החלטה 1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' ס. הנשיא י. גרוס והשופטות א. קובו, מ. רובינשטיין) לפיו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט-1959 (להלן - חוק הנכים), הדוחה את ערעורו על החלטת המשיב, על פיה נדחתה תביעתו. 2. בשנת 1969 נפגע המבקש בעינו השמאלית ובגין פגיעה זו הוכרה נכותו. בשנת 1986 איבד את ראייתו בעינו הימנית. הוא פנה למשיב וטען כי אובדן הראייה בעין ימין נובע מהחבלה שפגעה בעינו השמאלית. המשיב בדק תביעה זו ומצא שאין קשר בין הדברים ודחה את התביעה. ערעור לועדת הערעורים על פי חוק הנכים נדחה. בשנת 1995 הגיש המבקש תביעה חדשה לקצין התגמולים בה טען כי הנזק לעינו הימנית נגרם כ-40 שנה קודם לכן, בעת שעבד במושב מולדת, במסגרת שירותו בנחל. המשיב דחה את התביעה בנימוק של העדר הוכחות לקיום ארוע חבלתי בעין ימין. המבקש ערער על החלטה זו והמציא תצהירים חדשים של אנשים שטענו כי הכירו אותו בתקופה הרלבנטית. המשיב בחן תצהירים אלה אך נותר בהחלטתו כי התביעה התיישנה, וכי על פי סעיפים 32 ו-32א לחוק הנכים דינה להידחות. המבקש פנה לועדת הערעורים, אך גם היא דחתה את ערעורו. הוא ערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן את טענת המבקש בדבר פגיעתו עקב שירות צבאי בשנת 1955 בגידרן של הוראות ההתיישנות בחוק הנכים במסגרת סעיפים 32 ו-32א לחוק. על פי סעיף 32, תביעת נכה מתיישנת לאחר 3 שנים מתום השירות הצבאי. סמכות קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות מותנית בקיום שורה של תנאים מצטברים המנויים בסעיף 32א לחוק, שהם כי - הוא סבור שמן הצדק לעשות זאת; כי מדובר ב"חבלה רשומה" שיש לגביה איזכור ברישומי הצבא או ברשות ציבורית אחרת כמוגדר שם; ההשהייה עקב חלוף הזמן אינה עלולה להקשות במידה ניכרת על השגת ראיות חדשות לבירור הבקשה; ההשהייה לא היתה עלולה להביא להחמרת הנכות או להגדלה ניכרת של הנטל על אוצר המדינה; וההשהייה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה כלפי צד שלישי, מקום שהוא האחראי לחבלה. בית המשפט מצא כי במקרה זה אין רישום אודות דבר החבלה. כמו כן, מצא כי העדויות שהובאו אינן מספיקות לצורך אימות טענתו של המבקש; הוא הצביע על הקושי בקבלת טענת המבקש, בין היתר, לאור העובדה כי העלה את טענתו לגבי הפגיעה ב-1955 רק לאחר שגרסתו הקודמת לפיה הנזק לעינו הימנית נגרם עקב החמרת הפגיעה בעינו השמאלית לא נתקבלה. לאור כל אלה קבע כי תנאי סעיף 32א לחוק אינם מתקיימים ולכן דין הערעור להידחות. 3. בבקשתו בפנינו טוען המבקש כי יש להחיל על עניינו את סעיף 32א לחוק הנכים, וכי התצהירים שהגיש מקיימים את דרישות הוראה זו. כן הוא טוען כי את העדר הרישום הרפואי בדבר החבלה בעינו הימנית יש לזקוף לחובת המשיב על סמך ההלכות הנוגעות לנזק ראייתי במסגרת תביעות בגין רשלנות רפואית. עוד נטען כי לצורך הוראות ההתיישנות יש לחשב את הזמן שחלף לא מ-1955 אלא מהמועד בו התברר לו כי איבד את ראייתו בעין ימין, וכי הדבר אינו קשור לפגיעה בעינו השמאלית. יש, לדבריו, לפרש בהרחבה את חוק הנכים כדי לקיים את מטרת החוק. 4. דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי ערעור בפני ערכאה שלישית ניתן בעניינים בעלי משמעות עקרונית כללית שאינם מצטמצמים לעניינו הפרטני של בעל הדין (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור, פד"י לו(3) 123). במקרה זה, חרף נסיונו של המבקש לשוות לטענותיו כסות של טענות משפטיות, אין מדובר בשאלות עקרוניות כלליות אלא במציאות שבה מאמציו של המבקש לזקוף את הפגימה בעינו הימנית לארועים הקשורים בשירותו הצבאי שנים רבות מאד קודם לכן לא עלו יפה מחוסר תשתית עובדתית-רפואית מספקת, ומחוסר אימון שהרשויות המוסמכות ייחסו לגרסתו. עניינו של המבקש אכן מצוי במסגרת הוראת ההתיישנות שבסעיף 32 לחוק הנכים, הכפופה לחריג, בהתקיים תנאים מוגדרים המנויים בסעיף 32א לחוק. הערכאות הקודמות אשר דנו בענין הצביעו אחת לאחת מדוע החריג להתיישנות אינו מתקיים במקרה זה. לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות באופן יישומו של סעיף 32א על מקרה זה. לאור זאת, אין עניינו של המבקש עונה על התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור לערכאה זו. הבקשה נדחית. עינייםצבאקצין התגמולים