעה פגיעה בגופו של התובע בניגוד לרצונו. 44. התובע נדרש לחתום על טופס ההסכמה כשהוא ניצב מול שני חוקרי משטרה העוסקים בפשעים חמורים, נתון בחרדה, בתוך תחנת המשטרה, ללא שהות לשקול את צעדיו, כאשר לקיחת הדגימות הוצגה כנוהל מחייב. 45. בנסיבות אלו, לא ניתן לראות בחתימתו של התובע הסכמה מדעת וחופשית, ועל כן, כל מגע פיזי שנעשה בגופו לצורך לקיחת הדגימות מהווה תקיפה. 46. הנתבעים לא יכולים לטעון להגנת "הסכמה מדעת" כאשר ההסכמה הושגה בדרך של הטעיה, לחץ וכפייה, ובכך הם אחראים לעוולת התקיפה. 47. עוולת התקיפה, כשלעצמה, מקנה לתובע זכות לפיצויים בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו לו, לרבות עוגמת נפש, השפלה ופגיעה באוטונומיה. ## הפרת חובה חקוקה ## 48. הנתבעים הפרו שורה של חובות חקוקות, לרבות הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), חוק החיפוש, ופקודת הנזיקין, ובכך הקימו לתובע עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה. 49. הפרת החובה לערוך דיווחי עיכוב כנדרש בסעיף 74 לחוק המעצרים, מהווה הפרה של חובה חקוקה שנועדה להגן על זכויותיו של האדם המעוכב. 50. נטילת דגימות ללא הסכמה אמיתית וללא אישור מיוחד, בניגוד לסעיף 3 לחוק החיפוש, מהווה הפרה של חובה חקוקה שנועדה להגן על שלמות הגוף והפרטיות. 51. שמירת הדגימות וטביעות האצבע במאגרי המשטרה, בניגוד לדין וללא הצדקה, מהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות, ובכך הפרה של חובה חקוקה. 52. כל אחת מהפרות החובות החקוקות הללו, כשלעצמה, וכמכלול, גרמה לתובע נזקים, ועל כן הנתבעים אחראים לפצותו בגינם. ## נזק חברתי ותדמיתי ## 53. התנהלות הנתבעים, אשר זימנו את התובע לחקירה בחשד לאונס סדרתי, גרמה לו לנזק חברתי ותדמיתי חמור בקרב חבריו ומשפחתו, גם אם לא פורסם הדבר באופן רשמי. 54. עצם הזימון למשטרה בחשד לעבירה כה חמורה, והעובדה שנלקחו ממנו דגימות, יצרה סטיגמה שלילית כלפיו, אשר פגעה במעמדו החברתי ובתחושת השייכות שלו. 55. התובע חש השפלה עמוקה ופגיעה בכבודו, כאשר נאלץ להתמודד עם החשד המוטל עליו, גם אם לא הוגש נגדו כתב אישום, והדבר השפיע על יחסיו עם סביבתו הקרובה. 56. הפגיעה התדמיתית והחברתית אינה נזק ממוני קל לכימות, אך היא נזק אמיתי ומוכח, אשר פגע באיכות חייו של התובע וביכולתו לנהל חיים תקינים ללא צל של חשד. 57. גם אם המשטרה שמרה על דיסקרטיות מטעמה, הרי שהעובדה שהתובע עצמו ידע על החשד, וייתכן שגם סביבתו הקרובה, יצרה נזק תדמיתי בלתי הפיך. ## עוגמת נפש וחרדה ## 58. התובע חווה עוגמת נפש רבה וחרדה עמוקה כתוצאה מהזימון למשטרה, התשאול המביך, נטילת הדגימות והחשד שרבץ עליו, גם אם לזמן קצר. 59. החוויה הטראומטית של להיות חשוד באונס סדרתי, גם אם החשד התברר כטעות, הותירה בתובע צלקות נפשיות ופגעה בשלוותו ובביטחונו האישי. 60. החרדה מפני השלכות החקירה, החשש מפני פרסום שמו והפגיעה בשמו הטוב, והתחושה של חוסר אונים מול המערכת המשטרתית, גרמו לתובע סבל נפשי רב. 61. עוגמת הנפש והחרדה אינן נזקים פיזיים, אך הן נזקים מוכרים בדין, אשר בתי המשפט פוסקים בגינם פיצויים, במיוחד כאשר נגרמו כתוצאה מפעולות בלתי חוקיות של רשויות המדינה. 62. הסבל הנפשי שחווה התובע, כפי שתואר בתצהירו, הוא ממשי ומוכח, ועל כן הוא זכאי לפיצוי הולם בגין ראש נזק זה. ## חוסר תום לב ושיקולים זרים ## 63. התנהלות הנתבעים, אשר נקטו בשרשרת פעולות סתמיות מטעמים זרים, שכל עניינם היה יחסי ציבור ורצון להציג פעילות נמרצת ללכידת האנס, מהווה חוסר תום לב. 64. הנתבעים לא פעלו מתוך חשד סביר אמיתי כלפי התובע, אלא מתוך רצון "לסמן וי" על בדיקת כל כיוון חקירה אפשרי, גם אם היה מבוסס על מידע קלוש ובלתי רלוונטי. 65. העובדה שהתובע לא נשאל אף שאלה רלוונטית הקשורה לאירועי האונס במהלך התשאול, מחזקת את הטענה כי הזימון והתשאול לא נועדו לברר חשד אמיתי, אלא לצרכים אחרים. 66. הנתבעים ניצלו את מעמדם ואת סמכויותיהם לרעה, ובכך פגעו בזכויותיו של התובע שלא כדין, מתוך שיקולים שאינם ענייניים ואינם קשורים לחקירה אמיתית. 67. חוסר תום הלב של הנתבעים בא לידי ביטוי גם בסירובם הראשוני להשמיד את הדגימות, ובכך המשיכו לפגוע בתובע ללא כל הצדקה עניינית. ## אי-הוכחת נזק ושיעורו ## 68. בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, התובע הציג בתצהירו תיאור מפורט של הנזקים שנגרמו לו, לרבות פגיעה חברתית, תדמיתית, עוגמת נפש וחרדה, וזאת בהתאם לנטל המוטל עליו. 69. נזקים לא ממוניים, כגון עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב, אינם ניתנים לכימות מדויק, ועל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהעריך את שיעורם בהתאם לנסיבות המקרה. 70. התובע תיאר את תחושותיו הסובייקטיביות ואת השפעת האירועים על חייו, ודי בכך כדי להקים תשתית עובדתית להערכת הנזק, גם ללא חוות דעת מומחה. 71. הפסיקה הכירה בכך שגם בהיעדר ראיות מדויקות לשיעור הנזק, בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים על דרך האומדנא, במיוחד כאשר מדובר בנזקים לא ממוניים. 72. דחיית התביעה על הסף בטענה של אי-הוכחת נזק ושיעורו, כאשר מדובר בנזקים שקשה להוכיחם באופן כמותי, מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכותו של התובע לקבל סעד. ## אחריות אישית של מפקדים ושוטרים ## 73. הנתבעים 3, 4, 5 ו-6, בתוקף תפקידם ובאופן אישי, אחראים למעשים ולמחדלים שגרמו לנזקי התובע, שכן הם היו מעורבים באופן ישיר או עקיף בקבלת ההחלטות ובביצוע הפעולות. 74. מפקד מחוז תל אביב ומפקד הצח"מ, כמי שאחראים על ניהול החקירה ועל פעילות השוטרים תחת פיקודם, נושאים באחריות שילוחית ואישית למעשים שבוצעו שלא כדין. 75. הפקד והרס"ל שהיו מעורבים בתשאול ובלקיחת הדגימות, פעלו בניגוד לדין וללא סמכות, ועל כן הם נושאים באחריות אישית למעשיהם, לרבות עוולת התקיפה והפרת חובות חקוקות. 76. אין להסתפק באחריות המדינה בלבד, שכן הטלת אחריות אישית על מפקדים ושוטרים תורמת להגברת האחריותיות ולמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד. 77. אחריותם האישית של הנתבעים נובעת מהפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם, מפעולה בחוסר סמכות ומפגיעה בזכויות יסוד של התובע, ועל כן יש לחייבם בפיצויים. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין:## מונחת בפני תביעה שהגיש ______ [יקרא להלן: "התובע"], נגד מדינת ישראל [פמת"א-אזרחי],; משטרת ישראל; מפקד מחוז ת"א;מפקד הצח"מ; פקד ורס"ל במשטרה. [להלן: "הנתבעת"]. התביעה היא לפיצוי התובע בסך של 50,000 ₪ בגין נזק חברתי אישי, תדמיתי בקרב חבריו ומשפחתו; עוגמת נפש וחרדה. לנוכח הסכמת הצדדים, פסק דיני זה ניתן על סמך כתבי בית דין, ראיות וסיכומים ללא חקירות. להלן, בקצירת האומר עובדות הצריכות לענין; בפתחו של ענין, יצויין כי העובדות המהוות רקע לתביעה נלמדות מכתבי בי דין ותצהירי עדות ראשית שהוצגו מטעם הנתבעים. מדובר בעובדות שהן רק בידיעת הנתבעים ומטבע הדברים אינם בידיעתו האישית של התובע. ככל שמעיד התובע, על העובדות ששימשו רקע לאירוע נשוא תביעתו, עדותו, אינה קבילה, שכן, היא בבחינת עדות סברה ו/או עדות שמיעה. כדי לסתור טענות שבתחום ידיעתה של המשטרה, התובע לא הציג חוות דעת מטעמו של מומחה או איש מקצוע. בתקופה שבין יוני 1998 ועד דצמבר 1999, הסתובב חופשי מי שכונה: "האנס הסדרתי". לימים, נתפס בני סלע [להלן : "האנס"], הואשם והורשע בביצוע מעשי אינוס אכזריים. [כתב אישום נספח א' לכתב התביעה]. במהלך התקופה שקדמה לתפיסתו של ה"אנס הסדרתי" הילכה בארץ, ובמיוחד בגוש דן, אווירת איימים בקרב נשים. מתוך רצון להגן על הציבור, לתפוס את האנס מהר ככל האפשר, הפעילה המשטרה אמצעי חקירה מגוונים ואספה אינפורמציה. במשטרה נתקבל ונאסף מידע לגבי האנס האלמוני. נחקרו ותושאלו מאות אנשים שלגביהם עלה חשד [סעיף 18 ת.ע.ר. בן שלום]. הצטברו סממנים שונים, לבניית פרופיל האנס, שלא גולו בציבור ובעיתונות והיוו עילה לחקירת חשודים שתאמו לחלק מהסממנים. אחד הסממנים היה חבישת כובע מצחייה. בניית הפרופיל נתקלה בקושי ממשי ואמיתי, לאור העובדה שבני סלע דאג להשתמש באמצעים שונים ובשיטות שונות, ביניהם, חבישת כובע, כדי שלא יזוהה על ידי קורבנותיו. המשטרה מכחישה מכל וכל טענת התובע שהוא זומן לחקירה לתחנת המשטרה אך ורק בשל כך שחבש כובע מצחייה. לטענת המשטרה, שכאמור, לא נסתרה והיא העומדת בבסיס החלטה זו, התובע זומן לחקירה ונחקר במשטרה בשל תוכנו של מידע שנתקבל לגביו ואשר לפיו היתה קיימת, בין השאר, התאמה אפשרית לכאורה, בין התובע ובין שיטת האינוס. ביום 5/1/99 התקבלה במשטרה הודעה אנונימית אודות התובע. ההודעה היא חלק מחומר החקירה בתיק הפלילי. במהלך החקירה, המשטרה נמנעה מלחשוף את ההודעה בהיותה מידע חסוי, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. ההודעה צורפה לת.ע.ר של התובע [נספח א'], וזו לשונה: "_______לא _____גר עם הוריו ברח'...נוהג ללכת עם כובעים, נוהג להתמרח במישחות, ומתחיל עם תיירות, אוהב ללכת לזונות ולעשות זאת בלי קונדום, אוהב בעיקר תיירות 170-175 ס"מ, מסתובב בערבים באזור אכסניית בי דן, יתכן ואוהב לקיים יחסי מין רגילים מאחור". ככל שמעיד ראש מחלק תשאול ביחידה המרכזית במשטרה, יגאל בן שלום: "המידע כלל תיאור אודות אורחות חייו של התובע, שמו המלא, שמות הוריו, וכתובת מגוריו המדוייקת, הרגליו, העדפותיו המיניות, אופן קיום יחסי מין, וכן פירוט סגנון לבושו. מקומות בילוי מועדפים, העדפות לגבי בחורות", לאור ניסיונו של בן שלום, "ידיעה כזו הגדושה בפרטים אינטימיים הינה בד"כ של אדם הקרוב לחשוד ולפיכך, מידע כזה זוכה למהימנות גבוהה...בדיקה העלתה שאין לתובע עבר פלילי". [סעיף 11;12 לת.ע.ר.]. הפרטים שנמסרו בהודעה תאמו לפרופיל שהיה ידוע למשטרה אודות האנס. התאמת הפרטים שנמסרו בצירוף לאורח חייו הלא שיגרתי של התובע, העלו חשד שהתובע עלול להיות האנס הסדרתי. [סעיף 15 ת.ע.ר]. צוות משטרתי הגיע לבית התובע, לא מצא אותו בביתו, והשאיר לו זימון לתחנת המשטרה, ללא פרטים כלשהם לסיבת הזימון ותוך ציון מספר טלפון שמאפשר תיאום מועד אחר. [הזימון, והמזכר נ/ג,נ/ד סעיף 16 ת.ע.ר]. ביום 6/1/00 בבוקר, התובע התייצב בתחנת המשטרה. התובע נשאל מספר שאלות באחד מחדרי החקירה במשך כ- 45 דקות. כמו רבים מהנחקרים האחרים, התבקש גם התובע להשאיר טביעות אצבעות וטיפת רוק, לביצוע בדיקת ד.נ.א. הבדיקה היא אמצעי אובייקטיבי מדעי פשוט וקל לא חודרני ולא כואב, שנועד לחזק או לשלול חשד קיים. [סעיף 17-20 ת.ע.ר]. התובע בתצהירו שולל במפורט, אפשרות התאמה בינו לבין האנס הסדרתי ו/או הסממנים ו/או הפרטים שהיו בידי המשטרה, ו/או קשר כלשהו בינו לבין ההודעה לבין האונס שנחקר. התובע מתאר את מהלך תשאולו במשטרה כדלקמן: שרובו ככולו מקובל עלי תאור הסיטואציה במשטרה כפי שהובא מפי התובע. התובע התייצב במשטרה למחרת היום שזומן בהזמנה שהשאירו השוטרים בבית הוריו. הוא מסר הזימון, תעודת זיהוי. שני שוטרים, שהיו בלבוש אזרחי, לא הזדהו בפניו. בדרכם לחדר חקירות, קרא מישהו לשוטר, "ההוא נמוך, זה גבוה". בחדר חקירות הוא נשאל באשר למראהו החיצוני ולכובעו, הציג את הכובע, נשאל לגבי מקורות פרנסתו, והאם הוא הומוסקסואל ונמשך לקטינים. בנוכחותו לא מולא כל מסמך שהוא, לא נאמר לו שהוא חשוד בעבירה כלשהי והוא לא הוזהר. בתשובה לשאלותיו, באשר לסיבת זימונו ולשאלות המוזכרות והאם זה קשור לחקירת האנס הסדרתי ולעובדה שהוא, התובע, חובש כובע, אישר החוקר יוסי כי אכן הוא זומן בעקבות מידע כזה. התובע גם מתאר את הנסיבות בהן התבקש ליתן את הדגימות. כדלקמן: בתום השאלות אמרו לי השואלים "לפני שאתה הולך אתה צריך להשאיר מספר דגימות". לא ניתן לו כל הסבר. לשאלתו "מדוע" נענה "כי זה הנוהל", "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לפחד". הוא נלקח לדוכן, שם מסר תביעת אצבעות וחתם ע"ג טופס מתאים. נשאר במסדרון ואח"כ שב אחד השואלים עם מבחנה ומטוש. הוא נדרש לחתום על טופס, ללא שניתן לו הסבר כלשהו, כשהוא ניצב מול שני חוקרי משטרה שעוסקים בפשעים חמורים, בהיותו נתון בחרדה, בתוך המשטרה, ללא שהות לשקול, כשלקיחת הדגימות הוצגה כנוהל מחייב. הטופס שחתם עליו התובע הוא טופס מזכר שבנדון "דו"ח הסכמה ללקיחת דגימות רוק", סימוכין: "אני ....מסכים מרצוני הטוב והחופשי לתת למשטרת ישראל דגימת רוק לצורכי חקירה ועל כך אני חתמתי....". [להלן: "ההסכמה"]. לשיטת התובע, למרות שהוא לא היה בבחינת חשוד, לאחר שהתובע חתם, נלקחה דגימת רוק מחלל פיו באמצעות המטוש. הא ותו לא!! כבר בפתחם של דברים, לאור העובדות, כפי שהן הועלו על ידי המשטרה וכאמור מקובלות עלי, התובע כן היה בבחינת "חשוד"! לאחר שנעצר בני סלע, במכתב מיום 27/12/94 [נספח ד' לת.ע.ר. תובע], שב ודרש התובע להשמיד את הדגימות ולהסיר את שמו מרישומי המשטרה. המשטרה השיבה שהדגימות תשארנה במאגר ולא יעשה בהן שימוש כל עוד לא תהיה מעורבות פלילית בעתיד מצד התובע. בתצהירו מפרט התובע מהלך השתלשלות דרישותיו, החוזרות ונישנות, לרשויות שונות להשמיד הדגימות ושמו ממאגרי המשטרה, שכוללים גם פרטי עבריינים. לטענתו, החזקת הדגימות הסבה לו נזק. למעלה משנה לאחר מכן ובטרם הסתיים משפטו של סלע, הודע לתובע שדגימת הד.נ.א. הושמדה. במאגר רישומי המשטרה לא קיים עוד רישום טביעת אצבעותיו. לטענת התובע, בקליפת אגוז, לא היתה הצדקה לזימון שלו למשטרה. בהודעה לא היה מידע רלוונטי שהתובע עלול להיות האנס הסידרתי, באופן שהצדיק בדיקה. התנהלות הנתבעת, בכל הקשור לזימון התובע למשטרה, מצביעה כי לא היה לה כל חשד ולו הקל שבקלים שמדובר באנס הסדרתי שאחרת, מדוע סמכה הנתבעת על התובע שיציית לזימון?! גם התנהלות הנתבעת במהלך "התשאול" מצביעה על כך שלא היה לה כל חשד, שכן, התובע לא נשאל אף שאלה רלוונטית הקשורה עם ארועי האונס. הנתבעת נקטה שרשרת פעולות סתמיות מטעמים זרים שכל עניינם היה יחסי ציבור. נטילת הדגימות והטביעות מהתובע היתה שלא כדין, לנוכח העובדה שהתובע לא היה חשוד על פי חוק. לא התקיימו התנאים לביצוע חיפוש, בהעדר הסכמת התובע, שכן, הסכמתו כביכול לנטילת הדגימות והטביעות לאו הסכמה היא. שמירת הדגימות והטביעות אף היא בניגוד לחוק המפורש. זימון התובע ללא כל חשד, תישאולו, נטילת הדגימות וטביעות האצבע, ושמירתן במאגר בניגוד לדין - כולם מעשים חמורים במיוחד. מכאן התביעה, בעילות של הפרת זכויות יסוד חוקתיות של התובע; הפרת חובה חקוקה; תקיפה; פגיעה בפרטיות. התובע תובע בגין הנזק - פגיעה בגסות וללא הצדקה באוטונומיה שלו; פגיעה בפרטיותו; נזק תדמיתו ועוגמת נפש. לשיטת התובע; הנתבעים עיכבו אותו בתחנת המשטרה, ללא סמכות, תוך הפרת החובות החקוקות כדלקמן: התובע זומן למשטרה ובכך למעשה עוכב, לפי סעיף67 [ב] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה -מעצרים] התשנ"ו - 1996 [להלן: "חוק המעצרים"], על סמך מידע שהתובע חובש כובע מצחייה עובדה שלשיטתו, לא יצרה "חשד סביר", [אפילו לא חשד סתם], החייב לעמוד בבסיס העיכוב. מרגע שעוכב התובע פעלו הנתבעים 3;4, בניגוד להוראות סעיף 74 לחוק בהפרת החובה לערוך דיווחי עיכוב, בחתימת התובע, תוך מתן אפשרות לתובע להגיב וליישם הערותיו על גבי הדו"ח. בכך הפרו את ההוראה החקוקה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 [להלן: "פקודת הנזיקין"]. הנתבעים 4;5 השיגו הסכמתו של התובע, לנטילת דגימות רוק וטביעת אצבעות, תוך כדי הפעלת כפייה ולחץ, במירמה ובהצגת מצג שווא וחוסר מתן אפשרות אמיתית לתובע להפעיל את שיקול דעתו ולכן, הסכמתו לא הסכמה היא. לשיטתו, נטילת הדגימות בבחינת חיפוש אשר נעשה שלא לפי הוראת סעיף 3 לחוק החיפוש. וממילא, הנתבעים 4 ו- 5 לא קיבלו אישור מיוחד, תוך מתן אפשרות לתובע להשמיע נימוקים לסירוב כנדרש עפ"י סעיף 3 [ג] ו- ד לחוק החיפוש. לפיכך, לשיטתו, נטילת הדגימות נעשתה בכוח ומהווה גם עוולת תקיפה, לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. בלי שיחולו הגנות סעיף 24 לפקודת הנזיקין. עוד לטענת התובע, שמירת תוצאות הדגימות מהווה פגיעה בפרטיותו, כהגדרתה בסעיף 2 [א] לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 היוצרת עוולה אזרחית ומקנה לתובע עילת תביעה לפי סעיף 4 לחוק הנ"ל. התובע טוען שמעשיהם של הנתבעים היוו הפרת זכויותיו החוקתיות האמורות והפרת זכותו הכללית לשלמות הגוף ולשמירת כבודו מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בכך שהנתבעים הפרו חובת הזהירות הנזיקית קמה לו הזכות לתרופת הפיצויים במסגרת עוולת הרשלנות הנזיקית. הנה כי כן, בלוז, הבסיס העובדתי לתביעת התובע הוא כדלקמן: זימונו למשטרה בהזמנה שהושארה במקום מגוריו של התובע, בבית הוריו, להתייצב בתחנת המשטרה, במועד מסוים, או במועד שיתאם. בתחנת המשטרה הוא תושאל בשאלות מביכות, ע"י חוקרי משטרה, בבגדים אזרחיים, במשך כ- 45 דקות. הוא נתבקש להשאיר טביעות אצבעות ודגימת רוק. הוא חתם על הסכמה לתת טביעות ודגימות, בלא שניתן לו הסבר ועל סמך מצג שווא. לאורך זמן, הרשויות סירבו להשמיד עקבות תישאולו. על סמך עובדות אלה טוען התובע שנגרם לו נזק אישי תדמיתי וחברי, בטחונו העצמי נפגע, תחושת השפלה ואיום תמידי מלווים אותו, הסטיגמות של עבריין דבקה בו ולא תרפה ממני. יאמר מיד עתה בפתחו של דיון - התובע לא הביא שום ראיה להרמת הנטל המוטל על כתפיו להוכיח נזק ושעורו. עדתו של התובע היא עדות יחיד, של בעל דין אינטרסנט, ועל כן, מכוח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, על בימ"ש להזהיר עצמו בזהירות מיוחדת ולנמק החלטתו. חשוב גם לציין שבהחלטה מיום 4/3/03, בתיק זה, הועמדו השאלות אשר במחלוקת לענין האחריות. עוד אני מוצאת להדגיש, בפתחו של דיון, שמתעודת עובד ציבור של רפ"ק נירה גלילי, עובדת המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, עולה כי, הדגימה שנלקחה מהתובע וכן רישומיי הפרופיל הקשורים אליה - אכן נמחקו. הפרופיל שנלקח מהתובע לא נשמר במאגר כלשהו ולא שימש להשוואה עם תיקים אחרים. לפי תעודת עובד ציבור של רפ"ק רחימה, ראש חוליית טביעות אצבעות, לא קיים ברישומי המשטרה במאגר ובמרשם הפלילי רישום טביעות אצבעות של התובע. אין מחלוקת כי בהיותו ברשות המשטרה, הדגימה והטביעות נשמרו בסודיות. לענין בו עסקינן, אני מוצאת טובים וישימים דברי נשיא בימ"ש העליון בפרשת יוסף [ע"פ 1767/94, פד"י נג [1] 505] שם נדחה ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי שדחה בקשתם של המערערים להורות למדינה לשלם להם פיצויים בשל מעצרם והוצאות הגנתם ונזק שנגרם להם במשפט. מכוח סעיף 80[א] לחוק העונשין תשל"ז - 1977 [להלן: "החוק"]. הבקשה לפיצויים היתה על בסיס העדר יסוד להאשמה, כאמור בסעיף 80 [א]' לחוק. המערערים הועמדו לדין ונעצרו עד תום ההליכים במשך 258 יום בגין האשמתם ברצח ושוד, בסופם של ההליכים המשפטיים הם זוכו מהאשמות שיוחסו להם. אין ספק שמדובר שם בפגיעה בזכויות הפרט קשה כבדת משקל בהרבה מזו שנפגע התובע דנן. נדונה שם הוראת סעיף 80 [א] לחוק הקובעת הוצאות הגנה מאוצר המדינה. נפסק שהתכלית המונחת ביסוד הוראה זו מאזנת בין כמה שיקולים נוגדים, הנאבקים על הבכורה, [ע"א 105/92 לפד"י מז [5] 189]. "השיקול הראשון" עניינו, זכויות היסוד של הנאשם. אין חולק כי עצם ההעמדה לדין מהווה פגיעה בחלק ניכר מזכויות היסוד של הפרט. פתיחת ההליך הפלילי פוגעת בפרטיותו של נאשם. [בג"צ 7256/95 פד"י נ [5] 1]. יש בה, לרוב, להביא לפגיעה בקניינו, ולעיתים אף פגיעה בחופש העיסוק שלו. "כמובן, לשם הגשמת מטרותיו של ההליך הפלילי, יש שצריך לפגוע בזכויות היסוד של הפרט. זוהי "דו הפרצופיות" של המשפט הפלילי, שעה שהוא נדרש לפגוע בזכותו של פרט אחד, לשם הגשמת זכותם של פרטים אחרים והציבור בכללותו...על כן, כל עוד הפגיעה בזכותו של הפרט אינה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש נחשבת הפגיעה למוצדקת...אינטרס הפרט ואינטרס הציבור מחייבים כי בנסיבות מסויימות תזכנה לפיצויי אותן הפגיעות בזכויות היסוד של הנאשם שזוכה, פגיעות שנגרמו עקב העמדתו לדין... בה בעת, עצם העובדה, שתחילתו של ההליך הפלילי הביאה לפגיעה בזכויות היסוד, ואחריתו של ההליך מניחה כי בנסיבות מסוימות אותן הפגיעות לא היו מוצדקות מהווה שיקול העומד ביסוד ההוראה הקיימת בסעיף 80 [א] לחוק...שיקול זה של הגנה על זכויות היסוד של הנאשם שהוא אינטרס של הכלל והפרט גם יחד, מקבל משנה תוקף לאור חקיקת חוקי היסוד, ובייחוד חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו... השיקול השני המונח בייסודו של סעיף 80 [א] לחוק, עניינו אינטרס הציבור, אכן נקודת המוצא הינה כי קיים אינטרס ציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין....מקום שבו הפרט מפר את כללי המשפט הפלילי המהותי המשקף את צרכי החברה המהוגנת להגן על הערכים החיונים לתפקודה התקין ולהתפתחותה...חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי בגין מעצרו או מאסרו, יכול שיבוא לריפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדתם של עבריינים לדין...הוצאה זו אינה רצויה... נקודת האיזון סעיף 80 [א] לחוק מהווה נקודת איזון בין שיקולים נוגדים אלה. מחד גיסא, מוכרת זכותו של נאשם שזוכה לפיצויים בגין מעצרו ומאסרו, וכן, להחזר הוצאות הגנתו. מאידך גיסא, זכות זו לפיצוי אינה מוחלטת. היא זכות יחסית. יחסיותה של הזכות מוצאת ביטוייה במאפיינים מספר...סעיף 80 [א] דורש כי תתקיימנה אחת משתי העילות האמורות בו, קרי, העדר יסוד להאשמה, או קיומן של "נסיבות מיוחדות"...הפיצוי מוגבל להוצאות ההגנה של הנאשם ופיצוי בשל מעצרו או מאסרו ואין הוא כולל נזקים אחרים שנגרמו לו כמו פגיעה בשמו הטוב... [ע"פ 277/78] או פיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל [ע"פ 586/78]... אכן זוהי נקודת האיזון בין האינטרסים השונים כפי שהיא עולה, מלשונו ומתכליתו של סעיף 80...". לעניינינו, ראוי לצטט גם מדברי כב' השופט גולדברג [ע"א 7826/96] פד"י נא [1] 481: "נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו מחייבים העמדתו לדין של מי שיש ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל יגונה לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם ייחשף בפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף, יצא זכאי בדין, הובא בחשבון מראש והינו בגדר סיכון מחושב, סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו, מכריע בימ"ש באשמתו או בחפותו של הנאשם. השלמת החברה עם סיכון כזה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה..." באותו ענין גם כן נדחה ערעורו של תובע שתבע פיצויים לאחר שהיה עצור במשך כשנתיים וזוכה ממשפט. כך גם פסק כב' השופט גולדברג [בע"פ 1703/96] פד"י נא [4] 708; 710, שקיבל את ערעורה של מתלוננת, על החלטת בימ"ש קמא, לחייבה בפיצויים, עפ"י סעיף 81 [א] לחוק העונשין לאחר שהמשיבים זוכו מאישום של אינוס, שהוגש נגדם עקב תלונתה. "מנגד עומד האינטרס הציבורי המחייב יצירת אקלים חברתי המעודד אזרחים לתרום חלקם לאכיפת החוק, כשחשיבותה של תלונה על מעשי עבירה הינה מכרעת לכך. מכך נגזר הצורך שלא להרתיע אנשים ישרים ושומרי חוק להתלונן במשטרה כל אימת שמתעורר חשד בליבם כי נעברה עבירה פלילית, ולמסור את גירסתם ללא חשש כי ינזקו עקב כך שמילאו את חובת האזרחית...". נכון שההתייחסות היא להוראת סעיף 80 [א] ואולם, ניתן להתייחס אל הוראה זו בבחינת קל וחומר, שאם במעצר חלים השיקולים האמורים, קל וחומר, במקרה כמו זה של תשאול בלבד. השיקולים אם לפסוק פיצויים; המבחן הוא מבחן אובייקטיבי אם לפסוק פיצויים, האם המשטרה פעלה בזדון או ללא כל סיבה סבירה. בעוד שבהוראת סעיף 80 [א] הדין הכיר בזכות יחסית [זיכוי או "נסיבות אחרות"], להוצאות הגנה מאוצר המדינה, במקרה שבו משפט טרם נפתח, אין הכרה בדין בזכות לפיצויים בגין "תשאול". אם אני שוקלת את מידת חומרתם של האירועים נשוא התביעה הזו, כשעל כף המאזניים האחת, מונחת מידת הטראומתיות והחומרה של החוויות בהן התנסה התובע דנא, לפי גירסתו הוא, ועל כף המאזניים השניה, מידת החוויה הטראומתית שהתנסה בה אדם שנעצר למשך 258, נאשם ברצח ובשוד, וזוכה בדין, [שם בפרשת יוסף], מלוא הכובד מונח על כף המאזניים של מי שנעצר הואשם וזוכה שעה שכף המאזניים שעליה מונחים, האירועים שהתובע נאלץ לקחת חלק בהם, נותרת חסרת משקל כלשהו. והרי, כאמור, אפילו שם, בפרשת יוסף, לא נפסקו לפרט שנפגע פיצויים. קל וחומר שלתובע שרק זומן למשטרה, תושאל ונלקחו ממנו, בהסכמתו דגימות - לא מגיעים פיצויים. במסגרת הפעלת הסמכות הסטטוטורית של חקירת העבירות - מוטלת על המשטרה חובת הזהירות כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין: "לצורך ביצוע תפקידים המוטלים עליה נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות, מה שנדרש מאנשי המשטרה כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו ענין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". [ע"א 337/81 פ"ד לח' [3] 337]. בדונו בחובת הזהירות, המושגית, המוטלת על רשות ציבורית, מונה כב' השופט ברק [שם, בעמ' 135], את השיקולים המיוחדים שניתן להביא כדי להצדיק את קיומה של חובת זהירות לענין אחריותם של גורמי התביעה הפלילית, שיקולים שביחד עם אחרים יש להתחשב הן, תוך יצירת איזון. סיכונים שמן הראוי היה ליטול אותם ולבחון את השפעתם על קרקע המציאות. שני השיקולים הראשונים מביניהם, ישימים לענין בו עסקינן, ראשית, כי הטלת אחריות אזרחית, על גורמי התביעה, תרפה את רוחם ותהפוך אותם להססנים ותפגע בשלטון החוק ובאכיפתו. שנית, החשש כי כל נאשם שיזוכה כדין, ינצל את קיומה של חובת הזהירות ויתבע את הרשות התובעת תוך שנהיה עדים להצפה בתביעות ובתשלומי כספים שהאוצר לא יוכל לעמוד בהם. שלישית, כי יפתח פתח לעקוף את סופיות ההליך הפלילי. החתימה על ההסכמה למתן טביעות ודגימות; אשר לטענת התובע שהסכמתו ליתן את הדגימות והטביעות, בחתימתו על המסמך לאו הסכמה היא - ככלל, טענות לאפסותו של מסמך, שנחתם לאות התחייבות ו/או הסכמה ו/או וויתור, נדונו אך נדחו בפסיקה. הגישה העקרונית של בתי המשפט הינה שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהסכמתו שעל פניה הובעה כדין. "הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן, בדרך כלל, דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. על המעלים טענות אפסות לסתור חזקה זו ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה. [ע"א 1548/96 פ"ד נד' [2] 559]. במקרה דנא, לא טען התובע שנמנע ממנו לקרוא את המסמך שעליו חתם. התובע ידע על מה הוא חותם. די היה בהעפת עין במסמך כדי לעמוד על תוכנו. בין אם התובע נהג ברשלנות ובין אם נהג באווירה המלחיצה, סובייקטיבית, של הנסיבות . כל האפשרויות שוללות טענה של אפסות. התובע לא הרים נטל ההוכחה לסתור את החזקה שהוא ידע, קרא והבין את תוכן הדברים האמורים במסמך על כן, הוא לא הצליח לקעקע את יסוד קיומו של המסמך שעליו חתם. גם בהתחשבי, במערכת הנסיבות ובאווירה שאפפה את נסיבות חתימת המסמך כפי שהוצגו מפי התובע, ועל סמך תחושותיו הסובייקטיביות, אי אפשר לומר כי העובדות שהציג מתיישבות עם מסקנה שהוא לא הבין על מה הוא חותם יותר מאשר עם מסקנה הפוכה שהוא ידע והבין את תוכן הסכמתו לה נתן את חתימתו, במיוחד לנוכח החזקה הקיימת כי החותם על מסמך מוחזק כמי שיודע תוכנם של הדברים האמורים בו. בנסיבות אלה, אין הצדקה לקבל טענתו של התובע שהסכמתו למתן דגימות וטביעות אצבעות - לאו הסכמה היא. כך או כך, בנסיבות שתוארו לעיל, למשטרה היתה סיבה סבירה וסמכות חוקית לבקש מהתובע ליתן טביעות ודגימות והתובע הביע הסכמתו למתן הטביעות והדגימות. כאמור, במכלול הנסיבות המוכחות כפי שתוארו לעיל על ידי המשטרה, התובע היה בבחינת "חשוד". שוכנעתי שהיה יסוד סביר לחשוד כי לתובע יש קשר לביצוע העבירה, כדי שהמשטרה תהא רשאית לבצע חיפוש חיצוני בגופו בהסכמתו. סמכות המשטרה לבקש מהתובע דגימת רוק מעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה חיפוש, בגוף התשי"ד], התשנ"ו - 1996, בסעיף 1, בהגדרת "חיפוש חיצוני" - אחה מאלה: "...מתן דגימות רוק...". החוק קובע שאין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, קרי, לוקחים דגימות רוק, "...אלא לאחר שנתבקשה הסכמתו לכך" . כבר מצאתי לעיל שהתובע הביע הסכמתו בחתימתו על מסמך ההסכמה וכך גם עולה מעדותו של ע/ה גפן [סעיף 6 ת.ע.ר. ונספחים א' וב']. עפ"י סעיף 3 [א] לחוק הנ"ל, לשוטר היה : "יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר בין החשוד לבין ביצוע העבירה או להוכחת הקשר בין החשוד לבין ביצוע העבירה רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני...." ובלבד שהחשוד נתן הסכמתו. כאמור, שוכנעתי התובע היה חשוד, שנתן הסכמתו. כך או כך, הבדיקה נעשתה כדין, עפ"י סעיף 14 לחסד"פ, המאפשר למשטרה לבצע בדיקות וחיפוש, לצורך חקירת עבירה על מי שאינם חשודים ובלבד, שתהא הסכמת הנבדק בכתב. בעינייננו, המידע שהתקבל קשר את התובע למעשי האונס והבדיקות שנעשו שללו את היותו חשוד. אשר לטביעות אצבעות - סעיף 13 לחוק מציין מפורשות שהוראות החקו לא חלות על לקיחת טביעת אצבעות לצורך זיהוי. אכן, במקרה דנן, היה צורך לזהות ולאבחן את התובע מהאנס. מחומר הראיות שהציגה בפני המשטרה, שוכנעתי בקיומן של מכלול נסיבות שהצדיק את תשאולו של התובע ולקיחת הדגימות והטביעות ממנו. למשטרה היתה סיבה סבירה למעשיה ובוודאי שהיא לא פעלה בזדון. ואפרט בקצרה את הנסיבות שהצדיקו את התשאול: העובדה שמסתובב חופשי אנס סדרתי, שמבצע עשרות מעשי אינוס אכזריים, אלימים ומחרידים [ראה כתב האישום שהוגש נגד בני סלע מצורף לתצהיר בן שלום], שהולכים ומתרבים ביחד עם אווירת הפחד שמתעצמת בקרב הנשים. על המשטרה הוטלה המשימה ללכוד את האנס. המשטרה הפעילה כח הגנה על נשים ואמצעי חקירה מגוונים ואספה אינפורמציה, רבה ככל האפשר, על מנת לבנות פרופיל לאנס, כדי שניתן יהיה לתפוס אותו. היה קושי בניתוח אנליטי של פרופיל החשוד, בשל דרכי ביצוע שונות שבהם השתמש האנס בזממו. העדויות הרבות שנאספו במשטרה היו מגוונות ושונות זו מזו, וכללו תיאורים לגבי מראהו החיצוני, נוהגיו, שיטותיו וגילו של האנס. הקורבנות היו שונים. ברוב המקרים היה האונס מאחור, כשהאנס חבוש בכובע, ומרכיב משקפי שמש ואת פניו או את פני הנאנסת הוא מסתיר בצעיף. האנס עשה שימוש לסירוגין בקונדום, בשמנים ובאביזרים אחרים. השיטה הקשתה על הנאנסות לתאר את האנס. שיטותיו של האנס הקשו על המשטרה לבנות פרופיל וודאי של האנס. כפי העיד בן שלום, גם האנס סלע לא דמה לפרופילים או לקלסטרונים שצוירו במשטרה. מקובלת עלי עדות בן שלום העד: "מניתוח מקרי האונס שבוצעו, גילינו כי היו מספר "מרכיבים" בשיטת ביצוע האונס אשר חזרו והופיעו ברוב מקרי האונס. כך למשל ידענו כמעט בוודאות שהאנס משתמש בחומרי סיכה לשם ביצוע החדירה, הוא משתמש, או לפחות משתדל להשתמש, בקונדום והתנוחה העדיפה עליו, כנראה למנוע זיהויו, היא קיום יחסי מין כשהוא נמצא מאחורי הנאנסת, לעיתים תוך ביצוע מעשי סדום". עוד סממן למעשים היה המיקום הגאוגרפי שבו נעשו מקרי האונס. בשכונות הצפוניות של תל אביב ודרום השרון, כשעשרה מהמיקרים נעשו בשכונה שאינה רחוקה גאוגרפית ממקום מגוריו של התובע, בהדר יוסף, שם גם נתפס האנס סלע - בהדר יוסף. לאור כל הנסיבות הללו, שוכנעתי שהמשטרה לא יכולה היתה לשלול בוודאות חשוד. במכלול הנתונים הרבים והשונים, שהצטברו בידי המשטרה, ניתן לצפות ואף לדרוש מהמשטרה למצות את כל כיווני החקירה האפשריים. לאור הנתונים הרבים והידיעה האנונימית, שבה נמסרו גם נתונים המצביעים על הכרות של המוסר עם התובע ועל רקע הנסיבות בהן ניתנה ההודעה, ולאור ניסיונם של החוקרים, נודעת חשיבות מיוחדת, לבדיקה מעמיקה, לגופה של הודעה, בהיותה מלאה בפרטים ואפילו פרטים שלא נודעו בציבור הרחב, שהתאימו לפרטים שונים של מקרי אינוס שונים. [ראה עדותו של בן שלום]. בענין דנא, נכון היה מצד המשטרה, ומוצדק לבדוק את המידע ואת הידיעה שאם לא היתה עושה כן, היתה המשטרה חוטאת לתפקידה ומתרשלת בחקירה. כשאני בוחנת את מידת הגיונה וסבירותה של הזמנת התובע לתשאול, תשאולו ולקיחת הדגימות, בעת שנערכו, כפי שנערכו, עובר לתפיסתו של האנס הסדרתי, ולא כחוכמה שלאחר המעשה, שוכנעתי שהמשטרה נהגה בשיקול דעת ובמקצועיות, שעה שייחסה לידיעה האנונימית שקיבלה את מלוא החשיבות. בד בבד, המשטרה גם הפעילה שיקול דעת נכון ומקצועיות, שעה שהסתפקה בתשאולו של התובע ולקיחת דגימות ממנו, אף ללא גביית עדות ובתום דקות ספורות אפשרה לו ללכת לדרכו. התובע היה "חשוד" וחובתה של המשטרה היה לצאת ולבדוק כל בדל של מידע, לנתחו ולהעריכו עד תום. בהמשך שמרה המשטרה על דיסקרטיות מלאה. לא נתנה שום פרסום לענין. הגם שהיה זה לאחר שהתובע חזר ודרש במפגיע, למחיקת כל זכר לארוע ממאגרי המשטרה, אין מחלוקת שבסופו של דבר נעתרה המשטרה ומחקה ממאגריה כל זכר לארוע. בשולי הדברים אני שבה ומציינת שעדויות המשטרה מקובלות עלי במלואן, על תוכנם. מנגד, דברי התובע אינם מבוססים על מומחיות ואפילו לא על ידע כלשהו בתחום חקירות משטרתיות. לתובע אין כל מידע אישי באשר למידע שהצטבר במשטרה בכל הנוגע למעשי האונס. לכן, רובה ככולה התייחסותו אינה אלא על בסיס של הנחות, השערות וספקולציות חסרות בסיס ראייתי. לא רק זאת אף זאת סמכות המשטרה לתשאל קבועה בפקודת הפרוצדורה הפלילית [עדות] 1927 ובסעיף 67 לחוק סדהד"פ [סמכויות אכיפה - מעצרים] התשנ"ו- 1967. התובע הוזמן לתשאול והתייצב. מטרתו של התשאול היא בירור ראשוני אם אכן המוזמן לתשאול מעורב בדרך כלשהי בהפרת חוק שנעשתה. אין ספק שזה הליך שפגיעתו בחירות הפרט פחותה מחקירה או ממעצר או מעיכוב. אין להליך זה השלכה על שמו הטוב של האדם. במקרה הנדון לא היה כל פרסום שהליכים שנקטה המשטרה מטעמה. המשטרה לא גרמה בשום דרך בפגיעה בשמו של התובע, ולא גרמה לכך שתידבק בו איזה שהיא סטיגמה. המשטרה ניהלה כראוי, ביעילות וללא פגיעה בכבודו או בגופו. את הליך התשאול ולקיחת הדגימות. במידת סבירות כראוי ביעילות וללא פגיעה בכבודו של התובע ובלא שחרגה מתחום הרשאתה החוקית. המשטרה לא הכבידה על התובע ללא הצדקה. לא נפל שום פגם בדרך שהמשטרה פעלה. המשטרה פעלה תחת האילוצים בתוקף היותה מופקדת על אכיפת החוק. פעילות המשטרה היתה לשרת את האינטרס הציבורי, לתכלית ראויה, בלא חריגה מהמידה. החברה משלימה עם הסיכון הכרוך בחשיפת הפרט לפעילות המשטרה הכרוכות, בחקירת מעשים פליליים, גם אם לבסוף לא תוטל עליו אשמה. פעולות שלטוניות, שיש בהן שיקול דעת, אינן יוצרות אחריות בנזיקין אפילו נגרם בעטיין נזק. תיחום הנזק ושעורו; בענין דנא, אין המדובר בנזק שמתלווה לנזק פיזי והשאלה היא אם ככזה הנזק הנטען הוא בר פיצוי. יסוד ה"נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. "נזק" - "אובדן חיים, אבדן נכס, כוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה" . זוהי הגדרה רחבה הכוללת כל סוגי הנזק, בין פיזי ובין שאינו פיזי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. נזק לא רכושי גרידא, גם הוא נזק, לענין עוולת הרשלנות, והוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה, לצפות את התרחשותו בשל התרשלות. התובע, בתביעתו טוען שנגרם לו נזק חברתי, תדמיתי בקרב חבריו ומשפחתו, עוגמת נפש וחרדה. כבר מצאתי לעיל שהמשטרה מילאה את תפקידה כראוי, בצורה מוצדקת וללא שהתרשלה. בכל מקרה התובע לא הציג נזק, ולא הוכיח כלל, לא נזק ולא שיעורו. תנאי מוקדם לפיצויים הוא קיומו של נזק. בהעדר נזק אין פיצויים. כב' הנשיא ברק מבחין בין שני שלבים בהגשמת הזכות לפיצויים; שלב תיחום הנזק, ושלב שומת הנזק. [ע"א 355/80 פ"ד לה [2] 800 [להלן: "פרשת אניסימוב"]. "אפילו אם יוכיח הנפגע נזק - תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק. הנטל על התובע, שטוען שנפגע, להוכיח שנגרם לו נזק ומה היקפו. משלא הוכיח את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות". "על הניזוק, המבקש פיצוי כספי מוטל הנטל להציב תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק ואת שיעור הפיצויים". [ע"א 196/90 פד"י מז' [2] 111;138]. התובע דנא לא הביא אפילו ראיה שבדוחק ולא העיד אף עד לקיומו של נזק כשם שלא הביא כל ראיה להוכחת שיעורו. התובע דנא אפילו לא הציג נתונים כלליים כדי להוכיח נזק במידת "וודאות סבירה", באופן שבית משפט לא יכול אפילו לעשות שימוש בשיקול דעתו להשלמת החסר ולפסוק פיצויים בשיעור שנראה לו. בענין דנא, אין בפני איזה שהם נתונים שעל בסיסם אפשר לקבוע שאכן נגרם לתובע נזק ולא ניתן לכמת או להעריך נזק כלשהו. די בכך שהתובע לא הוכיח נזק ושיעורו שתידחה תביעתו. סוף דבר, התביעה נדחית. משטרהכתב תביעהמסמכיםתביעה נגד המשטרה