##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ ת.ז. _________, הינו איש ציבור מוכר, נכדו של הרב _________, אשר שמו הטוב נפגע כתוצאה מפרסום לשון הרע. 2. הנתבע, מר _________ ת.ז. _________, שימש כמנכ"ל העיתון "זמן העיר" (להלן: "העיתון"), ח.פ. _________, והיה אחראי על הפרסומים בעיתון, לרבות הכתבה מושא התביעה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע, ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים בתיק המקורי, בתשלום פיצויים לתובע בסך 75,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 4. בנוסף, כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע בהוצאות המשפט של התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין, בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק, וזאת לאור התנהלותו חסרת תום הלב והתמשכות ההליכים. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. ביום _________ פורסמה בעיתון "זמן העיר" כתבה תחת הכותרת "_________ הפך לאישיות בלתי רצויה בחצר הרב", ובכותרת משנה "אשתו של הרב _________ ביקשה את עזרת המשטרה, כדי לפנות את הנכד _________ מבית הרב, אך החליטה לבטל את התלונה. המתיחות הקשה נובעת מהחלטתו של _________ לרוץ ברשימה עצמאית, למרות איסורו של הרב _________". 6. בגוף הכתבה נטען, בין היתר, כי הרבנית _________, אשתו של זקן המקובלים הרב _________, התקשרה למשטרת _________ וביקשה את עזרתה כדי לפנות מבית הרב את הנכד _________, וכי לאחר מכן ביטלה את תלונתה. 7. בפסק דין חלקי מיום _________ נקבע כי הכתבה, ובפרט הטענה בדבר פניית אשת הרב למשטרה לצורך פינוי התובע, מהווה "לשון הרע" כלפי התובע, וכי הנתבעים, לרבות הנתבע דנן כמנכ"ל העיתון, אחראים בנזיקין כלפיו. 8. עילת התביעה נולדה ביום פרסום הכתבה, _________, ובוססה באופן סופי עם קביעת האחריות בפסק הדין החלקי. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מהיותה תביעה לפיצויים בגין עוולת לשון הרע, אשר סכום התביעה מצוי בתחום סמכותו. 10. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד נובעת ממקום מגוריו של התובע ו/או ממקום פרסום העיתון, אשר נמצאים בתחום שיפוטו. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות הנתבע כמנכ"ל העיתון ## 11. הנתבע, בתפקידו כמנכ"ל העיתון, נשא באחריות ישירה ומהותית לכלל הפרסומים בעיתון, לרבות הכתבה מושא התביעה, וזאת מכוח מעמדו הבכיר והשפעתו על התכנים המתפרסמים. 12. תפקידו של הנתבע כמנכ"ל חייב אותו להבטיח כי העיתון יפעל בהתאם לכללי האתיקה העיתונאית ולחוק איסור לשון הרע, וכי כל פרסום יעבור בדיקה יסודית ומקיפה טרם פרסומו. 13. הנתבע, כמנהל העיתון, היה בעל הסמכות והיכולת למנוע את פרסום לשון הרע, או לכל הפחות לדרוש בדיקה מעמיקה יותר של העובדות, אך הוא כשל בכך באופן רשלני ומכוון. 14. אחריותו של הנתבע אינה רק אחריות שילוחית, אלא אחריות אישית הנובעת מהתרשלותו בפיקוח ובקרה על תהליכי העבודה בעיתון, ובאי-הקפדה על נהלי עבודה שימנעו פרסומי לשון הרע. 15. העובדה כי הנתבע לא נקט בצעדים כלשהם למניעת הפרסום הפוגע, ואף לא פעל לפרסום תיקון או הכחשה לאחר שהתבררה אי-אמיתות הפרסום, מחזקת את אחריותו האישית והישירה. ## פגיעה בשמו הטוב של התובע ## 16. הפרסום הכוזב, לפיו אשת הרב _________ ביקשה את עזרת המשטרה כדי לפנות את התובע מבית הרב, גרם לפגיעה קשה ובלתי הפיכה בשמו הטוב של התובע, הן בציבור הרחב והן בקרב הציבור הדתי והמסורתי. 17. הטענה בדבר מעורבות המשטרה ביחסים משפחתיים, ובפרט בבית רב ידוע, יוצרת רושם שלילי ביותר של התדרדרות יחסים חמורה ויוצאת דופן, ומציגה את התובע באור שלילי ומבזה. 18. הפגיעה בשמו הטוב של התובע חמורה במיוחד לאור מעמדו כאיש ציבור וכנכדו של הרב _________, כאשר פרסום כזה מערער את מעמדו הציבורי והמשפחתי ופוגע בכבודו. 19. התובע סבל סבל רב, השפלה ועוגמת נפש כתוצאה מהפרסום, אשר הציג אותו כמי שאינו רצוי בבית סבו וגרם לו נזק בלתי ממוני משמעותי, שאינו ניתן לכימות מדויק. 20. הפסיקה קבעה כי במקרים של לשון הרע, אין צורך להוכיח נזק ממוני בפועל, וכי עצם הפרסום הפוגע יוצר הנחה בדבר הפגיעה בשם הטוב ומזכה את הנפגע בפיצוי. ## היעדר כוונת זדון ורשלנות ## 21. אף אם לא הייתה לנתבע כוונת זדון אישית לפגוע בתובע, הרי שהתנהלותו כמנכ"ל העיתון הייתה רשלנית ביותר, שכן לא נקט בבדיקות הנדרשות לאימות הפרטים טרם הפרסום. 22. הפסיקה קבעה כי אין לקבל טענה של "השתכנעות באמיתות לשון הרע" כאשר לא נערכה בדיקה מספקת של העובדות, וכי הבדיקה צריכה להיעשות ממקורות אובייקטיביים ומהימנים. 23. במקרה דנן, הנתבעים, באמצעות הכתב, לא בדקו את נכונות הפרטים ממקורות נוספים ממשפחת _________ עצמה, כפי שהיה מצופה מהם, ובכך התרשלו באופן חמור. 24. רשלנות זו של הנתבע, כמנכ"ל האחראי, מהווה בסיס מספק לקביעת אחריותו, שכן היה עליו לוודא כי העיתון פועל בזהירות הנדרשת ובאחריות עיתונאית. 25. העובדה כי הנתבעים המשיכו לעמוד על טענת אמת בפרסום גם לאחר הגשת התביעה, ואף ניסו להוכיח זאת ללא הצלחה, מחזקת את טענת הרשלנות וחוסר תום הלב. ## היקף הפרסום ותפוצת העיתון ## 26. אף שהעיתון "זמן העיר" היה עיתון מקומי בעל תפוצה מוגבלת, אין בכך כדי להפחית מחומרת הפגיעה, שכן הפרסום הגיע לקהל יעד רלוונטי וגרם נזק משמעותי. 27. העובדה שהעיתון הופץ בקרב חוגים חילוניים אינה מפחיתה מהנזק, שכן התובע הינו איש ציבור מוכר גם בקרב ציבור זה, והפרסום פגע במעמדו הציבורי הכללי. 28. הפסיקה קבעה כי היקף הפרסום הוא רק אחד מהשיקולים בקביעת גובה הפיצוי, וכי יש להתחשב גם בטיב הפרסום, חומרתו, מעמד הנפגע והשפלה שנגרמה לו. 29. גם אם תפוצת העיתון הייתה מצומצמת, הרי שהמידע הפוגע יכול להתפשט במהירות באמצעות שיח ציבורי, רכילות ופלטפורמות נוספות, ובכך להגביר את הנזק. 30. אין לקבל את הטענה כי מדובר ב"ידיעה מינורית", שכן פנייה למשטרה בעניין משפחתי היא אירוע חריג ובעל משמעות רבה, במיוחד בהקשר של משפחה מכובדת. ## אי פרסום תיקון או הכחשה ## 31. הנתבעים, לרבות הנתבע כמנכ"ל, לא פרסמו הכחשה או פרסום מתקן לכתבה הפוגעת, גם לאחר שהתבררה אי-אמיתותה, ובכך הגבירו את הנזק שנגרם לתובע. 32. הפסיקה רואה באי-פרסום תיקון או הכחשה נסיבה לחובת המפרסם, המעידה על חוסר תום לב ועל העמקת הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע. 33. טענת הנתבעים כי התובע סירב לפרסום כתבה מתקנת אינה פוטרת אותם מחובתם לפרסם הכחשה או תיקון, שכן חובה זו קיימת באופן עצמאי. 34. פרסום תיקון או הכחשה היה יכול לצמצם את הנזק שנגרם לתובע, אך הנתבעים בחרו שלא לעשות כן, ובכך פעלו בניגוד לעקרונות תום הלב והאחריות העיתונאית. 35. התנהלות זו של הנתבעים, אשר המשיכו לעמוד על טענות סרק בבית המשפט במקום לפרסם תיקון, מחייבת פסיקת פיצויים גבוהים יותר כנגדם. ## שיקולים עונשיים והרתעתיים ## 36. פסיקת פיצויים משמעותיים במקרה זה אינה רק פיצוי על הנזק שנגרם, אלא גם בעלת אלמנט עונשי והרתעתי, שמטרתו להרתיע מפרסמים אחרים מפרסום לשון הרע. 37. הפסיקה קבעה כי פיצויים בגין לשון הרע נועדו להשיג מספר יעדים, ביניהם עידוד רוחו של הניזוק, תיקון הנזק לשם הטוב ומירוק הזכות לשם הטוב שנפגעה. 38. אין לקבל את הטענה כי סגירת העיתון פוטרת את הנתבעים משיקול עונשי, שכן המסר שיצא מבית המשפט חשוב להגנה על שמו הטוב של האדם ועל אחריות העיתונות. 39. פסיקת פיצויים גבוהים תשלח מסר ברור לעיתונות כי עליה לנקוט בזהירות יתרה בטרם פרסום, ולבצע בדיקות יסודיות לאימות העובדות, ובכך תעלה את קרנה של העיתונות האחראית. 40. האיזון בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של האדם מחייב פסיקת פיצויים הולמים במקרים בהם הופרה חובת הזהירות והאחריות העיתונאית. ## מעמד התובע כאיש ציבור ## 41. מעמדו של התובע כאיש ציבור וכנכדו של הרב _________ מגביר את חומרת הפגיעה שנגרמה לו, שכן שמו הטוב חשוב במיוחד עבורו לצורך פעילותו הציבורית. 42. הפסיקה מכירה בכך שפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור עלולה להיות חמורה יותר, שכן היא משפיעה על תדמיתו הציבורית ועל יכולתו לפעול למען הציבור. 43. אף שהתובע ביקש להקים מפלגה מתחרה, אין בכך כדי להצדיק פרסום לשון הרע, וזכות הציבור לדעת אינה מתירה פרסום עובדות שקריות ופוגעניות. 44. על העיתונות מוטלת חובה מוגברת של זהירות ואחריות בעת פרסום מידע אודות אישי ציבור, שכן לפרסומים אלו השפעה רחבה על דעת הקהל. 45. הפגיעה בתובע, שהיה קשור בקשר עמוק ובסיסי לסבו, חמורה במיוחד לאור הניסיון להציגו כמי שאינו רצוי בבית משפחתו, ובכך לפגוע במעמדו האישי והציבורי. ## נסיבות מחמירות ## 46. התנהלות הנתבעים לאחר הפרסום, ובפרט עמידתם על טענת אמת בפרסום למרות שהוכח כי הפרט המהותי אינו נכון, מהווה נסיבה מחמירה. 47. הפסיקה קבעה כי מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. 48. הנתבעים לא הביעו חרטה על הפרסום ולא התנצלו בפני התובע, ובכך העמיקו את הפגיעה בו והצדיקו פסיקת פיצויים גבוהים יותר. 49. העובדה כי הנתבעים לא נקטו בצעדים כלשהם להפסקת הפצת הפרסום הפוגע, גם לאחר שהוגשה התביעה, מהווה נסיבה מחמירה נוספת. 50. התנהלות הנתבעים לאורך ההליך המשפטי, אשר כללה ניהול הליכי סרק ועמידה על טענות שנדחו, גרמה להגברת הנזק לתובע ולהארכת סבלו. ## חוסר תום לב של הנתבעים ## 51. טענת הנתבעים לחוסר תום לב מצד התובע בסירובו לפרסום כתבה מתקנת אינה עומדת במבחן המציאות, שכן חובת התיקון מוטלת על המפרסם ללא קשר לרצון הנפגע. 52. חוסר תום הלב של הנתבעים בא לידי ביטוי בכך שלא ביצעו בדיקה יסודית של העובדות טרם הפרסום, ובכך פעלו בחוסר אחריות ובקלות דעת. 53. הפסיקה קבעה כי חוסר תום לב של המפרסם, גם אם אינו מגיע לכדי כוונת זדון, מהווה שיקול משמעותי בקביעת גובה הפיצויים. 54. הנתבעים ניסו להטיל את האחריות על התובע בטענה כי הוא איש ציבור, אך אין בכך כדי להצדיק פרסום לשון הרע או לפטור אותם מאחריותם. 55. התנהלות הנתבעים, אשר המשיכו להגן על הפרסום הפוגע גם לאחר שהוכח כי הוא שקרי, מעידה על חוסר תום לב מובהק ועל זלזול בשמו הטוב של התובע. ## נזק לא ממוני והשפלה ## 56. התובע סבל נזק לא ממוני משמעותי, הכולל כאב, סבל, עוגמת נפש והשפלה, כתוצאה מהפרסום הפוגעני, אשר פגע בכבודו ובמעמדו. 57. הפסיקה מכירה בכך שנזק לשם הטוב הוא בעיקרו נזק לא ממוני, וכי על בית המשפט להעריך את הפגיעה שנגרמה על בסיס מכלול נסיבות המקרה. 58. ההשפלה שנגרמה לתובע חמורה במיוחד לאור העובדה שהפרסום עסק ביחסיו עם משפחתו הקרובה, ובפרט עם סבו וסבתו, שהיוו עוגן בחייו. 59. הפיצוי המבוקש נועד להשיב, ככל הניתן, את המצב לקדמותו, ולפצות את התובע על הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב, ועל הסבל הרב שנגרם לו. 60. אין צורך להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים של נזק לא ממוני, שכן עצם פרסום לשון הרע יוצר הנחה בדבר הפגיעה בשם הטוב. ## חופש הביטוי מול הגנה על השם הטוב ## 61. התובע מכיר בחשיבותו של חופש הביטוי וחופש העיתונות, אך טוען כי זכויות אלו אינן בלתי מוגבלות ואינן מתירות פרסום לשון הרע. 62. הפסיקה קבעה כי על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון הראויה בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של האדם, וכי איזון זה חל גם בקביעת גובה הפיצוי. 63. במקרה דנן, האיזון נוטה באופן ברור לטובת הגנה על שמו הטוב של התובע, שכן הפרסום היה שקרי ופוגעני, ולא ננקטו אמצעי זהירות מספקים. 64. אין בפסיקת פיצויים משמעותיים כדי לפגוע בחופש הביטוי, אלא להפך, היא מעודדת עיתונות אחראית ושקולה, המבצעת בדיקות יסודיות טרם פרסום. 65. חופש העיתונות אינו "רישיון" לפרסם מידע שקרי ופוגעני, ועל העיתונות לשאת באחריות לפרסומיה ולנזקים שהם גורמים. ## התנהגות הנתבעים לאחר הפרסום ## 66. התנהגות הנתבעים לאחר הפרסום, ובפרט סירובם לפרסם תיקון או הכחשה, מהווה נסיבה מחמירה שיש להביאה בחשבון בקביעת הפיצוי. 67. הנתבעים המשיכו לעמוד על טענות סרק במהלך הדיונים המשפטיים, במקום לנסות ולצמצם את הנזק שנגרם לתובע, ובכך הגבירו את סבלו. 68. הפסיקה קבעה כי התנהגותו של המזיק לאחר הפרסום עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו, וכי אי-התנצלות או אי-תיקון מחמירים את הנזק. 69. הנתבעים לא פעלו בתום לב ולא ניסו לתקן את העוול שגרמו, ובכך הצדיקו פסיקת פיצויים גבוהים יותר כנגדם. 70. העובדה כי הנתבעים לא הביעו כל חרטה על הפרסום הפוגעני, ואף ניסו להצדיק אותו, מעידה על זלזול בזכויות התובע ועל חוסר אחריות. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין## 1. יוסף כדורי (להלן - התובע) הגיש תביעה נגד זמן הבירה בע"מ (להלן - העתון) רכז המערכת, הכתב ומנכ"ל העתון (להלן - הנתבעים), לתשלום פיצויים בשל פרסום לשון הרע, על כתבה שפורסמה בעתון ביום 25.2.99. 2. בשלב הראשון נדונה שאלת האחריות ובפסק דין (חלקי) מיום 4.12.01 החלטתי לקבל את התביעה בהיבט האחריות ולקבוע כי מדובר בכתבה הכוללת "לשון הרע" כלפי התובע וכי הנתבעים אחראים בנזיקין כלפיו. נסיבות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין החלקי שהכריע בשאלת האחריות ואיני רואה צורך לחזור עליהם במסגרת זו. 3. להלן אביא כלשונה את הכתבה מושא התביעה: בכותרת הכתבה נאמר: "יוסי כדורי הפך לאישיות בלתי רצויה בחצר הרב". ובכותרת המשנה של הכתבה נאמר: "אשתו של הרב כדורי ביקשה את עזרת המשטרה, כדי לפנות את הנכד יוסי כדורי מבית הרב, אך החליטה לבטל את התלונה. המתיחות הקשה נובעת מהחלטתו של יוסי כדורי לרוץ ברשימה עצמאית, למרות איסורו של הרב כדורי". בגוף הכתבה נאמר: "הרבנית כדורי, אשתו של זקן המקובלים הרב יצחק כדורי, התקשרה בסוף השבוע שעבר למשטרת ירושלים וביקשה את עזרתה, כדי לפנות מבית הרב את הנכד יוסי כדורי. לאחר דקות אחדות התקשרה הרבנית שוב וביטלה את תלונתה. אירוע זה הוא תוצאה של מתיחות פנימית קשה ביותר במשפחת כדורי. זקן המקובלים, אשתו ובנו הרב דוד כדורי, אסרו על הנכד יוסי כדורי לבוא לביתו של הסב בשכונת הבוכרים ולהשתמש בשמו של המקובל, זאת לאחר שהסב הודיע כי הוא תומך בש"ס, ואסר על יוסי כדורי לרוץ ברשימה עצמאית. יוסי כדורי מצדו המשיך להמרות את פי סבו ולהיערך לבחירות ברשימתו "אחדות ישראל". בעקבות המשבר הפך יוסי כדורי לאישיות בלתי רצויה בחצר הרב, והדברים הגיעו עד לכדי הזמנתה של המשטרה. לאחר התייעצות, ביטלה הרבנית את תלונתה, ויוסי כדורי פינה את הבית ללא התערבות חיצונית. כפי שנודע ל"זמן הבירה", נפגש יוסי כדורי לאחרונה עם הרב הספרדי הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו, שהוא בנו של מקובל ידוע, ועם המקובל הירושלמי הרב בן טוב, במגמה לנסות ולגבש תמיכה של מקובלים ברשימתו "אחדות ישראל". יוסי כדורי בתגובה: "לא היה ולא נברא אני קשור לסבי מאז הייתי בן 4 והקשר שלנו הוא עמוק ובסיסי ושום מפלגה פוליטית לא תנתק אותנו או תפגע בנו". בכירים בחצרו של הרב כדורי מוסיפים, כי הרב עדיין לא החליט האם לתמוך ברשימת ש"ס או גם ברשימה נוספת". בפסק הדין החלקי קבעתי כי האמור בכתבה לפיו אשת הרב כדורי ביקשה את עזרת המשטרה כדי לפנות את הנכד יוסי כדורי מבית הרב, מהווה לשון הרע במובנו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (התשכ"ה-1965), (להלן - החוק) וכי יש לדחות את טענות ההגנה שהעלו הנתבעים. 4. ביום 20.12.04 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה בעניין שיעור הפיצוי: "לא יובאו עוד עדים מטעם שני הצדדים ואיש מהם לא יטען כלפי רעהו כל טענה הנוגעת לאי הבאה של בעל דין או עד לעדות לכל דבר ועניין ונושא זה לא יהווה חלק מהשאלות שבמחלוקת לעניין שיעורי הפיצוי". לפיכך, בהתאם להסכמה זו הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עיקר טיעוני התובע 5. התובע טוען כי הפרסום הכוזב של הכתבה גורם וגרם לפגיעה קשה ביותר בשמו הטוב, הן בציבור הרחב והן בציבור המסוים לו יחס מיוחד לרב כדורי. לטענתו, תובע בלשון הרע אינו נדרש להביא ראיות כלשהן לפגיעה בפועל בשמו הטוב שכן לחסרון כיס של הנפגע אין דבר עם פסיקת פיצוי בגין הפגיעה או הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב. מרבית ההליכים העוסקים בפיצוי בגין פגיעה בשם הטוב, עניינם נזק לשם הטוב ורציונאל הפסיקה מתייחס לפגיעה בשם הטוב, בכבוד ובאבדן או החסר של אלה, ולא לחסרון הכיס. התובע מפנה לפרמטרים שנקבעו בפסיקה ובין השאר להתנהגותו של המעוול לאחר הפרסום ולעובדה שהוא ממשיך לעמוד על טענות סרק למרות שהוא יודע שהפרסום אינו אמת. בנוסף, יש להביא בחשבון את השיקול הכלכלי והתועלת המסחרית של המפרסם. לטענתו, על המפרסם לדעת כי הסיכון הכרוך באי בדיקת טענות התובע, בניהול הליכי סרק, בהגברת הנזק לאורך זמן, בעמידה על טענת אמת בפרסום גם כאשר העתון יודע כי הדברים שפורסמו אינם אמת, גדול מהרווח שצמח מהפרסום. לטענתו, אין חשיבות לכך שהעתון חדל להתקיים. החשיבות היא המסר שינתן מפסיקת בית המשפט בעניין זה. לטענתו, אף אחד מהפרמטרים של נסיבות להקלה בשיעור הפיצוי המנויות בסעיף 19 לחוק, לא קיימים במקרה זה. אדרבה, הנתבעים המשיכו לטעון טענות סרק במהלך הדיונים המשפטיים, במקום לפרסם פרסום מתקן והכחשה. התובע טוען עוד כי פסיקת פיצויים בשיעור משמעותי (כאשר הנסיבות מצדיקות זאת), אינה פוגעת בחופש הביטוי ואין לה כל קשר לצמצום חופש העיתונות. עיקר טיעוני הנתבעים 6. הנתבעים טוענים כי לתובע לא נגרם כל נזק ממוני כתוצאה מהכתבה. לטענתם, עיון בכתב התביעה, בתצהירים ובסיכומים מלמד כי אין בהם כל התייחסות פרטנית לנזק כלשהו שנגרם לתובע. לטענתם, אמירות כלליות אין בהם כדי להוכיח נזק ספציפי הנתמך בראיות מוצקות. הנתבעים טוענים כי בכתבות רבות שפורסמו באותה עת, פורסם התובע כמי שמבקש להקים מפלגה מתוך ניסיון למקסם את תועלתו ותועלת חצר סבו, תוך קבלת משרות, כספים ורכבים. לטענתם, ההבדל היחיד בין כתבות אלה לבין הכתבה מושא התביעה הוא בעניין פניית אשת הרב לעזרת המשטרה. לטענתם, מדובר בעובדה שולית ובפרסום ידיעה מינורית, שאין בה משום פגיעה, כמשמעותה בחוק. הנתבעים טוענים עוד כי העתון "זמן הבירה" (נתבע 1) היה עתון מקומי שתפוצתו אינה עולה על מספר מאות עותקים בלבד. לטענתם, העתון מופץ בקרב חוגים חילוניים בלבד ומחולק חינם לכל דורש. לטענתם, אין מדובר בכוונת זדון מצידם והם היו משוכנעים כי מדובר באמת עובדתית ולא היתה להם כל סיבה לחשוד שמא מדובר בעובדה שאינה נכונה. לטענתם, לאור הנסיבות שאפפו את האירוע לא היה זה מרחיק לכת לחשוב כי התקיים האירוע של זימון המשטרה. הנתבעים טוענים עוד כי דווקא התנהגות התובע מעידה על חוסר תום לב. בעניין זה הם מפנים לעדותו של זיגדון (נתבע 4) שסיפר כי ביקש לפרסם כתבה מתקנת אודות התובע, שסרב לכך. הנתבעים טוענים כי המניע לפרסום הכתבה נעוץ בעובדה שמדובר באיש ציבור שביקש להקים מפלגה מתחרה לזו המזוהה עם סבו, ולפיכך זכות הציבור לדעת את כל העובדות הרלוונטיות לאירוע זה. לטענתם, בנסיבות המקרה אין כל הצדקה לשיקול עונשי שכן העתון נסגר זה מכבר. הנתבעים מבקשים מבית המשפט לפסוק פיצוי סמלי בלבד ולחייב את התובע בתשלום הוצאותיהם, בשל מחדלו של התובע להגיש את התביעה לבית המשפט המוסמך לכך, (בית משפט השלום) ולא לבית המשפט המחוזי, כפי שבחר לעשות. הצד הנורמטיבי 7. הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק) מביאות לידי ביטוי מספר אינטרסים הראויים להגנה. האחד, הערך החשוב בדבר חופש הביטוי והשני, השמירה על שמו הטוב של האדם. על בית המשפט למצוא בכל מקרה ומקרה את נקודת האיזון הראויה בין שני האינטרסים החשובים הללו, המתנגשים זה בזה. האיזון בין זכות האדם לשמו הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי חל לא רק כאשר בית המשפט נדרש להכריע בשאלת האחריות, אלא גם כאשר הוא נדרש להכריע בשאלת גובה הפיצוי כתוצאה מקביעת האחריות. 8. השיקולים שיש להביאם בחשבון בקביעת גובה הפיצוי נגזרים מהמטרות של פסיקת הפיצויים בתחום זה: המטרה העיקרית העומדת בבסיס פסיקת פיצויים הינה להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו - להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון ללא פרסום לשון הרע. כאשר מדובר בנזק לא רכושי לשם הטוב, על בית המשפט לעשות מאמץ להערכת הנזק והיקף הפגיעה, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו, במטרה לפסוק פיצוי שיוכל להעמיד את התובע במצב בו היה נתון אלמלא הפרסום של לשון הרע. ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יורש ואח' (תק-על 2001 (3) 489), קבע בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא ברק) כי על הפיצוי להשיג שלושה יעדים: עידוד רוחו של הניזוק, תיקון הנזק לשם הטוב ומירוק הזכות לשם הטוב שנפגעה. נקבע כי הפיצוי להשגת מטרות אלה נועד לכסות את מלוא הנזק שנגרם "לא פחות ולא יותר": "אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. אין גם לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "גבוה". כדי להגן על השם הטוב על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק הרכושי והלא רכושי - שנגרם לניזוק" (עמ' 496). 9. סעיף 19 לחוק קובע רשימת נסיבות מקילות בהן רשאי בית המשפט להתחשב בבואו לפסוק את הפיצויים לנפגע: "(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשם הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". רשימה זו אינה סגורה ואלו אינן הנסיבות היחידות שבית המשפט רשאי להביא בחשבון בבואו לפסוק את סכום הפיצוי הראוי. 10. ראוי להדגיש כי הבחינה צריכה להיעשות תמיד על בסיס הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון ויש להימנע מהכללות ובמיוחד, להיזהר מקביעה של "תעריפי נזק". על בית המשפט לשקול בין השאר את מעמדו של הנפגע, את מידת הפגיעה בו ואת הכאב וההשפלה שעברו עליו. בנוסף יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו, אמינותו וכן בהתנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום הפוגע. בפרשת אמר, קבע בעניין זה כב' הנשיא ברק: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (aggravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי" (סעיף 17 לפסק הדין). על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל אבחן את המקרה שבפני. מעמד התובע ונסיבותיו 11. בענייננו מדובר בנזק כללי שאינו נזק ממוני ואינו נתמך בראיות על פגיעה בפועל שנגרמה לשמו הטוב של התובע או על הסבל שעבר עליו. עם זאת, במקרים של נזק שאינו ממוני, על בית המשפט להעריך את הפגיעה שנגרמה לשם הטוב כתוצאה מ"לשון הרע", על בסיס מכלול נסיבות המקרה כפי שהתבררו בפניו. 12. בענייננו, מדובר באדם נורמטיבי, איש ציבור מוכר, נכדו של הרב כדורי. אין ספק שכתבה הקובעת כי סבתו (אשת הרב כדורי) התקשרה למשטרה וביקשה עזרתה כדי לפנות את נכדה (התובע) מבית הרב כדורי, גרמה נזק לשמו הטוב והסבה לו סבל והשפלה. אכן, כפי שנקבע בפסק הדין (החלקי) "בבית הרב נתגלעה מחלוקת קשה לאחר שהרב לא אהב, בלשון המעטה, את הרעיון של התובע להקים מפלגה חדשה" (ראה סעיף 11 לפסק הדין החלקי). עם זאת, קיים הבדל מהותי בין תיאור מחלוקת במשפחה על רקע זה או אחר לבין קביעה כי אחד מבני המשפחה (הסבתא) החליט לפנות לעזרת המשטרה במטרה להעזר בה לסילוק התובע מבית המשפחה. כאמור, הרקע בדבר המחלוקת הקשה שפרצה בבית הרב היה נכון ומטבע הדברים היה עניין לציבור בהבאת מידע בעניין זה, נוכח העובדה שהנפשות המעורבות בכך הינם אנשי ציבור. עם זאת, במקרה זה העתון (נתבע 1) הוסיף פרט בעל משמעות בכל הנוגע לפנייה למשטרה לסילוק התובע. משהתברר כי פרט זה אינו נכון נגרם נזק לשמו של התובע. טיב הפרסום 13. מדובר בפרסום פוגע שכן כאשר בני משפחה נזקקים לעזרת גוף כמו המשטרה, הרושם העולה הוא של התדרדרות יחסים קשה ויוצאת דופן, במיוחד כאשר מדובר ביחסי קרבה משפחתיים. עם זאת, לשאלת חומרת הפגיעה וסכום הפיצוי, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהחלקים האחרים של הכתבה, בכל הנוגע למתיחות המאד קשה ששררה בין התובע וסבו על הרקע המיוחד של רצון התובע להקים מפלגה מתחרה, היו נכונים. אולם, כאמור, החלק בכתבה הנוגע לפניית אשת הרב לעזרת המשטרה פגע בשמו של התובע ובגינו הוא זכאי לפיצוי. היקף הפרסום 14. העתון "זמן הבירה" (נתבע 1) בו פורסמה הכתבה הינו עתון מקומי ותפוצתו מוגבלת בלבד. מדובר בעתון אשר ככלל מופנה לציבור החילוני שאינו הציבור אליו משתייך התובע ובני משפחתו. נסיבות "מקילות" 15. סעיף 19 לחוק קובע רשימת נסיבות להקלה בשיעור הפיצוי. מדובר ברשימה שאינה סגורה ובית המשפט רשאי להביא בחשבון נסיבות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על שיעור הפיצוי. בענייננו, גם לאחר הגשת התביעה המשיכו הנתבעים לעמוד על טענתם כי מדובר בפרסום אמת ואף ניסו - ללא הצלחה - להוכיח טענה זו בבית המשפט. הנתבעים גם לא פרסמו הכחשה או פרסום מתקן אחר. כל אלה נסיבות שיש להביאם בחשבון לחובתם של הנתבעים. עם זאת ראוי לציין כי מהראיות שנשמעו בפני עולה כי זיגדון (נתבע 4) פנה לתובע והציע לו לפרסם תיקון לכתבה שפורסמה, אולם התובע סרב לכך (עמ' 6 לפרוטוקול). 16. מהנתונים בפני עולה בבירור כי לנתבעים לא היתה כוונת זדון כלפי התובע ולא היתה להם טינה אישית או מטרה לפגוע בו. עם זאת אין לקבל את טענת הנתבעים כי היו משוכנעים באמיתותה של הכתבה שכן אין מדובר בעניין הנבחן סובייקטיבית אך ורק על פי מוצא פיו של המפרסם וגם הבחינה הסובייקטיבית צריכה להיעשות על בסיס ראיות אובייקטיביות. בענייננו נקבע בפסק הדין החלקי כי לפני פרסום הכתבה היה על הכתב לבדוק את נכונות פרטיה ממקורות נוספים ממשפחת כדורי עצמה, דבר שלא נעשה (סעיף 21 לפסק הדין החלקי). 17. לסיכום, השמירה על חופש הביטוי היא ערך עליון שחובה לשמר ולכבד, אולם האינטרס המחייב שמירה על שמו הטוב של האדם חשוב לא פחות. לעתונים תפקיד חשוב ביותר בחשיפת האמת ובהבאתה בפני הציבור ואין להתעלם מכך כי לא פעם עומדת העתונות בפני משימות קשות ונתקלת בקשיים הנערמים בדרכה לגילוי האמת. על בתי המשפט מוטל התפקיד החשוב לערוך את האיזון הנכון ולבחון, בין השאר, את רמת הזהירות שנקט העיתון בבדיקות ובחקירות שערך, הכל בשים לב גם לנושא הנתון לבדיקה, מעמדו, עוצמתו והתנהגותו, וכן לטיב הפרסום ומהות הפגיעה בתובע. בענייננו, עצם פרסום חלק מהכתבה שהיה בה לשון הרע על התובע, יצר את ההנחה בדבר הפגיעה בשם הטוב וזכותו של התובע לקבל פיצוי על כך, מבלי שתוטל עליו החובה להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים. יש לדחות את הטענה כי גובה הפיצוי ישפיע על חופש העתונות. מציאת האיזון הנכון ופסיקת פיצויים במקרים המתאימים, תביא להעלאת קרנה של העתונות ולפרסומים אחראים ושקולים. בכך יימצאו מוגנים שני העקרונות שכל חברה חופשית חפצה ביקרם: הגנה על שמו הטוב של האדם וכן, הגנה על חופש הביטוי בכלל וחופש העתונות בפרט. באיזון האינטרסים שיש להביאם בחשבון ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות שבפני, ובין השאר היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, תפוצתו, ומטרתו, התנהגות המפרסם והערכת הפגיעה הישירה והעקיפה בעטיו, הנני מעריכה את סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בשמו בסכום של 75,000 ש"ח בערכם היום. בקביעה תשלום ההוצאות ושכר הטרחה יש להביא בחשבון כי בתביעה שהוגשה סכום הפיצוי היה מוגזם ביותר (למעלה ממליון ש"ח) וכי המקום הנכון לבירור התביעה היה בבית משפט השלום. לפיכך הנני מורה כי הנתבעים ישאו בשליש בלבד מהוצאות התובע וכן בשכר טרחה בסכום של 3,000 ש"ח בערכם היום. כתב תביעהמסמכיםפרסוםפיצוייםעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה