החלטה בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הרקע לבקשה: 1. המבקשת התקשרה בהסכם למתן שירותי ניהול לפרוייקט בניה (נספח ב' לבקשה) שהקימו המשיבים 1-3 עבור חברת החשמל בתחנת הכח באשדוד. בסעיף 2 להסכם נקבע כי שירותי הניהול ינתנו על ידי המבקש 2 . המבקש 2 כיהן כמנהל הפרוייקט במשך 4 חודשים עד ליום 11.11.96 (סעיף 19 לכתב התביעה) ביום 30.3.95 נחתם הסכם נוסף בין המבקשת למשיבים 1-3 - לאחר שהתברר גודל הנזק שנגרם למשיבים ועל מנת להקטין נזק זה (סעיף 29 לכתב התביעה) - בו התחייבה המבקשת לנסות ולהסדיר את ההתחשבנות עם קבלני המשנה ולסייע למשיבים בהתדיינויות מול חברת החשמל. מנגד, התחייבו המשיבים לשלם למבקשת את חובות העבר בסך של 231,769 ₪. התביעה שהוגשה היא לפיצוי המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות המבקשים. הבקשה שבפני לדחות התביעה שהוגשה מחמת התיישנות משזו הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ביום 23.9.04. דיון: 2. המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". כאשר התובע אינו יודע את כל העובדות המהוות את עילת התביעה, קובע סעיף 8 לחוק כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) .... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". יש לבחון, איפוא, את עילות התביעה. 3. נזקים בגין פיגור בלוח הזמנים בפרויקט: סעיפים 23-24 לכתב התביעה עוסקים בפיגור בלוח הזמנים. על פי סעיפים אלה פעולותיו של המבקש 2 הם שגרמו לפיגור בלוח הזמנים "כאשר גודל הפיגור התברר כבר תום תקופת עבודתו של ויסמן בפרוייקט, דהיינו במהלך ארבעת החודשים בהם כיהן כמנהל הפרוייקט, "הצליח" ויסמן לגרום לפיגור של מעל 15% בלוח הזמנים של הפרוייקט" תחשיב הנזק נערך בהסתמך על פיגור של 8.86 שבועות כאשר בגין כל שבוע מוטל פיצוי בשיעור של 0.5 משווי הפרוייקט משכך נתבע סכום של 1,158,800 ₪ (סעיף 42.1 לכתב התביעה). תקופת הפיגור היתה ידועה למשיבים - גם לעמדתם - עם סיום עבודתו של המבקש שהסתיימה כאמור בנובמבר 96. לחילופין נטען על ידי המבקשים כי עילת התביעה קמה עם סיום הפרוייקט ביום 15.9.97 (בסעיף 25 לכתב התשובה נטען כי המשיבים הצליחו לסיים הפרוייקט באיחור של כחודש וחצי כאשר על פי ההסכם עם חברת החשמל (נספח 5 להסכם) המשיבים היו אמורים להתחיל בתוך 7 מיום חתימת ההסכם 24.7.96 ולסיים תוך 12 חודש דהיינו עד ליום 31.7.97). טוענים המשיבים כי נזקי הפיגור בלוח הזמנים נגררו לאורך ההתחשבנות בינם לחברת החשמל שכן רק בישיבה של השותפים מיום 20.10.99 בה הוחלט על חשבון סופי והעברתו לחברת החשמל ידעו את הנזקים האמיתיים. לחילופין, טוענים המשיבים, כי גם אם תתקבל טענת המבקשים שעילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום סיום הפרויקט, הרי שהפרויקט לא הסתיים ב- 15/9/97 אלא ב- 28/9/97 או תחילת אוקטובר אותה השנה תוך הפניה למסמכים המצביעים על קיומם של הליכי ביצוע נוספים בפרויקט לאחר ה- 15/9/97. בטענת המשיבים שלא ידעו הנזק שנגרם להם, בגין הפיגור בלוחות הזמנים, עד לסיום ההתחשבנות מול חברת החשמל, אין ממש. המשיבים בכתב התביעה טענו כי במהלך העבודה של המבקשים בפרויקט גרמו אלה לפיגור בלוח הזמנים, העומד על 8.86 שבועות "כאשר גודל הפיגור הסתבר כבר בתום תקופת עבודתו של וייסמן בפרויקט". (ס' 23 לכתב התביעה) קרי, עד לסוף נובמבר 96. נוכח היות הקנס ושיעורו מוסכם (סעיף 15 ה' לחוזה עם חברת החשמל הקובע קנס פיגורים כפיצוי מוסכם של 0.5% מערך החוזה לשבוע מוגבל בתקרה של 10% מערך החוזה), ידעו המשיבים סכום הפיצוי הנתבע עם סיום עבודתו של המבקש 2 בפרוייקט כפי שהודו, בהודאת בעל דין, וזה הסכום הנתבע היום בכתב התביעה. עוד טוענים המשיבים כי הנזק גדל משום שלא אושר על ידי חברת החשמל לוח זמנים לשם עמידה ביעדי ביניים. אלא שלא הוצג כל מסמך המעיד על חיוב נוסף בגין זאת ובכך אין כדי להאריך המועד לתחילת ההתיישנות משום שהנזק שהיה ידוע אינו נזק של מה בכך אם כי נזק משמעותי. אף המשיבים מציינים בסעיף 24 לכתב התביעה כי: "... במהלך ארבעת החודשים בהם כיהן כמנהל פרויקט, 'הצליח' וייסמן לגרום לפיגור של מעל 15% בלוח הזמנים... יש לזכור כי מדובר בפרויקט בו היקף הביצוע הינו בסדר גודל של כחצי מיליון ₪ בשבוע...". זאת ועוד, ביום 9.6.97 נשלח על ידי ב"כ המשיבים מכתב לב"כ המבקשים הנושא כותרת התראה לפני תביעה. במכתב זה מפורט הנזק שנגרם למשיבים ובו, בין היתר, מתייחס הכותב בסעיף 5 ב' ל"קנסות בגין אי עמידה ביעדים". כאשר בסיפא של המכתב צויין שאם לא יוסדר נושא כלל הנזקים שנתבעו, תוך 21 יום ינקטו כל ההליכים הדרושים. משמעות מכתב זה הנזקים ידועים ואנחנו עומדים להגיש תביעה, אלא אם כן תשלמו הסכום הנתבע. כבר נקבע על ידי השופט ברק, כתוארו אז, כי הכלל הוא: "משנתגלה נזק שאינו נזק של 'מה בכך' ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, מתחיל מירוץ ההתיישנות" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559. השופט א' מצא, בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 485 בעמוד 508 קבע באותה הרוח כי: "אכן, גם הנפגע מהפרת חוזה - כמו הנפגע מעוולה - עלול לסבול נזק מתרחב והולך, ולא תמיד יש בידי הנפגע לעמוד לאלתר על מלוא הנזק... אך גם נפגע מהפרת חוזה... רשאי להשהות את הגשת תביעתו רק אם הנזק שהתגלה לו אינו אלא נזק של מה בכך" (ההדגשה שלי). בהתחשב בכך שקנס הפיגורים נגזר על פי נוסחה מתמטית על פי ההסכם עם חברת החשמל, אין קשר בין ההתחשבנות עם חברת החשמל לבין הנזק שנגרם מפאת הפיגור במועדי הביצוע, במיוחד כשהמשיבים לא צירפו את ההתחשבנות עם חב' חשמל כדי להצביע על הסכום שנוכה כתוצאה מההתחשבנות וכאשר עם סיום העבודה של המבקשים בפרוייקט בנובמבר 96 גובש נזק זה, שנתבע כיום ומשהתביעה הוגשה ביום 23.9.04, אין מנוס מדחייתה מפאת התיישנות. נזקים בגין חפירות, חפירת דרכים חלופיות, שאיבת מי תהום ורענון צבע 4. על פי כתב התביעה החלטות שקיבל המבקש 2 בדבר חפירת כל השטח כבר בשלבים המוקדמים של הפרוייקט גרמו לכך שהיה צורך לבצע חפירות חדשות, לסלול דרכים חילופיות, לשאוב מי תהום ולרענן צביעת צנרת. המשיבים טענו בסעיף 25 לכתב התביעה כי: "... עקב החלטתו (של המבקש 2 - ש.ד.) על חפירת כל השטח כבר בשלבים המוקדמים של הפרויקט, היו דפנות שהתמוטטו, כאשר התובעות נאלצו לממן חפירה מחודשת בהיקף כולל של כ- 3000 מ"ק... נאלצו התובעות לממן הקמת דרכים חלופיות בתחנת הכוח, באורך של כ- 130 מ"א... בהמשך בסעיף 26 טענו כי: "ביצוע החפירות... גרם עוד לכך שהתובעות נאלצו לממן שאיבה מתמשכת של מי תהום...". בסעיף 27 "כן החליט וייסמן לרכוש צנרת בשלב מוקדם... לצבוע את הצנרת בצבע יסוד וכן שכבת גימור נוספת, כבר עם אספקת הצנרת... נדרשו התובעות לממן רענון צבע...". מכאן המשיבים ידעו עוד במהלך עבודתו של המבקש 2 להגדיר מהם הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפעולותיו שכן, עד לסיום הפרויקט נאלצו לבצע הפעולות שוב על מנת להתגבר על הנזקים. זאת ועוד טרם סיום הפרויקט, ביום 9/6/97, שלח ב"כ המשיבים (דאז) מכתב התראה לפני הגשת תביעה, ובו תיאור של הפעולות שגרמו לנזקים והערכת הנזקים (נספח ג' לבקשה). במכתב זה מפורטים הנזקים בגין רכישות מוקדמות של חומרים, צביעה מיותרת או חסרה של הצנרת, חפירה מיותרת ומוקדמת של בורות פתיחה ושאיבת מי תהום. במכתב דרישה זה מצויין מפורשות כי הנזקים ליום שליחת המכתב ועד סיום הפרוייקט מסתכמים בסך של 2,884,000 ₪. לא מדובר על הערכה או אומדן אלא בקביעת סכום. מכאן המשיבים גיבשו נזקיהם לאותו היום ונזק זה כלל בחובו גם פרטי נזק הנתבעים היום. בנסיבות אלה לא ניתן לטעון כי אותה עת, טרם נודע למשיבים היקף הנזק. לא ניתן לומר שהנזק נעלם מעיניהם ולא ניתן לומר שלא מדובר בנזק רציני אשר לא נתגלה במועד שארע, שיהא בו להקים עילת התיישנות לפי סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין של 10 שנים, אלא ההתיישנות כאן היא ביום בו נולדה עילת התביעה וזו נולדה לכל המאוחר עם שליחת המכתב ביום 9.7.97. אף אם תתקבל טענת המשיבים כי הנזק לא היה ידוע במועד שארע, מה שלא נכון עובדתית, ולכן הינו עובדה חסרה להקמת העילה, לא תעמוד טענתם לעניין תחילת מועד ההתיישנות שכן בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פ"ד מט(5) 485, 509) נקבע: "... נזק סמוי שבמועד ההפרה לא בא לידי ביטוי, וקיומו נתגלה לתובע רק כעבור זמן, מהווה עובדה חסרה להקמת העילה; ורק עם התגלות הנזק, בהיקפו הממשי, יתחיל מירוץ ההתיישנות. לא כן הדבר (ההדגשה שלי) אם הנזק שנתגלה לתובע, במועד סמוך להפרת החוזה, לא היה נזק של מה בכך אלא נזק ממשי ורציני... גם אם לאחר זמן יתגלה לתובע נזק נוסף, שהינו חמור מן הנזק שעל קיומו יכול היה לעמוד מלכתחילה, לא יהיה בכך לזכותו בדחיית מועד תחילת ההתיישנות". אף לעמדת המשיבים כבר ביום 9/6/97 נגרם להם נזק כבד ביותר, לא ניתן לומר שמדובר בנזק סמוי ושולי וכי יש להמתין להתגלות הנזק בהיקפו הממשי על מנת שיחל מרוץ ההתיישנות. שכן, "רק לגבי נזק שאינו חמור עשוי בית המשפט להניח, שאדם בעל מזג רגיל, אילו היה תחת התובע, לא היה נחפז לתבוע..." (שם בעמ' 508). עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בפסק הדין של השופטת ח' אבנור בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 128: "...נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק- הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו...". גישה דומה ננקטה גם לעניין שינוי בהערכתו הכספית של הנזק, בלא שיחול שינוי בנזק הפיזי עצמו בע"א 340/61 מורנו מיוחס נ' אהרון שיף, פ"ד טז(1) 128 נקבע על ידי השופט ח.כהן : "... באותם המקרים - כמו במקרה שלפנינו - שהנזק גלוי, אלא אך שיעורו טעון קביעה, אם על-פי הוכחות ואם על-פי אומדנה, אין לומר שהנזק טרם נתגלה ביום אירעו..." (שם, בעמ' 133). לטעמי הנזק התגבש עם שליחת המכתב ביום 9.7.96 שבסיומו צויין מפורשות שבדעת המשיבים לנקוט בהליכים. משמעות נקיטת הליכים - גיבוש הנזק. אין כל הסבר בסיכומי המשיבים למכתב זה או התייחסות אליו או נסיון להתמודד עם המכתב. משכך, התביעה בכל הקשור לנזקים אלה התיישנה ביום 9/6/04. התשלומים לבני וצביקה: 5. לעמדת המשיבים ההתקשרות עם קבלני משנה היתה צריכה להעשות בעקרון של "גב אל גב", בעוד ההתקשרות עם חברה קבלנית בני וצביקה חברה לעבודות עפר חציבה ופיתוח והריסות (1990) בע"מ (להלן:" בני וצביקה") נעשתה בשיטת רג'י באישורו של המבקש 2. בעקבות ההסכם השני ומשהמבקש 2 לא הצליח להסדיר מערכת היחסים עם בני וצביקה הגישו אלה תביעה לביהמ"ש המחוזי על סך של 1,123,021.50 ₪. ביום 5.6.97. התביעה הועברה לבוררות ופסק הבורר מיום 12.5.99 חייב המשיבים בתשלום סך של 1,164,602 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.4.99 ושכ"ט עו"ד בסכום של 150,000 ₪ בצירוף מע"מ. פסה"ד אושר בביהמ"ש ביום 13.12.99. המשיבים סבורים כי עילת התביעה נולדה רק במועד מתן פסק הבורר , דהיינו 12/5/99 ורק משחוייבו בתשלום, נגרם הנזק. מנגד סבורים המבקשים שהנזק התגבש והיה ידוע טרם מתן פסק הבורר כבר בעת החתימה על ההסכם השני ביום 30/3/97, אשר הטיל על המבקשים להסדיר ההתחשבנות עם בני וצביקה וכבר אז ידעו המשיבים כי נגרם להם נזק אשר יש לפעול לצמצמו. בנוסף, טרם מתן פסק הבורר שילמו המשיבים לבני וצביקה סכומים משמעותיים המפורטים בסעיף 11.2 לפסק הדין של הבורר ומגיעים לסכום של 391,823 ₪. כן, טוענים המבקשים שאף לעמדת המשיבים מדובר בחשבונות שאושרו על ידי המבקשים במהלך עבודתם בפרויקט ולכן, עם עזיבתם את הפרויקט ידעו המשיבים כי המבקשים לא פעלו על פי ההסכם וכי נגרמו להם נזקים. בנוסף, ביום 5/6/97 הגישו בני וצביקה, תביעה כנגד המשיבים, לתשלום סך של 1,123,021 ₪. וביום 9/6/97 שלח ב"כ המשיבים מכתב (נספח ג' לבקשה) ובסעיף 4(ה) ובפירוט הנזקים שנגרמו נכללים הנזקים גם הנזקים עקב ההתקשרות עם בני וצביקה, כך שכבר במועד משלוח המכתב ידעו המשיבים מהו הנזק שנגרם להם בקשר לבני וצביקה. עוד, טוענים הם, כי אין קשר בין פסק הבורר לבין סכום התביעה. הבורר פסק 1,164,602 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 13/4/909 ועד ליום הגשת התביעה עומד הסכום על 1,584,635 ₪ אך התביעה הוגשה רק על סכום של 1,116,666 ₪. בע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנימין מזרחי, פ"ד נא(1) 559 נקבע כי "עילתם של המשיבים אינה נעוצה בפינוים מן המושכר, ואף לא במימושה של תכנית ההפקעה. עילתם נעוצה בטענתם שהמערערים השכירו להם, בתנאים של דיירות מוגנת, מבנה המיועד להפקעה... בכך הפרו המערערים כלפיהם את התחייבויותיהם החוזיות. עובדות אלה נודעו למשיבים... לכל המאוחר באוקטובר 1973 (כשהגישה נגדם העירייה תביעת פינוי - ש.ד.). ודי היה בהתגלותן של העובדות הללו כדי להעמיד את המשיבים על עילת התובענה העומדת להם". (שם בעמ' 570). דומה העניין למקרה שלפנינו. ביום שהגישו בני וצביקה תביעה נגד המשיבים, ידעו המשיבים הנזק שנגרם להם ושהמבקשים הפרו את ההסכם השני משלא דאגו לסיום ההתחשבנות מול בני וצביקה, די בכך כדי להקים עילת התביעה נגד המבקשים. בטענת המשיבים כי המועד הקובע הוא מועד מתן פסק הבורר ולא המועד בו הוגשה התביעה, אין ממש. בע"א (תל אביב-יפו) 1810/00 עיריית חיפה נ' סהר חברה לביטוח, תק-מח 2002(1) 1049, 1053 נקבע כי: "מתן פסק הדין הינו בגדר הכרזה בלבד על זכויותיו המשפטיות של צד ג' כלפי המבוטח, אשר קמו לו כבר ביום קרות הנזק. יודגש כי אין בדברים אלה כדי לפגוע בזכותו של מבוטח תם לב, אשר הנזק מתגלה לו אך עם הגשת כתב התביעה נגדו, שבסופו של דבר יתכן ויקים לו חבות. במקרה כזה מירוץ ההתיישנות יחל במועד גילוי הנזק, קרי- במועד הגשת כתב התביעה". לא רק זאת, עם הגשת התביעה נגדם ידעו המשיבים הנזק הנתבע ואם סברו המשיבים שקמה להם זכות לחזור למבקשים הרי יכלו לשלוח הודעת צד ג' ובכך היו פותרים את מירוץ ההתיישנות. ניתן ללמוד מכך, כי לעניין מועד התגלות הנזק וקיומה של עילת תביעה, המועד הקובע הינו מועד הגשת התביעה, 5.6.97 (בדומה להגשת תביעת פינוי על ידי העירייה או תביעת מבוטח) שכן במועד זה התגלה הנזק (במידה וטרם התגלה קודם לכן), ופסק הדין עצמו, או פסק הבורר בענייננו, רק מצהיר על הזכויות המשפטיות. בכל מקרה המשיבים ידעו גובה הנזק עת פורטו באותו מכתב מיום 9.6.97. משכך, התביעה בגין נזקים אלה התיישנה לכל המאוחר מיום 9.6.2004. השבת הסכום ששולם למבקשים על פי ההסכם השני 6. לעמדת המשיבים, הנזק שנגרם להם עקב הפרת ההסכם השני על ידי המבקשים, אירע ביום מתן פסק הבורר . מנגד, לעמדת המבקשים התשלום ששולם להם במסגרת ההסכם השני הנו בבחינת חוב עבר ולא היה מותנה בקיום ההסכם על ידי המבקשים. בהסכם השני התחייבה המבקשת להסדיר את ההתחשבנות מול קבלני המשנה ועילת התביעה נולדה במועד הגשת התביעה על ידי בני וצביקה קרי, ביום 5/6/97. הקביעה לעניין זה זהה לקביעה באשר לנזק עקב התביעה של בני וצביקה שכן, אף אם מדובר בתשלום סכום שמותנה בקיום ההסכם השני, הרי ברגע שהמבקשים לא קיימו ההסכם ולא דאגו להסדיר ההתחשבנות מול בני וצביקה, הפרו ההסכם וקמה עילת תביעה למשיבים. כאשר נזק זה התגלה במועד בו בני וצביקה הגישו התביעה שכן אז נתגלתה למשיבים העובדה שהמבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם או לכל המאוחר עם דרישת המשיבים לפיצוי במכתב מיום 9.6.97. 7. הגישה הרווחת היא כי יש לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי, והוראות התיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום אך "עם זאת אין, כמובן, לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת, שתביא לעיוות הכתוב בו". (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 679). על אף המגמה לתת למשיבים את יומם בבית המשפט ולאפשר להם יומם בבית המשפט, נראה כי במקרה זה, איחרו המשיבים המועד. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. המשיבים ישלמו למבקשים שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. דחיה על הסףהתיישנות