תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים בפירוק

פסק דין השופטת מ' נאור: הערעורים ופסק דינה של הערכאה הראשונה ‎1. הקטין, חאמד אחמד דבאש (להלן - הקטין) נולד בבית החולים משגב-לדך (להלן - בית החולים) ב‎28.8.89-. בשנת ‎1994 הגיש הקטין תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה על נזקים שלטענתו נגרמו לו בעת לידתו. בית המשפט (כב' השופטת ב' גילאור) קבע כי הנזקים אכן נגרמו לן בלידתו וכי בית החולים אחראי לנזק במלואו. עוד קבע בית המשפט כי הרופא התורן בבית החולים, ד"ר קרלוס קופרשטיין (להלן - הרופא), אינו אחראי לנזק. ‎2. בית החולים נמצא כיום בפירוק זמני. לבית החולים עצמו ולמיילדות העובדות בו לא היה ביטוח בתקופה הרלבנטית. חדלות הפרעון של בית החולים והעדר ביטוח הם שהביאו לכך שבהליך זה מנסה בית החולים, שלא כמקובל בתביעות רבות, לחלוק את האחריות עם רופא שעבד בשירותו. בית הולים הגיש ערעור על חיובו-שלו וכן ערער על קביעתו של בית המשפט שהרופא אינו אחראי בנזיקין. הקטין מבקש לדחות את ערעורו של בית החולים על חיובו בתשלום הנזק, והוא מערער על כך שבית המשפט דחה את תביעתו נגד הרופא. ‎3. הקטין נולד בבית החולים ביום ‎28.8.1989 בשעה ‎22:40. בלידה עצמה, כך קבע בית המשפט, נכחה רק המיילדת ואילו והרופא לא נכח. על פי הרישומים בגליון הלידה הרופא בדק את אמו של הקטין בשעה ‎20:30 ומצא פתיחה חלקית של צוואר הרחם - ‎7 ס"מ מתוך ‎10 ס"מ. מאז ועדלידה עצמה אין רישום בענין נוכחות הרופא, אם כי הרופא העיד כי הגיע כל חצי שעה-שעה לחדר הלידה. הרופא והמיילדת לא זכרו את הלידה. הם הסתמכו על הרישומים. הפרקטיקה הנוהגת באותה עת בבית החולים היתה, לפי עדותם של הרופא ושל המיילדת, שהלידות בוצעו על ידי המיילדות, פרט למקרים בהם היה צורך בנוכחות רופא. כשהתעורר הצורך - היו המיילדות קוראות לרופא. המיילדת ציינה בעדותה, כי היא היתה מתודרכת לקרוא לרופא כשהתעוררה בעיה, וכך, לפי עדותה, נהגה בפועל. על פי עדותה, אשר נסמכת על הרישומים, במקרה דנן לא התעוררה בעיה, והכל היה תקין. כ‎10- דקות לאחר לידתו נבדק הקטין על ידי ד"ר מילר, רופא ילדים. ד"ר מילר אבחן כי הקטין סובל משיתוק בגפו השמאלית, שיתוק חלקי ע"ש ‎ERB של המקלעת העצבית הברכיאלית. עוד אבחן ד"ר מילר שהקטין סובל מגודש בפנים ומשטף דם בגפה השמאלית העליונה. כל הממצאים הללו תועדו ידי ד"ר מילר. הוא נתן הוראה לקבע את זרועו של הקטין. ד"ר מילר רשם בסעיף "תולדות הילוד בתקופת הלידה" - "לידה טראומטית". הערכאה הראשונה קבעה שאף שאין מונח רפואי של "לידה טראומטית", וזהו מונח סובייקטיבי העשוי להשתנות מרופא לרופא, עובדה היא שנמצא אצל הקטין מום קשה האופייני למצב של "היצרות כתפיים". על טיבה של תופעת היצרות הכתפיים נעמוד בהמשך הדברים. ‎4. בגליון הלידה המתאר את לידתו של התובע אין ציון של כל ארוע מיוחד. במקום המיועד לכך בטופס לא נרשם דבר לגבי משך הלידה. מצב העובר במשך הלידה ומצב הילוד לאחריה - סומנו כתקינים. הערכאה הראשונה לא יכלה שלא לתהות: "שאלה נכבדה היא כיצד אירע שתינוק נולד כשהוא כחול, עם שטף דם בזרועו השמאלית ושיתוק של גפו השמאלית, ולממצאים אלו לא יהא כל זכר בגיליון הלידה...". ‎5. בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח שלא היתה התרשלות בטיפול מוטל על בית החולים, ולא עלה בידי בית החולים להרים את הנטל האמור. עוד קבע כי הנזק לקטין התרחש בשעת הלידה כתוצאה מקשיים בחילוצו ומבלי שהדבר מצא ביטויו הראוי בגליון הלידה ובתיאור הילוד. ‎6. מחוות דעת המומחים השונים עולה, כך מצויין בפסק הדין, כי בהתרחש היצרות כתפיים העובר גדול מכדי שניתן יהיה לחלצו כרגיל, בלידה וגינלית: ראש העובר אמנם יוצא ללא תקלות אך לא כן הכתפיים - וכתוצאה מכך יש לחלץ את העובר בדרכים אשר עלולות לגרום לו נזק חמור, לעתיםעד כדי מוות. מרגע שיוצא ראש העובר ומתברר כי קיימת היצרות כתפיים - כמעט ולא ניתן למנוע את הנזק לעובר. עם זאת, הסיכון שבמהלך הלידה תתרחש היצרות כתפיים ניתן לחיזוי מראש במידה מסוייגת של דיוק, והדרך למניעתה של היצרות כתפיים, מקום בו קיים חשש להתרחשותה, היא ניתוח קיסרי. אינדיקציות חשובות לסכנת היצרות הכתפיים, כך הוסיפה וקבעה הערכאה הראשונה, הן: א. משקל העובר הוא למעלה מ‎4- ק"ג. ב. משקל גבוה של הילודים בלידות קודמות של האם. ג. משכי הזמן שאורכים השלב הראשון והשני של הלידה. שתי האינדיקציות הראשונות עניינן בנתונים קיימים לפני הלידה: משקל העובר ומשקל העוברים בהריונות קודמים. האינדיקציה השלישית - עניינה במה שמתרחש במהלך הלידה. ‎7. בית המשפט קבע כי לא התקיימו בענייננו שתי האינדיקציות הראשונות. איני רואה צורך להאריך בענין, משום שמסיכומי הצדדים לא עולה מחלוקת בענין שתי אינדיקציות אלו. ‎8. כשהערכאה הראשונה דנה באחריותו של הרופא (פיסקה ‎18 לפסק הדין), היא עסקה אך ורק בהעדרן של שתי האינדיקציות הראשונות וקבעה כי במקרה דנן לא התקיימו גורמי סיכון שמכוחם ניתן להסיק את חובתו של הרופא לשקול חלופת יילוד אחרת, או לקיים פיקוח צמוד על הלידה. ‎9. את הדיון באחריותו של הרופא סיכמה הערכאה הראשונה כך: "אני סבורה כי הנתבע נהג כרופא סביר בכל מהלך הטיפול בתובע ואמו עובר ללידה, במהלכה ולאחריה ולא ניתן לצפות ממנו, כרופא יחיד, האחראי על מספר מחלקות, ובהן אינטנסיביות כמו חדר לידה ומחלקת מיון, כי יימצא בכל מקום ויידע מה מתרחש בכל אחת מהמחלקות, בכל שעה. הנתבע מילא את חובתו לדעת מה קורה בחדר הלידה בכך שהורה לדווח ולקרוא לו בכל מקרה של קושי ובעיה, והדבר היה מושרש בתודעת המיילדות. לפיכך אקבע כי אין הנתבע ‎3 [הרופא] אחראי לנזקי התובע...". ‎10. משסיים בית המשפט לדון בתביעה נגד הרופא ודחה את התביעה נגדו, נפנה לדון באחריות בית החולים וכך קבע: "כפי שציינתי לעיל, מכלול הראיות והעדויות בתיק זה הביאני למסקנה כי מאזן ההסתברויות מצביע על קיום רשלנות לכאורה מצד בית החולים. מאזן זה, יחד עם הקביעה בעניין הרישום הלקוי בגיליון הלידה, מעבירים את נטל ההוכחה אל כתפיו של ביה"ח, שעליו להוכיח כי לא היתה ידו ברשלנות שהביאה לנזקי התובע. בית החולים לא עמד בנטל זה. הועלו בפני שני תרחישים אפשריים (ושמא יותר) להתרחשות נזקו של התובע: כאמור, טען ב"כ התובע כי הנזקים נגרמו לתובע בשעת לידתו, כתוצאה מהפעלת כוח על ידי המיילדת. הנתבעים התגוננו בטענה כי הנזק נגרם לתובע עוד בזמן ההיריון. וכאן יודגש: כאשר נטל ההוכחה עובר אל כתפי הנתבע, אין די בטענה שהעלה כתרחיש אפשרי, כאשר אין אינדיקציה קונקרטית לכך, באשר ההריון כולו היה תקין ולא נתגלו כל סימנים מדאיגים. על הנתבע החובה להוכיח כי הנזק אכן ארע ברחם בתקופת ההיריון" (עמוד ‎9 לפסק הדין). בית המשפט דן בשני התרחישים שמנה - האחד שהנזקים נגרמו לתובע על ידי המיילדת, בשעת לידתו, כתוצאה מהפעלת כוח; האחר - שהנזקים נגרמו לתובע עוד בזמן ההריון. בית המשפט ציין: "אכן, קיומו של נזק איננו גוזר, באופן אוטומטי, קיומה של רשלנות וזכאות לפיצויים לניזוק. אילו הוכח בפני, עפ"י הרישומים המתארים את הלידה ועפ"י עדויות הנפשות הפועלות, כי התרחש במקרה דנן פרע כתפיים במהלך לידתו של התובע, וכי תופעה זו לא היתה ניתנת לחיזוי במקרה הספציפי לאור הפרמטרים שנסקרו לעיל, וכי ננקטו במיומנות ובזהירות כל הפעולות המקובלות להתמודדות עם תופעה זו עפ"י הפרקטיקה באותם זמנים; ייתכן כי לא הייתי מוצאת את התובע זכאי לפיצוי, עם כל הצער על מצבו והנזק שהוסב לו". ואולם - בנקודה זו עבר בית המשפט לדון בפער הקיים בין רישומי ד"ר מילר לבין רישומי גליון לידה. אז נפנה, אגב הדיון באחריותו של בית החולים, לדון באינדיקציה השלישית, לאפשרות קרות תופעת היצרות הכתפיים, אותה הזכיר קודם לכן - משכי הזמן של שלבי הלידה. בית המשפט קבע: "לא עלה בידיו של ביה"ח לשלול את האפשרות כי משך השלב השני בלידת התובע התארך יתר על המידה והיווה המקור לנזקים שהוסבו לתובע. קיימת אפשרות כי השלב השני בלידה ארך למעלה משעה עד הלידה בשעה ‎22:40, זמן ממושך לאור היות אם התובע ולדנית. אין בגליון הלידה רישום לגבי נתון חשוב זה. הבדיקה האחרונה המופיעה ברישומים נעשתה לאם התובע בשעה ‎20:30 ונמצאה פתיחה של ‎7 ס"מ. אמנם, פרופ' כספי שנתן חוות דעתו מטעם הנתבעים העיד כי קצב הפתיחה הממוצע הוא של ‎1.5 ס"מ לשעה אולם זהו ממוצע בלבד ואין הכלל מעיד על הפרט. פרופ' כספי אישר בעדותו (עמ' ‎36 טוקול) כי ישנם מקרים בהם ההתקדמות יותר איטית או יותר מהירה". בית המשפט ציין כי משך הלידה אמור היה למצוא ביטויו בגליון הלידה. בסופו של דבר קבע בית המשפט קמא: "משלא עלה בידי ביה"ח להרים את הנטל להוכיח כי לא התרשל בטיפול בתובע, אני מוצאת כי הנזק התרחש בשעת לידתו כתוצאה מקשיים בחילוצו מבלי שהדבר מצא ביטוי מתאים בגליון הלידה ובתיאור הילוד" (ההדגשה אינה במקור - מ"נ). השאלות הטעונות הכרעה ‎11. השאלות המתעוררות בערעור זה הן: האם הוכיח התובע כי בית החולים (באמצעות שלוחיו, תהא אשר תהא זהותם - הרופא או המיילדת) התרשל כלפיו וגרם לנזקיו; האם הרופא התרשל כלפי הקטין; אם יימצא שהרופא התרשל - היש מקום לקבוע, שהמשיבה "מדיקל דיפנס יוניון" היא המבטחת ש הרופא ואחראית במישרין כלפי הקטין. אחריותו של בית החולים ‎12. אחריותו של בית החולים תקבע על יסוד מעשיהם (או מחדליהם) של הרופא או המיילדת. כאמור, הן הרופא והן המיילדת לא זכרו את הלידה. בעדויותיהם הסתמכו על הרישומים וטענו כי אם היו ארועים חריגים בלידה, המיילדת היתה מזעיקה את הרופא כפי שתודרכה לעשות; מכך שאין רישו על ארועים חריגים למדו שלא היו ארועים חריגים במהלך הלידה. הרופא טען כי לא היה מעורב בלידה. מעורבותו הסתכמה בכך שנתן ליולדת זריקת זירוז בשעה ‎20:30. הטיעון - אם לא רשום שהיה משהו חריג, משמע שלא היה משהו חריג - טיעון מעגלי הוא ואין בית המשפט חייב לקבלו. נדגם זאת כשנדון בעדות המיילדת. ‎13. אני סבורה כי בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי נטל השכנוע התחלף. ואולם, כך ארמוז כבר עתה, דעתי היא כי למסקנה זו היתה צריכה להגיע הן לגבי בית החולים והן לגבי הרופא. הערכאה הראשונה הזכירה את ע"א ‎789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (‎1) 712 נאמר: "מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית ובעלת משקל... במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא, או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים... ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. ויתכנו אף מקרים בם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי-ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם 'נזק ראייתי' בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו" (שם, בעמ' ‎721). ‎14. בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי בהתקיים נזק ראייתי עובר נטל השכנוע אל הנתבעים (ראו, למשל, ע"א ‎7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ' חגית כהן, (טרם פורסם), פסקאות ‎4-5 והאסמכתאות שם) ‎15. ההלכה הפסוקה עמדה בעבר על המשמעות של אי התאמה בין הרישומים השונים של בית החולים. כך נקבע בע"א ‎7705/98 הנ"ל, לגבי תובעת שסבלה משיתוק מוחין, אשר עברה תשניק בלידתה "בגליון הניתוח מצויין כי התובעת חולצה במצב של תשניק וכי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארה שלוש פעמים. לעומת זאת, בסיכום המחלה מצויין כי התובעת סבלה מתשניק קל. בפסיקה קודמת של בית משפט זה נקבע, כי במקרה של אי התאמה ברישומים כמתואר לעיל אשר אינה מוסברת, יש לזקוף את הסתירה לחובת האחראים על הרישום, הנתבעים במקרה זה" (ההדגשה אינה במקור - מ"נ). בהמשך הדברים עמד בית המשפט בע"א ‎7705/98 הנ"ל, על כך שהגורמים לשיתוק מוחין רבים ומגוונים הם. סבל עוברי בזמן ההריון הוא אחד מגורמים אלה וכך גם תשניק בזמן הלידה. במצב הדברים הרגיל, על התובעת להוכיח כי רשלנות הנתבעים גרמה לנזקה, ואולם, במקרה שנדון שם הועבר נל השכנוע לנתבעים להוכיח כי לא רשלנות גרמה לנזק. בנטל זה לא עמדו הנתבעים. על כן, כך נקבע, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק. ‎16. כוחם של דברים אלה יפה אף לענייננו: ראשית, ישנו פער בלתי מוסבר בין רישומיו של רופא הילודים, לבין הרישומים בחדר הלידה, שלכאורה עולה מהם, שלא התעוררה שום בעיה ומדובר בלידה רגילה. מעבר לכך, אין בגליון הלידה רישום של משך הזמן שארך השלב השני של הלידה, השלב שבין פתיחה מלאה של ‎10 ס"מ ועד יציאת הרש. התארכות שלב זה היא, בענייננו, האינדיקציה השלישית לאפשרות קרות היצרות כתפיים, עליה עמד בית המשפט (לענין השלב השני בלידה ובעיית היצרות הכתפיים ראו ע"א ‎2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו (‎5) 628, 639-635). ‎17. עיינתי בפרוטוקול הדיון בערכאה הראשונה. הרופא והמיילדת כאחד, לא היו מסוגלים לומר כמה זמן באמת ארך השלב השני של הלידה. הרופא נשאל בחקירתו: "ש: אני מבין שאתה מסכים שללא רישום של תחילת השלב השני אתה לא יודע כמה זמן נמשך השלב השני. ת: אני אומר, שלא אתה [השואל] יודע ולא אני יודע באופן מדויק" (עמוד ‎34 לפרוטוקול יום ‎18.3.99). גם המיילדת נחקרה בענין אורך השלב השני: "ש: האם את יכולה להסיק, מתוך הרשימות הרפואיות והטיפול שלך בילוד, לגבי השלב השני של הלידה. האם היה כאן שלב שהוא מוארך מעבר למקובל מהפתיחה ועד לחילוץ הילוד. ת: אני מניחה שאם זה היה מאד ארוך ונראה לי יותר משעה או משהו כזה היה בטוח שהרופא היה צריך להיות מעורב במיוחד כשהאשה אחרי ניתוח קיסרי. אם היה ממושך הרופא היה צריך להיות מעורב והיינו צריכים לעשות משהו. אם לא רשמתי ולא קראתי לרופא סימן שזה לא היה ארוך. יכול להיות שהיה גם רשום עוד בדיקה, שאנו רואים שהיא מתקדמת. היה רשום משהו" (עמ' ‎54 לפרוטוקול מיום ‎10.3.98). לענין הסיפא לדברים: לא היה שום רישום בין השעה ‎20:30, בה היתה פתיחה של ‎7 ס"מ, ועד שעת הלידה - ‎22:40. דברי המיילדת על רישום שיכול היה להיות, יש בהם כדי להעיד על מה שצריך היה להיות בתשובה לשאלה אם היתה או לא היתה התארכות של השלב השני מרגע הפתיחה השלמה (‎10 ס"מ) של צוואר הרחם ועד ליציאת הראש, אמרה המיילדת: "את זה אני לא יכולה להגיד בדיוק, לפי מה שכתוב זה לא ברור" (עמ' ‎61 לפרוטוקול מיום ‎10.3.98. ההדגשה אינה במקור - מ"נ) ובהמשך הדברים: "זה [השלב השני] לא רשום אבל זה לא אומר שלא מדדתי. לפי הרישום, אני לא יכולה לדעת מתי הסתיים השלב הראשון והתחיל השלב השני" (שם, עמ' ‎62). ובסופו של דבר: "ש: אנו לא יודעים כמה זמן נמשך השלב השני של הלידה במקרה זה. ת: לא יכול להיות שזה יותר משעה, שעה וחצי (שם, בעמ' ‎63). ‎18. נשווה עתה את הדברים לאמור בחוות דעתו של פרופ' כספי, המומחה מטעם בית החולים:"תמוהה ביותר קביעתו הבלתי מבוססת של ד"ר מודן [המומחה מטעם התובע] שקרוב לוודאי שהיתה התארכות של השלב השני (מפתיחה שלמה של צואר-הרחם ועד צאת הילוד). עוד יותר תמוהה וללא ביסוס היא קביעתו שהתארכות השלב השני דרשה ניתוח קיסרי. בולדנית קצב הפתיחה של צוואר הרחם הוא כ‎1.5- ס"מ לשעה, הווה אומר שמפתיחה של ‎7 ס"מ ועד ‎10 ס"מ, שהם פתיחה שלמה, חולפות כשעתיים בממוצע ז"א, שבמקרה זה הפתיחה השלמה היתה צריכה להיות בשעה ‎22:00 בקירוב, ומאחר והלידה חלה ב‎22:40-, הרי שלכל היותר משך השלב השה כ‎40- דקות, בעוד שלב שני מוארך בולדנית הוא זה הנמשך למעלה משעה וגם אז אין לרוב הוראה לבצע ניתוח קיסרי אלא חילוץ מכשירני ע"י מלקחיים או שולפן ריק. במקרה זה לא נזקקו לא למלקחיים ולא לשולפן ריק, דבר המעיד על משך שלב שני תקין". ‎19. הנה כי כן, פרופ' כספי קובע כי שלב שני מוארך בולדנית הוא זה הנמשך למעלה משעה. ואולם, המיילדת עצמה, על-יסוד הרישומים, מציינת שהשלב השני של הלידה לא יכול היה להיות יותר "משעה שעה וחצי". בית המשפט קבע, כפי שכבר צוטט, כי לא עלה בידי בית החולים לשלול את האשרות כי משך השלב השני בלידה, התארך יתר על המידה וארך למעלה משעה, וזהו זמן רב ביותר, בשים לב לכך שאמו של הקטין היתה ולדנית. הדברים תואמים את האפשרות שהעלתה, בסופו של דבר המיילדת עצמה. ללמדך שהעובדה שלא נרשם דבר חריג, אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד שלא היה דבר חריג. ודוק: אין לפנינו מצב בו הנוגעים בדבר זוכרים את הארוע, ובית המשפט מקבל את עדותם, או שאין חסר במידע על אף החסר ברישום (השוו: ע"א ‎2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל (לא פורסם), פיסקה ‎10 לפסק דינו של חברי הנשיא ברק). על כן, אין אני רואה שום יסולהתערב בקביעת הערכאה הראשונה, כי בנסיבות שתוארו, בהן הרישום לוקה הן בסתירה פנימית והן בחסר ברישום, לא עלה בידי בית החולים להוכיח שלא התרשל, וכי הנזק התרחש בשעת הלידה, כתוצאה מקשיים בחילוצו של התובע. אכן, אם לא בוצע ניתוח קיסרי בזמן, בהתעורר אינדיקציות המצריכות ביצוע ניתוח כזה - הרי ששלב הלידה עצמו עלול להיות מאוחר מדי. עשויים להיגרם נזקים ואפילו מוות. הרישומים הלקויים, עליהם כבר עמדתי, מעבירים את נטל השכנוע ובנטל זה אכן לא עמד בית החולים. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את ערעורו של בית החולים. אחריותו של הרופא ‎20. בית חולים ככזה, איננו גורם בעצמו נזק, לא נזק ראייתי ולא נזק כתוצאה מהתרשלות. בית החולים עושה כן באמצעות אנשים בשר ודם, שבגין מעשיהם ומחדליהם חב הוא באחריות שילוחית בנזיקין. לעומת בית החולים, אחריותו של הרופא בנזיקין כלפי המטופל היא אחריות ישירה. בין ופא לבין המטופל על ידו, קיימים יחסי "רעות". עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה (פסק דינו של חברי הנשיא ברק בע"א ‎4025/91 יצחק בנו נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (‎3) 784) ‎21. האם צדקה הערכאה הראשונה בקביעתה, כי הרופא לא התרשל והוא "יוצא מן התמונה"? על שאלה זו משיבה אני בשלילה. ההנחה המובלעת בפסק דינה של הערכאה הראשונה היא כי בכל הנוגע לאינדיקציה השלישית (התארכות משך הלידה), אחריותו של בית החולים היא אחריות שילוחית למעשיה ל המיילדת בלבד. אני מציינת כי זוהי ההנחה המובלעת, משום שבדיון באחריותו של הרופא בפסק דינה של הערכאה הראשונה, הזכיר בית המשפט קמא העדרן של שתי אינדיקציות, הניתנות לזיהוי עוד לפני הלידה, לאפשרות קרות היצרות כתפיים (משקל הילוד ומשקל ילודים קודמים). בשל העדרן של שתי אינדיקציות אלה קבע בית המשפט כי הרופא לא התרשל. בדיון באחריותו של הרופא, לא נבחנה האינדיקציה השלישית של משך הלידה, הקשורה במהלך הלידה ולא במה שהתרחש קודם לכן. והנה, עיון בעדותו של הרופא בערכאה הראשונה מעלה, כי על פי השקפתו (ביום מתן העדות, כ‎10- שנם לאחר הלידה) אף אם התארך השלב השני של הלידה בענייננו, אין בכך רשלנות: "ש: המומחים העלו כאן איזה סברה שיכול להיות שהיא הגיעה לפתיחה של ‎10 ס"מ בזמן מאד קצר [לאחר בדיקת הרופא בשעה ‎20:30] ואילו השלב מה‎10- ס"מ ואילך מאד התארךזה מה שהעלה, כרעיון, ד"ר רם מודן [המומחה מטעם התובע] בעדותו. ... ת: אז אני יכול להגיד לך, שנשים שלא ילדו, השלב השני של הלידה יכול להארך שעתיים ושל ולדנית - שעה. היום בספרות, מזה כמה שנים טובות כבר... שאין לזה פרמטר חד-משמעי. כל זמן שאין סבל עוברי שבא לידי ביטוי במוניטור... ואין סבל אימהי, אתה יכול למשוך את זה אפילו מספר שעות. יש מחקרים גדולים מאד שהוכיחו את זה על ידי התחלואה ותמותה של ילודים ואמהות, בשעות שלא מתקבל על הדעת שאני אגיד את זה לבית המשפט אבל אנחנו מדברים, על שש שעות, חמש שעות. זאת אומרת, שההשערה או ההערה לגבי ה-‎SECOND STAGE , אם היה השלב השני של הלידה שעה א חמישים דקות, או שעה וחצי, או שעתיים, אז זה לא רלוונטי. מי שהיום קורא ספרות והוא נמצא מעורב בתהליכים של לידות אז הוא חייב לדעת את זה..." (עמ' ‎19 לפרוטוקול מיום ‎18.3.99). ‎22. מהציטוט האמור מדברי הרופא עולה, שהוא לא ייחס משמעות למשך השלב השני של הלידה (הכל, כשהבדיקה האחרונה שערך ואשר נרשמה, היתה בשעה ‎20:30 והלידה היתה כשעתיים לאחר מכן). עיינתי בעדות הרופא ובעדות המיילדת, ולא מצאתי שהרופא הנחה את המיילדת לרשום (את מה שמחייב הטופס לרשום) - מתי החל השלב השני של הלידה. בנסיבות אלה, אין אני סבורה שניתן לייחס את האחריות לאי שקילת קיום האינדיקציה השלישית להיצרות הכתפיים על המיילדת בלבד, ובאחריות שילוחית למעשיה - על בית החולים. ודוק: יהיו אשר יהיו, ההוראות הפנימיות בבית החולים בשאלה מי צריך לרשום מה, או מי צריך להורות על רישום - הרופא האחראי אינו יכול להתנער מהחובה לנהל בעצמו רישום תקין, או לדאוג לכך שינוהל. בע"א ‎3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על ם חיים שיבא (טרם פורסם; פסק דין מיום ‎4.2.02): ציין השופט לוי: "בפסיקה ענפה הודגשה חובתם של רופאים לערוך רישום רפואי מדויק, הואיל והוא מאפשר לעקוב אחר תהליכים, שהתרחשו בעבר וההחלטות שנתקבלו" (ההדגשה אינה במקור - מ"נ). השופט לוי הפנה לפסיקה הענפה בסעיף ‎12 לפסק דינו האמור. לענין אחריות של רופא לרישום ראו גם ע"א ‎2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל (לא פורסם) פסקאות ‎31-32; השופט מצא היה באותו ענין בדעת מיעוט בשאלה אם קיימת אחריות של הרופא, אך דברים שקבע על דרך העיקרון, בשאלת חובת הרישום - מקובלים עלי. בענייננו, העיד הרופא, שיש רישום המבטא את נוכחותו ובדיקתו בשעה ‎20:30, אך מעבר לכך, הוא נהג להיכנס לחדר הלידה כל חצי שעה, שעה, מבלי שהדבר יירשם. מכאן, יש להסיק, שעל פי גרסתו שלו, הוא נכח לפחות פעם אחת נוספת, לאחר הרישום שנערך בשעה ‎20:30. בין כך ובין כך, בת רישום, (או הוראה לרשום) היא חובה המוטלת על הרופא עצמו. יצוין, כי כיום קובע חוק זכויות החולה, התשנ"ו‎1996- בסעיף ‎17(א) שבו, כי "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית". סעיף ‎2, הוא סעיף ההגדרות, קובע כי "מטפל" מתייחס הן לרופא והן למיילדת. חוק לא חל בעת קרות הארוע נשוא הדיון שלפנינו. מעיון בעדויות הרופא והמיילדת, לא מצאתי שהמיילדת הונחתה לרשום את השעה בה התחיל השלב השני של הלידה. על אף שהטופס מנחה לציין את השלבים - כך לא ארע. על כן, כל נימוקיה של הערכאה הראשונה, לגבי הנזק הראייתי, כוחם יפה, לא רק לגבי בית החולים (הפועל באמצעות שלוחיו), אלא גם לגבי הרופא. חובתו של הרופא בענייננו היתה (בין השאר), לעקוב ולבדוק שאין התארכות בלתי סבירה של הלידה, ואם יש חשש כזה, לשקול האם יש צורך בניתוח קיסרי (ראו והשוו גם ע"א ‎410/93 יגר נ' שר הבריאות, פ"ד מח (‎4) ). נוכח הרישומים הלקויים לא שכנע הרופא (בדיוק כשם שבית החולים לא שכנע), כי לא התרשל כלפי הקטין. ‎23. אשר על כן, אציע לחברי לקבוע כי גם הרופא אחראי לנזק; אחריותו היא יחד ולחוד עם אחריות בית החולים. האם מדיקל דיפנס יוניון - היא המבטחת של הרופא ‎24. אשר למדיקל דיפנס יוניון (להלן - ‎MDU): בכתב התביעה המתוקן, נטען כי מדיקל דיפנס יוניון ביטחה את בית החולים ועובדיו מפני כל חבות שהללו היו עשויים להתחייב כלפי צדדים שלישיים, ובכללם הקטין. בכתב ההגנה של משיבה זו, נטען כי ‎MDU אינה חברת ביטוח ואינה פועכחברת ביטוח: זהו תאגיד רפואי, שהחברות בו מזכה את החבר, להגיש בקשה לסיוע משפטי ולשיפוי מלא, או חלקי, בתנאים שיחשבו מפעם לפעם מתאימים לענין, כגון חבותו של החבר ברשלנות רפואית, מכוח פועלו המקצועי כרופא. לא מוטלת על ‎MDU - כך על פי כתב ההגנה - חובה לשפות את הופא מכוח חברותו בארגון. עוד הובהר כי על פי תקנון ההתאגדות של ‎MDU יש למועצת ההנהלה, או לכל וועדה מוסמכת, שיקול דעת בלעדי לגבי כל מקרה ומקרה האם להעניק שיפוי, להגביל או לצמצם את הענקת השיפוי, לסרב להעניקו, או להפסיק הענקת שיפוי לחבר. עיינתי בתיק הערכאה הראשונה, ואכן לא מצאתי כי הובאה ראיה לגבי אחריותה של ‎MDU (ראו והשוו: ת"א (ת.א.) ‎218/97 זידמן נ' ‎THE MEDICAL DIFENCE UNION ). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע את אחריותה של ‎MDU כפועל יוצא מקביעת אחריותו של הרופא. ענין זה יישאר ליחסים הפים שבין הרופא ל-‎MDU. לדעתי יש לדחות את הערעור נגד משיבה זו. לסיכום ‎25. על יסוד כל האמור, הצעתי לחבריי היא לדחות את ערעורו של בית החולים; לקבל את ערעורם של בית החולים ושל הקטין במובן זה שנקבע שהרופא, ד"ר קרלוס קופרשטיין, אחראי יחד ולחוד עם בית החולים לנזקיו של הקטין.על גובה הנזק שנקבע בערכאה הראשונה - לא היתה מחלוקת. הערור נגד מדיקל דיפנס יוניון - ידחה. לא יהיה צו להוצאות בערכאה זו. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור. רשלנות רפואית (בית החולים)תביעות רשלנות רפואיתרשלנותבית חוליםרפואה