פסק דין ש. שטמר שופטת: 1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 15/02/01 בתיק ע.נ. 17/96 (בבית משפט השלום בחיפה) של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט1959- (להלן - "הועדה"). הרכב הוועדה כלל את כב' השופט י. כהן, אב"ד, את ד"ר וליש ואת ד"ר זילברמן. 2. השאלה העיקרית שעומדת להכרעתנו בערעור זה היא, אם תסכול של מתגייס לצה"ל, בגין אי שיבוצו לתפקיד או ליחידה, נשוא חלומותיו ותקוותו, תסכול, אשר גרם לו, לטענתו, למתח נפשי, שהביא לפריצת מחלה או להחמרתה, מזכה אותו בזכויות לפי חוק התגמולים. המחלוקת היא משפטית ונושאה הוא, כאמור, אם יש לראות בתסכול, על כל תופעותיו (מתח, דכאון וכיוצב'), עקב שבוץ של חייל לתפקיד או ליחידה בצה"ל כנגרם או כמוחמר "עקב השירות". 3. המערער, יליד 1966, טען בתביעתו לפני קצין התגמולים, כי לקה במחלה נפשית מסוג סכיזופרניה. המערער סבל ממום בלבו, שהתגלה עוד בילדותו. הוא עבר ניתוח לב פתוח לתיקון המום בלבו עוד ב1977-. בשאיפתו להתקבל לשרות בצה"ל ולהצליח בו, על אף מומו, השקיע המערער מאמצים רבים לפתח לעצמו כושר גופני, כדי שצה"ל ישבץ אותו ביחידה קרבית. לטענתו הובטח לו, כי בעת גיוסו, על אף שנקבע לו פרופיל רפואי 64, תישקל האפשרות לשבצו "כחייל קרבי חריג". הבטחה זאת ניתנה לו, להבנתו, במכתב של דר' קורנברוט, ראש ענף מיון רפואה, אשר כתב לו (במכתבו מיום 22/5/1984, מוצג מע1/), כי "אין ספק שהפרופיל שנקבע לך מתאים (ככל הנראה, צריך להיות "אינו מתאים", הערה שלי ש.ש.). מאידך באם רצונך בכך ניתן יהיה לשקול בבוא היום שיבוצך כחייל קרבי חריג". תקוותו של המערער נכזבה עם גיוסו לצה"ל: כאשר נודע לרופאים המשבצים בביתן המיון של חטיבת גולני, כי המערער סבל ממום בלבו, הוא נתבקש להביא אישור מקרדיולוג. לטענת המערער הוא המציא אישור, לפיו הוא כשיר לשרת כחייל קרבי בתפקיד שאינו מחייב ביצוע מאמצים. על אף מחאותיו, סרבו הרופאים המשבצים לשבצו ביחידה קרבית, והוא שובץ, בתום הטירונות, לקורס משקי שלישות. 4. לטענתו של המערער, גרם לו התסכול עקב הפרת ההבטחה ואכזבתו מכך שלא שובץ ליחידה קרבית, לטראומה נפשית. מצב נפשי זה גרם לפריצת מחלתו הנפשית של המערער (מצב פסיכוטי על רקע אישיות סכיזואידית). 5. פרופ' וייל, אשר מונה על ידי קצין התגמולים, בדק את המערער ונתן חוות דעת עליו, שנושאת תאריך 14/2/86. בחוות הדעת, נכתב, כי המערער עבר שני משברים נפשיים: הראשון בהיותו כבן 15 והשני עם גיוסו לצה"ל. לדעת פרופ' וייל סובל המערער מאישיות סכיזואדית, ואין למחלתו קשר לשירות הצבאי. 6. הועדה לא קיבלה את טענתו של העורר, כי הוא החלים כליל מהמשבר הראשון, וכי המחלה פרצה מחדש או לראשונה עקב המשבר בעת הגיוס לצה"ל. נקבע, כי מחלתו של המערער אינה אלא גל שני של אותה מחלה, שפרצה עוד בהיותו כבן 15 שנים, בגין אישיותו הסכיזואידית. בקובעה כך, קיבלה הועדה את חוות דעתו של דר' בן אפריים, שגם הוא פעל מכוחו של מינוי של קצין התגמולים. לפי חוות דעתו של דר' בן אפריים, התפרצות המחלה ארעה בגיל 15 על רקע מחלה קונסטיטוציאלית, והגל השני של אותה מחלה, ארע עם גיוסו לצה"ל. 7. כן לא קיבלה הועדה את טענתו של המערער, כי היה במכתבו של דר' קורנברוט הבטחה או מצג, שצה"ל יקבל את המערער כחייל חריג ביחידה צבאית אם ישפר את כושרו הגופני, אלא קבעה שהיה במכתב הבטחה לשקול את בקשתו של העורר בבוא עתו להתגייס לצה"ל. 8. הועדה קיבלה את טענתו החילופית של המערער, לפיה המשבר שתקף אותו עם התגייסותו לצה"ל, החמיר את מחלתו. הועדה הגיעה למסקנה זאת בקבלה את הכתוב בחוות דעת רפואית מיום 31/12/93, של המומחה מטעם המערער, דר' הידש. דר' הידש קבע, כי רמת תיפקודו של העורר ירדה באופן ניכר לאחר המשבר השני, ערב גיוסו לצה"ל. על אף שהועדה הסכימה, שמחלתו של המערער הוחמרה עקב אי שיבוצו לצה"ל, היא לא הכירה בהחמרת מחלתו של המערער כמזכה אותו בזכויות על פי חוק הנכים, כיוון שבשאלה, אם יש לראות את החמרת המחלה כבאה עקב השירות, קבעה הועדה, כי אכזבה משיבוץ לתפקיד מסויים אין לה קשר לתנאי השירות. 9. בסיומם של דיון וקביעות בטענותיו של המערער, דחתה הועדה את ערעורו של המערער וחייבה אותו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של קצין התגמולים בסכום של 3,000 ₪. על דחיית ערעורו ועל חיובו בהוצאות המשפט על ידי הועדה הערעור שלפנינו. 10. בערעורו לפנינו, חזר המערער על טיעוניו בבימ"ש קמא: המערער לא חלה לפני כן במחלת הנפש, והוא זכאי, לכן, לזכויות על פי חוק הנכים, שכן מחלתו פרצה בשרתו כחייל ועקב תנאי השרות. לחילופין, טען המערער, שהמשבר בעת שירותו הצבאי החמיר את מחלתו, והחמרה זאת באה בשל תנאי השירות שלו, הכוללים את שיבוצו לתפקיד מסויים. עוד טען המערער כי מחלתו פרצה בשל ההבטחה שניתנה לו, ויש להבין טענה זאת כמייחסת התנהגות שלא כדין לגורמי הצבא, בכך שהבטיחו למערער לשבצו ביחידה צבאית ולא קיימו. 11. סבורה אני, שאין מקום לשנות את קביעתה של הוועדה, שמחלתו של המערער לא פרצה עקב הסרוב לשבץ את המערער ליחידה הנבחרת שלו. הוועדה בחרה להסתמך על חוות דעתו של פרופ' וייל, שהגל הראשון של המחלה החל עוד בהיותו של המערער בן 15. כן קיבלה הוועדה את קביעתם של המומחים מטעמו של קצין התגמולים, שסימני המחלה התגלעו אצל המערער כבר בגיל זה, והארוע בגיל 15, כן קשור למחלת הנפש. דר' בן אפריים כתב בחוות דעתו, כי "בגיל 15 היה בטיפול פסיכולוג עקב משבר שהתבטא בירידה בתפקוד בעיקר בלימודיו, הסתגרות בעצמו חרדה מסיבית ומחשבות אובדניות". דר' בן אפריים היה בדעה, שהיה זה גל ראשון של המחלה, דהיינו שהמחלה פרצה עוד בהיות המערער תלמיד תיכון ולפני גיוסו. 12. ההלכה היא, שאפילו היתה המחלה קונסטיטוציונלית או תורשתית, יש להכיר בה כמחלה שנגרמה על ידי תנאי השירות ובלבד שפרצה עקב תנאי השירות. נפסק, שעל מנת להכיר במחלה כנגרמת ע"י תנאי השירות, אין הכרח להראות כי בשרתו של הנכה בצה"ל, ארע מקרה חריג, שגרם לפריצתה. די להוכיח כי המחלה פרצה עקב תנאי השירות, הקשורים במתח ובפחד. כל זה נכון הוא, בתנאי שהמחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז הייתה במצב רדום, ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות (ראה, בין היתר: ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1)637, ע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד (1)217, וכן רע"א 4073/99 אורית אביאן נ' קצין התגמולים פ"ד נד (3) 1). אולם במקרה שלפנינו התגלעו סימני המחלה, על פי קביעות המומחים, עוד לפני הגיוס. קביעה זאת של הועדה, היא קביעה עובדתית-רפואית, ובימ"ש לערעורים לא יטה להתערב בהעדפה של בימ"ש קמא חוות דעת אחת על פני האחרת, מה גם שבמותב הוועדה ישבו שני רופאים (וראה, בין היתר, בע"א 140/79 אזולאי נ' קת"ג פ"ד לג(3) 74, 76 מול א-ג). בענייננו, קבעו המומחים, כפי שנתקלנו במספר רב של מקרים שנסקרו בפסיקה, כי מחלת הסכיזופרניה מתבטאת ב"גלים", או התקפים, כי יש לה סימנים מקדימים, המעידים על הגל הראשון העומד לבוא, וכי הגל הראשון הנו פריצת המחלה עצמה ולא אירוע נפרד מהגל הבא אחריו. לפיכך גם הכירו בתי המשפט בגרימה של מחלת נפש על כל "גליה" אם הגל הראשון ארע במהלך השרות הצבאי. המסקנה המתחייבת היא, שמחלתו של המערער, לא פרצה לראשונה בעת השירות הצבאי. 13. אעבור, עתה, לדון בטענתו של המערער, כי ניתנה לו הבטחה, שהוא ישרת ביחידה קרבית, וכי הבטחה זאת לא קויימה. מקריאת מכתבו של דר' קורנברוט, רע"ן מיון רפואי, עולה בברור, כי למערער לא ניתנה הבטחה כלשהי. כל מה שהובטח לו היה שעניינו יתברר בבוא העת. צה"ל אכן פעל כך. לא היתה, אם כן, הפרת הבטחה. זאת ועוד: מבחינה אוביקטיבית, נראה שצה"ל פעל כדין ובאופן אחראי, כאשר לא גייס את המערער ליחידה קרבית. פרופ' שם טוב, אשר בחן את סוגיית שיבוצו של המערער ליחידה קרבית כ"חייל חריג", קבע כי יש חשש שמאמצים ביחידה הקרבית "יחישו את התפתחות אי ספיקת המסתם האאורטלי". שיבוצו ביחידה קרבית, עלול היה להתגלות כהרה אסון. כדין פעל, אם כן, צה"ל כאשר סרב לבקשתו של המערער לשבצו ביחידה קרבית. אולם, בעובדה, שצה"ל לא התרשל או לא פעל שלא כדין כשסרב לגייס את המערער ליחידה קרבית, לא די, שכן המבחן בשאלה, אם מחלה פרצה או הוחמרה עקב השרות, אינו מתמצה בשאלה אם צה"ל נהג כשורה או לא כלפי החייל, אלא אם הנכות נגרמה "עקב השירות". 14. עו"ד יעבץ בספרו "חוק הנכים", הוצאת פרלשטיין-גינוסר, סקר את הפסיקה של הועדות לפי חוק הנכים ושל בתי המשפט (המחוזיים), ועולה מסקירתו, שמחלה, שנגרמה או הוחמרה עקב אכזבה מעצם השיבוץ לתפקיד לא רצוי או מעצם אי השיבוץ לתפקיד רצוי, לא הוכרו, בדרך כלל, בועדות לפי חוק הנכים, כנגרמות עקב השירות ותנאיו. יש לדוק ולאבחן: אם הוצב חייל למקום שאינו רוצה בו או שרצה בו, אולם הוא חלה בשל הקשיים שבמילוי התפקיד או בשל תנאים מיוחדים הקשורים בתפקיד, כן הוכרה המחלה כנגרמת עקב השירות או מוחמרת על ידו. אולם מחלה שנגרמה או הוחמרה כתוצאה ממצב נפשי עקב אכזבה משיבוץ או מסרוב לשבץ לתפקיד או ליחידה, לא הוכרה כנגרמת או מוחמרת עקב השירות, בין אם פרצה בעת השירות בצה"ל ובין אם פרצה עם הגיוס לצה"ל . בספר הנ"ל (החל מעמ' 91 ועד 94), הובאה סקירה של פסקי דין, אשר ניתנו על ידי ועדות לפי חוק הנכים בבתי משפט השלום. מתוך פסקי הדין הנזכרים בספרו של יעבץ הנ"ל בעמודים אליהם הפניתי, אתייחס לכמה מהמקרים: בע"נ 148/90 גיל סיידון נ' קצין התגמולים (לא פורסם), קבעה הועדה, שחייל אשר לקה במחלת נפש עקב כשלון בקורס צבאי בשל הרמה הגבוהה של הלימודים בו, אינו זכאי להכרה, מאחר ומחלתו לא פרצה "עקב השירות". גם מחלה, שפרצה לטענת החייל, שכבר שרת בצה"ל, עקב אי קידום בדרגה והמשבר הנפשי בעקבותו, לא הוכרה כנגרמת "עקב השירות" (וראה ע"נ 255/90 שובל נ' קצין התגמולים, לא פורסם). במקרה של חייל שחלה באוטם שריר הלב, לא הכיר ביהמ"ש בקשר בין שירותו לבין תסכולו עקב כך, שבראיון לצורך העברה לתפקיד אחר, לא נענתה משאלתו (ע"א (חיפה) 352/91 קצין התגמולים נ' הולס, לא פורסם). הוא הדין, ואולי על דרך הקל וחומר, כאשר החייל טען, כי המחלה (מחלת נפש) נגרמה עקב סרובו של צה"ל לשבצו לתפקיד עם גיוסו: נקבע, שאין לייחס לשרות הצבאי את פרוץ המחלה או החמרתה (וראה ע"נ 287/90 אנקור נ' קצין התגמולים, לא פורסם). גם תביעתו של חייל, שמחלתו התפרצה כיוון שלא קיבל דרגה לה ציפה, לא הוכרה (ע"נ 55/92 חיזי נ' קצין התגמולים, לא פורסם). הזכרתי לעיל, את ע"נ 287/90 אנקור רז נ' קצין התגמולים. המקרה שנדון שם דומה לעובדותיו של המקרה שעל שולחננו. הוועדה כתבה בענין זה, כי: "ישנם מקרים בהם אדם לפני גיוס מפתח חלומות וציפיות באשר לשירות הצבאי. כאשר חלומות אלו לא מתגשמים, זאת ללא פעולת זדון מטעם הצבא והוא לוקה במחלת נפש לא ניתן לייחס לשירות צבאי את הגורם לפרוץ המחלה". יעבץ בספרו מסכם את ההלכה כך: "מפסקי הדין בעניין זה עולה, כי כל עוד הלחץ הנפשי הוא סובייקטיבי (להבדיל מלחץ נפשי הנובע מאפליה מוכחת להבדיל משיקולים מערכתיים לגיטימיים) הרי שאין בכך לקשור את המחלה או החמרתה לשירות הצבאי. וזאת מבלי להכריע בשאלה הרפואית בעניין זה" (עמ' 93 לספרו). 15. בא-כוחו של המערער הפנה אותנו, כדי לאשש עמדתו, לבר"ע 4073/99 אביאן נ' קצין התגמולים, פ"ד נ"ד(3) (1). לא ניתן ללמוד מעובדות המקרה שם, השונות מהמקרה שלפנינו, הלכה לענייננו: שם נדון מקרה של חיילת שהוצבה לתפקיד שהיה בו מתח רב. היא הוכרה כזכאית על פי חוק הנכים, אולם לא עצם שיבוצה לתפקיד זה בניגוד לרצונה, הוכר כתנאי שירות, אלא המתח הרב בתפקיד בו הוצבה ושבו הספיקה לשרת לפני פרוץ מחלתה. 16. שלא בהתאם להלכה, שסקרתי לעיל, בע"א (חיפה) 4184/98 יוסף דנן נ' קצין התגמולים, נקבע, כי שוטר, אשר לא קודם בתפקידו, ועקב לחץ נפשי לקה באירוע מוחי, יש להכיר בו כבעל זכות על פי חוק הנכים. 17. אחזור לשאלות, אם שיבוץ לתפקיד לא רצוי או העדר שיבוץ לתפקיד אליו שואף החייל, הוא "תנאי שירות", ולכן תוכר המחלה הנגרמת או מוחמרת עקב מצב נפשי בעקבות התסכול והצער, כמזכה בזכויות לפי חוק הנכים, והאם יש לקבל את ההלכה שעולה מפסקי הדין שסקרתי, אשר ענתה על השאלה בשלילה. לדעתי, יש להכיר במחלה הנגרמת או מוחמרת כתוצאה ממצב נפשי עקב תסכולים הקשורים לשיבוץ או קידום, כנגרמת או מוחמרת "עקב השירות". עניין לנו בדוננו בסוגיה זאת, בהגדרתו של המונח "עקב השירות", המופיע בסעיף ההגדרות לחוק הנכים: "נכות" - איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה"; רואים אנו, כי כדי שמחלה של חייל תוכר, על החייל להוכיח שהיא ארעה בעת שירותו הצבאי, ועקב תנאי שירותו. במקרה דנן, הודע למערער על כך שהוא לא ישובץ לתפקיד אליו רצה, כאשר היה כבר מגוייס, במהלך הטירונות או עם סיומה. לפיכך התנאי שהארוע, שגרם להחמרת המחלה, ארע בעת שירותו הצבאי, התקיים. 18. הגישה בפסיקה היתה, שאין לקבוע מבחן אחד אחיד לעמידה בדרישה של התנאי שהפגימה תהיה "עקב השירות", וראה ע"א 712/86 פסי נ' קצין התגמולים פ"ד מ"ג (4) 414, 418 מול ו-ז. שם נדון אחד המבחנים, "מקום הסיכון", דהיינו אם חובות החייל כפוהו להמצא במקום הסיכון. באותו עניין, קבע כב' השופט ד' לוין כי "עולה מן האמור עד כאן, שהמושג "עקב שירותו" מתפרש בפסיקת בית-משפט זה על רקע הווי השירות, שיגרת השרות ודברים שדרכם של חיילים לעשות במהלך השרות הצבאי" (שם בעמ' 421 מול ה'). בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח (2) 510, נדון מקרה של חייל שחלה בסכרת בזמן השירות בעקבות לחץ נפשי, שנגרם לו מפגיעות בדיבור ובהתנהגות של רס"ר הבסיס. נקבע, כי המבחן הקובע אינו "הקשר הטיפוסי", דהיינו פגיעה טיפוסית לנסיבות המאפיינות שרות צבאי דווקא, אלא ה"קשר הסיבתי הקונקרטי". ומסביר זאת השופט זילברג כדלקמן: "... ועתה נבחן נוכח האמור את המסקנה שהגיעו אליה שופטי הרוב. האם הם כפרו במציאות הקשר הסיבתי בין ההתרגזויות הללו למחלת הסוכרת? לא ולא! אלא מאי? הם סברו כי הפגיעה שנפגע בה החייל צריך שתהיה פגיעה טיפוסית לנסיבות המיוחדות שהחייל חי בהן בשירות הצבא...משום כך ורק משום כך שללו הם - מבחינה משפטית - את קיום הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה. מבחן זה שהייתי מכנה בשם "הקשר הסיבתי הטיפוסי" להבדיל מ"הקשר הסיבתי הקונקרטי" נראה לי מבחן פסול. אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אילמלא שירותו. האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית, ולשאול את עצמו האם היא הייתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות. זה המבחן ואין בלתו. שאם לא תאמר כן, תצומצם אחריות המדינה להכנות חייליה עד למינימום שאין הדעת סובלתו" (וראה גם, בין היתר, את ע"א 681/82 מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ(19 470, את ע"א 460/72 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 288, ור"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361). 19. במאמרו "מחלה עקב שירות כיצד" (הפרקליט מ(ב) 343), מציע המחבר, שמואל דורנר, כי: "ברוב המקרים השאלה המבדלת תהיה האם אותו הגורם שגרם את הפגיעה בשירות הוא שהיה גורם את הפגיעה גם שלא בשירות. תשובה בחיוב על שאלות אלה פירושה הוא ניטרול עובדת השירות הצבאי כגורם הרלוונטי לפגיעה, וממילא כגורם שבעטיו ("עקב") נגרמה פגיעה". וממשיך מחבר המאמר ומציע מבחן לשאלה מתי המחלה או הפגימה או החבלה הן "עקב השירות": "המבחן צריך לדעתי להתבטא בשני מוקדים: מוקד הגרימה מצד אחד ומוקד ההשוואה מצד שני. במוקד הגרימה יש לבחון אם הפגיעה הקונקרטית שנגרמה לחייל נגרמה לו, בפועל, על-ידי נתונים המצויים בשירותו של אותו חייל, ובמוקד ההשוואה יש לבחון, האם הגורם הקונקרטי שפעל את פעולותו בעת היותו של החייל בשירות הוא גורם שאותו פרק-זמן פעל בשירות בלבד, או שמא הוא גורם כללי שפעולתו בשירות אותה שעה לא היתה אלא פועל יוצא מעובדת היותו גורם כללי, שאינו בלבדי לשירות" . המבחן של "מוקד הגרימה", אינו אלא המבחן הסיבתי העובדתי. המבחן של "מוקד ההשוואה", בודק אם אותו גורם להתפרצות המחלה או להחמרתה, אינו תלוי בתנאי השירות, על אף שהמחלה הוחמרה או נגרמה בזמן השירות. כדוגמא לגורם כללי, מביא המלומד גל חום בארץ, הפוגע גם בחיילים וגם באזרחים, ולכן אינו פועל יוצא מהשירות. מבחנים אלה, הגיונים ומפרשים נכונה, לעמדתי, את המונח "תנאי שירות". הם גם עולים בקנה אחד עם תכליתו של חוק הנכים, שהוא בעקרו חוק סוציאלי. 20. אחזור למקרה שלפנינו: הועדה קבעה, כקביעה עובדתית, כי מבחינת השרשרת של קשר סיבתי עובדתי, "הסיבה בלעדיה אין", יש קשר בין השרות הצבאי לבין התסכול של המערער שלא שובץ לתפקיד אליו נשא עיניו. דא עקא, שקשר סיבתי עובדתי אינו מספיק. השאלה היא, על פי המבחנים שהזכרתי לעיל, אם התקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי. דעתי היא, בניגוד לפסיקה של הועדות, הנזכרת שם, בספרו של יעבץ, שיש לקבוע כי התקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי. השיבוץ ליחידה או אפילו לתפקיד הוא ארוע שהתרחש עקב שרותו של המערער, ויש קשר סיבתי קונקרטי, בין השיבוץ כפי שנעשה, במקום ובשעה שנעשה, לבין המצב הנפשי שהתפתח אצל המערער וגרם להחמרת מחלתו. העובדה, שאולי, בשל אישיותו המיוחדת של החייל או נטייתו למחלה זאת או אחרת, השפיעה אכזבתו מהשיבוץ באופן כה קשה, ואולי הייתה אותה השפעה מתרחשת גם אם היה משובץ בחיים האזרחים לתפקיד שאינו חפץ בו, אינה רלוונטית על פי המבחן של הקשר הסיבתי המשפטי. יש להדגיש כי המבחן הוא מבחן סובייקטיבי, דהיינו, אם החייל הספציפי הושפע מהאירוע, על אף שיתכן שחייל אחר היה מגיב באופן שונה (וראה ע.א. 652/69 שלום בוסני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד(1) 217, עמ' 220). 21. אני מציעה לחבריי להרכב, להעמיד את מידת ההחמרה של ניכותו על 50% משיעור ניכותו הכולל. 22. לפיכך, לעמדתי, יש לבטל את פסק דינה של הוועדה, יש לקבל את הטענה החילופית של המערער, ולהכיר כי מחלתו הוחמרה עקב השירות בשיעור של 50%. כן אני מציעה לעמיתי להרכב, לחייב את המשיב בהוצאותיו של המערער בשתי הערכאות בסכום של 6,000 ₪ +מע"מ ובצירוף ריבית חוקית החל מהיום. ש. שטמר, שופטת ר. ג'רג'ורה, שופט: אני מסכים. ר. ג'רג'ורה, שופט ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד מסכים אני עם חברתי הנכבדה, כב' השופטת ש. שטמר, גם בדרך בה הלכה בחוות דעתה וגם בתוצאה עליה הגיעה בנסיבות. אוסיף אך זאת. השאלה שבית המשפט חייב לשאול גם להשיב עליה מצויה בתחום הרפואי עובדתי. ואחת היא. לאמור: האם היה אותו ארוע מתרחש במערער, באותה שעה ובאותה צורה, אילו אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות. ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פד"י יח(2) 510. תשובה שלילית לשאלה זו תזכה את הנפגע בתגמולים. ופשיטא לן שכל ארוע ונסיבותיו. ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד לפיכך הוחלט כמפורט בחוות דעתה של כב' השופטת ש. שטמר. אנו מבטלים את פסק דינה של הוועדה. אנו קובעים כי מחלת הסכיזופרניה של המערער הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי בשיעור של 50%. אנו מחיייבים את המשיב בהוצאותיו של המערער בשתי הערכאות בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ ובצירוף ריבית חוקית החל מהיום. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבארפואהצה"ל