החלטה רקע והליכים זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 19.7.01 ולפיה לא נמצאו תימוכין לתשתית העובדתית לה טוען המערער בדבר הארועים בטירונות במרץ 2000 וכן כי בהסתמך על חוות דעת רפואית אין קשר בין המחלה הנפשית ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו הצבאי. המחלה הנפשית ממנה סובל המערער על פי שני המומחים הינה סוג של הפרעה סכיזופרנית, כאשר בסיכום מחלה מפרדסיה נקבע כי המערער סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. אין מחלוקת כי ביום 29.3.00, 7 ימים לאחר תחילת הטירונות, אושפז המערער במצב פסיכוטי, בביה"ח שיבא בתל השומר. המערער נולד ביום 17.7.80 והתגייס ביום 22.3.00. המערער החל טירונות בזיקים ואושפז, כאמור, 7 ימים לאחר מכן במצב פסיכוטי. המערער טוען כי ארועים שונים במהלך הטירונות, ביניהם חשש מפני טירונים אחרים ואירועים שונים של אלימות כלפיו הם שגרמו לו למצבו הפסיכוטי. הועדה שמעה את המערער, את המומחה מטעמו ד"ר חוזה גוביז'נסקי, ד"ר קריצ'מן, המומחה מטעם ק. התגמולים, אמו של המערער, גב' מלכה גבאי, אחיו של המערער, מר ויקטור גבאי, מפקד פלוגת הטירונים, מר תומר דגני , מפקד מחלקת הטירונים, מר נדב גור, סמלת המחלקה, גב' נירית בן מאיר, והקבני"ת גב' נורית שלו. התשתית הראייתית המערער סיפר בתצהירו, כי טרם גיוסו לשירות למד ב"הדסה נעורים", שהוא תיכון מקצועי ובו למד חשמל ואלקטרוניקה במסגרת חשמלאות רכב. במקביל, למד משחק בלימודי ערב בביה"ס "סינקלייר" בת"א ואף סיים את לימודי הערב בהצלחה עם המלצה להמשיך ל"בית צבי". עוד סיפר המערער בתצהירו, כי קודם ל"הדסה נעורים" למד ב"מרכז הנוער" בנתניה, שהוא בי"ס מקצועי וכי היו לו חברים רבים ואהב לגלוש. עוד הוא כותב בתצהירו: "אני בן למשפחה בת 4 ילדים. היחסים הפנים משפחתיים היו טובים ואני יכול לומר כי גדלתי במשפחה תומכת, חמה ואוהבת" (ר' סעיפים 2,4,6 לתצהירו מיום 21.10.01). תיאורו של המערער לגבי משפחתו אינו עולה בקנה אחד עם המסמכים. עפ"י תיקו בצה"ל בשאלון רפואי, שמילא על עצמו כתב, שאביו חולה עצבים ובחוות דעת פסיכיאטרית, שנעשתה לו ביום 15.1.98, נכתב שקיימות בעיות כלכליות במשפחה ושאביו כנראה שתיין המטופל בגמילה. הועדה הרפואית לפני השירות הצבאי, התרשמה מהיפר אקטיביות ומקושי בגבולות והמערער סיפר לפני הגיוס, שהיה מספר פעמים אצל פסיכולוג. יחד עם זאת, הפסיכיאטר, שבדק אותו לפני הגיוס, לא מצא לנכון לקבוע סעיף נפשי כלשהו ולפיכך גוייס ללא סעיף נפשי ובפרופיל 82 בשל בעיית אסטמה. המערער התגייס ביום 22.3.00, יום ד' בשבוע, וביום 23.3.00, יום ה' בשבוע, הגיע לבסיס הטירונות בזיקים. ביום שישי, 24.3.00, יצא לחופשת שישי -שבת. ביום ראשון, 26.3.00 פנה לקצין העיר, על מנת שיאפשרו לו יום חופש נוסף, אשר אושר לו, ולכן נסע אל הבסיס רק ביום שני, 27.3.00. ביום 28.3.00, יום שלישי, היה המערער במצב פסיכוטי, ברח לדיונות שליד הבסיס, ובאותו הלילה, לפנות בוקר, נלקח ע"י משפחתו הביתה נבדק בבי"ח "ברזילי", שוחרר ולמחרת אושפז בביה"ח תל השומר. מלוח הזמנים עולה, שמתוך שבעה ימים שעברו מאז גיוסו ועד שנלקח ע"י הוריו הביתה, היה המערער יום אחד בבקו"ם, שלושה ימים בבסיס בזיקים ושלושה ימים (שישי, שבת וראשון) היה בביתו. המערער סיפר בתצהירו, כי פחד מאוד מן החברים לטירונות, משום שהיתה זו "חברה של עברינים גרוזינים", שאיימו עליו וגנבו ממנו דברים. המערער תיאר כי לאחר שזיהה, כי אחד מן הטירונים "בחור גברתן, קווקזי", גונב חפצים מהתיקים של חיילים אחרים, סיפר על כך למ"כ ובעקבות זאת, אותו בחור ואחרים מחבורתו איימו עליו כי "יטפלו בו". אותו אירוע, היה ביום ה', וביום ו' כבר יצא המערער לחופשה בביתו ממנה חזר, כזכור, ביום ב'. ביום ב' כשהגיע לבסיס, הצטרף לשאר הטירונים ואף קיבל הנחיה לישון באוהל חדש. באותו יום, נשלח לצבוע קיטבגים עם טירון נוסף, שהמערער מכנה "מיקי השוחט", שאיים עליו ואף שלף סכין קפיצית ודרש ממנו לבצע את העבודה לבדו. לאחר מכן, מספר המערער, כי חברי הקבוצה הקווקזית הציקו לו ולמרות שפנה למ"כ נדב והתלונן על כך, המ"כ לא האמין לו ודרש ממנו לבצע שכיבות סמיכה. בהמשך, כותב המערער בתצהירו כך: "מאוחר יותר סמוך לשעה 12:00 בלילה התעוררתי, כי הייתי רטוב ומסריח והלכתי להתקלח. בעודי במקלחת ניגשו אלי שני חיילים מאחור (לא הצלחתי לזהות אותם), חשבתי כי מנסים לדחוף לי מקל לרקטום, ובמקביל אחד מהם תפס לי את איבר המין וביצע בו חתך שטחי. השתוללתי וברחתי, ערום כולי לאוהל. מרוב לחץ שוב לבשתי הבגדים הרטובים ולא ישנתי כל הלילה. כעבור כמה דקות הגיעו כמה חיילים לאוהל ודחפו אותי למיטה ובאו לזרוק עלי שמיכה, בידיהם אחזו גרביים צבאיות עם אבנים, למזלי נכנס המ"כ נדב לאוהל. החיילים ברחו מהצד השני, נדב לא שאל אותי מה קרה, אמרתי לו כי איני מוכן לישון באוהל כי רוצים להרביץ לי, והוא ענה בשאלה צינית: "האם אתה רוצה לישון במיטה שלי?", פחדתי לספר לו על ארוע המקלחת, שכן התרשמתי שהוא אינו מעונין לעזור לי ופחדתי שתזקף לחובתי הלשנה נוספת. בכל זאת נדב הרשה לי לישון בכיתת הלימוד. חיילים מקבוצת הקווקזים ששמרו בלילה טרחו מדי פעם להשליך אבנים דרך החלונות הפתוחים. למחרת היום איש לא העיר על מנת ללכת לאכול נשארתי רעב כל היום". בחקירתו הנגדית נשאל המערער על כל אותם ארועים ועלה, שלמרות שפנה למ"כ לאחר הארוע הראשון של הגניבה, שראה, הרי שלגבי כל ההתנכלויות שבאו לאחר מכן, ההצקות הרבות והאלימות הפיזית, שסבל, לדבריו במהלך יום אחד, לא התלונן ולא דיווח לאיש מן המפקדים ואף לא פנה למרפאה בעקבות הארוע במקלחת (ר' עמ' 9-5 לפרוטוקול מיום 6.11.03). נציין, שכל הארועים ארעו לטענת המערער ביום ב' 27.3.00. אשר לאירוע השמיכה באוהל, אותו תיאר המערער, הרי שבחקירתו אמר כך: "ש. בסעיף 38 לתצהיר אתה מדבר על חיילים שבאו לזרוק עליך שמיכה, מדובר באותם חיילים מהקבוצה הראשונה, של ארבעה-חמישה? אתה יודע כמה חיילים נכנסו? ת. היו שם שישה לפחות. ש. כמה אנשים ישנתם באוהל? ת. לא זוכר. ש. יותר משניים? חמישה, שישה, שמונה? ת. עשרה. ש. וכולם ישנו באותו זמן, כשהשישה החיילים האחרים נכנסו אליך? ת. לא, הסתכלו פשוט. ש. כולם היו ערים, חלקם היו ערים? ת. אני מסביר לך - הסתכלו, פשוט מישהו בא לכבות את האור, יש מתג בעמוד האמצעי של האוהל, מישהו בא לכבות את האור, ש. מי זה מישהו? ת. אני לא יודע. ש. מישהו מהקבוצה שבאה להתנכל לך? ת. כן. ובדיוק למזלי מפקד נכנס ואמרתי לו, הם ברחו, יש שתי כניסות, הם ברחו מהצד השני, אמרתי לו שאני לא מוכן לישון באוהל הזה והוא העביר אותי לישון בכיתת הלימוד. ש. זאת אומרת שכל השישה הצליחו לברוח לפני שנדב נכנס. ומישהו לפני שנדב נכנס, נכנסו אותם שישה חבר'ה, מישהו משאר החיילים שישנים באוהל התעוררו? ת. הסתכלו פשוט. ש. הם ישבו והסתכלו? ת. הסתכלו, כן. ש. ולא אמרת לנדב או למ"כ - תשאל את שאר החבר'ה מי זה היה, שאר החבר'ה באוהל, כולם ראו אותם. ת. אני כבר אמרתי לו שמציקים לי והם לא טיפלו בזה, הם לא עשו כלום, אז למה סתם להמשיך? הוא לא עשה עם זה כלום הרי." (ר' עמ' 9 עד 10 לפרוטוקול מיום 6.11.03). 14. בהמשך, מעיד המערער כי טירונים אחרים, לא אותה קבוצה של קווקזים, השליכו לתוך כיתת הלימוד, אליה נשלח לישון, אבנים דרך החלונות (ר' עמ' 10 לפרוטוקול מיום 6.11.03). תיאור ההתנכלויות ממשיך גם למחרת בבוקר, כאשר לפי התיאור כמות הטירונים שהתנכלו לו, ירקו עליו והשליכו עליו אבנים קטנות הלכה והתרחבה וכללה יותר ויותר טירונים, כמעט כל המחלקה (ר' שם עמ' 11). 15. הקב"נית בבסיס זיקים, רס"ן נורית שלו ראתה את המערער, ביום 28.3.00, דהיינו ביום ג'. בבדיקה, התרשמו הבודקים (הקב"נית וקב"ן מילואים נוסף) מאפשרות שהמערער סובל מהפרעה פסיכיאטרית והחליטו להפנותו למחרת בבוקר לבדיקה פסיכיאטרית, תוך הוראה למפקדים להשגיח עליו עד לתום אותו היום. באותו לילה, מתארת הקב"נית ואחרים, שהמערער נעלם ונמצא מאוחר יותר באזור המטווחים, לאחר שהוריו ודודתו הגיעו לבסיס לסייע בחיפושים. באותו לילה, הופנה למיון בבי"ח ברזילי ושם הוחלט, שלא להשאירו באשפוז, אולם למחרת, כאשר היה בביתו, שוב חלה החרפה במצבו והוא נלקח לתל השומר (ר' מסמך 70 לת"ר). 16. המערער אושפז כאמור ביום 29.3.00 בביה"ח תל השומר, שם נכתב בקבלתו כי "בימים האחרונים חל שינוי בהתנהגותו, מכונס בתוך עצמו, טען שחיילים אחרים רוצים לפגוע בו, אתמול נבדק במיון פסיכיאטרי בבי"ח ברזילאי, שוחרר הביתה לבדיקה פסיכיאטר צבאי, היום הובא לבדיקה ע"י אמו...". ר' תיק רפואי מתל השומר. בבדיקה נוספת באותו יום, נכתב ש"המערער הלוצינטורי ונראה כמקשיב לקולות. שיפוט ותובנה לקויים. ריכוז וזיכרון פגועים". עוד מצויין שם, כי את כל האינפורמציה על מה שארע באותם ימים מסרה האם, כאשר המערער "מדי פעם לאחר הרבה השתהות עונה במילה אחת בודדת לאשר דבריה". (ר' תיק רפואי מתל השומר - סיכום ע"י ד"ר ורד ברוק). סיבת האשפוז שנקבעה היתה: "מחשבות שווא של רדיפה כלפי הסביבה". גם בהמשך נרשם כי כל האנמנזה נלקחה מאימו ומשפחתו, משום שהמערער לא היה מסוגל לדבר ולא שיתף פעולה עם הרופאים. 17. בגליון הבדיקה מיום 29.3.00, שמולא ע"י ד"ר קירשנבאום נכתב, שאחיו של המערער סיפר כי:"ליאור התקשר איתו אתמול (28.3.00 - הועדה) והודיע שחיילים אחרים רוצים לירות בו, לפגוע בו." כמו כן תיארה המשפחה את פחדיו של ליאור, שהחיילים יפגעו בו מינית, שידקרו אותו ושחושדים בו שהוא מלשין. 18. מפקד המחלקה, סגן נדב גור, תיאר במכתב, שכתב ביום 25.3.01, כי המערער ביום ב' בלילה, קיבל מן הסמלת, נירית בן מאיר, אישור חריג להתקלח אחרי כולם ובנפרד, היות והבינה מדבריו, שהוא בעל נטיות הומוסקסואליות וכן הבחין כי ישנה "איזושהי בעיה" במצבו של המערער ולכן הועבר המערער לאוהל אחר וקיבל מיטה ליד טירון שהיה רופא (עתודאי). למחרת, יום ג' (28.3.00) ניהל נדב שיחה עם המערער בה אמר לו המערער שהוא חושב שכל הפלוגה בסיוע המפקדים מתכוונת להרביץ לו ולפגוע בו. 19. סגן תומר דגני, שהיה מפקד הפלוגה, כתב כי עפ"י זכרונו קיבל המערער אישור ללון בכיתה ולא באוהלים עם שאר החיילים וכי עפ"י מה שראה המערער השתלב באימונים ביום שני, אולם ביום שלישי, החל להתנהג בצורה מוזרה ולדבר דברים לא רצופים ולא הגיוניים. 20. שמענו ארוכות עדויות של תומר דגני, נדב גור ונירית בן מאיר, שהיו אנשי הסגל בימים בהם שהה המערער בטירונות. איש מהם לא זכר קבוצה של חיילים אלימה במיוחד או תלונות על אלימות והצקות מפי המערער או מפי אחרים כלפי קבוצה גרוזינית כזו או אחרת. קיימים הבדלי גירסאות לענין מקום שנתו של המערער בליל יום ב', דהיינו האם ישן באוהל ליד הטירון הרופא או שישן בכיתת הלימוד. נראה, כי ניתן ליישב את הגירסאות בכך שהמערער החל את הלילה באוהל ליד הרופא, משום שביקשו להשגיח עליו ובמהלך הלילה עבר לישון, באישור הקצין התורן, בכיתת הלימוד. עפ"י זיכרונו של נדב גור, המערער ביקש להתקלח לאחר כולם והסמלת והוא סברו, שהסיבה היא הומוסקסואליות וזאת דרכם לטפל בכך בימים הראשונים של הטירונות. חוות הדעת הרפואיות ד"ר קריצ'מן, המומחה מטעם המשיב, כתב בחוות דעתו, כי המשבר הפסיכוטי החריף שעבר המערער פרץ באופן חד, חריף ופתאומי ללא סימנים מקדימים. ד"ר קריצ'מן מצא, שליאור היה נתון במצב פסיכוטי מתחילת הטירונות וכי טענותיו על השפלה ורדיפה, שעבר בטירונות הם ביטוי של מחלתו ולא המציאות האוביקטיבית. ד"ר גובז'נסקי, המומחה מטעם המערער, קיבל בחוות דעתו את תיאוריו של המערער כתיאורים אמיתיים, אשר יצרו אצל המערער דחק נפשי עמו לא הצליח להתמודד ולכן עבר משבר פסיכוטי, אשר התפתח למחלה כרונית. יחד עם זאת, ד"ר גובז'נסקי מודע לבעייתיות, שיש בתיאוריו של המערער ולכן באופן חילופי, הוא מציין כי השירות הצבאי עצמו מהווה מעצם טיבו מקור ללחץ נפשי בגלל האופי הנוקשה, שבו המערכת הצבאית מתייחסת לחיילים ולכן שילוב של אפיונים, כגון רגישות יתר או חוויית חרדה סביב המצב החדש הביאה את ליאור למצוקה קשה כבר בתחילת השירות. לפיכך, כותב ד"ר גוביז'נסקי כי גם אם לא תתקבל גירסתו של ליאור הרי העובדה שחווה אותה באופן סובייקטיבי מעידה על כי לא הצליח בנטל הנפשי של השירות הצבאי. דיון והכרעה לאחר שמיעת כל העדויות, קריאת הסיכומים וכל המסמכים בתיק הרפואי, בתיק המלש"ב ובתיק תל השומר, אין מנוס מן המסקנה, כי הארועים המתוארים ע"י המערער הינם פרי מחלתו. מעדותו של המערער בפנינו, בחקירתו הנגדית, עלה בברור כי כמות האנשים, שלדבריו ביקשה לפגוע בו הלכה וגדלה משעה לשעה, ואף הגיעה, על פי עדותו למצב שבו כללה את מרבית המחלקה. גם ממכתבו של נדב גור עולה, שהמערער הביע באוזניו חשש בלתי רציונאלי, שכל הפלוגה, לרבות המפקדים עושים יד אחת על מנת לפגוע בו. אין ספק שתיאורים אלה מקורם במחלתו של המערער ולא בארועים מציאותיים. גם ארוע המקלחת, אשר הינו הארוע הדרמתי ביותר המתואר ע"י המערער הינו פרי מחלתו. התיאור לפיו המערער רץ ערום בשעה 12:00 בלילה, שעה שבה עדיין יש פעילות של המפקדים ושמירה, מן המקלחות אל האוהל, בלא שאיש הבחין בכך, לרבות עשרת הטירונים שהיו עימו באוהל, אינה מתקבלת על הדעת. גם העובדה שהמערער לא התלונן לאיש, כאשר לאחר הארוע במקלחת חווה, לטענתו, ארוע נוסף של 6 חיילים הנכנסים לתוך האוהל ומבקשים לזרוק עליו אבנים, ארוע, שלדבריו היו עדים לו כל עשרת הטירונים באוהל מבלי שאיש התערב ומבלי שאיש דיווח למ"כ, שנכנס לאוהל, בדיוק ברגע בו התכוונו לתקוף אותו - גם היא מוכיחה שמדובר בשני ארועים שהם פרי מחלתו של המערער. בניגוד לעדותו של המערער, הרי שהחיילים בסביבתו דווקא התייחסו למצבו, וכאשר ראו כי מצבו הנפשי מדרדר הזעיקו את המ"כ נדב, פעמיים באותו ערב, על מנת שיבדוק את מצבו. לו היו מתרחשים ארועים כ"כ קשים, כפי שתיאר המערער, בוודאי היו מדווחים זאת למ"כ וגם המערער היה מדווח לו על האירועים. באשר לשינה בכיתת הלימוד, יש לציין, כי על פי אחת הגרסאות, ישן המערער בכיתת הלימוד, כיוון שסבל מהרטבת לילה. דבר זה עולה בקנה אחד עם העובדה, שהמערער סבל מהרטבת לילה קודם לגיוס, כפי שמצויין במפורש בבדיקת הועדה הרפואית לפני גיוסו, ואולי זה מסביר את העובדה, שהמערער מספר כי התעורר בשעה 12 בלילה "עם מדים רטובים ומסריח" והלך להתרחץ (סעיף 37 לתצהיר) ולאחר מכן הועבר לכיתת הלימוד. הועדה מקבלת את חוות דעתו של ד"ר קריצ'מן ומעדיפה אותה על פני חוות דעתו של ד"ר גוביז'נסקי. נציין שגם ד"ר גוביז'נסקי עצמו מביא טענה חלופית באשר לקרות הארועים, משום הבנתו שאותם ארועים יכולים בהחלט להיות גם פרי המחלה. בחקירתו הנגדית, מעיד ד"ר גביז'נסקי שסימנים בולטים למצבו הפסיכוטי היו כבר בעת שהייתו בבית בחופשה "שאז הוא התחיל לדבר במונחים שרודפים אחריו ומחפשים אותו והוא שומע כל מיני דברים" (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 6.11.03). אם אכן החלו מחשבות הרדיפה, כבר בשהייתו בבית בחופשה הראשונה, כפי שמסכים ד"ר גוביז'נסקי, הרי שכל הארועים בוודאי היו פרי דימיונו, משום שכולם ארעו לאחר החופשה (ארוע עם "מיקי השוחט", ארוע המקלחת, ארוע השמיכה, כל החיילים בשמירה שזרקו אבנים לכיוון הכיתה בה ישן, כל המחלקה שהציקה לו, זרקה עליו אבנים וכו'), כולם תוארו ע"י המערער כאירועים מיום ב', 27.3.00, עת חזר מביתו כשהוא במצב פסיכוטי וסובל ממחשבות רדיפה. גם ד"ר גוביזנסקי אינו יודע אם האירועים אירעו במציאות או הם פרי מחלתו של המערער ובתשובה לשאלה הוא מסכים כי יתכן שאנשים יהזו שעברו אונס, למרות שזה לא נפוץ (ר' עמ' 16) . גם המסמכים הרפואיים, מן התקופה של האשפוז מצביעים על כך שהארועים היו פרי מחלתו. למשל, בתעודת חדר מיון נכתב: "אמו מספרת שבבית מבטא מחשבות פרנואידיות כלפי הצבא, שפוחד שחיילים באים לקחת אותו, לדבריה תיאר שרואה דמות של חיילים בתוך הטלויזיה". במסמך רפואי אחר של ד"ר ורד ברוק, סיפרה האם לרופאה, שכאשר חזר המערער לבסיס, צלצל לאחיו ומסר שחיילים רודפים אחריו, כדי להכות אותו, אך שלל שנתקף פיזית ומסר רק על תקיפה מילולית. לאחר שמסר שרודפים אחריו, כי רוצים לדקור אותו, ברח לדיונות. מתיאור זה עולה שהמערער בשיחה עם אחיו, כאשר ברח לדיונות, מסר כי לא היתה תקיפה פיזית וזאת בניגוד לסיפור על ארוע המקלחת ולשאר הארועים בהם תיאר המערער תקיפות פיזיות שונות. יש לציין שאחיו של ליאור, סיפר לד"ר קירשנבאום, כי המערער אמר לו, כאשר ברח לדיונות כי החיילים רוצים לירות בו ולפגוע בו ולכן ברח לדיונות. ברור, שאיש לא ניסה לפגוע בו באותה עת, כאשר המחלקה היתה בפעילות ובוודאי לא ניסו לדקור או לירות בו, ומדובר בפחד שווא פרי דימיונו של המערער. ב"כ המערער הביא בפנינו מסמכים רפואיים שונים, למשל מיום 16.3.01, 20.3.01, 28.3.01 ועוד, בהם סיפר המערער כי עבר התעללות מינית בטירונות. ממסמכים אלה מבקש ב"כ המערער כי נסיק, שהחזרה על התיאור בתיעוד הרפואי משנת 2001 מעידה על נכונות התיאור. איננו מסכימים לעקרון זה, אשר אין לו כל סימוכין רפואי. העובדה שהמערער עפ"י מסמכים רפואיים סיפר בוועדות רפואיות או למטפלים, כי עבר התעללות מינית אינה מעידה, כי אכן עבר זאת. נזכיר שהמערער הביע מחשבות שווא שונות ומשונות בטיפוליו, כולל שהחיילים ניסו לירות בו, שכל הפלוגה ניסתה לפגוע בו, שעבר מכות קשות ואף פריקת כתפיים בצבא, ועוד ארועים של תקיפה המתוארים ע"י המערער בבהירות, וכאילו ארעו במציאות, כאשר בפועל כל אותם ארועים, ללא ספק, לא אירעו (המערער לא פרק כתפיים, לא ניסו לירות עליו וכו') ולכן גם אותו ארוע במקלחת לא ארע. ב"כ המערער בסיכומיו מנתח לפרטים את מכתבו של נדב גור ומנסה להסיק ממנו, שהתנהגותו של המערער התדרדרה באופן פתאומי וחד לאחר האירוע במקלחת. ולא היא. נדב מתאר שהמערער הגיע לפלוגה רק בשעות אחה"צ-ערב וכי כבר בשעה 22:30 (שעה וחצי קודם לאירוע המקלחת, הנטען) הודיעו חבריו לאוהל של המערער, שנראה להם "כאילו לקה בהלם כלשהו, הוא הגיב באיטיות לסביבתו וגם רק במבט.". בהמשך מתאר נדב, כי כמה זמן מאוחר יותר, מצא את ליאור "יושב על המזרון על הרצפה, כשהמיטה לצידו ודבריו גם כן. הסמלת קראה לו מספר פעמים לצאת החוצה, ורק לאחר מספר רב של פעמים יצא החיל החוצה. לשאלות שליח לא הגיב בצורה וורבלית. רק שינה מבטו מנקודה לנקודה." בשלב זה הועבר לאוהל אחר, ליד הטירון-הרופא ושוב, כל זאת, קדם לאירוע הנטען במקלחת. נזכיר, כי גם על פי מהלך הדברים המתואר אצל המערער ההעברה לאוהל חדש, היתה קודמת לאירוע במקלחת. אין צורך להכביר מילים על כך שמשקבענו שהארועים לא ארעו, הרי שהשהות של יום אחד בטירונות, יום חמישי, 23.3.00, בו שהה המערער בזיקים לא יכלה לגרום לפרוץ מחלת הנפש, אשר סימנים לה נתגלו במהלך החופשה בבית. בסיכום האישפוז בתל השומר נמסר כי "בהיותו בבית דיווח להוריו גם על שמיעת קולות והזיות ראייה", לכך יש לצרף את הפחדים לחזור לשירות, חוסר היכולת לחזור לבסיס, גם כשעמד כבר מוכן ליד הדלת עם המדים והתיק, ואת התיאור שמסרה אימו לד"ר גובזנסקי, לפיו במהלך סוף השבוע "באופן פתאומי ליאור שכב במיטתו, מתוח ביותר והיה אומר הם יקרעו אותי". נזכיר, כי המערער לא הביא ולו אחד מחבריו למחלקה, על מנת שיעידו על קיומה של קבוצת גרוזינים, או קבוצה של טירונים, שעברו כבר מספר טירונויות, והתנכלו לכל שאר החיילים. יש לציין, כי המשיב שיתף פעולה עם המערער ומסר לו את כל רשימת החיילים, ששרתו עם המערער ובודאי ניתן היה לפחות למצוא אותו טירון, שהיה ידידו של המערער עוד קודם לגיוס, ושאותו מזכיר המערער כמי שהתחבר עימו. איש מכל אלה לא הובא להעיד. עלינו להכריע האם עומד המערער בדרישה על פי הפסיקה, אשר קבעה כי על התובע הכרה לשכנע אותנו "שהחייל הנוגע בדבר השתתף בפעילות קרביות או בפעילות אחרת קשה ורווית מתח או שהשירות היה קשור בפחדים או מתחים ממקור אחר" (רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד פ"ד מז(2) 471, מפי כב' השופט בך). הועדה קובעת כי מכלול העדויות מצביע על כך שהאירועים היו פרי דמיונו של המערער ותוצאת מחלתו ולא הגורם לה. נזכיר כי, בע"נ 121/97 יניב כהן נ' ק"ת עסקה הועדה בשאלה דומה ופסקה גם כן, בהסתמך על תיאור העובדות וחוות הדעת הרפואיות, כי תיאור האונס שתיאר המערער באותו תיק, היה פרי הזיות מחלתו ולא אירע במציאות. מחלתו של המערער פרצה אמנם בזמן שהמערער היה בשירות צבאי ובתחילת הטירונות, אולם, המחלה פרצה ללא קשר לשירות הצבאי ולכן הועדה דוחה את הערעור. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. התחום הנפשיצבארפואהלשכת גיוס / טירונותסכיזופרניהחולי נפש