פסק דין זוהי תביעה להצהיר כי התובע זכאי לסכום הוגן בתור דמי הצלה מאת בעלי הסירה, אותה הציל, לטענתו, ביום 11.1.03 ולפי סעיף 19 לפקודת הסחורות הנטרפות ודמי הצלה - 1926 (להלן - "הפקודה"). התביעה הוגשה בתחילה, ביום 24.3.03, לביהמ"ש לתביעות קטנות בעכו ע"י התובע ואדם נוסף בשם אבוחצירה פרוספר אשר (להלן - "אשר") כנגד הנתבע 3. בהחלטתו מיום 28.10.03 העביר השופט ש.שר את הדיון בתביעה מבימ"ש לתביעות קטנות בעכו לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשבתו כבימ"ש לענייני ימאות. כתב תביעה מתוקן הוגש לביהמ"ש לימאות ב-12.1.04 ע"י התובע בלבד נגד הסירה, הנתבעת מס' 1, כתביעת חפצא והיא תוארה ככלי השיט הטרוף. הנתבעת 2 היא הבעלים הרשום של הסירה ומפעילת מועדון צלילה פוצקר בנהריה. הנתבע 3 בעל מניות בנתבעת 2, וכן שימש כמנהל בנתבעת 2. הסירה היא ספינת מנוע מדגם בוסטון, הרשומה במרשם כלי השיט הישראלי, שימשה, בין היתר, את הנתבעת 2 במסגרת מועדון הצלילה שלה. ביום 11.1.03 בשעה 09.50 יצאו לים על גבי הסירה 10 צוללנים על ציודם ושני אנשי צוות ומשיט הסירה. היציאה לים היתה לשם ביצוע צלילה באתר הסטיל אח"י כידון המרוחק כ-2.5 ק"מ מערבית לחוף נהריה. בשעה שהגיעו למצוף, ובתהליך הקשירה של הסירה למצוף, כאשר הסירה נעמדה "מול הרוח" החלו נתזי גלים להכנס מכיוון החרטום לסירה. מי ים הצטברו על רצפתה והמשיט הורה לצוללנים לנוע לאחור על מנת לנסות ולייצב את הסירה. בינתיים דמם מנוע הסירה, מי הגלים המשיכו לעלות ולהצטבר בקדמת הסירה. אז ניתק המשיט את חבל החרטום ובמקביל הונע המנוע. הסירה קיבלה הטייה ימינה כשחרטומה דרומה, גל שפגע בדופן הסירה גרם להתהפוכתה כלפי דופן ימין, המנוע כבה מיד, כל האנשים נפלו למים כולל המשיט, חלקם כבר היו כאשר ציוד הצלילה שלהם, או חלקו, נישא על גופם. המשיט טיפס על הסירה ההפוכה. הצוללנים נספרו ונמצא שכולם בריאים ושלמים, חלקם אחז בגלגל ההצלה שנקשר לירכתי הסירה ההפוכה וחלקם אחז בסירה עצמה. אחד מאנשי הצוות צלל מתחת לסירה כדי להוציא את הציוד הפירוטכני. הוא נכנס מתחתיה לתוך כיס האויר שנצבר בה, והוציא את הציוד הפירוטכני. המשיט הפעיל את רקטת החירום (רקטת מצנח אדומה) רקטה נוספת התבררה כעקרה. במהלך הפעולות האמורות יצאו שניים מהצוללנים, על דעת עצמם, בשחייה לכיוון החוף כדי להזעיק עזרה. הנתבע 3 (להלן - "יאיר") ראה שהסירה מאחרת לשוב לחוף ולכן יצא לחפש אחריה ומצא את הצוללנים מרחק מה ממצוף אתר הצלילה, כשהם אוחזים בסירה ההפוכה ובגלגלי הצלה. נודע לו גם ששני צוללנים החליטו לנסות ולשחות לחוף ואינם בנמצא. בעקבות זאת נמסרה הודעה למועדון, למשטרה ולחיל הים והחלו חיפושים אחר הנעדרים. יאיר עזב את הסירה, שהמשיכה להיסחף בשל הים הגלי והרוחות ודאג להעביר את הניצולים לחוף והמשיך בחיפושים אחר השניים הנעדרים. בדרכו לחוף פגש יאיר בתובע ובאשר, שהיו יחד על סירתם. יאיר סיפר להם שהסירה התהפכה ושחסרים שני צוללנים. יאיר הצביע לתובע על הכיוון בו נמצאה הסירה ההפוכה. התובע שם פעמיו לכיוון הסירה וגרר אותה במשך שעות ארוכות למעגן שבי ציון שם ניסה להופכה, אך ללא הועיל. בסופו של דבר נגררה על ידו למרינה בעכו. שני הצוללנים הנעדרים נמצאו, למרבה המזל, אך רק למחרת היום. המחלוקת שבין הצדדים היא האם פעולותיו של התובע היו בבחינת ישע ימי (Salvage) שבגינם הוא זכאי לסכום הוגן בתור דמי הצלה מאת בעלי הסירה. התובע טוען, כי במקרה זה מתקיימים כל תנאיו של סעיף 19 לפקודה המקים לתובע זכאות לסכום הוגן בתור דמי הצלה מאת בעלי הסירה הטרופה. נטען כי בסירובם של הנתבעים לשלם לו דמי הצלה, התעשרו הם שלא כדין על חשבונו מפני שהוא מנע את אובדנה של הסירה והם מתרשלים כלפיו בכך שאינם נוהגים כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות אלה. עוד נטען, שהנתבע 3 נהג בתרמית בכך שהציג בפניו מצג לפיו מבטחי הסירה ישאו בהוצאות דמי ההצלה לטובתו, לפיכך מבקש התובע לקבוע את זכאותו העקרונית לדמי הצלה קודם ליישוב המחלוקת באשר לשיעור דמי ההצלה. הנתבעים טוענים כי אף לא אחד מהיסודות הקבועים בסעיף 19 לפקודה התקיימו בנסיבות המקרה: הסירה לא היתה בסכנה של טביעה או אובדן, רק בשל כך שהיתה הפוכה במים; ניתן היה למוצאה בנקל לאחר איסוף הנעדרים, כפי שהתכוונו הנתבעים לעשות, ולכן לא היתה בבחינת סירה טרופה כהגדרתה בסעיף 2 לפקודה; גם אם אין מחלוקת שהתובע לא חב כל חובה מוקדמת כלפי הנתבעים, ומשכך ביצע את אשר ביצע כמתנדב, הוא גרר את הסירה בניגוד לרצונו של יאיר ובניגוד למה שנאמר לו ע"י הנתבעת 2, בעת ששוחח עם אנשיה טלפונית כי כוונתו האחת והיחידה של התובע היתה לעשות "לכיסו ולביתו". נטען כי מאחר והנתבעים עסקו בחיפוש שני הנעדרים, התכוונו רק אח"כ להתפנות לגרירת הסירה שהמשיכה לצוף על פני המים. כל בעל סירה סביר היה נמנע מלהזיזה בהיותה נקודת ציון לחיפושם של הנעדרים. לנתבעת 2 הרבה ספינות שחלקן נמצאו בים בקרבת מקום, ואין זה הגיוני להסכים לשלם דמי הצלה על שירות גרירה שיכול היה להינתן בנקל וללא תשלום העלויות הגבוהות הכרוכות בשירותי הצלה. עוד נטען כי במעשיו לא תרם התובע תרומה של ממש להצלת הסירה ובסופו של דבר השאיר אותה הפוכה בנמל עכו בדיוק במצב בו מצא אותה בים, ובכך הפקיר אותה. אקדים ואומר, כי דין התביעה להתקבל. גירסת התובע ואשר עדיפה בעיניי על פני עדויותיהם של הנתבעים שחלקן לוקות בסתירות ובחוסר הגיון, כפי שיפורט להלן. סבורני, כי במקרה זה מתקיימים כל תנאיו של סעיף 19(1) לפיה יש למציל זכות לדמי הצלה מאת בעלי הסירה, שזו לשונו: "מי שמלא שירות בהצלת נפשות מכל סירה או בהושטת עזרה לסירה שנטרפה או שעלתה על שרטון או שבאה במצוקה או בהצלת מטענה או תחמושתה או חלק מהם, בין שכל השירות כולו היה במימי ישראל ובין מקצתו היה במימי ישראל, וכל מקום ששרות בהצלת סחורה טרופה נתמלא על ידי כל אדם שהוא, פרט למקבל או לעוזר למקבל, חייב בעל הסירה או המטען או התחמושת או בעל הסחורה הטרופה לשלם לו למציל סכום הוגן בתור דמי הצלה ואם נפלה מחלוקת ייקבע הסכום בצורה המפורטת לקמן". כאמור, שלושה יסודות חייבים להתקיים על מנת שתקום זכות לדמי הצלה: האחד, כי סירה או מטענה היו מצויים בסכנה; השני, כי התובע דמי הצלה ביצע את פעולות ההצלה שלא על פי חובה מוקדמת אלא בהתנדבות; והשלישי, כי פעולות ההצלה תרמו בפועל להצלת הסירה או מטענה או חלק מהם. ראו לעניין זה ע"א 501/89 מדינת ישראל נ' ברד, מו(3) 221, 225; ע"א 2/57 היועץ המשפטי נ' קואופ' "הצולל" בע"מ, פ"ד יב 298, 302. להלן אדון בשלושת תנאי הסעיף. אעיר כבר עתה, כי טענת הנתבעים, לפיה כל שהתובע ראה לנגד עיניו היו דמי ההצלה שהוא עתיד לקבל עבור הצלת הסירה, דינה להידחות גם מהפן העובדתי וגם מהפן המשפטי. שוכנעתי מדבריהם של התובע ואשר כי פעלו להצלת הסירה, לא לכוונת רווח אלא במגמה אמיתית להצלתה. שוכנעתי כי היה יסוד מוצק לדעה שהסירה היתה נסחפת וטובעת, בסופו של דבר. דרישת התובע לתשלום דמי הצלה היא דרישה לגיטימית. ממילא במידה והתובע היה מוצא את הנעדרים ומציל אותם הוא היה זכאי לדמי הצלה מאת בעלי הסירה גם ללא קשר להצלת הסירה. נדמה שאין חולק שיש חשיבות ראשונה במעלה להציל אדם קודם להצלת סירה טרופה אך אין בין אי מציאת הנעדרים להצלת הסירה כדי ללמד שהתובע העדיף להציל הסירה על פני חיפוש הנעדרים. התובע השיט במועדים הרלוונטיים סירת מנוע שאורכה 8מ' והוא סיים ביחד עם אשר צלילה באיזור שמורת ראש הנקרה. בעודם מפליגים חזרה לאורך החוף, כי היו רוחות חזקות, נופפו להם אנשים מהמזח לחזור לעומק הים כי יש בעיה לנתבעת 2. אז הבחינו באותות המצוקה שבאו מכיוון הסירה, כשיאיר והצוללנים אשר היו על סירתו נופפו בידיהם לעבריהם בתנועות עולות ויורדות, תנועות המקובלות על יורדי ים כקריאת מצוקה. במפגש בים עם יאיר, סיפר לו יאיר כי חסרים שני צוללנים וכאשר נשאל היכן הסירה אמר יאיר "אין סירה, הסירה הלכה" (ועל כך עוד יורחב הדיבור). התובע ואשר הפליגו לכיוון אתר הצלילה ומשם התחילו בחיפושים לכיוון מערב - עם כיוון הרוח, מתוך הנחה שהסירה תיסחף מערבה לכיוון זה. לאחר כ-20 דקות הפלגה הגיעו אל הסירה הטרופה, צללו מתחתיה, על מנת לוודא שאיש אינו לכוד מתחתיה ובדקו בסביבתה לראות האם שני הצוללנים בסביבה, קשרו את הסירה אל סירתם והתחילו לגרור אותה לכיוון החוף, תוך שהם ממשיכים בתצפית אחר הצוללנים הנעדרים. הסירה אכן הייתה מצויה בסכנה במידה כזו שהיה חשש סביר שהיא עשויה הייתה להעלם או לטבוע והנתבעים לא היו מצליחים להשיבה. שוכנעתי שבאותה העת שבה קשר התובע את הסירה הטרופה לסירתו הים היה סוער והרוחות היו חזקות, כך שלא ניתן היה לדעת בבירור לאיזה כיוון תיסחף הסירה ולאיזה מרחק. התובע ואשר, הסבירו בעדותם, שמטרתם לא הייתה מלכתחילה לגרור את הסירה כדי לקבל דמי הצלה, אלא שהניחו שהנעדרים נמצאים בין המקום שבו הסירה התהפכה לבין המקום שאליו היא נסחפה (עמ' 5 ש' 30-32 ועמ' 12 ש' 6-8 לפרוט'). הגרירה נמשכה שעות ארוכות, כאשר בעת בה הם חלפו על פני מצוף אתר הצלילה בדרכם חזרה לחוף, הייתה כבר שעת דמדומים. כל השערותיהם של הנתבעים בדבר היסחפות הסירה במידה ולא הייתה נגררת על ידי התובע הן בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. באותה עת לא ניתן היה להעריך את כיוון ומהירות ההיסחפות של הסירה. תעודת עובד הציבור מהשירות המטאורולוגי, שצירפו הנתבעים לתצהירי עדותם, מחזקת דווקא את גרסת התובע ומצביעה על העובדה שהרוחות היו די חזקות והיו גלים גבוהים ואף בשעות אחר הצהריים הרוח לא שככה לגמרי, כטענת הנתבעים, אלא אך נחלשה במעט - מ-12 קשר ל-8 קשר. יש לשים לב לכך שהמיקום שבו נמדדו מהירות הרוח וגובה הגלים הוא קרוב יותר לחוף מאשר המיקום בו נמצאה הסירה. יאיר בעצמו לא ידע עד לאן הסירה תיסחף ועובדה היא שהניח שהסירה תיסחף בכיוון אחר: "ש. אז למה אמרת שאם הוא לוקח את הסירה אתה לא יודע לאן לחזור. אתה יודע בדיוק את נקודת הציון. ת. לא ידעתי שהסירה תיסחף עם הזרם לכיוון דרום מערב ולא לכיוון צפון מערב. ידעתי מה הנקודה שבה עזבתי את הסירה פעם אחרונה. ... ת. ידעתי את הנקודה שבה הגעתי לסירה ואספתי את הצוללים שהיו לידה וידעתי לחזור לאותה נקודה אבל הסירה ממשיכה להיסחף. להגיע לסירה לאחר 3 שעות לא ידעתי כי הייתי בטוח שהסירה תיסחף לכיוון צפון מערב." (וראו ביתר הרחבה בעמ' 20 ש' 26 עד עמ' 21 ש' 14 לפרוט'). כאשר עבר התובע בדרכו חזרה על פני מצוף אתר הצלילה כבר הייתה כאמור שעת דמדומים. ספק רב אם יאיר היה מצליח לאתר את הסירה לפני החשיכה ובוודאי שלא ביום למחרת. יאיר העיד שאינו יודע מה מהירות היסחפות הסירה בתנאים ששררו באותו יום וכן ציין בפירוש שלא ידע להעריך איפה תימצא הסירה וכל ההערכות נעשו בדיעבד (עמ' 17 ש' 6-7, 26-32 לפרוט'). לא ניתן היה לצפות מראש את כיוון ומהירות ההיסחפות של הסירה על מנת לאתרה בשלב מאוחר יותר. העד המומחה מטעם הנתבעים, מר שחר פודולי, לא ידע לומר מהו משקלה של הסירה ומהו נפח הציפה השיורי שלה לאחר התהפכותה, בין אם הנובע מהתחתית הכפולה הבנויה בה ובין אם ממקור אחר. בעדותו הסביר יאיר בהרחבה שהגורם המשפיע על סחיפת הסירה והצוללנים הנעדרים הוא בעיקר הזרם ולכן צוותי החיפוש טעו בהערכתם שהצוללנים יסחפו בכיוון הרוח: "ש. זרם הכוונה לזרם איטי. ת. זה זרם איתי (צ"ל - איטי) אבל הסירה היתה שקועה ברובה במים ולכן היא הולכת עם הזרם ומושפעת פחות מהרוח. אחת הבעיות שהייתה באותו יום שגרמה לנו לטעות בחיפושים היתה שכלי השיט ההפוך נסחף כמו הצוללים עם הזרם פחות מושפע מהרוח ואנו יצאנו מנקודת הנחה שהצוללים נסחפו עם הרוח לכיוון צפון מערב שם התמקדו החיפושים..." (עמ' 16 ש' 17-24, וכן בעמ' 17 ש' 1-6 לפרוט'). עדותו נסתרה באופן חד משמעי על ידי המומחה מטעמו, מר שחר פודולי, שאמר במפורש שהגורם העיקרי המשפיע על הסחיפה הוא הרוח ולא הזרם (עמ' 40 ש' 10-13 לפרוט'). אך גם לפי עדותו של מר פודולי, לא ניתן היה לדעת לאן הסירה הייתה נסחפת. לדבריו הסירה אכן היתה מצוייה במצוקה (עמ' 35 ש' 6-9 לפרוט'). בהמשך העיד מר פודולי כי לאחר שלושים שעות - הזמן שלקח למצוא את הנעדרים - הסירה היתה אמורה להימצא בערך במקום שבו נמצאו הנעדרים, מכיוון שהסחיפה היא פחות או יותר זהה (עמ' 35 ש' 13-18 לפרוט'). אלא שמייד לאחר דברים אלה אמר, כי יכול להיות שהסירה תיסחף במהירות שונה וגם בכיוון שונה (עמ' 35 ש' 24-29 לפרוט'). עוד הסכים מר פודולי כי כל ההערכות בנוגע לכיוון ומהירות היסחפות הסירה עשויות להיות מוטעות עם כל שינוי במהירות הרוח והזרם וכיוונם (עמ' 39 ש' 16-29 לפרוט'). מר פודולי הוסיף, כי בים סוער יש סיכוי שבועת האוויר, שהחזיקה את הסירה מעל פני המים, תתרוקן, ולמרות זאת אמר שהסירה לא הייתה טובעת בגלל התחתית הכפולה הבנויה בה. על אף שלא ידע לומר מה משקלה של הסירה ומהו נפח התחתית הכפולה העיד כי לא כל כלי שיט עם תחתית כפולה שמתמלא מים ימשיך לצוף (עמ' 38 ש' 2-5 לפרוט'). הוא לא ידע לבסס את השערתו שהתחתית הכפולה לבדה תציף את הסירה אלא הסתמך לעניין זה על מבחן התוצאה - העובדה שהסירה אכן נשארה צפה (עמ' 38 ש' 29-32 לפרוט'). אלא שעל פי מבחן התוצאה, הסירה נשארה לצוף כאשר בתוכה הייתה עוד בועת אוויר. לפיכך אקבע שלא ניתן היה לצפות את השפעת הרוח או הזרמים על הסירה ההפוכה ועל כן יש לדחות את גרסת הנתבעים שניתן היה לאתר את הסירה בקלות בשלב מאוחר יותר, לאחר מציאת הנעדרים. בספרו Maritime Law of Salvage, של Geoffrey Brice London [Sweet & Maxwell] 1999, 46)), נאמר כי הזכות לדמי הצלה קמה מקום שבו קיימת לכלי השייט או מטענו סכנה של נזק או אובדן או כאשר קיים חשש סביר להתרחשות נזק או אובדן. "…it is not necessary that the distress should be actual or immediate or that the danger should be imminent and absolute. It is sufficient if, at the time the assistance is rendered, the ship has encountered any damage or misfortune which might possibly expose her to destruction if the services were not rendered." ראה ת"י (חיפה) 304/94 כריש בע"מ נ' הסירה "נחשול", תק-מח 96(2) 671, 675. המסקנה היא אפוא שהסירה אכן היתה בסכנה והתובע הוכיח כי אלמלא פעולותיו לא היו הנתבעים מצליחים לאתר אותה והיה חשש סביר שהסירה תאבד. יסוד ההתנדבות מחלוקת עובדתית בין הצדדים התמקדה בשאלה מהם הדברים שנאמרו על ידי הצדדים בעת פגישתם בלב ים ובשיחות טלפון שערך התובע עם המועדון לאחר מכן. התובע העיד כי יאיר אמר לו "אין סירה, הסירה הלכה", אך הדברים נאמרו בהקשר לנקודת הציון של חיפוש הנעדרים. כפי שהסביר התובע: "... יאיר דיבר עם הגב אלינו ... חסרים לי שני אנשים תעזרו לי לחפש אותם. כשסיים לדבר איתם שאלתי איפה הסירה. לחפש אנשים בים זה כמו לחפש מחט בערימת שחת וחייב להיות כיוון מסויים של החיפוש. יאיר אמר אין סירה, הלכה הסירה. שאלנו איפה הסירה עגנה אמר במצוף של הסטיל..." (עמ' 5 ש' 27-23 לפרוט'). רק לאחר שאיתר את הסירה, כשכל אותה עת הוא מחפש את הנעדרים, החליטו התובע ואשר לגרור את הסירה. אז התקשר התובע לנתבעת 2 וסיפר שמצא את הסירה והוא מוכן לגרור אותה, הוא מבקש אישור תשלום, במשמע, רק כאשר אותרה הסירה והתובע הבין כי גרירתה היא מעשה הצלה, ביקש אישור תשלום. הוא ניסה לתפוס את יאיר בטלפון אך זה לא ענה לו. אז התקשר פעם נוספת לנתבעת 2: "שאלתי אותו, הסירה קשורה אלי אתה רוצה שאנתק אותה, ענה לי אל תנתק ובזה הסתיימה השיחה. יאיר במשך כל אותה גרירה חלף על פנינו, לא פעם ולא פעמיים, אלא הרבה יותר, אף אחד לא ניגש מאיתנו לבקש לנתק את הסירה בגלל שהוזמן גרר או מישהו אחר. התקשרתי למשטרה ודיווחתי על הפעולות שלי" (עמ' 7-6 לפרוט'). כל אותה עת היו התובע ואשר עסוקים באיתור הנעדרים. בשלב מאוחר יותר משנתגלו הנעדרים התברר כי התובע עבר על פניהם במרחק 400מ' ולא ראה אותם. יש לדחות, כחסרת יסוד, את טענת הנתבעים שמכך נלמד על תאוותם לקבל כסף ולא שום דבר אחר. עובדה שכל הסירות שהיו בשטח, לרבות ספינת הדבור של חיל הים, לא הבחין בהם שעה שהיו בדבור 20 חיילים בין המחפשים. כל עוד היה אור היה התובע בקו המים ועסק גם בחיפוש הנעדרים. יאיר סיפר שאמר לתובע שהסירה צפה הפוכה מערבית למצוף ושיעזוב אותה מאחר והיא צפה ויש להתמקד בחיפוש אחר הנעדרים. כן טוענים הנתבעים, שבשתי שיחות טלפון שביצע התובע למועדון הצלילה בסמוך למועד קשירת הסירה לסירתו, נאמר לו במפורש על ידי עובדי המועדון שלא יגע בסירה ושיש להתמקד בחיפוש אחר הנעדרים - פעם אחת על ידי מר משה דביר ופעם שנייה על ידי הגב' דנה ברנד, שהוסיפה לדברים אלה גם שיאיר אינו מוכן לשלם דבר ושלא יגע בסירה מאחר והיא צפה ואין איתה כל בעיה. הנתבעים אינם חולקים למעשה שהתובע גרר את הסירה מתוך התנדבות ולא על פי חובה מוקדמת. טענתם היא שהתובע ביצע את הגרירה בניגוד לרצונו של יאיר ולמרות שהובהר לו שלא יעשה כן ובכך יש לטענתם כדי לשלול את התקיימותו של יסוד ההתנדבות. לטעמי יש לדחות טענה זו של הנתבעים. ראשית, וזה העיקר, כי החובה לשלם דמי הצלה אינה נובעת מכוונת הניצול, אלא מחובה המוטלת עליו על פי חוק. (הלכת ברד הנ"ל, בפסקה 7 לפסק הדין). הסכמת בעל הסירה לתשלום דמי הצלה אינה תנאי לזכאות לדמי הצלה על פי הפקודה. כאמור, ישנן שתי הצדקות עיקריות לחיוב הבעלים בדמי הצלה. האחת היא מניעת עשיית עושר ולא במשפט והשנייה היא עידוד פעולות הצלה ימיות על ידי מי שאין עליו חובה משפטית לעשות כן. (הלכת ברד הנ"ל, בפסקה 4 לפסק הדין). שנית ולמעלה מן הצורך אקבע, כי לא הובהר לתובע שלא לגרור את הסירה. יאיר מסר בעדותו שלא אמר לתובע באופן חד משמעי לא לגרור את הסירה: "ש. האם אמרת לתובע כשנפגשת איתו בים אל תיגע בסירה. ת. לא פניתי אליו גם לבקש עזרה שיעזור. לביהמ"ש: ש. לא אמרת לו באופן חד משמעי אל תיגע בסירה. ת. לא אמרתי לו דבר כזה אמרתי אני אתעסק עם הסירה אח"כ." (עמ' 22 ש' 18-22 לפרוט'). עדותו זו של יאיר סותרת את הדברים שנאמרו על ידי מר יורם פוסקלינסקי, שהיה מדריך הצלילה בצוות הסירה. זה סיפר שיאיר אמר לתובע באופן מפורש ובנחישות שיעזוב את הסירה. ניתן להבין מדבריו שיאיר והצוות התמקדו בהצלת הנעדרים, ואת הסיטואציה רווית המתח בה נמצאו כולם. בהודעתו לשמאי מר שחר פודולי (ת/2) אמר יאיר שכל שאמר בטלפון לעובדים במועדון זה שהוא כרגע עסוק בחיפושים וכשימצא את הנעדרים יתפנה לעסוק בנושא הסירה. מר פודולי העיד שיאיר לא אמר לו דבר על כך שהוא סירב לשלם לתובע על החילוץ או שאמר לו לא לחלץ את הסירה (עמ' 33 ש' 20-30 לפרוט'). בעדויות מטעם הנתבעים סתירות נוספות. כך למשל, העידה דנה ברנד, כי משה דביר, תוך כדי שיחה עם התובע, התקשר ליאיר ודיבר עם יאיר ועם התובע בו-זמנית (עמ' 28 ש' 4-22 לפרוט'). יאיר לעומת זאת, העיד, שאמירותיו של משה לתובע היו על דעתו של משה בלבד ושיאיר רק אישר למשה בדיעבד את הדברים שנמסרו לתובע (ע' 19 ש' 10-17 לפרוט'). בעדותו של מר עמית כהן אין כדי להועיל לנתבעים, משום שעד זה העיד על דברים שאמר יאיר בשיחות הטלפון לגב' דנה ברנד, ולא על מה שנאמר ישירות לתובע ולפיכך עדותו אינה מוסיפה לצורך ההכרעה. ממכלול הנסיבות עולה שמדובר במצב שבו התובע לא היה אמור להבין כי יאיר אינו מעוניין בהצלת הסירה וגם אם סרב יאיר לקבל את שירותי ההצלה של התובע, מן הראוי היה שיסכים לקבל את שירותיו. כך מצטט Brice בספרו הנ"ל מתוך הפסיקה האנגלית, בעמ' 42: "…That salvage is earned if the services, though not accepted or requested by the owner, were rendered in such circumstances that they ought to have been accepted." בהודעתו למשטרה (ת/1) ציין יאיר שניסה לגרור את הסירה ולאחר שראה את מצב האנשים עזב אותה. למרות זאת, בעדותו בפני העיד שזה לא מה שאמר לחוקר המשטרה (עמ' 22 ש' 2 לפרוט'). הכחשתו את הדברים שנכתבו על ידי חוקר המשטרה אינה הגיונית. מהודעתו למשטרה עולה, שהוא רצה לגרור את הסירה אך היו לנגד עיניו דברים דחופים יותר - ובצדק. למרות שחשב שאולי יצליח למצוא את הסירה מאוחר יותר, מן הראוי היה להסכים לקבל את עזרתו של התובע. טענותיו המלומדות של ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי יש לקבל את עמדת הדין האמריקאי, לפיה אין לכפות שירותי הצלה על מי שאינו מעוניין בכך, הנחרצת יותר מאשר הדין האנגלי, לפיו הסירוב לקבלת שירותים צריך להיות סביר בנסיבות המקרה, אינן דורשות הכרעה במקרה שלפני. על פי העובדות אין וודאות בכלל גבי עמדת הנתבעים ולא היה סירוב של בעל כלי השיט לקבל את שירותי ההצלה. המו"מ בין הצדדים לא התנהל במשרדי הנתבעת אלא בלב ים בתנאים של גלים גבוהים, רוחות חזקות ואוירת הלחץ בה נמצאו הנתבעים ואנשי הצוות ובראשם יאיר, כמי שהיה מנהל הנתבעת באותה עת, כולם עסקו בחיפוש הנעדרים שיצאו לשחות לכיוון החוף, על דעת עצמם, כנראה בניגוד לכללים הנהוגים. גם אם אין צורך שאתייחס בפסה"ד לדו"ח החקירה של האירוע, שנעשה ע"י מינהל הספנות והנמלים ומשרד התחבורה (נספח ב' לתצהיר התובע), נלמד ממנו על האוירה ששררה במקום האירוע כמו שיטת חיפוש הנעדרים, התנהגות הנעדרים שתרמו בהתנהגותם להיסחפות, ובכך שאחד מהם המבוגר והמנוסה יותר בים החליט לשחות לחוף על מנת להזעיק עזרה וכפה על השני שהיה סמוך אליו להצטרף למאמץ הבלתי אפשרי בתנאים ששררו ובמרחק מהחוף. יסוד ההצלחה לא יכול להיות ספק שגרירת הסירה על ידי התובע לחוף מבטחים תרמה משמעותית להצלתה ולהשבתה לבעליה. הנתבעים טוענים כי לסירה נגרם נזק בכך שנגררה הפוכה. אולם יאיר הודה שהוא היה גורר את הסירה באותה צורה ושהתובע ניסה להפוך את הסירה אך נסיון זה לא צלח: "ש. למה אתה טוען על נזק שעשו כשהם גררו. ת. הם גררו הפוך, הם הזמינו מנוף. המנוף לא נגע בסירה כי הם לא הצליחו להפוך אותה. הם גררו את הסירה כמוצג משפטי לעכו בהוראת המשטרה. ובהמשך: ש. היית גורר את זה באותה צורה. ת. גורר אותה למעגן בנהריה ושם הופך אותה. (עמ' 18 ש' 23-32 לפרוט'). לפיכך הנזק שנגרם לסירה בזמן הגרירה ההפוכה, אם אכן נגרם נזק כזה, היה נגרם גם אם יאיר היה זה שמבצע את הגרירה. לא ברור מדוע מלינים הנתבעים על כך שהסירה נשארה הפוכה גם במרינה בעכו. בעובדה זו אין כדי לפגום ביסוד ההצלחה. מר פודולי בחוות דעתו מיום 27.10.04 ציין כי "סיבת הנזק הקרובה היתה חדירת מי גלים לתוך הסירה, גרימת איבוד יציבותה ולבסוף התהפכות עקב פעילות גלים" (בעמ' 9 לחוות הדעת). ברור, שהסיכוי שהסירה תטבע במרינה נמוך הרבה יותר משום ששם אין כלל גלים וגם אין סיכוי שהיא תעלם לחלוטין, אלא לכל היותר יהיה צורך לחלצה מהקרקעית. לאור האמור לעיל אקבע כי תרומתו של התובע להצלת הסירה היתה תרומה משמעותית. סוף דבר הגעתי כאמור לכלל דעה כי נתקיימו כל יסודותיו של סעיף 19 לפקודה המקים לתובע זכאות לדמי הצלה מאת הנתבעים. התובע טען לקיומו של שיעבוד ימי ראשון על הסירה, ולכך לא באה הכחשה בטענות הנתבעים. מקובלת עלי עמדת ב"כ התובע בסיכומיו כי התנהלות הנתבעים מצדיקה התייחסותי. הנתבעים בחרו להטיל דופי בתובע כאילו התכוון לעשות רווח קל במקום לעזור להם בחיפושים אחרי הנעדרים. אומר כי גם בסיכומיהם נמצא ביטוי בוטה לכך במיוחד בטענה שאם תתקבל התביעה "ישלח מסר" (כלשון הנתבעים) כי חיי אדם אינם ערך עליון ותינתן לגיטימציה ברורה לבעלי כלי שיט להעדיף את חיפוש הרכוש על פני חיפוש האנשים. ההיפך הוא הנכון - התובע שיצא עם חברו להפלגת הנאה ולצלילה, שזה היה בין תחביביו, טרח להציל את הסירה למרות תנאי הים ומזג האויר אותה גרר למעלה מ-6 שעות אל מעגן שבי-ציון ואח"כ משם לעכו, לאחר שניסה במעגן שבי ציון להפוך אותה ללא הצלחה. אין לתאר אותו כמי שהחליט לעשות רווח קל בגלל מצוקת אחרים. שוכנעתי כי באמת ובתמים פעל להצלת הסירה משמצא אותה בים, ותוך כדי גרירתה של זו עסק בחיפוש הנעדרים. על פי הוראות סעיף 20 לפקודה, במידה והצדדים לא יגיעו לכלל הסכמה ביניהם בנוגע לגובה דמי ההצלה, תועבר המחלוקת לבוררות בהתאם. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל) בצירוף מע"מ. ההוצאות, בנוסף לגובה דמי ההצלה שיקבעו בין הצדדים. משפט ימי - דיני ימאות