נפילת רכב לתוך שלולית מים - תביעה נזקי רכוש

פסק דין רקע עובדתי: 1. עניינה של התביעה שבפנינו בנזקי רכוש כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום 30/11/01 בסמוך לשעה 18:45. התובע, הינו הבעלים של רכב מונית מסוג סיטרואן (להלן: "הרכב"). בשירות התובע, עבד אדם בשם עוני שרארה כנהג על המונית (להלן: "הנהג"). הנהג הסיע אדם לבנוני מאנשי צד"ל, למועדון בקריית חיים, ביום חורפי וסוער במיוחד ונכנס לתוך שלולית מים, הרכב שקע בתוך השלולית וחולץ רק לאחר זמן רב. כתוצאה מכך, הושבת רכבו של התובע, לתקופה של 3 חודשים לצורך תיקונו. טענות התובע כנגד נתבעת מס' 1: הנתבעת 1, היא עירית חיפה (להלן גם: "העיריה"). 2. התובע טוען, כי הנזקים שנגרמו לרכבו של מרשו כתוצאה מרשלנותה של נתבעת מס' 1, היות והינה מופקדת על פי דין על ניקוי וניקוז הרחובות בשטח שיפוטה, על תפעול ותחזוקת מערכות הביוב , ועל ניקוז והסדרת מי הגשמים הזורמים בשטח שיפוטה וכיו"ב. וכן אחראית, על עריכת בדיקות שמטרתן לברר מה הן המטרדים הקיימים בשטח שיפוטה. עוד טוען התובע, כי במקרה שלפנינו חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" סעיף 41 , אי לכך נטל הראיה מועבר לידי הנתבעת להוכיח, כי לא הייתה כל התרשלות מצידה. טענות התובע כנגד נתבעת מס 2: 3. הנתבעת מס' 2, הינה המבטחת של הרכב. בכתב תביעתו טען התובע , כי מדובר באירוע תאונתי המכוסה על ידי פוליסת הביטוח. בסיכומיו הוסיף והרחיב התובע כי המקרה שלו נכנס בגדר פוליסת הביטוח מכוח סעיף 12 (א)4 לפוליסת הביטוח הקובע: "12 .מקרה הביטוח א. לרכב פרטי בלבד מקרה הביטוח הינו אובדן או נזק שנגרם כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים להלן בתקופת הביטוח לרכב הנקוב ברשימה ואביזריו הצמודים אליו או הנמצאים בו מכוח דין: 4) שטפון, סערה, התפרצות הר געש". יוער, כי הרכב שבנדון אינו רכב פרטי ואולם הוראת סעיף 12 א (4) חלה גם על רכב שאינו פרטי. התובע טוען איפוא, כי המים שנקוו באזור האירוע, הינם בגדר שיטפון. בסופו של דבר, הנתבעת 2 התנערה מחובתה לכסות את עלות התיקון לרכב, אלא שלטענת התובע, במשך שלושה חודשים משכה אותו התובעת ב"לך ושוב" ורק בתום אותם 3 חודשים, הודיעה לו, כי אין כיסוי ביטוחי. לפיכך ולטענתו, חבה הנתבעת 2, גם בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו לתובע, עקב השבתת הרכב למשך 3 חודשים. טענות העיריה: 4. העירה מודה בכך שבמקום האירוע אכן הייתה שלולית מים וזו נגרמה, עקב גשמים עזים שסחפו לתעלת הניקוז חפצים שונים שסתמו את מעבר מי הגשמים לתוך תעלת הניקוז. העיריה טוענת, כי פעלה בנסיבות המקרה כרשות סבירה, שכן עם קבלת ההודעה על הסתימה במקום האירוע, שלחה עובדים מטעמה למקום האירוע ואלו שחררו את הסתימה. העיריה אינה כופרת בעובדה, כי על פי סעיף 235 (2) לפקודת העיריות מוטלת עליה אחריות לדאוג לתחזוקת ואחזקת הרחובות בתחום שיפוטה שאינו רכוש פרטי. יחד עם זאת טוענת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח,כי הנתבעת הפרה,במקרה בו עסקינן,את החובה המוטלת עליה. מוסיפה וטוענת העיריה,כי הדבר אירע בעקבות כוח על טבעי, מבחינת כמויות הגשמים החריגות שירדו באותו יום לפי דו"ח השירות המיטרלוגי. עוד טוענת העיריה, כי אין מקום להחיל כאן את הוראות סע' 41 לפקודת הנזקין ולהטיל עליה את הנטל להוכיח, כי לא התרשלה, מאחר והכלל הראשון לא חל על המקרה דנן, היות והנהג ראה את השלולית לפני הכניסה אליה והנזקים שנגרמו הן כתוצאה מהכניסה לתוכה. בנוסף טוענת העיריה, כי יש להשית את מלוא האחריות לקרות התאונה על הנהג, אשר נהג בחוסר זהירות. טענות נתבעת מס' 2 (חברת הביטוח): 5. הנתבעת 2 בסיכומיה טוענת, כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל הראיה ולהראות, כי האירוע הנטען בכתב התביעה, הינו אירוע המכוסה על פי תנאי הפוליסה, דהיינו, כי האירוע הנטען, נגרם כתוצאה ועקב שיטפון. בכתב ההגנה מטעמה, הוסיפה וטענה הנתבעת 2, כי נהג התובע נכנס במודע לתוך שלולית המים. הודעת צד שלישי: 6. הנתבעת 2 שלחה הודעת צד שלישי כנגד העיריה ובה טענה, כי אם יקבע שיש תחולה לפוליסה אזי זכאית הנתבעת 2 לשיפוי מהעיריה ביותה המזיק. דיון ומסקנות: 7. מטעם התובע הוגשו תצהירי התובע, הנהג, נהג נוסף שצילם את התמונות א/1 -א/19 ורו"ח מטעמו ובעל פה העידו מנהל המוסך בו טופל הרכב, וכן סוכן הביטוח שטיפל בתביעת התובע כנגד חברת הביטוח. הנתבעת 1, הגישה מטעמה שני תצהירי עדות ראשית של עובדים מטעמה, ואילו הנתבעת 2, לא הביאה עדים כלל. לאחר שנשמעו עדי התובע, הסכימו ב"כ הצדדים, כי יינתן פסק דין מנומק, על סמך כל העדויות שנשמעו ובהסתמך על כל שאר החומר המצוי בתיק בית המשפט. אחריות העירייה (הנתבעת 1): 8. תחילה נבחן את השאלה, האם על המקרה שלנו חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נ-ח) שזו לשונו:" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". הכלל, להחלת סעיף 41 לפקודה כולל בחובו איפוא, התקיימות שלושת התנאים באופן מצטבר, דהיינו: א. לתובע לא היתה ידיעה. ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. ג. הסבירות לגורם הנזק מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבע לא נהג בזהירות הסבירה. 9. נבחן איפוא, האם במקרה דנן, התקיימו שלושת תנאיו של הסעיף המדובר. תנאי ראשון הוא, האם לתובע לא היתה או, לא היתה לו יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה. התובע ידע אומנם שנכנס לשלולית מים וזו הסיבה לקרות הנזק, ואולם, התובע אינו יודע ולא יכול לדעת, מה הסיבה להיווצרות השטפון בכביש באם הדבר נובע כתוצאה מאי תקינות מערכת הביוב והניקוז ו/או האם עקב כמויות הגשם החריגות שירדו באותו יום. התנאי שני, האם לעיריה היתה שליטה מלאה על הנכס, בזמן הרלוונטי לקרות האירוע. ואין ספק, כי לעיריה הייתה השליטה המלאה על הכבישים שהיו בתחום שיפוטה ובכך למעשה מודה גם היא. את קיומו של התנאי השלישי יש לבחון בסוף המשפט ועל סמך מכלול הראיות, לרבות ראיותיו הכלליות של הנתבע (ראה לעניין זה דעת הרוב בע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נ"ה (4) וכן, ע"א 4152/03, עניין חסונה שהוזכר בסיכומי הנתבעת 1). בנדון שבפנינו, בחינת מכלול הראיות בתיק, לא מטה את מאזן ההסתברות לכך שסיבת הנזק היא התרשלות של הנתבעת 1. שכן יתכן והנהג ברשלנותו הוא גרם לנזק, ויתכן גם, כי מדובר בנזקי טבע אותם אין על הרשות המקומית מוטלת החובה לצפות, וממילא לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. כעולה מתצהירי העיריה, הרי שהעיריה קיבלה הודעה ביום 30/11/01 (הוא היום בו ארעה האירוע נשוא כתב התביעה) על סתימה במערכת הניקוז הציבורית במקום האירוע. הסתימה, כך לדברי מר ישראל ברוימן, מנהל מחלקת הניקוז של העיריה, "נבעה מחפצים שונים שנסחפו עם מי הגשמים מהרשת המונחת על קו הניקוז אל תוך תעלת הניקוז עצמה". הגורם לאירוע 10. בטרם אדון בשאלה מי אם בכלל, אחראי לנזקים שנגרמו לתובע, ובטרם אדרש לקשר הסיבתי שבין נזקים אלו, לאירוע שארע, אדון תחילה, בשאלת האירוע עצמו והגורם לו, וכשנגיע למסקנה מה הגורם לאירוע, נוכל לקבוע מי אחראי לאירוע זה. 11. לעניין קרות האירוע העידו מטעם התובע, התובע עצמו, הנהג, נהג אחר שצילם וכן סוכן הביטוח. למרות הסתירות שניסו למצוא ב"כ הנתבעת בעדות הנהג, הרי שלא מצאתי סתירות מהותיות שכאלה, בעדותו של הנהג, אשר אינו עובד עתה אצל התובע, ואין לו אינטרס ממשי בתיק. עדותו היתה סבירה ועקבית לאמור, נסע הוא בתנאי מזג אויר קשים ובגשם שוטף, הוא הבחין בשלולית שנראתה לו בעומק נמוך, ושנכנס לתוכה המונית שקעה. לטענת הנהג, המים הגיעו עד לוח השעונים, ואילו הנתבעות טוענות, כי בהסתמך על התמונות שהוצגו ובמיוחד תמונות א/1 ו/או 5 ניתן לראות, כי גובה המים אינו יכול להגיע עד לגובה של מטר אחד. לעניות דעתי, ודווקא מעיון בתמונות, לא ניתן לשלול אפשרות קיומה של שלולית בגובה של חצי מטר עד מטר, בזמן נתון. לעניין זה, יש להוסיף את עדות מנהל המוסך,לפחות בכל הקשור לכך שהמים הגיעו עד גובה השעונים (ראה עמ' 8 שורה 26). יתכן גם, כי המים חדרו למונית תוך כדי פעילות החילוץ והגרירה, או לאחר שנפתחו החלונות וכתוצאה מהגשם הרב שירד, אולם, אין הדבר מנתק את הקשר הסיבתי שבין האירוע לנזק. חיזוק לעדות הנהג, ניתן למצוא גם בת/4 שהוא ההודעה לחברת הביטוח על האירוע ואשר כבר שם נכתבה אותה גירסה עליה חזר הנהג בתצהירו ובעדותו בפניי. לעניין זה יוער, כי הגם שת/4 נכתב ביום 2/12/01, הרי שסוכן הביטוח הסביר, כי האירוע ארע ביום 30/11 שהיה יום שישי, לפיכך איפוא, רק ביום ראשון שהינו 2/12 ניתן היה להמציא את ההודעה לחברת הביטוח. חיזוק נוסף לכך שהנזקים נגרמו כתוצאה מחדירת מים למונית, ניתן למצוא גם בדו"ח השמאי מטעם הנתבעת 2, אשר אישר כי מדובר ב"נזקי טבע", כך בכותרת לדו"ח בהגדרת סוג הנזק, ואשר אישר מכללא, כי הנזקים בסך 17,028 ₪ נגרמו כתוצאה מנזקי טבע אלו. עוד אפנה לתמונות שצורפו לדוח השמאי, אשר היווה חלק מתיק המוצגים של הנתבעת 2, וגם בתמונות אלו ניתן להבחין בנזקי הרטיבות שנגרמו לרכב. יוער, כי התמונות צורפו לדוח השמאי,וכחיזוק לקביעתו את גובה הנזקים שנגרמו כתוצאה מאותם "נזקי טבע". משכך, קובע אני כי הנזקים אשר תוארו בדו"ח השמאי, נגרמו לרכב התובע כתוצאה מנזקי מים שחדרו למונית, עקב השטפון שהיה אותה עת במקום האירוע. 12. עוד יש לציין, כי מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי עובדת הציבור רונית בן-שרה מהשירות המטראולוגי במשרד התחבורה, עולה כי ביום הארוע נמדדה בתחנת הגשם במפרץ חיפה (הנמצא בסמיכות קרובה למקום האירוע) כמות גשם של 87.8 מ"מ, כאשר בין השעות 11.00-16.00 ירדו 50-60 מ"מ גשם, ובין השעות 17.00-20.30, ירדו 19-20 מ"מ גשם. אין חולק, כי מדובר בכמות גשם חריגה בזמן קצר, שכן וכידוע, ממוצע הגשם באיזור חיפה הינו כ-600-800 מ"מ לשנה וירידת יותר מ-10% מהכמות השנתית ביום אחד, הינה בוודאי אירוע חריג, והראיה שגם השמאי מטעם הנתבעת 2 הגדיר אירוע זה כ"נזקי טבע". אחריות הנתבעת 1: 13. משכך ומשקבעתי, כי מדובר באירוע חריג, העולה אף להגדרת נזקי טבע, הרי שלא ניתן לקבוע, כי העיריה הפרה חובה כלשהי שחבה בה. למעשה ניתן לקבוע, כי בנסיבות העניין לא קמה לעיריה כלל חובת זהירות קונקרטית. שכן וכידוע, זו האחרונה בניגוד לחובת הזהירות "המושגית" נבחנת היא, האם בנסיבות המקרה הספציפי, צריכה היתה הנתבעת לצפות נזק במקרה הקונקרטי. גם אם התשובה לכך תהא בחיוב, תהיה השאלה, האם היפרה הנתבעת חובתה זו. כאמור, מטעם העיריה הוגש תצהיר של מנהל מחלקת ביוב וניקוז, אשר העיד, כי הסתימה במערכת הביוב נבעה עקב הצפתה של זו, "מחפצים שונים אשר נסחפו עם מי הגשמים הרבים שירדו ביום האירוע וסתמו אל מעבר מי הגשמים מהרשת המונחת על קו הניקוז אל תוך תעלת הניקוז עצמה". עוד מוסיף מנהל המחלקה ומצהיר והדבר נתמך גם בתצהירו של עובד מטעמו, כי מספר שעות לאחר מכן, שוחררה סתימה זו. איני סבור, כי מוטלת על עיריה באשר היא, החובה לצפות לאירועים חריגים כגון אלו, איני סבור שמוטלת על העיריה החובה לצפות סתימה במערכת ביוב כתוצאה מחפצים הנסחפים במקרה של ירידת גשמים בכמות חריגה. וכי מה תעשה העיריה? תעמיד עשרות פקחים בכל ימות החורף על מנת שאלו ימנעו מחפצים לחסום את הרשתות המונחות על נקודות הניקוז? דרישה זו אינה סבירה ואינה הגיונית וגם מטעמים של מדיניות משפטית אין להשית על עיריה חובה נרחבת וגורפת שכזו. עיינתי בפהס"ד נשוא ע"א 73/86 שטרנברג נ. עירית בני ברק (צוטט בסיכומי התובע) ואולם, אין הנדון דומה לראיה, שם מדובר היה בקביעה עובדתית ולפיה היה "העדר טיפול יסודי במערכת הביוב.... אשר גרם להצפות תדירות של הרחוב...." אין זה המקרה שבפנינו! למעשה, משבחר התובע לטעון, כי מדובר באירוע חריג ונדיר של "שטפון" או "סערה" ולכך אדרש להלן, שוב אינו יכול לטעון באותה נשימה ממש, כי העיריה הפרה חובה כלשהי, המוטלת עליה. לעניין זה יפים הדברים שכתב כנגד השופט ברק (כתוארו אז) בעניין ועקנין (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח'): "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים עליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60, בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78, בעמ' 632). בצדק ציין השופט ויתקון בע"א 559/77, בעמ' 652 כ: "השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקטית אמצעי מניעה מזה". על בית המשפט להציב זה כנגד זה "את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המאשבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון" (השופט שמגר בע"א 343/74, בע"מ 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר שנוצר. הביטוי "בטוח" כמו הביטוי "מסוכן" הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה (ראה: ע"א 683/77). לפיכך, איפוא התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית וממלא גם נדחית הודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת 2 כנגד הנתבעת 1. לעניין ההוצאות, אדרש בסיפא לפסק דיני זה. חבות הנתבעת 2 14. המחלוקת העיקרית בין הנתבעת 2 לתובע עומדת בפירוש המושג "שטפון" ו"סערה" בפוליסת הביטוח הרלוונטית. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הפוליסה מכסה "שטפון" ו"סערה", כל שנחלקו הצדדים, האם האירוע שכתוצאה ממנו ניזוק הרכב, מוגדר אכן כ"שטפון" או כ"סערה". 15. המילה שטפון מוגדרת במלון אבן שושן כך: "הצפה על ידי שטף מים גדול, מבול, שטפון על ידי גאות נהר. שטפון הרחובות אחרי הגשמים העזים....." ובמילון ספיר ההגדרה היא כך: "שטף, הצפה, כסוי שטח גדול במים של גשמים או של גיאות". 16. קראתי בעיון רב את פסקי הדין אליהם הופנתי על ידי ב"כ הנתבעת 2 ואולם סבורני, כי ההגדרה הלשונית משליכה בהכרח על פרשנות הפוליסה. מה גם שפירוש חוזה בכלל ופוליסת ביטוח בפרט, יש לפרש במקרה של ספק, וככל שכלל קיים ספק, באופן בו תפורש הפוליסה בפירוש התומך בזכאותו של המבוטח (ראה לעניין זה ע"א 5775/02 פ"ד נ"ח (2) 307 ושם בדברי כבוד השופט רבלין בעמ' 315-316). במקרה שבפנינו נאמר בסעיף 12 לפוליסה כך: "12. מקרה הביטוח הינו אובדן או נזק שנגרם כתוצאה...... (4) שטפון, סערה, התפרצות הר געש" בנדון שבפנינו, לא ניתן לקבוע, כי הנהג נכנס במודע ובמכוון לשלולית שידע שעומקה היא כמטר, הנהג סבר שמדובר בשלולית שעומקה 5 ס"מ, לפיכך ובניגוד לפסק הדין אותו ציטט ב"כ הנתבעת 2 ( ת.א. ירושלים 2513/02)שם מדובר היה "בכניסה מודעת לתוך שלולית קיימת" - איני יכול לקבוע כי זהו המקרה שבפנינו. עדותו של הנהג, היתה כאמור אמינה בעיני. הנהג סבר שמדובר כאמור בשלולית שעומקה סביר, ולא עלה בדעתו, כי מדובר בשלולית שעומקה מגיע עד למחצית גובהו של הרכב! לו היה יודע כך, לא היה נכנס במודע ל"שלולית", משכך, חסרה ה"מודעות" הנדרשת על מנת שהפוליסה לא תחול. איני מקבל גם את האבחנה שעושים עמיתיי השופטים המלומדים בין "שטף הבא במרוצה לבין נהג שרץ אל מקור המים". שטפון וכאמור לעיל, כולל בחובו גם "הצפת שטח גדול במי גשמים" או "שטפון הרחובות". הגדרת הפוליסה קבעה שנזק הנגרם משטפון, הינו מקרה המכוסה בסכוני הפוליסה. לפיכך איפוא, חבה הנתבעת בנזקים שנגרמו לתובעת עקב השטפון. 17. משקבעתי לעיל, כי במישור היחסים שבין התובע לעיריה אין לעירה חבות, אזי ממילא גם, העיריה אינה "המזיק" ואין עליה לשפות את הנתבעת 2. שווי הנזק 18. אין חולק, כי הנזק הישיר הסתכם לסך של 17,028 ₪ נכון ליום 19/2/02 ובהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת 2. לעניין זה, איני מקבל את החשבוניות שהוצגו על ידי התובע 2, באשר לפחות חלק מהמתואר בהם (כמו טיפול 10,000 ק"מ) אינו קשור כלל לנזקי התאונה. 19. אלא שלבד מהנזק הישיר, תובע התובע נזקים עקיפים, עקב העובדה שהרכב שהה במוסך שלושה חודשים. 20. לעניין זה הצדק עם הנתבעת 2. טוענת הנתבעת 2, כי הפוליסה אינה מכסה נזקים עקיפים. ואולם טענה זו, יכולה היתה להשמע רק אם בסופו של יום, היתה חברת הביטוח מכירה באחריותה לנזק, שאז צריך היה לדון בחבותה, אם בכלל, לנזקים העקיפים, או שמא מדובר בחבותו של השמאי. בנדון שבפנינו, העניין שונה, המצג שהוצג לתובע, היה, כי הנתבעת 2 מכירה בחבותה וכל הויכוח היה, ביחס לאיזה חלקים יש לספק, האם חלקים חדשים או משומשים ועוד. (ראה עדות סוכן הביטוח ועדות מנהל המוסך), רק ביום 19/2/02, מועד בו כבר יצא הרכב מהמוסך, הודיעה הנתבעת 2 לתובע, כי אין, כיסוי ביטוחי. לו היה יודע זאת התובע מבעוד מועד, יכול היה לכלכל את צעדיו אחרת, לשקול האם ברצונו להשקיע בחלקים מקוריים או, להסתפק בחלקים משומשים ויכול היה לשלוט במועד התיקון של הרכב. זכות זו נשללה ממנו, עקב התנהגות ומצגי חברת הביטוח, אשר רק לאחר חודשיים ועשרים יום, מצאה לנכון להודיע לתובע, כי אינה מכירה בחבותה על פי הפוליסה. במצב דברים זה, אחראית חברת הביטוח גם לנזקיו העקיפים של התובע. שעור הנזק העקיף 21. התובע טוען לנזקים עקיפים בסך של 21,939 ₪ בגין השבתת הרכב לתקופה של שלושה חודשים, לפי תחשיב של 7,313 ₪ לחודש וזאת בהסתמך על תצהיר רואה חשבון מטעמו ועל דוחו"ת מע"מ לשלושה חודשים שלפני התאונה. 22. בחישובו זה, טועה התובע בשלש. ראשית, את החישוב יש לערוך לתקופה של חודשיים בלבד. התובע עצמו, טוען, כי הרכב שהה במוסך חודשיים ו-20 ימים. זמן התיקון לפי דברי מנהל המוסך הינו כ-15 יום, לפיכך איפוא, וכאמור לעיל, תקופת ההשבתה המיותרת הינה של חודשיים בלבד. שנית, וכעולה מתצהיר רואה החשבון מטעם התובע, הממוצע החודשי של דוחו"ת המע"מ בשלושת החודשים שלאחר התאונה היה 6,000 ₪ ומדוע איפוא בחר התובע בממוצע הגבוה של החודשים שלפני התאונה, ולא בממוצע הנמוך יותר של החודשים לאחר התאונה?. ושלישית, המחזור החודשי לכשעצמו, זה שעליו משולם מע"מ, אינו משקף את ה"רווח" או הפסד התובע, כשם שחישוב זה, אינו כולל גם את ההוצאות הנחסכות, אותן חסך התובע, בתקופת השבתת הרכב. התובע, לא הביא ראיה כלשהי להפסד הרווחים שלו, ולמרות שמדובר בתובע עצמאי, מדוע נמנע התובע מלצרף דוחות רווח והפסד והסתפק בדוחות מע"מ בלבד? לעניין זה, אפנה להצהרת בא-כח התובע בישיבת בית המשפט מיום 29/6/04, ולפיה, יגיש לתיק בית המשפט את מאזני מס הכנסה. ואולם בסופו של יום, מאזנים אלו לא הוגשו. בנסיבות אלו ועל דרך אומדנה, אני פוסק לתובע הפסדי רווח בסך של 5,000 ₪ בלבד, נכון להיום. 23. באשר לרכיב עוגמת הנפש הרי שהתובע, תבע סתם כך, סך של 16,000 ₪, כך בסיכומיו, ואילו בכתב תביעתו, תבע סך כולל של הפסדים, הוצאות ועוגמת נפש בסך של 38,000 ₪. קבעית סכום הפיצוי בגין עוגמת נפש, הינו עניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט ובראש נזק זה קובע אני פיצוי בסך של 3,500 ₪. סוף דבר 24. התוצאה הסופית הינה, כי התביעה נגד הנתבעת 1, כמו גם הודעת צד ג' נגדה נדחית. הנתבעת 2 תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. התביעה נגד נתבעת 2, מתקבלת באופן חלקי ולפיה על נתבעת 2 לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. נזקי תיקון הרכב בהתאם לחוות דעת שמאי בסך של 17,028 ₪, סכום זה כשהוא משוערך להיום מסתכם לסך של - 20,600 ₪. ב. הפסדי רווח - 5,000 ₪. ג. עוגמת נפש - 3,500 ₪. סה"כ סך של - 29,100 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובע, בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 4,500 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. מיםנפילהרכבשלוליתנזקי רכוש