החלטה הדיון בתיק זה היה קבוע לשמיעת הראיות ליום 17.12.2003. במועד הדיון הועלתה בפני באי כח הצדדים "הצעת בית המשפט" לסיום הפרשה בהסדר. באת כח התובע הסכימה לקבל את הצעת בית המשפט; ב"כ הנתבעת ביקש שהות לקבל את עמדת מרשתו; לא למותר לציין שמאחרי מרשתו עומדת חברת ביטוח אשר תישא בפועל בתשלום שתחויב בו הנתבעת, אם תחויב. הסכמתי לדחיית הדיון באותו מועד מתוך כך שהובן על ידי שעניין קבלת הסכמת הנתבעת/מבטחתה, הוא עניין שאולי אינו רק פורמלי, אבל לא רחוק מכך. נקבעה על ידי ישיבת נוספת "במעמד הצדדים" על מנת לקבל את תשובת הנתבעת להצעת בית המשפט. יובהר, למעשה לא היה צורך של ממש בישיבה והתייצבות אם הייתה הצעת בית המשפט מתקבלת, ובאי כח הצדדים יכולים היו למסור הודעה כתובה או שמי מהם יגיע לבית המשפט ויודיע על קבלת ההצעה, על מנת שינתן פסק דין בהסכמה, כפי הנוהגים המקובלים בבתי המשפט ובבית משפט זה מימים ימימה. קביעת הישיבה הנוספת, במעמד הצדדים עצמם, נועדה להביא לשיקול נוסף את הצד ה"סרבן". בניגוד למצופה, אכן התקיימה אותה ישיבה, ביום 3.2.2004 במסגרתה הודיע ב"כ הנתבעת שזו לא קבלה את הצעת בין המשפט מחד, ומאידך לא שלחה גם אורגן מטעמה לדיון, למרות הוראתו המפורשת של בית המשפט כאמור לעיל. בנוסף העלה ב"כ הנתבעת טענות לגבי סמכותו, או לגבי השימוש בסמכותו, של בית המשפט לקרוא לדיון את המתדיין עצמו, להבדיל מבא כחו, במקרה ממין זה, תוך הסתמכות על פסק דינה של כב' השופטת דורנר אשר יוזכר להלן. הדיון נדחה על מנת שבית המשפט ייתן דעתו למצב שנוצר, ובעקבות בקשת ב"כ התובע לחיוב הנתבעת בהוצאות הישיבה, בהתחשב באי מילוי הוראת בית המשפט. עניינם של פשרה המוצעת על ידי בית המשפט, התנהגותן של המבטחות, ונושא זימונם של בעלי דין לבית המשפט הכרוכים זה בזה, מעסיקים תדירות את בתי המשפט; לא מזמן ניתנה על ידי החלטה בתיק אז' 13497/98, משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ. אוחנונה מאיר ואח' (לא פורסם) בו דנתי ארוכות באספקטים הנ"ל ואין לי אלא להביא מהאמור שם דלקמן: "...בשלב זה הוריתי על קיום דיון נוסף, בנוכחות בעלי הדין, היינו מנהלי מחלקות התביעה של המבטחות (להלן: "המנהלים") וזאת על פי הסמכויות הנתונות לי לפי תקנות 143(10) ו 147(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א"). באי כח המבטחות התנגדו לזימון זה של המנהלים מהסיבות שהם בעלי סמכות מלאה לייצג את המבטחות ולקבל החלטות בשמן, זימון המנהלים, שהם אנשים עסוקים מאוד, מהווה הפעלת לחץ של בית המשפט על לקוחות באי הכח, המבטחות, וכזאת לא מהראוי לעשות. הואיל ועניין זה עולה חדשות לבקרים בדיוני בית המשפט והואיל ובאי כח המבטחות מוצאים להם גדר לטענותיהם בהחלטה של בית המשפט העליון, אשר לטעמי טועים הם בפרשנותה ובכיוון שאליו היא מתווה, מצאתי לנכון לפרט את הנמקותיי לדחיית טענותיהם לקביעת מועד אליו יזומנו המנהלים. ראוי לציין שתיק זה אינו המקרה ה"קלאסי" שבו עולה על שולחן הדיונים הצורך בזימון בעלי הדין שהם אורגנים של חברות ביטוח; מרבית המקרים בהם עולה דרישת ההתייצבות למנהלים היא במקרים של תביעה בגין נזקי גוף, בדרך כלל בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, אך לא רק (להלן: "תביעת נזקי גוף"). הנושא מעלה את שאלת מהותה של פשרה בתביעת נזקי גוף. כל העוסק בענף יודע כי כאשר אין מחלוקת על מספר נתונים עיקרים כמו, גיל ומין הנפגע, עיסוקו והשכלתו לפני ואחרי התאונה והכנסתו מעיסוקיו אלה, סוג הפגימה שסבל הנפגע בתאונה לפי קביעת המומחה הרפואי ואחוזי הנכות שנקבעו לו, ניתן להעריך ברמה גבוהה ביותר של הסתברות את הסכום שלפיו יקבע גובה הפיצוי. נתוני יסוד אלו מונחים בפני בית המשפט עוד בשלבי קדם המשפט ועל כן נוהגים בתי המשפט להורות לצדדים להגיש "תחשיבי נזק", שהם כתבי טיעון שאין להם כל אזכור בתקנות סד"א, ועל פי אותם תחשיבים מביא בית המשפט לצדדים את מה שקרוי "הצעת בית המשפט", היינו סכום המוצע על ידי בית המשפט לתשלום לנפגע על ידי הנתבעת, חברת הביטוח, לסיום התובענה על פי הנתונים הנ"ל, כהצעת פשרה. כפי העולה מהאמור לעיל, הצעת פשרה כזו אינה למעשה "פשרה" במובן המקובל של הביטוי. פשרה משמעה הסכם אשר לגביו מביא כל צד בחשבון את נתוני הסיכויים והסיכונים שלו ומוכן לקבל פחות ממה שהוא חושב שמגיע לו, או לתת יותר ממה שהוא חושב שמגיע ממנו, על מנת שלא לעמוד בפני סיכון לשלם יותר או לקבל פחות במסגרת פסק דין. לטעמי, ה"פשרה" המוצעת על ידי בית המשפט מקום שבו לא מתעוררת שאלת אחריות, אינה בגדר של פשרה כאמור לעיל אלא אמורה לבטא את אותו הסכום שבית המשפט רואה כנכון לפיצוי על פי הנתונים שבפניו. על כן, גישת חברות הביטוח במקרים מסוימים (לא כולן), או באי כוחן (לא כולם) לפיה הצעת בית המשפט צריכה "לתת הנחה" למבטחת, שכן הסכום המוצע אינו צריך להיות הסכום ש"אותו ניתן לקבל בפסק דין" (כמאמר השגור בפי באי כח חברות הביטוח) אינה מקובלת עלי. בחינת הסכום המוצע על ידי בית המשפט במסגרת "פשרה" צריכה להיעשות על פי מבחן מתחם הסבירות. קביעת פיצוי אינה מדע מדויק; עוסקים אנו ברוב המקרים, או לעניין מרבית ראשי הנזק, בהערכות וציפיות בתנאים של חוסר ודאות (ראה, לדוגמא, קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" מה' 4 פיסקה 8 עמ' 33 עד 37); על כן, יכול ששיעור הפיצוי שיקבע על ידי בית המשפט בהרכב כזה או אחר, על פי אותם נתוני יסוד, יהיה שונה במידה כזו או אחרת, והדברים ידועים. יחד עם זאת, מקובל על הכל, שיש מתחם סבירות להערכת פיצוי לנפגע בעל נתוני יסוד מסוימים, בגבולות "רצפה" ו "תקרה" הנהירים לכל העוסק בענפי דיני הפיצויים. על כן, לטעמי, כל עוד הצעת בית המשפט נמצאת בתחום מתחם הסבירות, בין בחלקו הגבוה ובין בחלקו הנמוך, לא נכון ולא מהראוי שהיא תדחה על ידי צד כלשהו, לפי עמדתו, תוך תקווה והימור שאם ינוהל המשפט, תשתנה התוצאה בכיוון הרצוי לו, או אפילו רע מכך, מתוך המחשבה (וכאן הכיוון הוא חד סטרי), שיעדיף התובע הנפגע לקבל סכום נמוך יותר מהצעת בית המשפט (גם כאשר היא במתחם הסבירות לגובה), ובלבד שלא יאלץ להמתין שנים מספר על מנת שבית המשפט יגיע לאותה תוצאה, פחות או יותר, לאחר הליכים שיכפו על ידי המבטחת. גישה זו ניתן לבסס, אם יש צורך לבססה מעבר לאמור לעיל, גם על עקרון תום הלב. מבטחת חבה בחובת תום לב כלפי מבוטח או נפגע שהיא חובה מוגברת ואשר מופנית כלפיה משלשה עברים; ראשית חבה היא בחובת תום לב "כללית" שלפי סעיפים 39 ו 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; שנית, יש בינה לבין המבוטח או הנפגע חובת נאמנות מוגברת מעצם מעמדה כחברת ביטוח, כשם שעל מבוטח חלה חובה כזו כלפיה (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. מנשה ישר, פד"י מט2 עמ' 749); שלישית, יש לראות, לטעמי, את חברות הביטוח כגופים בעלי מעמד "מעין ציבורי" שעליהם חלים גם חובות מתחום המשפט המנהלי או הציבורי ובהן חובת תום הלב, שמעל ומעבר לאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (ראה, לדוגמה, ע"א 3414/93, שמחה און נ. מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ, פד"י מט3 עמ' 196 בייחוד בעמ' 205 ואילך). אוסיף עוד, במאמר מוסגר, כי יתכן ויש לראות את חברות הביטוח כגוף ציבורי מלא בכל הנוגע לפעולתן כמבטחות על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 אולם איני צריך להידרש לעניין בכאן. מהכלל, וחלותו ה"רגילה" בתביעות בגין נזקי גוף, אל המקרה הנוכחי. לטעמי לא ניתן לראות את הצעת בית המשפט אלא ככזו המצויה בתחום מתחם הסבירות כפי שראו אותו הצדדים עצמם. במצב זה מהראוי והיעיל לקרוא לבעלי הדין על מנת להעמידם ישירות אל מול פני הדברים. הסיבה לכך אינה הפעלת לחץ בלתי ראוי תוך ניצול חוסר זמנם של המנהלים שלא כראוי. הסיבה לכך נעוצה בדרך המחשבה של המנהלים וחברות הביטוח באופן כללי. משהועבר התיק לעורך הדין המטפל בו, אשר שכרו משולם על ידי המבטחות בכל מקרה, שוב אין עניין של ממש למבטחות בהשגת פשרה במובנה המתואר על ידי לעיל, שאין בה "הנחה" למבטחות. מבחינתן, בזבוז זמנו של בית המשפט וזמנם של עורכי הדין והצדדים האחרים, אין בו כל הוצאה או הפסד כלכלי, כאשר שכרו של עורך הדין המייצג משולם, כאמור, בכל מקרה. מאידך, אין הן נותנות סמכויות של ממש בידי באי כחן באופן שיאפשר להם לקבל החלטות מידית במקום, לרבות אותן החלטות, אשר לדעת בית המשפט ראויות וצריכות להתקבל, כפי שהדבר במקרה זה. למרות טענתם של עורכי הדין שהם אלה המייצגים והם אלו המוסכמים כלפי המבטחות, אין הדברים כה פשוטים. עניין שבשגרה הוא שלאחר מסירת הצעת בית המשפט, מבקשים באי כח חברות הביטוח שהות וקביעת ישיבת קדם משפט נוספת, על מנת שיוכלו להביא את ההצעה בפני מרשיהן ועל מנת לקבל מהן את הסכמתן להצעת בית המשפט. לאמור, גם במקרים "רגילים" שאינם מעוררים קשיים בהשגת הסכמת חברות הביטוח, לא די בהופעת באי כחן בפני בית המשפט על מנת לסיים דיון בהסכמה ויש צורך בקביעת ישיבה נוספת, מתוך כך שחברות הביטוח, לרבות המבטחות במקרה זה, מעדיפות לנהל את הדיון בבית המשפט ב"שלט רחוק". בדרך כלל אין בית המשפט מקפיד בעניין זה ותוך התחשבות בכך שהמנהלים אכן עסוקים ואינם יכולים לבוא לכל דיון בבית המשפט, ומוכן לאפשר דיונים בדרך זו. עשוי הוא שבכך מפלה בית המשפט לטובה את חברות הביטוח, שאין דמן, כבעלי דין, סמוק יותר מדמם של בעלי דין אחרים. יחד עם זאת, לא נראה לי שמנוע בית המשפט לזמן את המנהלים מקום שמנצלים הם את העובדה שאין הם עומדים בחזית ישירה מול בית המשפט, ויכולים להתחפר בעמדותיהם בלא לתת את הדעת לכך שלא רק הם בגדר העסוקים אלא גם בית המשפט, שחסר זמן דיונים באופן כרוני, אינו מוכן לנהל הליך של שמיעת ראיות רק בגלל שמנהל כזה או אחר קבע מבחינתו קו אדום שרירותי לסיום התובענה ובאי כוחו אינם יכולים לחרוג מכך ולו גם בגבולות חריגה זעירים. באי כח המבטחות (ולא רק הם ולא במקרה יחיד זה), מוצאים בסיס לטענותיהם בפסק דינה של כב' השופטת דורנר ברע"א 7340/01 סיגנל טורס בע"מ נ. שלמה יובל, פד"י נו2 עמ' 1 (להלן: "פס"ד סיגנל טורס"), אשר לגישתם יש בו קביעה לפיה אין להזמין מנהלים (כמשמעותם בפסק דין זה, או מנכ"לים של חברות) על ידי בית המשפט בשלבי קדם משפט לעניין הצעת פשרה של בית המשפט. דומני שבכך מרחיקים באי כח המבטחות הרבה מעבר לכוונת פסק הדין הנ"ל. כפי הבנתי, בכל הכבוד, את האמור ב"פס"ד סיגנל טורס", לא הייתה כוונת כב' השופטת דורנר להפוך את הוראות תקנה 147 או תקנה 143(10) (בכל הנוגע לסמכות להזמין את בעל הדין), לאות מתה בדרך כלל, או להפלות לטובתן את חברות הביטוח, כבעלי דין, לעומת בעלי דין אחרים. נהפוך הוא; נראה כי גם כב' השופטת דורנר מסכימה כי יש מקום לזמן את בעלי הדין על פי תכליתה של תקנה 147 הנ"ל שהיא "...להקנות לבית-המשפט את הסמכות לזמן בעל-דין לדיון, מקום בו נוכחותו האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו על-ידי בא-כוחו כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון.." (שם בעמ' 3 מול האות ו'). לא נראה לי גם שכב' השופטת התכוונה, בכל הכבוד, כי בכל מקרה בו המדובר בסירוב להצעת פשרה של בית המשפט על ידי בא כח צד, יש בכך סוף פסוק מבחינת בית המשפט, וכי בשום מקרה לא יהיה בזימונו האישי של בעל הדין כדי להועיל לניהול היעיל של ההליך. מהראוי להוסיף כי באותו מקרה זומן מנכ"ל של חברת הביטוח לדיון על ידי בית המשפט קמא, ויתכן וגם בכך נעוץ הבדל בין מקרה זה למקרה הנדון ב"פס"ד סיגנל טורס". מכל מקום, כאשר ניתן להשיג את תכליתה של תקנה 147 לתקנות סד"א על ידי זימון בעל הדין, יש מקום לזמנו, ואין באמור ב"פס"ד סיגנל טורס" כדי לשלול זאת. דומני כי לכך נתכוון גם כב' השופט ריבלין במקרה אחר, שעה שלא מצא להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה אשר זימנה את בעלי הדין, (גם הם מנהלים) כאשר סברה הערכאה הראשונה כי סירוב באי כח הצדדים לסיים את הפרשה בהסדר נובע מהקושי בקבלת אישור מרשיהם [ רע"א 5774/99 הדר חברה לביטוח בע"מ נ. ג'ול סעדה סעיד ואח' "תקדין" עליון 2000(1), 490 ]. בסופו של דבר, המדובר הוא בשיקול דעתו של השופט היושב לדין, וכך כותב זאת במפורש כב' השופט ריבלין בפסק הדין הנ"ל, ואם נראה לו כי יהיה זה יעיל לזמן את בעל הדין, אין באמור ב"פס"ד סיגנל טורס" כדי למנוע זאת ממנו, ולטעמי, אין בכך סתירה, בכל הכבוד, לאמור באותו פסק דין, שלא התכוון, כפי הבנתי, לשלול את שיקול הדעת של בית המשפט בערכאה הראשונה". מסיבות אלו ראיתי להזמין את הצדדים עצמם, קרי את הגורם הקובע אצל הנתבעת ומבטחתה, לדיון שלא התקיים לגופו, וסיבות אלו שרירות וקיימות. להבדיל מאותו מקרה קודם, שבו התבקשתי שלא להזמין את הצדדים, ולא נעתרתי, במקרה זה הוזמנו אלו על ידי אך הנתבעת עשתה דין לעצמה והתעלמה, במופגן וביודעין מהחלטת בית המשפט. גם אילו סברה היא שההחלטה מוטעית, ואני בכל אופן איני סבור כך לפי האמור לעיל, לא הייתה הנתבעת רשאית להתעלם ממנה משל לא הייתה, כל עוד לא בוטלה על ידי או על על ידי ערכאה גבוהה יותר. לאור כל האמור לעיל אני קובע דלקמן: באי כח הצדדים, לרבות הגורם הקובע אצל הנתבעת ומבטחתה, יתייצבו לדיון ביום 30.3.2004 שעה 12.30, לדיון בהצעת בית המשפט. הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסך של -.3,500 ₪ ומע"מ וכן הוצאות לטובת המדינה בסך של -.3,500 ₪ וזאת עד למועד הדיון. לא ישולמו ההוצאות כאמור לעיל, ימחק כתב ההגנה של הנתבעת. הצעת פשרההסדר פשרהפשרה