פסק דין תביעה לפיצויים על פגיעה בשם הטוב, בשידור "מבט לחדשות" ו"מהיום למחר" בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. התובע, יליד 1971, פורט על הפסנתר מגיל חמש. במניין השגיו הוא מציין זכיה בתחרות כשרונות צעירים של העיתון "מעריב לנוער" בגיל 11, זכיה במילגת קרן שרת בגיל 13 (עמ' 10 לפרוטוקול מה -15/10/01), הקלטות לטלוויזיה הישראלית (התכניות "צלילים צעירים", "אימפרומפטי"), הקלטות לקול המוסיקה ותקליטורים שהופקו על ידו. מעולם לא הופיע עם תזמורת ולא לקח חלק בתחרויות פסנתר נודעות. בגיל 25 החליט התובע לפרוץ אל תודעת קהל שוחרי המוסיקה שלא באמצעים מקובלים. בצעד יוצא דופן הקים בשנים - 94' ו - 95' את החברות "ליאור הפקות בע"מ" ו"אורורה ארט בע"מ" ("החברות"). החברות היוו מסגרת כלכלית למימוש תכניותיו לקידום הקריירה שלו ושל מוסיקאים צעירים נוספים. התובע מנהל את החברות, בעל המניות והשליטה בהן. ב- 1/9/94 ניגן התובע ברסיטל בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מעודד מקונצרט זה, החליט התובע לערוך קונצרטים נוספים ושכר באמצעות חברת ההפקות, את היכל התרבות בתל אביב, בנייני האומה בירושלים ואודיטוריום חיפה. תכניתו השיווקית כללה ארבעה קונצרטים ("הקונצרטים") שיועדו לחודש נובמבר 95' (שני קונצרטים בהיכל התרבות בתל אביב (18/11/95, 19/11/95), קונצרט באודיטוריום חיפה (20/11/95) וקונצרט בבנייני האומה בירושלים (23/11/95)). כמו כן כללה התכנית שלוש סדרות של רסיטלים שכונו "פסטיבל הפסנתר" ("הפסטיבל"). הפסטיבל הורכב מסדרה של 11 רסיטלים במהלך 1996-1997 (עמ' 6 לפרוטוקול מה - 15/10/01). בשלהי 1995 ניהל התובע מסע פרסום לקידום סדרת הקונצרטים והפסטיבל, על גבי שלטי חוצות ומודעות בעיתונים. במסגרת מסע הפרסום הציג עצמו כ"נסיך הפסנתרנים" ועשה שימוש בהמלצות שקיבל בעבר ממוסיקאים בעלי שם. כמו כן התקשר באמצעות חברת ההפקות, עם גופים כלכליים גדולים כגון "מעריב", "אל-על" ו"הג'רוזלם פוסט" והציע מבצעים לרוכשי המנויים לפסטיבל הפסנתר. כבר בשלב זה עורר התובע עניין ומשך סקרנותם של שוחרי מוסיקה קלאסית. מסע הפרסום הנרחב ושכירתם של אולמות כה גדולים כאכסניה לקונצרטים המתוכננים, עוררו התעניינות וביקורת. דובר בפסנתרן עלום שם, המנהל מסע פרסום אגרסיבי כדי לפרוץ אל התודעה הציבורית, בדרך שאינה מקובלת בעולם המוסיקה הקלאסית. כשבוע לפני הקונצרט הראשון (ב - 12/11/95) נכווה התובע בכף ידו. פורסמה הודעת ביטול בעיתונות וכספם של רוכשי הכרטיסים הושב. הודעת הביטול שהתקבלה על רקע הצפייה והסקרנות שמשך התובע באמצעות מסע הפרסום יוצא הדופן, עוררה ביקורת בעיתונות. ב - 16/11/95 פורסמה כתבה של ציפי שוחט בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "לאן נעלם הנסיך?". הכתבה מתייחסת לאלמוניותו של התובע ומעלה לסדר היום את השאלה "היכן קו הגבול בין מסע שיווקי-פרסומי אגרסיווי לבין שאלת הדיוק בפרסום". הכתבה סוקרת את השתלשלות האירועים ותוקפת את התובע אשר "האמין כנראה בכוחו לעקוף את התור" ולא פעל בדרכים המקובלות לחשיפת כשרונות צעירים בעולם המוסיקה. כמו כן, מועלית תהייה לגבי ההמלצות שפורסמו בכרזות ובאשר לשם "גילארד". עוד באותו יום הופיעה כתבת תחקיר מאת יעל גבירץ ומאיה בהיר ב"ידיעות אחרונות". כותרת הכתבה "התרסקותו של נסיך הפסנתרנים". כתבה זו עסקה באלמוניותו של התובע ובכינוי "נסיך הפסנתרנים" שבו בחר. אף כאן נדון מסע הפרסום והשיווק הבלתי שגרתי השם "גילארד" והשבחים המתפרסמים על ידי התובע במודעות שהוכנו על ידו. כשבוע לאחר מכן (ב - 24/11/95) כתב עודד שלום בעיתון "זמן תל אביב" - "תגובה רשמית ממשכן הנסיך". כתבה זו שלא כקודמותיה, כללה ראיון עם התובע ונתנה במה לתגובתו על הכתבות הקודמות, תכניותיו ופועלו. התובע הגיב על הדברים החמורים שהועלו נגדו בעיתונות. גם בכתבה זו דובר על הכינוי "נסיך הפסנתרנים", ועל שמו המקורי של התובע. התובע הגיש תביעות על הוצאת לשון הרע נגד כתבת "ידיעות אחרונות" ואח' וכנגד כתבת "הארץ" ואחרים. לאחר שהחלים מהכוויה קבע התובע מועד חדש לקונצרט ב-26.1.96, בהיכל התרבות בתל אביב ופנה לטלוויזיה הישראלית בהצעה לערוך כתבה לקראת הקונצרט המיועד : "מאחר ואני קיוויתי והנחתי והאמנתי שרשות השידור היא גוף ציבורי שצריך לפעול באופן אובייקטיבי, לכן סברתי שתקוותי תבוא מגוף זה ואם נגינתי תשודר בצורה הטהורה ביותר, ללא "רעשים" כמו שהיו בכתבות בעיתונים, אנשים יראו וישמעו ויגידו שאני מנגן יפה מאוד." (עמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מה - 15/10/01). פנייתו הישירה נדחתה. אולם בהתערבות אשת יחסי ציבור, ערכה נתבעת 1 שתי כתבות ששודרו ב-21/1/96 (חמישה ימים לפני הקונצרט המתוכנן), ב"מבט" ובתכנית "מהיום למחר" בהנחייתו של נתבע 2. ב - 26/1/96 הופיעה בעיתון "מעריב" כתבה מאת גיא אסיף שכותרתה "הנסיך שלא הפך לצפרדע". הכתבה פורסמה לאחר שידור התכניות, אם כי לדברי התובע הוחל בהכנתה כשבועיים לפני כן (עמ' 13 לפרוטוקול מה - 15/10/01). הכתבה מאמצת את המטאפורה הידועה מאגדת הילדים על הנסיך המכושף ומופיעים בה הביטויים "מגלומניה שיווקית" ו"שרלטן". התביעה שבפנינו הוגשה ב- 27/07/98 כ- 30 חודשים לאחר השידור ולא קדמה לה כל פניה אל הרשות. עד כאן העובדות הנוגעות לענייננו, בקליפת אגוז. טענות לטענת התובע פגעו הכתבות ששודרו בערוץ הראשון, בשמו הטוב והסבו לו נזק שממנו טרם התאושש. התביעה היא לפיצויים בסך 1,200,000 ש"ח בגין הפגיעה בשם הטוב, עגמת נפש ונזקי ממון, כספים שהשקיע בארגון הפסטיבל, ירידה בהיקף המכירות של תקליטוריו ובמספר קוני הכרטיסים לקונצרט שיועד ל - 26/1/96 ולקונצרטים נוספים. התובע מונה ארבע עילות לתביעתו: רשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968), הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), שקר מפגיע (סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) ולשון הרע (חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965). לטענתו מדובר בפרסום בערוץ טלוויזיה חשוב ומכאן הקשר הסיבתי בין הפרסום לבין הנזק הרב שנתבע בתביעה זו, ללא זיקה לנזקים הנתבעים על ידו בתביעות האחרות. הנתבעים טוענים לשיהוי. התביעה הוגשה למעלה משנתיים ממועד הארוע ללא כל פניה מוקדמת. מכחישים הם היות הפרסומים "לשון הרע", ואולם אם יקבל בית המשפט את טענת לשון הרע, חלות עליהם ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. בנוסף נטען כי הנתבעים 3-1 זכאים להגנת סעיף 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהיותם עובדי ציבור שעשו את הפרסום בתחום סמכותם כדין או בתום לב. התביעה הינה בגין "מעשה של מה בכך", כמשמעו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הכתבות על פי הגישה "טוב מראה עיניים מהלוך נפש" (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ורשת שוקן בע"מ דינים עליון ס, 196), אביא את תימלולו המלא של הטקסט החזותי נשוא התביעה. הביטויים המודגשים הם הביטויים בגינם הוגשה התובענה, המלל המסומן בקו תחתון משמש לצורך פרשנות קונטקסטואלית בלבד : כתבת "מבט לחדשות" חיים יבין : הפסנתרן הישראלי הצעיר גילארד לרנר המכנה את עצמו "נסיך הפסנתרנים" שוב מבטיח סדרת קונצרטים מיצירות שופן. לפני כחודשיים ביטל לרנר במפתיע סדרת קונצרטים מובטחת, דומה. הנה הדיווח של שרי רז. שרי רז : הוא קרא לעצמו "נסיך הפסנתרנים", רבים לא הכירו אותו, לא אנשי מוסיקה ולא עיתונאים. מודעות ענק שהופיעו לפני חודשיים בעיתונים ובלוחות המודעות הודיעו על סדרת קונצרטים בהיכל התרבות. חיכו לנסיך, אך הקונצרט בוטל במפתיע. הפסנתרן טען שנפגע קשה בידו ואז הופיעה כתבה ב"ידיעות אחרונות" שריסקה אותו. כינו אותו "שרלטן" ו"מגלומן". גילארד לרנר : הכותרת הזאת עם הדברים השקריים שמובעים באותה כתבה, פשוט ירתיעו אנשים לבוא להאזין לי לפני שהם בפועל שמעו אותי. לבד מזאת יש פגיעה קשה בתדמית שלי. שרי רז : מה אתה מתכוון לעשות? גילארד לרנר : אני מתכוון לתבוע כמובן את העתון ואני מקווה להמשיך בדרך שבחרתי בה. שרי רז : ואמנם גילארד, בן 24 יליד הארץ, בן של רופאה ותעשיין, מתעקש לבצע את הקונצרט שהבטיח, גם כן בהיכל התרבות. אורה בינור, מוסיקולוגית : הוא מגלומן, אבל זה החלום הוורוד שלו. הוא נשמע בהחלט כבחור מאוד מאוד מוכשר, מאוד רגיש, בואו ניתן לו את הפעם השניה, יש לו מה להגיד. שרי רז : אם יש לו מה להגיד, לגילארד לרנר, רוצים לדעת מבקרי המוסיקה, שאורבים לו מאחורי הפסנתר. הם תמהים מי ממן לו שוב את היכל התרבות ואת המודעות. והאם יצדיק את התואר "נסיך הפסנתרנים" שלקח לעצמו. כתבת "מהיום למחר" - דויד ויצטום : ומכאן למוסיקה. גילארד לרנר, הזהו שמו? כך בכל אופן מכנה עצמו "נסיך הפסנתרנים" המדפיס כבר חודשים רבים מודעות ענק צבעוניות המכריזות על סדרת קונצרטים למנויים, רסיטלים שאפתניים, דיסקים ומבצעים ראוותניים. בסוף השבוע הזה יתקיים הקונצרט המובטח, אם לא יידחה שוב, ואנחנו מביאים לכם קטע מוסיקלי שצילמנו היום, שצילמה כתבתנו שרי רז ליתר דיוק, זה הסקרצ'ו מספר 2 בסי במול מינור מאת שופן, לשיפוטכם, נסיך או צפרדע? היו אתם הקובעים. ראיות התובע ייצג את עצמו ועל אף מעורבותו האישית, הפגין איפוק ובקיאות בהלכה המשפטית. הוגשו תצהירים של התובע ונתבעים 1 ו - 2. לא הובאו עדים חיצוניים. לתצהירו של התובע צורפו חוות דעת רפואיות לגבי הכוויה, הערכות של מורים, חוות דעת של מוסיקאים, קטעי עיתונות, דיסקים של התובע, קלטת וידאו של הכתבות, תעודות של מוסדות לימוד אקדמיים אשר סיים התובע וקבלות על הוצאות שנגרמו לטענתו, על ידי הנתבעים. בתצהיר מחה התובע על העלבון והנזק לשמו הטוב. לטענתו פגעו הביטויים נשוא התביעה בתדמיתו וגרמו לירידה משמעותית במכירת כרטיסים לקונצרט מה- 26/01/96 : "לטענתי, אם הצופים היו רואים ושומעים זאת בלי ה"מגלומן" וה"צפרדע" ועוד ביטויים, אז לא היו קונים רק 62 כרטיסים אלא 500 אנשים היו קונים כרטיסים ואז לקונצרט הבא לא הייתי עולה ל-287 אלא לאלף או משהו כזה והיום הייתי נמצא במצב אחר." (עמ' 15 לפרוטוקול מה-15.10.01). הגב' שרי רז, שהיא כתבת לענייני תרבות ואומנות בטלויזיה הישראלית ועוסקת במוסיקה הקלאסית כארבעים שנה, הצהירה : "עובר לפרסומים נשוא התביעה וסמוך לאחר מכן פורסמו בכלי תקשורת שונים כתבות ותחקירים על אודות התובע. בכתבות אלה נמתחה ביקורת, ישירה ומרומזת, על יכולתו וכישוריו האמנותיים של התובע. כמו כן נמתחה ביקורת, ישירה ומרומזת, שעניינה יומרנותו של התובע, לשיטת הכותבים, בין היתר בכך שהכתיר עצמו בתואר "נסיך הפסנתרנים" והן בהתייחס להיקפו של מסע הפרסום והשיווק שקיים לסדרת קונצרטים מתוכננת וזאת ביחס לאלמוניותו היחסית בחוגי המוסיקה ובקהל הרחב." (סעיף 4 לתצהיר נתבעת 1). בחקירה הנגדית הסבירה העדה כי מסע הפרסום העצמי של התובע עורר תרעומת וספקות : "אתה, כשפרסמת עדיין לא היית ידוע. מאחוריך היו ביטולים של קונצרטים והבטחות שלא קיימת. כלומר, לא קיימת את מה שהאחרים עשו כבר שנים. לכן לא היית ידוע לאף אחד ופתאום ראו מודעות ברחובות שכתוב עליהם "נסיך הפסנתרנים" ואני לא הכרתי אותך". (עמ' 19 לפרוטוקול מה - 16.10.01). גב' אורה בינור נבחרה על ידה לתוכנית כמבקרת מוסיקלית, עקב אהדתה לתובע. אילו חפצה לפגוע בו היתה מזמינה מבקר מחמיר יותר. לתובע ניתנה הזדמנות מלאה להגיב הן מילולית והן באמצעות הנגינה, המהווה "כרטיס הביקור שלו" (עמ' 17 לפרוטוקול מה- 16/10/01). העד האחרון, מר דוד ויצטום, עיתונאי, עורך ומגיש תכניות בעל שם בטלויזיה הישראלית, העיד אף הוא כי התנהגותו של התובע היא שחשפה אותו לביקורת. לטענתו, הכתבה "מפרגנת" ונותנת לתובע הזדמנות מלאה להשמיע את נגינתו. נתבע 2 הדגיש כי התובע הופיע על רקע: "וויכוח ציבורי עירני שהתקיים מעל דפי העתונות ובו הביעו דעה אישים ידועי שם בתחום המוסיקלי בנושא רמת כישוריו האמנותיים והמוסיקליים של התובע ואישיותו, תוך שמושם דגש על יומרנותו כפי שבאה לידי ביטוי בתואר "נסיך הפסנתרנים" בו הכתיר את עצמו, בתוכנית הקונצרטים השאפתנית... ובמסע הפירסומי והשיווקי שנלווה לה, בהמלצות של אנשי שם בתחום בהם התיימר התובע להתקשט". (סעיף 5 לתצהיר נתבע 2). נתבע 2 למד מהעיתונות הכתובה על פעילות התובע עד למועד שידור הכתבה הכוללת: "תוכנית ענק עם מחירים גבוהים באולם הגדול ביותר בארץ כאשר ההערכה שלי כעיתונאי וכאדם סביר כמו של רבים אחרים שדיברתי איתם, שמידת השאפתנות כאן היא כשלעצמו נושא לשאלה עיתונאית" (פרוטוקול מה-16.10.01 עמ' 11). נתבע 2 גורס כי תפקידו להביא בפני הציבור ללא מורא, את הוויכוח והספקות שעוררה התנהגותו השנוייה במחלוקת של התובע ולעורר חשיבה ביקורתית בקרב הצופים : "מה שצריך כאן לקבוע וקובע, ללא הגבלת חופש ביטוי, זה שיקול עיתונאי, כללים אתיים של הגינות, רחשים תרבותיים שקורים, מגבלות לשוניות ומוסריות כשמעבר לכך, נסיון להעביר במבחן החוק כל מילה ומשפט שהעיתונות משתמשת בו. העיתונות חייבת להיות חופשית, כדי שאני ארגיש חופשי להציג שאלות ותמיהות. אנחנו לא פלשנו לתחום היחיד של התובע. התובע פנה אלינו". (עמ' 12 לפרוטוקול מה- 16/10/01). יחד עם זאת, חזר והדגיש את משך הזמן (3.18 דקות) שהוקדש לנגינתו של התובע: "ניתנה לתובע אפשרות לנגן במשך 3 דקות ו-18 שניות. זה במונחים טלויזיונים מעל ומעבר למה שהרבה מאוד פסנתרנים זוכים. מעבר לכך, ניתנה לקהל ההזדמנות לשפוט בעצמו". (עמ' 8 לפרוטוקול מה-16.10.01). אשר למילים "נסיך או צפרדע"? אומר נתבע 2 כי מקובל להשתמש במטאפורות מן הספרות. השימוש במטאפורה נשוא התובענה נתבקש לאור העובדה שהתובע הוא שהכתיר עצמו בתואר "נסיך הפסנתרנים". עוד נטען כי הנתבעים אינם שופטים ערכית או איכותית את כשרונו המוסיקלי של התובע. ראוי לבחון את המילים "נסיך או צפרדע" בקונטקסט שבו נאמרו, כאשר המטאפורה באה כחלק זניח של הזמנת הקהל לקבוע דעה על נגינת התובע, על פי איכות הביצוע של הסקרצ'ו הידוע של שופן, ולא על פי ההתנהגות שהוקיעה העיתונות בכתבות השונות שפורסמו לפני שידור הכתבה. הטקסט - "לשיפוטכם, נסיך או צפרדע? היו אתם הקובעים" - זאת פניה אל קהל הצופים להקשיב לצלילים ולגבש החלטה עצמאית. אדון בארבע עילות התביעה כסדרן. ד י ו ן עילות לפי פקודת הנזיקין רשלנות והפרת חובה חקוקה(סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968; סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968) טענת הרשלנות עלתה לראשונה בסיכומי התובע. במהלך הבאת הראיות התנגדו הנתבעים להרחבת חזית. בנסיבות אלה לא תשמע טענת הרשלנות. אף לא הוכחה עוולת הרשלנות לגופו של ענין (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף 120). הוא הדין לגבי עוולת הפרת חובה חקוקה - התובע לא ציין בכתב טענותיו את החיקוק שהופר (תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984), ולא הוכיח עילה זו. שקר מפגיע (סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968) "שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." טענה זו של התובע נטענה ללא פירוט כנדרש בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, ועל כן דינה להמחק. מכל מקום, לא הוכח זדון בפרסום, המהווה יסוד כבד משקל בעוולת "שקר מפגיע". לשון הרע הזכות לכבוד היא זכות על חוקית, המוצגת כמטרה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." (סעיף 2א לחוק היסוד וכן ראה א. ברק "המהפיכה החוקתית-זכויות יסוד מוגנות" משפט וממשל א, תשנ"ב, עמ' 9). השם הטוב הוא חלק הארי של כבוד האדם. הכרה בחשיבות כבוד האדם ושמו הטוב מצינו במקורות : "ד [ג] אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא-עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם." (משנה תורה - ספר המדע - הלכות דעות פרק ז וכן ראה קוהלת, ז 1; בבא מציעא, נח [ב]). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, מג(3) 840, 856 נאמר מפי הנשיא ברק : "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר." בפנינו פרסום לפי סעיפים 2 ו - 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. השאלה הראשונה הינה האם יש בפרסומים משום לשון הרע והאם נופלים הם במסגרת ההגדרה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 : "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) ....." פרשנותם של הביטויים בגינם מוגשת תביעת לשון הרע, נתונה לשיקול דעת בית משפט והוא הקובע מהי המשמעות שהאדם הסביר (הצופה הסביר במקרה זה), מייחס לביטויים אלה. (ע"א 28/95 נעם פדרמן נ' יעקב טרנר תק-מח 95(3), 224 עמ' 227; ע"א 466/83 שאה נ' גדליאן פ"ד לט(4) 734, עמ' 740; ע"א 534/65 איהאב נ' איהאב פ"ד כ(2) 269, עמ' 274; ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, עמ' 337). משמעות הפרסום היא שתקבע האם יש בו לשון הרע. לשם כך שומה על בית המשפט להסתמך על הטקסט כשלמות ואל לו להתעלם מהפרקים לגביהם לא נטען במפורש בכתב התביעה כי הם מהווים לשון הרע : "הנכון הוא, שהמשיב, ובית המשפט בעקבותיו, עמדו על קטעים מסויימים המהווים לשון הרע. אך בקטעים אלה רק מתוארים מעשים ספציפיים המיוחסים למשיב, אבל בכדי לבחון אם הקטעים אכן מהווים לשון הרע, רשאים אנו, ונראה כי מצווים אנו, להתחשב בכתבה בשלמותה." (ע"א 809/89 לוטפי משעור ואח' נ' אמיל חביבי מז (1) 1, 11). באותה פרשה הוחל על התובע העקרון לפיו זכאים בעלי הדין להסתמך על הפרסום כולו, לרבות הקטעים שאינם מופיעים בכתבי טענותיהם. כך אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, הוצאת נבו 1997, בעמ' 118: "לפיכך רשאים הן התובע והן הנתבע להעלות כל טענה פרשנית בנוגע לקטע מהפרסום תוך הסתמכות על חלקיו האחרים, וזאת בין אם הקטעים שעליהם מבקשים להסתמך מהווים חלק מעילת התביעה ובין אם לאו." סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 מטפל בדרכים להבעת לשון הרע : "דרכי הבעת לשון הרע אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה." במקרה שבפנינו יהיה זה משגה לקבוע קביעה נפרדת לגבי כל אחד ואחד מהביטויים נשוא התובענה. לעיתים נפרשות העובדות וההנחות ללא עוררין ולעיתים מוזמן הצופה לנתב את דרכו בינותן ולהגיע למסקנה משלו. ראוי להתבונן בטקסט כמכלול על מנת להבין כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר שהאזין וצפה בכתבות : "בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן בו היא נתפשת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית. הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, כשאין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה. כשלא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה." (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2), 843 ,עמ' 858-859). אמנם נאמרו הדברים הללו בהקשר להגנות הבעת דעה על פי סעיפים 14 ו- 15(4) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, אולם יפים הם גם לבחינת האמירות בשלב הטרום סיווגי, דהיינו בשלב שבו מוכרעת השאלה האם מהוות הן לשון הרע, אם לאו. הדברים יבחנו בהקשרם על פי מבחן אובייקטיבי, על מנת לקבוע מהי המשמעות שהצופה הסביר (במקרה שבפנינו), היה מייחס להם : "עוסקים אנו בבדיקת התנהגות אדם פלוני על יסוד השקפות רווחות בקרב הציבור, והשקפות אלה עשויות להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. אולי אין מנוס כאן אלא לחזור אל מכרנו הוותיק, "האדם הסביר", ולשאול את פיו." (בג"צ 178/81 חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן ומחמד עבדללה, פ"ד לו(1) 40, עמ' 44). הבדיקה לא תעשה מילולית, בחלל הריק מכל הקשר ותוכן הכתבה, אלא : "...הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים : אם נוצר רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא ימחק על נקלה על ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה." (הנשיא לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 354). אמנם נאמרו הדברים בפרשה המפורסמת של חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' לגבי טקסט כתוב, כתבה בעיתון "הארץ", אך הולמים הם אף שידור של כתבה טלויזיונית. פרסום ייראה כנגוע בלשון הרע רק אם זו המשמעות שהיה מייחס האדם הסביר למובן הטבעי והרגיל של הטקסט. השופט הוא האדם הסביר לענין זה. אם תתקבל הטענה כי בדברים יש משום לשון הרע במובן סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, או אז יעבור בית המשפט לשלב בו יבחן את ההגנות העומדות למפרסם, לאור אותה משמעות פרשנית. נבחן את הביטויים העומדים בבסיס התביעה : א. "מגלומן" - אין אני מתעלמת מההלכה כי בית משפט לא ינחה עצמו בפרוש המילוני של הטקסט אלא בהקשר הדברים בלשון בני אדם (ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 617). אולם במקרה שבפנינו השימוש בביטוי "מגלומן" קרוב להגדרה המילונית : "מגלומן - חולה בשגעון הגדלות." (אברהם אבן - שושן, "המלון החדש" כרך שלישי עמ' 1221, הוצאת קרית - ספר בע"מ, ירושלים 1993). האם מדובר בביטוי שלילי המכוון לתאר את התובע כלוקה בנפשו, או שמא מדובר בביטוי תמים שנאמר "ברוח טובה ואוהדת" כנטען על ידי הנתבעים? (סעיף 17.3 לכתב ההגנה). נכונה הטענה כי הביטוי עצמו אינו נושא קונוטציה חיובית וכי מדובר בדימוי עצמי שאין לו כל אחיזה במציאות. אולם יש לזכור כי הכינוי לא הדהד בחלל הריק. הדברים יצאו מפיה של מבקרת מוסיקה שהייתה מורתו של התובע והוזמנה לאולפן על מנת לבקר את נגינתו. באותה נשימה משמיעה המבקרת דברי שבח לנגינתו : "הוא נשמע בהחלט כבחור מאוד מאוד מוכשר, מאוד רגיש, בואו ניתן לו את הפעם השניה, יש לו מה להגיד." על כן ייטה הצופה ליחס חשיבות לתאור המחמיא של הנגינה והביטוי "מגלומן" המתייחס למסע הפרסום, יאבד מעוקצו. ברור מהקשר הדברים כי הביקורת על נגינתו של התובע מחמיאה. ב. "ואז הופיעה כתבה ב"ידיעות אחרונות" שריסקה אותו" האם מדובר בקביעת עובדה שקרית ופוגעת לגבי מצבו של התובע והאם הצגת כותרת הכתבה העיתונאית ברקע, יש בהן משום הוצאת לשון הרע או לא ? בתצהירו בעמ' 6-5 מעיד התובע בקשר לאותה כתבה: "אני זוכר את עצמי הולך עם אמי בחוץ, יום למחרת פירסום כתבות אלה, כאשר ידי האחת כואבת מהכוויה וידי השנייה מחזיקה את ידה של אמי, מנסה לחזק אותה והיא בוכה ואני בוכה בליבי. לאחר כתבות אלה חשתי מנוכר. חשתי כמו דג שהוציאו אותו מהמים. לאף אדם שפגשתי עוד לא היה אמון בי. לגלגו עלי מכל פינה ולא היה כמעט אדם אחד שרצה בכלל לשמוע את הצד שלי ולאפשר לי להזים את הטענות נגדי. לאחר שנרפאה ידי וחזרתי לנגן רציתי להוכיח לעצמי ולאחרים שיש לי את הכוח להתגבר על הדיבה שפורסמה בעיתונות ולשקם עד כמה שניתן את הקריירה שהתנפצה לרסיסים בעקבות כתבות אלה." הנה כי כן התובע הוא שהשתמש במילים קשות כגון "הקריירה שהתנפצה לרסיסים" ובדימוי לדג שהוצא מן המים, בתאור השפעת הכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסמה תחת הכותרת "התרסקותו של נסיך הפסנתרנים". הביטוי נשוא התובענה אין בו כדי עלבון או השפלה ואין הוא נופל לגדר ההגדרה של לשון הרע. על אחת כמה וכמה נכון הדבר בקונטקסט הכולל של הכתבה. בל נשכח שלא מדובר במסע פרסום, אלא בכתבה עיתונאית חדשותית המצטיינת בתימצות המידע המוגש לצופים. ג. "לשיפוטכם, נסיך או צפרדע? היו אתם הקובעים" האם יש במילים שבפנינו משום הוצאת לשון הרע, במישרין או במשתמע בהתחשב בפרסום כולו, או שמא מדובר בשימוש לגיטימי במטאפורה ובפניה מקובלת לשיפוטם של הצופים, כפי שטוענים הנתבעים. האבחנה בין שאלה לגיטימית ובין שאלה רטורית תעשה לפי נסיבות המקרה ובהקשר הכולל של הפרסום (ת"א (ת"א) 22815/85 נוף נ' אבנרי ואח', פ"מ תש"ן (ג) 9, 19; ע"א 257/47, 263 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון; סימונסון נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1221). אמנם מדובר במטאפורה המובילה את הצופה אל עולם אגדות הילדים, אך בל נשכח כי באגדות משמשים יחדיו כיעור ואכזריות לצידן של תכונות נאצלות ויופי. השאלה שהועמדה לשיפוט הצופים לא נשאלה בחלל אוהד, אלא על רקע עיתונות עויינת שנסקרה באותו ערב בתכנית "יומן". בכתבה ("מהיום למחר") הוצג התובע כרודף פרסום, הועלתה תהייה בדבר שמו האמיתי והוטל ספק בקיומו של הקונצרט הבא : "...המדפיס כבר חודשים רבים מודעות ענק צבעוניות המכריזות על סדרת קונצרטים למנויים, רסיטלים שאפתניים, דיסקים ומבצעים ראוותניים. בסוף השבוע הזה יתקיים הקונצרט המובטח, אם לא יידחה שוב." להבדיל מטקסט כתוב שלגביו מקובל להתרשם ממקרא הכתב, על הסדר וההדגשים הכתובים שחור על גבי לבן (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3 337, 354), הרי בשידור כתבה טלוויזיונית מתרשם ציבור הצופים אף משפת הגוף והטון שבו משודרת הכתבה. על כך כבר נאמר "הטון הוא העושה את המנגינה". מעבר לנדרש ראוי לציין כי ניתן לפגוע בכבוד האדם בכתבה טלוויזיונית באמצעי מבע ויזואליים אף ללא שימוש בטקסט מילולי כלל. צפיה בקלטת (ת/1) אינה ממחישה את האמור לעיל. נתבע 2 נחקר בעניין החיוך: "אני מחייך לעתים קרובות. חייכתי ושאלתי כי השאלה משעשעת, יש אגדות ילדים על נסיך שהפך לצפרדע וההיפך". (עמ' 12 לפרוטוקול מה - 16.10.01). חזרתי וצפיתי בקלטת (ת/1) מספר פעמים. שפת הגוף והחיוך על פניו של נתבע 2 אינם מביעים לעג או זלזול. כאן המקום להזכיר כי הכתבה לא הסתיימה בדבריו של נתבע 2. מכאן ואילך הועמדה הבמה לרשותו של התובע, ללא חייץ בינו לבין קהל הצופים שהאזין ושפט במשך 3.18 דקות את נגינתו. ד. לשון הרע המשתמעת מהפרסום ההכרעה בשאלה האם בנסיבות שבפנינו, מהווה מכלול הפרסום עברה על חוק איסור לשון הרע, אינה קלה. לא בכדי נאמר "חיים ומוות ביד הלשון". כוחה של הלשון רב עימה לרומם או לדכא עד עפר. בין הקצוות - המילים הקשות, עומד מגוון של ביטויים מתונים שפגיעתם אינה רעה, או רעה פחות. זכות הבחירה, על פי אמות מידה ראויות, נתונה במקרה זה לבעלי השליטה בתקשורת שהיא כלי רב השפעה בעיצוב דעת קהל. קל יותר להשתמש במילים הקשות שדרכן לעלות במחשבה ראשונה, אולם דווקא אלה שבידיהם הופקד כוחה של הלשון, חייבים להתאזר בסובלנות ולגלות איפוק והתחשבות ברגשות הזולת. חובה זו מקורה באמות מידה של כבוד לזולת אשר קיבל ביטוי על חוקי. ניתן להבין את צערו של התובע ומידת האכזבה מדרך הצגתו בכתבות המשודרות. הטקסט הכלול בכתבות אינו מחמיא. אין זה מסע הפרסום שעליו חלם התובע. אולם, אין להתעלם ממכלול האירועים שקדמו לעריכתן של הכתבות, הראיון עם התובע בתכנית "יומן" והזמן הניכר שהוקדש לנגינה נטו במסגרת התכנית "מהיום למחר". קהל הצופים הוא שהוזמן לשפוט את נגינת התובע ולא הנתבעים. מלאכת האיזון בין מספר ביטויים הכלולים בטקסט לבין מכלול הנסיבות והמשמעות הכוללת, טרם הושלמה. מצווים אנו להניח על כפות המאזניים אף את האינטרס הציבורי לחופש ביטוי וביקורת עיתונאית, עליו אמון בית המשפט. בענין זה נאמר מפי הנשיא א. ברק בפרשת ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', שבה לא היה ספק כי פרסום הספר "הגביר" זמן קצר לפני הבחירות, יפגע פגיעה קשה בשם הטוב ובכבוד של המשיב שכיהן באותה עת כחבר כנסת וכיושב ראש ועדת הכספים : "קשייו של השופט הולכים וגוברים, כאשר הוא נתקל בעקרונות יסוד ובזכויות היסוד, הסותרים זה את זה. תפקידו של השופט הוא להתחשב בעקרונות ובזכויות כולם, תוך איזון ראוי ביניהם. כאן מונח הקושי. כאן טמונים הרגעים הקשים. כאן מצויה עיקר האחריות השיפוטית. כאן מתבקשת סלילת הדרך. בהכרעות אלה מניח השופט את התשתית, עליה נבנה המבנה של השיטה בכלל ושל זכויות האדם בפרט. אט אט נרקמת המסורת המשפטית. אנו מצויים בישראל בתחילת התהליך של הקמת המבנה הלאומי שלנו. אנו עם עתיק ומדינה צעירה. ארבעים שנות עצמאות הם אך תחילת הדרך. עלינו לגבש את תפיסות היסוד שלנו. חיוני הוא, שתפיסות אלה יניחו בסיס איתן לעקרונות היסוד ובעיקר לזכויות האדם. מכאן החשיבות המכרעת בביסוס חופש הביטוי והזכות לשם הטוב. בהתנגשות בין השניים, יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי, שהוא תנאי ויסוד לזכויות אדם אחרות, לרבות השם הטוב, ולמשטר הדמוקרטי כולו. טעות ולו קטנה בהנחת היסודות, עשויה להביא לטעות רבתי ביציבותו של המבנה כולו. מכאן הזהירות הרבה שעלינו לגלות בנושא זה. מכאן גם תפיסתי, כי במקרה של ספק, עדיף "לטעות" לטובת חופש הביטוי." התוצאה הינה כי התביעה נדחית שכן לא הוכחה עילת לשון הרע. בנסיבות הענין איני עושה צו להוצאות. פגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבהטלויזיה