##מה הדין במקרה שחברת ביטוח מעלה חשד כי לא מדובר בתאונת דרכים "אמיתית" ?## כשחברת הביטוח מעלה את הטענה לפיה חל הסייג או החריג שלפיו מדובר במעשה שהתרחש במתכוון (תאונה מבוימת), הנטל הוא על הטוען טענה זו, דהיינו, על המבטח, בין אם הכוונה לחריג או לסייג שבהגדרת "תאונת דרכים", ובין אם הכוונה להוראת סעיף 7 (1) של חוק הפלת"ד לפיה מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצויים לפי חוק זה. בפסק הדין שב-ע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, מנתח בית המשפט את אופן תחולת נטלי ההוכחה על המבוטח, בחלק מן המקרים, ועל המבטח, במקרים אחרים, הכל לפי השוני שב"מקרה הביטוח" ועילת התביעה. להדגמת אופן ניתוח הראיות בהתאם למקרה הביטוח נפנה ל-ע"א 678/86 חסן חניפס נ. סהר בע"מ, מ"ג (4) פד"י, עמ' 177, שם נדונה תביעתו של מבוטח כנגד חברת הביטוח שביטחה את מכוניתו בביטוח מקיף. המכונית נגנבה ונמצאה אח"כ שרופה כליל, והמבוטח תבע את המגיע בגין אבדן מוחלט. נקבע באותו ענין שכדי להצליח בתביעתו היה על המבוטח להוכיח שה"מקרה הביטוחי" המקים לו עילה לפי הפוליסה אכן התרחש, ועל המבטחת היה להוכיח, כדי להיחלץ מאחריות, שמי שהצית את המכונית עשה כן בידיעתו של המבוטח ועל דעתו ##פסיקה בנושא נטל ההוכחה כי התאונה לא מבוימת:## בע.א. 1845/90 רוני סיני נ. מגדל בע"מ נקבע כי: "די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח כפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה" שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר שאז - תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר". שאלת נטל ההוכחה בפוליסה לביטוח חובה על פי חוק הפלת"ד נדונה ב-ר.ע.א 143/98, מחמד דיב נ. הסנה וקרנית, כאשר המבטח העלה טענה שיש לשלול את הכיסוי הביטוחי בגלל הסעה בשכר. השאלה היתה מה הדין כאשר בתום שמיעת העדויות כפות המאזניים מעויינות. כותב כב' השופט י. אנגלרד, שם: "ניתוח המבנה של פוליסת הביטוח שלפנינו, על רקע דברי החקיקה המוזכרים, מוביל למסקנה כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הוא מפני נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים במעורבות כלי הרכב, על כל השימושים המפורטים בחוק, כלומר, "מקרה הביטוח" הוא התרחשותה של תאונת דרכים שבה מעורב הרכב המבוטח. שלילת הביטוח בשל "הסעת נוסעים בשכר" היא חריג לכיסוי הביטוחי. נטל השכנוע להוכיח כי ברכב המבוטח הוסעו נוסעים בשכר רובץ על המבטחת שהיא המשיבה מס' 1 במקרה שלפנינו". ##להלן פסק דין בנושא ערעור על קביעה שתאונת הדרכים היתה "מבוימת":## השופט י. גריל: א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בעכו (כב' השופטת גב' ח. לפין-הראל), מיום 5.3.2001 בתיק ת.א. 5289/96 לפיו נדחתה תביעת הנזיקין של המערער בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לגירסתו, עקב אירוע שהתרחש, לטענת המערער, ביום 4.7.1994. ב. גירסת המערער היתה שביום האירוע, אחה"צ, הוא חזר עם אחיו משה לביתו. האח, משה, החנה את רכבו בצד הדרך והמערער שוחח עם אחיו, כשהמערער עומד ליד דלת הנהג. בתום השיחה פנה המערער כדי לחצות את הכביש. תוך כדי כך הגיח הרכב, נהוג בידי המשיב מס' 1, ופגע בידו הימנית של המערער וגרם לו לשבר. ג. בפני כב' השופטת קמא העידו מטעם התביעה המערער (שנחקר על תצהיר עדות הראשית), אחיו של המערער משה, ומטעם ההגנה המשיב מס' 1, שנחקר על תצהירו עדותו, וכן הוגשו מוצגים שונים. טענת המשיבים היתה שהאירוע בו עסקינן אינו אלא בגדר תאונה מבוימת, והמערער הוא זה שקפץ לכביש בכוונה. המשיבים גם הצביעו על עבר "מרשים" של המערער בתאונות שהתרחשו בנסיבות חשודות, ואף נחקרו במשטרה. המשיב מס' 1 העיד שנסע בעלייה בכביש צר. בצד עמד רכב בצבע ירוק כשכל הגלגלים על הכביש. המערער היה במרחק 2-3 מטרים אחרי אותו רכב. המשיב מס' 1, לגירסתו, נסע באיטיות וכשהגיע לצד המערער הבחין בהטייה לכיוון מכוניתו. המשיב מס' 1 אינו יודע האם רצה המערער לחצות את הכביש או לביים תאונה. בהמשך עדותו, בתגובה לשאלות ביהמ"ש אמר המשיב מס' 1: "הייתי רחוק ממנו שמאלה בנתיב השני של הכביש שלא היה חסום. נוצר מצב שאני נסעתי במקביל למכונית שלהם. הוא היה מאחורי הרכב של אחיו בערך 4 מטרים... אני כבר חלפתי על פני המכונית של אחיו של התובע כאשר התובע קפץ על האוטו שלי. מה שבטוח זה שהוא ראה אותי...." (עמ' 9 לפרוט'). ד. בניתוח העדויות שבפניה ציינה כב' השופטת קמא שלמעשה בפניה עדות יחיד מטעם המערער הואיל ואחיו של המערער, משה, לא ראה את התאונה אלא רק שמע מכה, לגירסתו, ואח"כ עצירה של המכונית, וכדברי השופטת קמא בעמ' 3 של פסק-דינה: "נסיבות תאונה זו, כפי שתוארו על ידי התובע, בצירוף הודעתו הוא לענין תאונות אחרות כפי שהעיד, מעוררים את החשד כי אין מדובר בתאונת דרכים אמיתית. מאידך יתכן כמובן כי בתאונות אחרות וגם בתאונה זו התובע היה חסר מזל ואולי רשלן בהתנהגותו בכביש, אך לא ביקש להיפגע ולא ביים כל תאונה" ממשיכה שופטת קמא ומציינת שבמצב ראיות שקול, קיימת חשיבות מירבית לעדותו של עד ראייה שעשויה להטות את הכף, ואילו המערער נמנע מלהביא לעדות את גב' בטי כהן שלפי גירסתו היא זו שיכולה היתה לסייע בידו, אם אמנם קרתה התאונה כפי שסיפר המערער. כותבת שופטת קמא: "היעדרותה של הגב' כהן היא יותר מאשר העדרות רועמת והיא מחלישה במידה ניכרת את האמון שאפשר לתת לגירסתו של התובע". ה. מסקנת שופטת קמא היתה שלא עלה בידי המערער להרים את הנטל המוטל עליו, ולכן נדחתה תביעתו, וערעורו מונח עתה בפנינו. לשלמות התמונה נוסיף שבשעת הדיון בערעור בפנינו, ביום 18.12.01, פנינו אל ב"כ המערער בענין עדותה של גב' כהן בטי, ועמדתו של ב"כ המערער היתה כדלקמן: "בית המשפט מציע לי שהתיק יוחזר לבית משפט קמא ותשמע עדותה של גב' בטי כהן, מבחינתי אין צורך בעדותה. מי שהיה צריך להזמינה זה שטוען לחריג. מי שויתר על אותה עדה הויתור עליה צריך לפעול לרעתו, ולא לרעת התובע". ו. טוען ב"כ המערער שהמשיב מס' 1 בעדותו מאשר את עצם התרחשות התאונה ועצם הפגיעה בין רכבו לבין המערער, ועל המשיבים מוטל הנטל להוכיח שהתאונה בה נפגע המערער היתה מכוונת שהרי המשיבים הם שהעלו טענה זו, ולכן לא היה מקום לקביעותיו של בימ"ש קמא על כך שהמערער לא הביא ראיות על כוונותיו, ושאחיו לא מסוגל היה להעיד על כוונותיו. טוען ב"כ המערער שהטעות של בימ"ש קמא נעוצה בהטלת הבאת הראיות על כתפי המערער בעוד שמי שלמעשה חייב בהוכחת הטענה (כתנאי לפטור מחיובו) הוא הנתבע. לשיטתו של ב"כ המערער המשיבים טוענים לקיום פטור לפי סעיף 7(1) של חוק הפלת"ד בהיות התאונה הנטענת בגדר מעשה מכוון, ולכן הנטל להוכחת טענה זו רובץ על המשיבים. טוען ב"כ המערער ששופטת קמא לא קבעה שהיא מקבלת את טענת המשיבים בדבר גרימת התאונה במתכוון, אלא קבעה כי יש חשד. חשד בלבד אין בו כדי לבסס הגנה שתביא לדחיית התביעה. ז. מציין ב"כ המערער שיש להבחין בין שני נושאים: האחד, עצם הוכחת התאונה. נטל זה רובץ על המערער - התובע, והרי גם המשיבים לא חלקו על עצם התרחשות הפגיעה בין המערער לבין רכבו של המשיב מס' 1 . השני, טענת המשיבים שהמערער גרם לאירוע במתכוון. נטל זה רובץ על המשיבים. אם לא עמדו המשיבים בנטל, ואף במקרה בו נותר מצב שקול, כי אז המסקנה היא שיש לדחות את טענת ההגנה, ולקבל את התביעה. מדגיש ב"כ המערער שבימ"ש קמא דחה את התביעה בנימוק שהמערער לא עמד בנטל הבאת הראיות בטענה שהועלתה כנגדו בגין גרימת התאונה במתכוון, ובכך הטעות. גם לא היתה רלוונטיות להעדתה של גב' בטי כהן שכן נטל הבאת ראיות באשר לטענת גרם התאונה במתכוון מוטל על המשיבים, ולכן אי הבאת עד מטעם המשיבים, אין בה כדי לפעול לרעת המערער, שהרי המשיבים הם אלה שלא עמדו בנטל הרובץ עליהם. טוען ב"כ המערער, שנקודת המוצא של בימ"ש קמא היתה שגויה הואיל ונטל ההוכחה בטענת גרימת התאונה במתכוון מוטל על המשיבים. במצב ראייתי שקול, כקביעת שופטת קמא, היה עליה לדחות את ההגנה ולקבל את התביעה ולקבוע שהתאונה התרחשה, ולא הוכח שהמערער התכוון לגרום אותה. ח. תמצית טענות המשיבים: אחיו של המערער לא ראה את המקרה, והתובעת המשטרתית גב' בטי כהן, שלטענת המערער ראתה את האירוע, לא הובאה ע"י המערער למתן עדות. המשיב מסר הן בהודעתו במשטרה והן בתצהיר עדותו הראשית, כי המערער ביים את התאונה, ובעצם קפץ לכיוון רכבו ונפגע במתכוון. גם הוצגו המסמכים הנוגעים לתאונות קודמות אחרות בהן נפגע המערער בנסיבות המעוררות, לגירסת המשיבים, יותר מחשד להיותן תאונות מבויימות. המערער גם הודה שבשנה שקדמה לאירוע הוא היה נרקומן ומכור לסמים. המשיבים סבורים שאי להתערב בתוצאת פסק דינו של בימ"ש קמא. עדות המערער היתה עדות יחיד (סעיף 54 לפקודת הראיות), ולא הובאה ראיה מסייעת לגבי אופן האירוע. בימ"ש קמא לא האמין לגירסת המערער, ואף סבר שהמערער לא עמד בנטל הראיה (עדות יחיד, סתירות רבות, העדר סיוע), כמו כן נמנע המערער מלהביא עדים שיכלו לתמוך בגירסתו (כמו גב' בטי כהן), לעומת זאת, הובאו ראיות שיש בהן כדי להטיל יותר מאשר צל של חשד כי המערער מביים תאונות סדרתי, וטענה זו התקבלה בפועל ע"י בית משפט קמא. זכאותו של המערער לפיצוי נשללת כמי שגרם לתאונה במתכוון. עד כאן תמצית הטענות של כל אחד משני הצדדים. ט. מעיון בתיקו של בית משפט קמא עולה שפסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות, התרשמויות של כב' השופטת קמא , והמסקנות המשפטיות שהסיקה מהן. ברי שאין להתערב בקביעות העובדתיות ובהתרשמויותיה של כב' השופטת קמא כמפורט בפסק דינה הואיל ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה. י. נבחן איפוא את המסקנות המשפטיות של בימ"ש קמא כשהקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 3 בפסק דינה של שופטת קמא: "נסיבות תאונה זו, כפי שתוארו על ידי התובע, בצירוף הודעתו הוא לענין תאונות אחרות, כפי שהעיד, מעוררים את החשד כי אין מדובר בתאונת דרכים אמיתית. מאידך, ייתכן כמובן כי בתאונות האחרות וגם בתאונה זו התובע היה חסר מזל ואולי רשלן בהתנהגותו בכביש, אך לא ביקש להיפגע ולא ביים תאונה. כשמצב הראיות הוא שקול כמו במקרה הזה, הרי לעדות של עד ראיה יש חשיבות מירבית להטות את הכף לכאן או לכאן. כאמור התובע נמנע מלהביא את הגב' בטי כהן, למרות שעל פי גירסתו הוא, היא זו שהיתה יכולה לסייע בידו אם אמנם התאונה קרתה כפי שסיפר. העדרותה של הגב' כהן היא יותר מאשר העדרות רועמת והיא מחלישה במידה ניכרת את האמון שאפשר לתת לגירסתו של התובע. על כן הנני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהעבירו לכתפי הנתבעים". יא. ב"כ המערער טוען בנימוקי ערעורו שנטל ההוכחה בענין הרלוונטי לענייננו נחלק לשניים: הסוגיה האחת, הוכחת עצם ארוע התאונה שמוטל על כתפי המערער. המערער עמד בנטל זה, וגם לפי עדויות וטענות המשיבים אין מחלוקת שהתאונה התרחשה. הסוגיה השניה: טענת המשיבים שהתאונה נגרמה במתכוון על ידי המערער. הוכחת טענה זו מוטלת על המשיבים ואי עמידה בנטל זה, או קיומו של מצב שקול, מוביל לדחיית טענה זו. נראה לנו שאכן כך יש לבחון את השאלה על מי מן הצדדים מוטל נטל ההוכחה, ובאיזה מבין שני הנושאים שפורטו לעיל. "תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975-, כ: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...... ". והסייג המופיע בסיפא של הגדרה זו : ".... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם...... ". עינינו הרואות שהגדרת "תאונת דרכים" מבוססת על התרחשות ארוע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. על הניזוק להרים נטל הוכחה זה. כשמעלה המבטח את הטענה לפיה חל הסייג או החריג שלפיו מדובר במעשה שהתרחש במתכוון, הנטל הוא על הטוען טענה זו, דהיינו, על המבטח, בין אם הכוונה לחריג או לסייג שבהגדרת "תאונת דרכים", ובין אם הכוונה להוראת סעיף 7 (1) של חוק הפלת"ד לפיה מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצויים לפי חוק זה. יב. בפסק הדין שב-ע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, מ"ז (1) פד"י, עמ' 837, מנתח ביהמ"ש את אופן תחולת נטלי ההוכחה על המבוטח, בחלק מן המקרים, ועל המבטח, במקרים אחרים, הכל לפי השוני שב"מקרה הביטוח" ועילת התביעה. אין דין ביטוח פריצה, גניבה ושוד, כדין ביטוח מפני סיכוני אש. אין דין ביטוח מפני סיכוני ים כדין פוליסה לביטוח "כל הסיכונים". לא נאריך. די אם נפנה לאמור באותו פסק דין באשר לתחולת נטלי ההוכחה לפי "מקרה הביטוח". להדגמת אופן ניתוח הראיות בהתאם למקרה הביטוח נפנה ל-ע"א 678/86 חסן חניפס נ. סהר בע"מ, מ"ג (4) פד"י, עמ' 177, שם נדונה תביעתו של מבוטח כנגד חברת הביטוח שביטחה את מכוניתו בביטוח מקיף. המכונית נגנבה ונמצאה אח"כ שרופה כליל, והמבוטח תבע את המגיע בגין אבדן מוחלט. נקבע באותו ענין שכדי להצליח בתביעתו היה על המבוטח להוכיח שה"מקרה הביטוחי" המקים לו עילה לפי הפוליסה אכן התרחש, ועל המבטחת היה להוכיח, כדי להיחלץ מאחריות, שמי שהצית את המכונית עשה כן בידיעתו של המבוטח ועל דעתו (שם, בעמ' 183, וכן בפיסקה 10, עמ' 184). יג. ב-ע.א. 1845/90 רוני סיני נ. מגדל בע"מ, מ"ז (5) פד"י, עמ' 661, נאמר בפיסקה 7 (ג), בעמ' 676: "די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח כפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה" שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר שאז - תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר". שאלת נטל ההוכחה בפוליסה לביטוח חובה על פי חוק הפלת"ד נדונה ב-ר.ע.א 143/98, מחמד דיב נ. הסנה וקרנית, נ"ג (1) פד"י, עמ' 450 , כאשר המבטח העלה טענה שיש לשלול את הכיסוי הביטוחי בגלל הסעה בשכר. השאלה היתה מה הדין כאשר בתום שמיעת העדויות כפות המאזניים מעויינות. כותב כב' השופט י. אנגלרד, שם, בעמ' 455 : "ניתוח המבנה של פוליסת הביטוח שלפנינו, על רקע דברי החקיקה המוזכרים, מוביל למסקנה כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הוא מפני נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים במעורבות כלי הרכב, על כל השימושים המפורטים בחוק, כלומר, "מקרה הביטוח" הוא התרחשותה של תאונת דרכים שבה מעורב הרכב המבוטח. שלילת הביטוח בשל "הסעת נוסעים בשכר" היא חריג לכיסוי הביטוחי. נטל השכנוע להוכיח כי ברכב המבוטח הוסעו נוסעים בשכר רובץ על המבטחת שהיא המשיבה מס' 1 במקרה שלפנינו". יד. נגיע עתה לניתוח המקרה שבפנינו. מקובלת עלינו עמדת ב"כ המערער לפיה עמד המערער בנטל ההוכחה הנדרש ממנו להוכחת התרחשות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בנוסף לעדות המערער עצמו, ראוי לעיין בתצהיר המשיב מס' 1 מיום 23.9.99 שהוגש כעדותו הראשית. סעיף 4: "אני האטתי את מהירות רכבי ולפתע, למרות היותי קרוב למקום, ללא אפשורת עצירה, ירד התובע בריצה לכביש בפתאומיות ומסיבה בלתי ברורה, וקפץ במפתיע על רכבי". ובסעיף 5: "אני ניסיתי לסטות עם רכבי כמה שיותר על מנת שלא לפגוע בו, ולבסוף נפגע התובע פגיעה קלה ביותר בידו הימנית מהמראה הימנית ברכבי". עולה מתצהירו של המשיב מס' 1 שבמהלך נסיעתו ארעה פגיעה גופנית במערער מחמת מגע שהתרחש בין רכבו של משיב מס' 1(במהלך הנסיעה) לבין ידו הימנית של המערער, וכן אנו מפנים לעדות המשיב מס' 1, בעמ' 9 לפרוט', ישיבת 23.11.99: "....... אמרתי שהוא קפץ בפתאומיות. נדמה לי שהוא קיבל מכה מהמראה..... ". המערער עמד איפוא בנטל ההוכחה שנדרש ממנו להוכחת הנדבך עליו התבססה עילת התביעה שלו: התרחשות תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. טו. זהו השלב שבו יש לבחון האם עלה בידי המשיבים להרים את נטל ההוכחה הנדרש מהם להוכחת טענתם שהתאונה ארעה במתכוון, ואזי יוצאת היא מגדר "תאונת דרכים" בשים לב לסיפא של הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 של חוק הפלת"ד, וכן סעיף 7 (1) של חוק הפלת"ד בדבר מי שגרם לתאונה במתכוון. לא למותר לציין, שטענת המשיבים לפיה גרם המערער לתאונה במתכוון יש בה משום ייחוס חשד של מעשה פלילי למערער, דהיינו, מעשה של נסיון לקבל דבר במירמה, ולכן כמות הראיות שעל המשיבים להביא חייבת להיות הולמת למידת חומרת המעשה שהם מייחסים למערער. אנו מפנים ל-ע.א. 678/86 חניפס נ. סהר, מ"ג (4) פד"י, עמ' 177, בעמ' 184, המתבסס על ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל, מ' (1) פד"י, עמ' 589, ובמיוחד דברי כב' השופט (כתארו אז ) א. ברק, בעמ' 605, המציין, שכמות הראיות שיש בה כדי לספק את מידת ההוכחה הדרושה משתנה לפי מהות הנושא, תוך מתן שיקול דעת לשופט לפי נסיבותיו של כל ענין וענין (עמ' 606), וכן ב- ע"א 391/89, וייסנר נגד אריה בע"מ, מ"ז (1) פד"י, עמ' 837, בעמ' 850: "כמות ההוכחה הנדרשת היא המשתנה, על פי חומרת המעשה המיוחס למבוטח". טז. מעיון בפסק דינה של כב' השופטת קמא עולה שלא עלה בידי המשיבים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח שהתאונה נשוא הדיון בה נפגע המערער ארעה במתכוון. עולה מפסק הדין שנסיבות התאונה מעוררות חשד לכך שאין זו תאונת דרכים אמיתית (עמ' 3 של פסה"ד ), אך מיד מוסיפה שופטת קמא וכותבת: "מאידך, ייתכן כמובן כי בתאונות האחרות וגם בתאונה זו התובע היה חסר מזל ואולי רשלן בהתנהגותו בכביש, אך לא ביקש להיפגע ולא ביים כל תאונה". מוסיפה שופטת קמא ומציינת שמצב הראיות שקול. אם כך הדבר, כי אז אין מנוס מן המסקנה שיש לדחות את טענת המשיבים כאילו אירעה התאונה במתכוון, וממילא יש לקבוע שעלה בידי המערער להוכיח שנפגע בתאונת הדרכים נשוא הדיון, וכי על המשיבים לפצותו בגין הנזק שיוכח עקב תאונה זו, כל זאת הואיל ולא עלה בידי המשיבים להרים את נטל ההוכחה ולהוכיח שהתאונה ארעה במתכוון. מקום בו נטל ההוכחה מוטל על המשיבים אין די, כמובן, בכך שמצב הראיות שקול, הואיל וכאשר כפות המאזניים מעויינות מפסיד מי שנטל ההוכחה רובץ עליו, דהיינו, במקרה שלנו: המשיבים, שאמורים לשאת בנטל הנדרש להוכחת טענתם שהמערער גרם לתאונה במתכוון, ונחזור ונדגיש: חשד בלבד אין די בו. יז. שופטת קמא מציינת שהעובדה שהמערער נמנע מלהביא את העדה גב' בטי כהן יוצרת העדרות רועמת ומחלישה במידה ניכרת את האמון שניתן לתת לגירסת המערער. מסקנתה זו של שופטת קמא אינה מקובלת עלינו. התערבותנו בענין זה איננה בגדר התערבות בשאלת מהימנות אלא התערבות במסקנה משפטית. נטל ההוכחה לכך שהתאונה ארעה במתכוון מוטל על המשיבים, ולכן אם אמנם היה צורך הוכחתי חיוני בהבאת הגב' בטי כהן כעדה, אין לזקוף את אי-הזמנתה לחובת המערער, שהרי המערער לא נשא בנטל ההוכחה בשאלה כלום ארעה התאונה במתכוון, הואיל וברגע שהוכח שהתרחשה תאונת דרכים, בה נפגע המערער, עבר למשיבים הנטל להוכיח שזו ארעה במתכוון, ולכן אם קיים עד חיוני בשאלה זו הנטל להבאת העד או העדה מוטל על מי שנטל ההוכחה רובץ עליו, משמע, המשיבים. למעלה מן הדרוש נציין שעל פי המצוי בפרוטוקול עדותו של המערער נראה, לכאורה לפחות, שעדות גב' בטי כהן לא היה בה כדי לשנות את התמונה. יח. ב"כ המשיבים הפנה בטיעוניו לדברי המערער, בעדותו, עמ' 5 לפרוט'. מסתבר שהגב' בטי כהן היא תובעת משטרתית שנסעה במכוניתה בזמן ארוע התאונה מאחורי רכבו של המשיב. לדברי המערער בעדותו, עמ' 5 לפרוט', שורה 27-28: "היא היתה בדיוק אחרי הנתבע וצעקה שאני אשם. היא נסעה אחריו, היא עצרה וצעקה עליי. היא הגנה עליו כי הם מכירים. בטי הגיעה כמה שניות אחרי התאונה". דבריה אלה של גב' בטי כהן, כפי שמובאים מפי המערער בעדותו, מתיישבים בהחלט עם כניסה פתאומית רשלנית ופזיזה של המערער לכביש, לתוך נתיב הנסיעה של המשיב, מעשה שעליו הגיבה, ככל הנראה, הגב' בטי כהן בהערה נזעמת. אין בדברים אלה כדי להצביע דווקא על כך שמדובר במעשה מכוון מצד המערער. יט. יתר על כן, גם עדות המשיב עצמו בעמ' 8 סיפא, ובעמ' 9 לפרוט', מתיישבת בהחלט עם התנהגות רשלנית ופזיזה מצד המערער. ולא בהכרח מעשה מכוון: "עקפתי את הרכב. הנפגע היה בסביבות 2-3 מטרים אחרי הרכב. נסעתי במהירות איטית מאד וכשהגעתי לצידו ראיתי הטיה לכיוון האוטו. לא יודע אם הוא רצה לחצות או שהוא רצה לביים את התאונה. אני חושב על הכל. אמרתי במשטרה שהתאונה היתה תאונה מבויימת, אמרתי שהוא קפץ בפתאומיות..... " (ההדגשה שלנו). גם מדברי המשיב מס' 1 עצמו, בעדותו, ותוך עיון גם בתצהיר העדות הראשית שלו, עולה שלמעשה האפשרות שהמערער רצה לביים תאונה היא בגדר השערה או חשד, אך כנגד זה קיימת גם אפשרות שהמערער רצה לחצות את הכביש ועשה זאת בפזיזות ובחוסר זהירות, וכאמור כבר לעיל, מקום בו כפות המאזניים מעויינות יש לדחות את הטענה של אותו צד שנטל ההוכחה רובץ עליו, דהיינו, במקרה שבפנינו יש לדחות את טענת המשיבים שהתאונה היתה מבויימת או שמעשהו של המערער היה מכוון, ולפיכך, יש לחייב את המשיבים בפיצוי המערער בגין הנזק שיוכח כי נגרם לו בתאונה הנדונה. כ. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא (לרבות צו ההוצאות), ולקבוע שהמערער זכאי לקבל מן המשיבים פיצוי בגין הנזק שיוכח כי נגרם לו בתאונה הנדונה. כמו כן אני מציע לקבוע שהתיק יוחזר לבית משפט השלום בעכו לדיון בסוגיית גובה הנזק. במסגרת פסק הדין שיינתן בבית משפט השלום בתום הדיון בסוגיית גובה הנזק, יקח בימ"ש קמא בחשבון פסיקת ההוצאות גם את הדיון בשאלת החבות, כולל הוצאות הדיון בערעור זה. בנוסף אני מציע שהמזכירות תחזיר את הפיקדון שהפקיד המערער (ככל שהפקיד פיקדון) לידי ב"כ המערער עבור מרשו. ______________ י. גריל - שופט השופטת ש. שטמר: 1. עמד לפני פסק דינו של עמיתי להרכב, כב' השופט י. גריל - אב"ד. חולקת אני על מסקנתו, לפיה יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי המערער נפצע ב"תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - "חוק הפיצויים"). לעמדתי, יש לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא, להחזיר את התיק לבימ"ש קמא, על מנת שיתן פסק דין לאחר שהובהר לו נטל השכנוע, כמפורט בפסק הדין הממצה של עמיתי, כב' השופט גריל. לא אחזור כאן על העובדות, אשר פורטו בפסק הדין של כב' השופט גריל. 2. ההלכה היא, כפי שסקר אותה עמיתי, כב' השופט גריל, שעל המערער היה מוטל נטל השכנוע להוכיח, שהתאונה אכן ארעה, ושהוא נפגע וניזוק על ידי "רכב מנועי". מאחר שהמערער עמד בנטל זה, עבר נטל השכנוע להוכיח, כי חל הסייג או החריג שבסעיף 7(1) לחוק הפיצויים, דהיינו, שהתאונה נגרמה במתכוון ע"י המערער. לכן, אם יש להבין את פסק דינו של בימ"ש קמא כמכיל קביעה, שהוא מאמין למערער ב50%- או יותר, שהתאונה אינה מכוונת, זכה המערער, והתוצאה של פסק הדין צריכה להיות שהמערער זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים מהמשיבה. מנגד, אם יש להבין את פסק דינו של בימ"ש קמא, כי המשיבה שיכנעה במעט מעל ל50%- שהתאונה היא מכוונת, כי אז יש לקבוע שהמשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה, והיא תהא הזוכה במשפט, במובן זה שדינה של התביעה נגדה להדחות. 3. יש להדגיש, כי בימ"ש קמא, הוא הערכאה ששמעה את העדים, ועליה לקבוע ממצאי מהימנות. לעניין ממצאי המהימנות, הלכה היא בידנו, שאין ערכאת הערעור מתערבת, בדרך כלל, בקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. 4. לעמדתי, לאחר שבחנתי וחזרתי ובחנתי את דבריו של בימ"ש קמא, בימ"ש קמא קבע שאין הוא מאמין למערער, וש"מידת האמון" שהוא נותן לגירסתו של המערער הוחלשה במידה ניכרת מתחת ל50%-. אחזור ואצטט את דבריו של בימ"ש קמא: "נסיבות תאונה זו, כפי שתוארו ע"י התובע, בצירוף הודעתו הוא לעניין תאונות אחרות, כפי שהעיד, מעוררים את החשד, כי אין מדובר בתאונת דרכים אמיתית. מאידך, ייתכן כמובן, כי בתאונות האחרות, וגם בתאונה זו התובע היה חסר מזל ואולי רשלן בהתנהגותו בכביש, אך לא ביקש להפגע ולא ביים תאונה. כשמצב הראיות הוא שקול כמו במקרה הזה, הרי לעדות של עד הראיה יש חשיבות מרבית להטות את הכף לכאן או לכאן. כאמור התובע נמנע מלהביא את הגב' בטי כהן, למרות שעל פי גירסתו הוא, היא זו שהיתה יכולה לסייע בידו אם אומנם התאונה קרתה כפי שסיפר. העדרותה של הגב' כהן היא יותר מאשר העדרות רועמת והיא מחלישה במידה ניכרת את האמון שאפשר לתת לגירסתו של התובע" (ההדגש בקו אינו במקור). משמעותה של הקביעה של בימ"ש קמא היא, שבהעדר תמיכה לעדותו של המערער בעדותה של העדה בטי כהן, אין בימ"ש קמא מוכן להסתמך על עדותו של המערער וכן כי משקלה של עדות זו היא בעיניו בשיעור פחות מ50%-, שהרי בלעדי עדותה של בטי כהן, כך קבע בימ"ש קמא, הראיות היו שקולות. בימ"ש קמא אומנם הוסיף בהמשך לקטע המצוטט, ובטעות, כי "על כן הנני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהעבירו לכתפי הנתבעים" שכן נטל השכנוע לעניין היותה של התאונה "תאונה מכוונת" היא של המשיבה. אולם, אין להבין מהוספת קטע זה, שאם היה בימ"ש קמא ער לנטל השכנוע, הוא היה משנה עמדתו לכך שמשקל עדותו של המערער לעניין היותה של התאונה בלתי מכוונת הוא פחות מ50%-. 5. עוד אוסיף, כי לא ניתן לקבוע במקרה שלפנינו, ש"מחדלה" של המשיבה, להביא את בטי כהן למתן עדות, צריך לפעול לרעתה. ההלכה היא, אומנם, שהמנעות מהבאת ראיה "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (י' קדמי בספרו על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א1991- כרך שני) עמ' 917). אולם, במקרה שלפנינו, לא הסתמך בימ"ש קמא על הלכה זאת אלא קבע, כאמור, שבהעדר תמיכה לעדותו של המערער, משקלה של עדותו היא פחות מ50%-. זאת ועוד: חזקה עובדתית זו איננה פועלת בהכרח: המערער מסר בעדותו, שבטי כהן צעקה שהוא אשם בתאונה, ואחר-כך, כשפנה אליה באמצעות אחר, היא טענה שהיא איננה זוכרת כלל את התאונה: "היתה עדה בשם בטי כהן שהיא גם תובעת משטרתית. אמרתי לבעל המוסך לשאול את בטי אם היא זוכרת את התאונה, והוא אמר שהיא לא זוכרת. היא היתה בדיוק אחרי הנתבע וצעקה שאני אשם. היא נסעה אחריו, היא עצרה וצעקה עלי. היא הגנה עליו כי הם מכירים. בטי הגיעה כמה דקות אחרי התאונה. אני לא יודע אם היא ראתה או לא (עמ' 5 לפ' מש' 26). עולה מכאן, לכאורה, כי בטי כהן לא תוכל להוסיף לעניין כוונתו של המערער בעת התאונה, האם אומנם קפץ לכביש במטרה לבצע תאונה מכוונת. נראה שגם המשיבה לא ציפתה שבטי כהן תמסור פרטים בעלי משקל לעניין כוונתו הנסתרת של המערער. עיקר נימוקיה של המשיבה היו "העבר התאונתי" הבלתי סביר של המערער (5 תאונות דרכים במשך תקופה של 13 חודשים, וראה סעיף 5 לעיקרי הטעון מטעם המשיבים) וכן אופן ארוע התאונה, שהוא רשלני מאוד, ומעורר חשד כבד לתאונה מבויימת. 6. בנסיבות אלה, אינני יכולה להסכים עם עמיתי, כב' השופט י. גריל, שמצופה היה דווקא שהמשיבה תביא את בטי כהן למתן עדות, וכי הימנעותה של המשיבה להביא אותה לעדות, "מחזיר את האמון" בעדותו של המערער למידה של 50% ומעלה. 7. בנסיבות שלפנינו, כשלמידת האמון שבימ"ש קמא נתן בגירסת המערער, יש חשיבות מכרעת לגורל התביעה, כשבית משפט קמא לא היה ער לנטל השכנוע המוטל על המשיבה להוכיח שהתאונה היתה מכוונת, וכשלא ברור מפסק הדין, מה היתה מסקנתו של בימ"ש קמא לו היה ער לנטל השכנוע המוטל על המשיבה, ולמען עשות צדק עם הצדדים, עמדתי היא שיש להחזיר את התיק לבימ"ש קמא כדי שבימ"ש קמא יתן דעתו על נטל השכנוע ובהתאם לכך יכתוב את פסק דינו על פי הראיות שהיו לפניו ומידת האמון שנתן בגירסה זו או אחרת. 8. אם עמדתי תשמע, אני מציעה לחברי לקבוע כי ההוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור יהיו בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ, והם ישולמו על פי התוצאות בפסק הדין של בימ"ש קמא, לאחר שינתן על פי ההדרכה שהצעתי. ____________ ש. שטמר, שופטת השופט ר. ג'רג'ורה: 1. העובדות והשאלות שבמחלוקת בין הצדדים פורטו בחוות דעתם של עמיתיי המכובדים, כב' השופטת שטמר ואבה"ד כב' השופט גריל. 2. עם כל הכבוד, דעתי היא כדעתו של עמיתי כב' אב בית הדין. אוסיף רק זאת: לדעתי מוטלת על המשיבים החובה להוכיח כי התאונה "מבויימת" וכי הם פטורים מחובתם לשלם פיצויים לפי סעיף 7 (1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975- (להלן: "החוק"). לדעתי המשיבים לא הרימו נטל זה. 3. סעיף 7 לחוק מפרט את "הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה" ובין היתר נקבע בסעיף 7 (1) כי מי שגרם לתאונה "במתכוון" אינו זכאי לפיצוי לפי החוק. מי שטוען לפטור מחובת תשלום הפיצויים מוטלת עליו החובה להוכיח את טענתו, במיוחד לאור העובדה שאין מחלוקת כי המערער נפגע באירוע כתוצאה מפגיעת הרכב. "העבר" של המערער בתביעות לפיצויים בגין תאונות דרכים אינו יכול לשנות את הנטל ולהעבירו לנפגע. 4. על מידת ההוכחה הדרושה המוטלת על הטוען לפטור מתשלום - ראה ספרו של כב' השופט ריבלין, "תאונות הדרכים", סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת בעמ' 425: "לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של האדם. הכוונה צריכה שתתייחס לעצם קרות תאונת הדרכים ואין די בכוונה לבצע מעשה שבסופו, הבלתי רצוי, הוא תאונת דרכים". ראה גם שם בהערת שוליים מס' 36. כב' השופט אריאל הציע ב-ת.א. (חיפה) 146/91, ויצמן נגד ויצמן, פס"מ, תשנ"ב (ג) עמ' 485, לדרוש "רמה גבוהה יותר" של הוכחה, לגבי הכוונה, בדומה להסתכנות מרצון. עמדה זו מקובלת עליי. המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. עוד אני מציע לפסוק הוצאות בערעור לזכות המערער בסכום של 5,000 ש"ח. ר. ג'רג'ורה - שופט לפיכך: 1. הוחלט ברוב דעות השופטים י. גריל ו-ר. ג'רג'ורה (כנגד דעתה החולקת של השופטת ש. שטמר) לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא (לרבות צו ההוצאות). המערער זכאי לקבל מן המשיבים פיצוי בגין הנזק שיוכח כי נגרם לו בתאונה הנדונה. התיק יוחזר לבית משפט השלום בעכו לדיון בסוגיית גובה הנזק. 2. לענין הוצאות המשפט: לפי הוראת סעיף 80 (ב) של חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984-, (באין רוב לדעה אחת), אנו קובעים שבמסגרת פסק הדין שיינתן בבית משפט השלום, בתום הדיון בסוגיית גובה הנזק, יקח בית משפט קמא בחשבון פסיקת ההוצאות, גם את הדיון בשאלת החבות, כולל הוצאות הדיון בערעור זה. 3. המזכירות תחזיר את הפקדון שהפקיד המערער (ככל שהפקיד פקדון), לידי ב"כ המערער, עבור מרשו. ערעורתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)תאונה מבוימת