פגיעה בשם הטוב | עו"ד רונן פרידמן

##(1) פגיעה בשם הטוב - הקדמה:## השאלה אם פרסום מהווה לשון הרע, היא שאלה פרשנית, שהפסיקה אימצה בעניינה את המבחן האובייקטיבי. "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002). ראו גם בספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע" ע' 122 "...אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר". ##(2) עוגמת נפש בגלל פגיעה בשם הטוב:## פגיעה בשם הטוב גוררת עמה באופן כמעט אינהרנטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם (ראו רע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' מנסור, פסקה 7 (6.7.08); אורי שנהר דיני לשון הרע 386 (1997) ##(3) פגיעה בשם הטוב - המבחן המשפטי:## על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. לעתים, לשון הרע אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילות הפרסום, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע מבין השורות של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר; המבחן הרלבנטי בנדון דנן הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר בנעליו של הנפגע. מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהקשר זה, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו [ ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002); רע"א 7943/01 יורם נור נ' משה יערי, מיום 16.10.2001]. ##(4) פגיעה בשם הטוב בכתבה בעיתון:## במסגרת תביעה נגד עיתון, יש להעניק משקל לחומרת הפגיעה בשמו הטוב של אדם ובעקבות כך להחמיר ולקבוע פיצויים בגין הוצאת לשון הרע גם ללא הוכחת נזק ((ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, ע"א 1060/98 כוזרי נ' דוריאל (לא פורסם, 25.2.1999), יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205 (1999)). בית המשפט עמד לא אחת על כך כי בשל תפוצתם הרבה של העיתונים, יש להתייחס ללשון הרע הנאמרת בעקבות פרסומים אלה בחומרה, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בשיעור הפיצויים שייפסק (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 571-570 (1992)). מגמה זו הסתמנה גם בחוק לשון הרע (תיקון מס' 6 לחוק איסור לשון הרע, התשנ"ט-1998). ראוי לציין כי התיקון לחוק אינו חל על תביעתו של המערער כיוון שהוגשה לפני התיקון, אך יש מקום להתחשב בו (ראו פרשת בן גביר, פס' 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). ##(5) פגיעה בשם הטוב של איש ציבור:## בהתייחס למעמדו הציבורי של התובע הניזוק ושאלת קיומו של שמו הטוב, המובאים בחשבון עת ניגש בית המשפט לקבוע את מידת הפגיעה בשמו הטוב של התובע ואת גובה הפיצויים שיושת על הנתבע, יפים הדברים ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 524, בעמוד 525: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". גם התנהגות הניזוק והמזיק לפני ואחרי האירוע צריכה להיות רלוונטית להערכת שיעור הפיצויים." ##(6) פגיעה בשם הטוב - גובה הפיצויים:## לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים במקרה מסוים, יפות קביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (פורסם בנבו, מיום 2.11.04), בעמוד 8 כדלקמן: "האיסור על הוצאת לשון הרע נועד לאזן בין זכות האדם לשם טוב ובין חירותו של זולתו לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו הן יחסיות והאיסור על דבר לשון הרע מהווה את הבלם התוחם את חופש הביטוי, כדי להעמידו בגבולות הסביר וההוגן בכל הנוגע לפגיעה בשמו הטוב של האדם. המקור של שתיהן הוא ב"כבוד האדם", אם כי הזכות לשם טוב נובעת גם מאינטרס ההגנה על הפרטיות וצנעת הפרט (ראו בפירוט: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518-519). ואכן, החברה הדמוקרטית אינה יכולה להסתפק אך ורק בהגנה על שלמות גופו של האדם. שֹומה עליה להגן גם על שמו הטוב של כל אחד ואחד מבני החברה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-857). ## (7) להלן פסק דין בנושא פגיעה בשם הטוב - תביעה נגד עיתון:## 1. יוסף כדורי (להלן - התובע) הגיש תביעה נגד זמן הבירה בע"מ (להלן - העתון) רכז המערכת, הכתב ומנכ"ל העתון (להלן - הנתבעים), לתשלום פיצויים בשל פרסום לשון הרע, על כתבה שפורסמה בעתון ביום 25.2.99. 2. בשלב הראשון נדונה שאלת האחריות ובפסק דין (חלקי) מיום 4.12.01 החלטתי לקבל את התביעה בהיבט האחריות ולקבוע כי מדובר בכתבה הכוללת "לשון הרע" כלפי התובע וכי הנתבעים אחראים בנזיקין כלפיו. נסיבות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין החלקי שהכריע בשאלת האחריות ואיני רואה צורך לחזור עליהם במסגרת זו. 3. להלן אביא כלשונה את הכתבה מושא התביעה: בכותרת הכתבה נאמר: "יוסי כדורי הפך לאישיות בלתי רצויה בחצר הרב". ובכותרת המשנה של הכתבה נאמר: "אשתו של הרב כדורי ביקשה את עזרת המשטרה, כדי לפנות את הנכד יוסי כדורי מבית הרב, אך החליטה לבטל את התלונה. המתיחות הקשה נובעת מהחלטתו של יוסי כדורי לרוץ ברשימה עצמאית, למרות איסורו של הרב כדורי". בגוף הכתבה נאמר: "הרבנית כדורי, אשתו של זקן המקובלים הרב יצחק כדורי, התקשרה בסוף השבוע שעבר למשטרת ירושלים וביקשה את עזרתה, כדי לפנות מבית הרב את הנכד יוסי כדורי. לאחר דקות אחדות התקשרה הרבנית שוב וביטלה את תלונתה. אירוע זה הוא תוצאה של מתיחות פנימית קשה ביותר במשפחת כדורי. זקן המקובלים, אשתו ובנו הרב דוד כדורי, אסרו על הנכד יוסי כדורי לבוא לביתו של הסב בשכונת הבוכרים ולהשתמש בשמו של המקובל, זאת לאחר שהסב הודיע כי הוא תומך בש"ס, ואסר על יוסי כדורי לרוץ ברשימה עצמאית. יוסי כדורי מצדו המשיך להמרות את פי סבו ולהיערך לבחירות ברשימתו "אחדות ישראל". בעקבות המשבר הפך יוסי כדורי לאישיות בלתי רצויה בחצר הרב, והדברים הגיעו עד לכדי הזמנתה של המשטרה. לאחר התייעצות, ביטלה הרבנית את תלונתה, ויוסי כדורי פינה את הבית ללא התערבות חיצונית. כפי שנודע ל"זמן הבירה", נפגש יוסי כדורי לאחרונה עם הרב הספרדי הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו, שהוא בנו של מקובל ידוע, ועם המקובל הירושלמי הרב בן טוב, במגמה לנסות ולגבש תמיכה של מקובלים ברשימתו "אחדות ישראל". יוסי כדורי בתגובה: "לא היה ולא נברא אני קשור לסבי מאז הייתי בן 4 והקשר שלנו הוא עמוק ובסיסי ושום מפלגה פוליטית לא תנתק אותנו או תפגע בנו". בכירים בחצרו של הרב כדורי מוסיפים, כי הרב עדיין לא החליט האם לתמוך ברשימת ש"ס או גם ברשימה נוספת". בפסק הדין החלקי קבעתי כי האמור בכתבה לפיו אשת הרב כדורי ביקשה את עזרת המשטרה כדי לפנות את הנכד יוסי כדורי מבית הרב, מהווה לשון הרע במובנו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (התשכ"ה-1965), (להלן - החוק) וכי יש לדחות את טענות ההגנה שהעלו הנתבעים. 4. ביום 20.12.04 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה בעניין שיעור הפיצוי: "לא יובאו עוד עדים מטעם שני הצדדים ואיש מהם לא יטען כלפי רעהו כל טענה הנוגעת לאי הבאה של בעל דין או עד לעדות לכל דבר ועניין ונושא זה לא יהווה חלק מהשאלות שבמחלוקת לעניין שיעורי הפיצוי". לפיכך, בהתאם להסכמה זו הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עיקר טיעוני התובע 5. התובע טוען כי הפרסום הכוזב של הכתבה גורם וגרם לפגיעה קשה ביותר בשמו הטוב, הן בציבור הרחב והן בציבור המסוים לו יחס מיוחד לרב כדורי. לטענתו, תובע בלשון הרע אינו נדרש להביא ראיות כלשהן לפגיעה בפועל בשמו הטוב שכן לחסרון כיס של הנפגע אין דבר עם פסיקת פיצוי בגין הפגיעה או הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב. מרבית ההליכים העוסקים בפיצוי בגין פגיעה בשם הטוב, עניינם נזק לשם הטוב ורציונאל הפסיקה מתייחס לפגיעה בשם הטוב, בכבוד ובאבדן או החסר של אלה, ולא לחסרון הכיס. התובע מפנה לפרמטרים שנקבעו בפסיקה ובין השאר להתנהגותו של המעוול לאחר הפרסום ולעובדה שהוא ממשיך לעמוד על טענות סרק למרות שהוא יודע שהפרסום אינו אמת. בנוסף, יש להביא בחשבון את השיקול הכלכלי והתועלת המסחרית של המפרסם. לטענתו, על המפרסם לדעת כי הסיכון הכרוך באי בדיקת טענות התובע, בניהול הליכי סרק, בהגברת הנזק לאורך זמן, בעמידה על טענת אמת בפרסום גם כאשר העתון יודע כי הדברים שפורסמו אינם אמת, גדול מהרווח שצמח מהפרסום. לטענתו, אין חשיבות לכך שהעתון חדל להתקיים. החשיבות היא המסר שינתן מפסיקת בית המשפט בעניין זה. לטענתו, אף אחד מהפרמטרים של נסיבות להקלה בשיעור הפיצוי המנויות בסעיף 19 לחוק, לא קיימים במקרה זה. אדרבה, הנתבעים המשיכו לטעון טענות סרק במהלך הדיונים המשפטיים, במקום לפרסם פרסום מתקן והכחשה. התובע טוען עוד כי פסיקת פיצויים בשיעור משמעותי (כאשר הנסיבות מצדיקות זאת), אינה פוגעת בחופש הביטוי ואין לה כל קשר לצמצום חופש העתונות. עיקר טיעוני הנתבעים 6. הנתבעים טוענים כי לתובע לא נגרם כל נזק ממוני כתוצאה מהכתבה. לטענתם, עיון בכתב התביעה, בתצהירים ובסיכומים מלמד כי אין בהם כל התייחסות פרטנית לנזק כלשהו שנגרם לתובע. לטענתם, אמירות כלליות אין בהם כדי להוכיח נזק ספציפי הנתמך בראיות מוצקות. הנתבעים טוענים כי בכתבות רבות שפורסמו באותה עת, פורסם התובע כמי שמבקש להקים מפלגה מתוך ניסיון למקסם את תועלתו ותועלת חצר סבו, תוך קבלת משרות, כספים ורכבים. לטענתם, ההבדל היחיד בין כתבות אלה לבין הכתבה מושא התביעה הוא בעניין פניית אשת הרב לעזרת המשטרה. לטענתם, מדובר בעובדה שולית ובפרסום ידיעה מינורית, שאין בה משום פגיעה, כמשמעותה בחוק. הנתבעים טוענים עוד כי העתון "זמן הבירה" (נתבע 1) היה עתון מקומי שתפוצתו אינה עולה על מספר מאות עותקים בלבד. לטענתם, העתון מופץ בקרב חוגים חילוניים בלבד ומחולק חינם לכל דורש. לטענתם, אין מדובר בכוונת זדון מצידם והם היו משוכנעים כי מדובר באמת עובדתית ולא היתה להם כל סיבה לחשוד שמא מדובר בעובדה שאינה נכונה. לטענתם, לאור הנסיבות שאפפו את האירוע לא היה זה מרחיק לכת לחשוב כי התקיים האירוע של זימון המשטרה. הנתבעים טוענים עוד כי דווקא התנהגות התובע מעידה על חוסר תום לב. בעניין זה הם מפנים לעדותו של זיגדון (נתבע 4) שסיפר כי ביקש לפרסם כתבה מתקנת אודות התובע, שסרב לכך. הנתבעים טוענים כי המניע לפרסום הכתבה נעוץ בעובדה שמדובר באיש ציבור שביקש להקים מפלגה מתחרה לזו המזוהה עם סבו, ולפיכך זכות הציבור לדעת את כל העובדות הרלוונטיות לאירוע זה. לטענתם, בנסיבות המקרה אין כל הצדקה לשיקול עונשי שכן העתון נסגר זה מכבר. הנתבעים מבקשים מבית המשפט לפסוק פיצוי סמלי בלבד ולחייב את התובע בתשלום הוצאותיהם, בשל מחדלו של התובע להגיש את התביעה לבית המשפט המוסמך לכך, (בית משפט השלום) ולא לבית המשפט המחוזי, כפי שבחר לעשות. הצד הנורמטיבי 7. הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק) מביאות לידי ביטוי מספר אינטרסים הראויים להגנה. האחד, הערך החשוב בדבר חופש הביטוי והשני, השמירה על שמו הטוב של האדם. על בית המשפט למצוא בכל מקרה ומקרה את נקודת האיזון הראויה בין שני האינטרסים החשובים הללו, המתנגשים זה בזה. האיזון בין זכות האדם לשמו הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי חל לא רק כאשר בית המשפט נדרש להכריע בשאלת האחריות, אלא גם כאשר הוא נדרש להכריע בשאלת גובה הפיצוי כתוצאה מקביעת האחריות. 8. השיקולים שיש להביאם בחשבון בקביעת גובה הפיצוי נגזרים מהמטרות של פסיקת הפיצויים בתחום זה: המטרה העיקרית העומדת בבסיס פסיקת פיצויים הינה להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו - להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון ללא פרסום לשון הרע. כאשר מדובר בנזק לא רכושי לשם הטוב, על בית המשפט לעשות מאמץ להערכת הנזק והיקף הפגיעה, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו, במטרה לפסוק פיצוי שיוכל להעמיד את התובע במצב בו היה נתון אלמלא הפרסום של לשון הרע. ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יורש ואח' (תק-על 2001 (3) 489), קבע בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא ברק) כי על הפיצוי להשיג שלושה יעדים: עידוד רוחו של הניזוק, תיקון הנזק לשם הטוב ומירוק הזכות לשם הטוב שנפגעה. נקבע כי הפיצוי להשגת מטרות אלה נועד לכסות את מלוא הנזק שנגרם "לא פחות ולא יותר": "אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. אין גם לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "גבוה". כדי להגן על השם הטוב על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק הרכושי והלא רכושי - שנגרם לניזוק" (עמ' 496). 9. סעיף 19 לחוק קובע רשימת נסיבות מקילות בהן רשאי בית המשפט להתחשב בבואו לפסוק את הפיצויים לנפגע: "(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשם הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". רשימה זו אינה סגורה ואלו אינן הנסיבות היחידות שבית המשפט רשאי להביא בחשבון בבואו לפסוק את סכום הפיצוי הראוי. 10. ראוי להדגיש כי הבחינה צריכה להיעשות תמיד על בסיס הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון ויש להימנע מהכללות ובמיוחד, להיזהר מקביעה של "תעריפי נזק". על בית המשפט לשקול בין השאר את מעמדו של הנפגע, את מידת הפגיעה בו ואת הכאב וההשפלה שעברו עליו. בנוסף יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו, אמינותו וכן בהתנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום הפוגע. בפרשת אמר, קבע בעניין זה כב' הנשיא ברק: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (aggravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי" (סעיף 17 לפסק הדין). על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל אבחן את המקרה שבפני. מעמד התובע ונסיבותיו 11. בענייננו מדובר בנזק כללי שאינו נזק ממוני ואינו נתמך בראיות על פגיעה בפועל שנגרמה לשמו הטוב של התובע או על הסבל שעבר עליו. עם זאת, במקרים של נזק שאינו ממוני, על בית המשפט להעריך את הפגיעה שנגרמה לשם הטוב כתוצאה מ"לשון הרע", על בסיס מכלול נסיבות המקרה כפי שהתבררו בפניו. 12. בענייננו, מדובר באדם נורמטיבי, איש ציבור מוכר, נכדו של הרב כדורי. אין ספק שכתבה הקובעת כי סבתו (אשת הרב כדורי) התקשרה למשטרה וביקשה עזרתה כדי לפנות את נכדה (התובע) מבית הרב כדורי, גרמה נזק לשמו הטוב והסבה לו סבל והשפלה. אכן, כפי שנקבע בפסק הדין (החלקי) "בבית הרב נתגלעה מחלוקת קשה לאחר שהרב לא אהב, בלשון המעטה, את הרעיון של התובע להקים מפלגה חדשה" (ראה סעיף 11 לפסק הדין החלקי). עם זאת, קיים הבדל מהותי בין תיאור מחלוקת במשפחה על רקע זה או אחר לבין קביעה כי אחד מבני המשפחה (הסבתא) החליט לפנות לעזרת המשטרה במטרה להעזר בה לסילוק התובע מבית המשפחה. כאמור, הרקע בדבר המחלוקת הקשה שפרצה בבית הרב היה נכון ומטבע הדברים היה עניין לציבור בהבאת מידע בעניין זה, נוכח העובדה שהנפשות המעורבות בכך הינם אנשי ציבור. עם זאת, במקרה זה העתון (נתבע 1) הוסיף פרט בעל משמעות בכל הנוגע לפנייה למשטרה לסילוק התובע. משהתברר כי פרט זה אינו נכון נגרם נזק לשמו של התובע. טיב הפרסום 13. מדובר בפרסום פוגע שכן כאשר בני משפחה נזקקים לעזרת גוף כמו המשטרה, הרושם העולה הוא של התדרדרות יחסים קשה ויוצאת דופן, במיוחד כאשר מדובר ביחסי קרבה משפחתיים. עם זאת, לשאלת חומרת הפגיעה וסכום הפיצוי, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהחלקים האחרים של הכתבה, בכל הנוגע למתיחות המאד קשה ששררה בין התובע וסבו על הרקע המיוחד של רצון התובע להקים מפלגה מתחרה, היו נכונים. אולם, כאמור, החלק בכתבה הנוגע לפניית אשת הרב לעזרת המשטרה פגע בשמו של התובע ובגינו הוא זכאי לפיצוי. היקף הפרסום 14. העתון "זמן הבירה" (נתבע 1) בו פורסמה הכתבה הינו עתון מקומי ותפוצתו מוגבלת בלבד. מדובר בעתון אשר ככלל מופנה לציבור החילוני שאינו הציבור אליו משתייך התובע ובני משפחתו. נסיבות "מקילות" 15. סעיף 19 לחוק קובע רשימת נסיבות להקלה בשיעור הפיצוי. מדובר ברשימה שאינה סגורה ובית המשפט רשאי להביא בחשבון נסיבות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על שיעור הפיצוי. בענייננו, גם לאחר הגשת התביעה המשיכו הנתבעים לעמוד על טענתם כי מדובר בפרסום אמת ואף ניסו - ללא הצלחה - להוכיח טענה זו בבית המשפט. הנתבעים גם לא פרסמו הכחשה או פרסום מתקן אחר. כל אלה נסיבות שיש להביאם בחשבון לחובתם של הנתבעים. עם זאת ראוי לציין כי מהראיות שנשמעו בפני עולה כי זיגדון (נתבע 4) פנה לתובע והציע לו לפרסם תיקון לכתבה שפורסמה, אולם התובע סרב לכך (עמ' 6 לפרוטוקול). 16. מהנתונים בפני עולה בבירור כי לנתבעים לא היתה כוונת זדון כלפי התובע ולא היתה להם טינה אישית או מטרה לפגוע בו. עם זאת אין לקבל את טענת הנתבעים כי היו משוכנעים באמיתותה של הכתבה שכן אין מדובר בעניין הנבחן סובייקטיבית אך ורק על פי מוצא פיו של המפרסם וגם הבחינה הסובייקטיבית צריכה להיעשות על בסיס ראיות אובייקטיביות. בענייננו נקבע בפסק הדין החלקי כי לפני פרסום הכתבה היה על הכתב לבדוק את נכונות פרטיה ממקורות נוספים ממשפחת כדורי עצמה, דבר שלא נעשה (סעיף 21 לפסק הדין החלקי). 17. לסיכום, השמירה על חופש הביטוי היא ערך עליון שחובה לשמר ולכבד, אולם האינטרס המחייב שמירה על שמו הטוב של האדם חשוב לא פחות. לעתונים תפקיד חשוב ביותר בחשיפת האמת ובהבאתה בפני הציבור ואין להתעלם מכך כי לא פעם עומדת העתונות בפני משימות קשות ונתקלת בקשיים הנערמים בדרכה לגילוי האמת. על בתי המשפט מוטל התפקיד החשוב לערוך את האיזון הנכון ולבחון, בין השאר, את רמת הזהירות שנקט העיתון בבדיקות ובחקירות שערך, הכל בשים לב גם לנושא הנתון לבדיקה, מעמדו, עוצמתו והתנהגותו, וכן לטיב הפרסום ומהות הפגיעה בתובע. בענייננו, עצם פרסום חלק מהכתבה שהיה בה לשון הרע על התובע, יצר את ההנחה בדבר הפגיעה בשם הטוב וזכותו של התובע לקבל פיצוי על כך, מבלי שתוטל עליו החובה להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים. יש לדחות את הטענה כי גובה הפיצוי ישפיע על חופש העיתונות. מציאת האיזון הנכון ופסיקת פיצויים במקרים המתאימים, תביא להעלאת קרנה של העתונות ולפרסומים אחראים ושקולים. בכך יימצאו מוגנים שני העקרונות שכל חברה חופשית חפצה ביקרם: הגנה על שמו הטוב של האדם וכן, הגנה על חופש הביטוי בכלל וחופש העתונות בפרט. באיזון האינטרסים שיש להביאם בחשבון ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות שבפני, ובין השאר היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, תפוצתו, ומטרתו, התנהגות המפרסם והערכת הפגיעה הישירה והעקיפה בעטיו, הנני מעריכה את סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בשמו בסכום של 75,000 ש"ח בערכם היום. בקביעה תשלום ההוצאות ושכר הטרחה יש להביא בחשבון כי בתביעה שהוגשה סכום הפיצוי היה מוגזם ביותר (למעלה ממליון ש"ח) וכי המקום הנכון לבירור התביעה היה בבית משפט השלום. לפיכך הנני מורה כי הנתבעים ישאו בשליש בלבד מהוצאות התובע וכן בשכר טרחה בסכום של 3,000 ש"ח בערכם היום. לשון הרע / הוצאת דיבהפגיעה בשם הטוב