החלטה בפני מונחת בקשת המבקש להורות על מינוי מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטרי ובתחום השיקומי, על מנת שיקבעו את נכותו הרפואית וצרכיו הנובעים מתאונת דרכים מיום 13.1.2000. המבקש, יליד 5/8/1966, נפגע ביום 13.1.2000 בתאונת דרכים וסבל מפגיעה בגב, בחזה וברגליו. ממקום התאונה הובהל המבקש לחדר מיון בבית חולים הדסה, שם נבדק ושוחרר בו ביום. לבקשת המבקש, מינה בית משפט זה, מפי כב' השופט (בדימוס) גלעדי, בהחלטתו מיום 15.7.01, שישה מומחים רפואיים, בתחום האורתופדי; הפרוקטולגי; הנוירולוגי; הגסטרואנטרולוגי; הפסיכיאטרי והשיקומי. המשיבים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון, אשר קבע בהחלטתו (רע"א 7224/01), כי המינוי של המומחים בתחום הפסיכיאטרי והשיקומי יבוטל, והמינוי של יתר המומחים ישאר בעינו, כשהוא קובע כהאי לישנא: "לאחר קבלת חוות הדעת של המומחים האחרים שהתמנו, ובאם תבוא לכך בקשה, ישקול בית המשפט מחדש את שאלת הצורך במינוי מומחים בתחום הפסיכיאטריה והשיקום" ארבעת המומחים נתנו את חוות דעתם לתיק בית המשפט ולאחר שהופנו אליהם שאלות הבהרה על ידי הצדדים, חזר המבקש והגיש בקשה זו בה הוא חוזר ומבקש למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי ובתחום השיקומי, כשהוא טוען כי לנוכח הפגיעות מהן הוא סובל בתחום הגסטרואנטולוגי, יש להיענות לבקשתו. מנגד, טענה ב"כ המשיבים כי לנוכח חוות דעת המומחים, אין כל הצדקה למינוי מומחים כמבוקש. לנוכח מחלוקת זו, יש לבחון מקרוב את הנסיבות העובדתיות המלמדות על פגיעותיו של המבקש, ולבחון מקרוב את השאלה והיא האם קיימת הצדקה למינוי מומחים נוספים כמבוקש. טוען המבקש כי כתוצאה מהתאונה החל הוא לסבול, כבר למחרת יום הפגיעה, מאי שליטה על הסוגר האנאלי. דהיינו, מאי שליטה על היציאות הצואתיות, אשר גורמת ליציאת צואה בעת שינה בלילה. התופעה האמורה מתרחשת לעיתים גם ביום, וגורמת למבקש לצורך דחוף ביותר של הליכה לשירותים. מציין המבקש כי תופעה זו החלה לראשונה בחייו רק לאחר התאונה. בנוסף, החל המבקש לסבול מכאבים ומגבלה בעת ישיבה ומסחרחורות וכאבים בצוואר ובגב. המבקש דחה את טענות המשיבים לפיהן התאונה היוותה טריגר להתפרצות המחלה ממנה סבל קודם לתאונה, והיא מחלת ה"קרון", שכן לדבריו סבל הוא ממחלה זו כ - 16 שנים לפני התאונה, ומחלה זו לא היתה פעילה אצלו מזה שנים רבות. לטענתו, התופעה של אי שליטה על הסוגרים הופיעה לראשונה בחייו מיד לאחר התאונה, באופן המלמד על קיומו של קשר סיבתי ברור ומובהק בין התאונה לבין התופעה האמורה. לטענתו, פגיעה שכזו בהיותו בחור צעיר כבן 35, יצרה אצלו השלכות נפשיות קשות בטווח הקצר ותיצורנה בוודאי גם בטווח הארוך, וכי רק פסיכיאטר מומחה יכול לתת מענה מקיף להשלכות שיש לתופעה זו על מצבו הנפשי. המבקש הודה, ברוב הגינותו, כי לא נזקק הוא לטיפול פסיכיאטרי מאז התאונה ועד היום, אך נפגש פעם אחת עם פסיכולוג, בנוכחות עובדת סוציאלית, ולא מצא לנכון להמשיך בקבלת טיפולים אצל הפסיכולוג, אלא רק במפגשים עם העובדת הסוציאלית וזאת מחמת הבושה והחשש "מסטיגמה" שתדבוק בו בעקבות קבלת טיפולים פסיכולוגיים. המבקש תמך בקשתו במכתבה של עובדת סוציאלית, המסכמת את המפגשים הספורים עמו ומאשרת כי בפועל לא קיבל המבקש כל טיפול בתחום הנפשי. על רקע דברים אלו, ועל רקע קביעותיהם של המומחים הרפואיים, שנתנו חוות דעת בתיק הנדון, יש לבחון האם אכן קיימת תשתית ראייתית המעידה על קשר סיבתי בין בעיית הסוגרים ממנה סובל המבקש לבין התאונה, באופן אשר יצדיק מינוי מומחים רפואיים בתחומים המבוקשים. המומחה בתחום האורתופדי, אשר התמנה בתיק זה, ד"ר יקים, קבע בחוות דעתו מיום 27.10.02, כי התאונה לא הותירה במבקש כל נכות רפואית או תפקודית בתחום האורתופדי. המומחה בתחום הפרוקטולגי, פרופ' רבאו, קבע בחוות דעתו מיום 2.6.04, כי "לסיכום, תלונותיו מורכבות ואינן ניתנות להסבר במנגנון אחד, אין ספק בליבי שלמחלת הקרון ממנה סובל מילדות, חלק ניכר מהאחריות לתלונותיו". כמו כן, מציין המומחה כי למרות שתלונותיו הפרוקטולוגיות של המבקש החלו לאחר תאונת הדרכים, אין הוא רואה כל קשר בין תלונותיו לבין תאונת הדרכים. בתחום הנוירולוגי, קבע פרופ' ורדי בחוות דעתו וזאת בהתייחס לתסמונת דום נשימה חסימתית בשינה, אשר הודגמה אצל המבקש, כי: "המסקנה המתבקשת הינה אפוא שהפגימה הנוירולוגית החבלתית המשוערת, וככל הנראה התפקודית, שהצטרפה, כגורם הדק לגורמי הסיכון הקבועים - חלפה...". וכן מסכם פרופ' ורדי כי למבקש היתה נכות נוירולוגית זמנית בעקבות התאונה בשיעור של 10% לתקופה של 3 עד 6 חודשים, ולאחר מכן לא נותרה לו כל נכות. בתחום הגסטרואנטרולוגי, קבע ד"ר מורלי בחוות דעתו מיום 18.3.04, כי המבקש סבל ממחלת קרון שהתגלתה ב - 1985. כמו כן מציין המומחה כי המבקש עבר כריתה של המעי הגס הימני וכי מאז המחלה איננה פעילה כלל ואינו מקבל תרופות עבורה. כמו כן מציין, כי בשנת 1979, עבר דילטציה של פי הטבעת בשל פיסורה ומסיים את חוות דעתו בקביעה כי "לא ניתן לקבוע בוודאות אם יש קשר סיבתי בין התאונה לבין תופעת חוסר השליטה". במענה לשאלות ההבהרה שהופנו אל ד"ר מורלי, משיב המומחה כי גם על רקע רגישותו המיוחדת של מר כהן, אין זה אפשרי כי קיים קשר סיבתי בין החבלה בתאונה לבין תוצאת השליטה על הסוגרים ועוד משיב לשאלה אחרת כי קיימת אפשרות וסבירות לקשר סיבתי לתאונה, אך לא וודאות. בהעדר קביעה רפואית וודאית בדבר קיומו של קשר סיבתי חד משמעי בין התאונה לבין בעיית הסוגרים ממנה סובל המבקש, קיים קושי אובייקטיבי למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי כבקשת המבקש. לקושי זה מצטרפת העובדה כי המבקש לא מצא לנכון, מאז יום התאונה ועד היום, לפנות לעזרה בתחום הנפשי, באופן המלמד לכאורה כי אין כל ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה בתחום זה. לאור דברים אלו, סבורתני כי מוקדם הדבר למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי ויכול שבית המשפט ימצא לנכון לעשות כן, לאחר שתגובש הכרעה שיפוטית בדבר שאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין בעיית הסוגרים ממנה סובל המבקש. שאלה זו תתברר במהלך שמיעת הראיות. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, אינני מוצאת לנכון להעתר לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי בשלב זה של הדברים. נכונים הם הדברים גם באשר לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום השיקומי. מומחים שיקומיים אינם מתמנים כעניין שבשגרה והשאלה אם למנות מומחה שיקומי מתעוררת לרוב רק לאחר שהמומחים האחרים נתנו את חוות דעתם ובית המשפט משתכנע שאין בחוות דעתם די על מנת ללמד על נכותו השיקומית של הנפגע. בענייננו זה, למעט התחום הפרוקטולוגי, אשר לגביו קיימת מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בסוגרים, שכתוצאה ממנה סובל המבקש מנכות רפואית של 50%, והדבר יחייב כאמור את חקירת המומחה וליבון הפן העובדתי, לא נותרה למבקש כל נכות רפואית אחרת. גם אם יקבע קיומו של קשר סיבתי והגם הנכות ממנה סובל המבקש, אין כל עדות המצדיקה מינוי מומחה בתחום השיקומי, שכן למעט הסבל שבנכות, וההוצאות הכספיות הנגרמות למבקש כתוצאה מכך, אין הוא נדרש לעזרה שיקומית כזו או אחרת. לאור כל האמור לעיל, אין כל הצדקה להכביד בשלב זה על המשיבים במימון מומחים רפואים נוספים והבקשה נדחית. אין צו להוצאות. רפואהמינוי מומחהמומחה רפואימומחה