החלטה 1. בע"נ 12/88 בבית המשפט המחוזי בירושלים, ניתנה בהסכמה ב- 6/1/89 החלטה, כי "מחלת הגב של המערער (המשיב בפני - נ.ז.) הוחמרה עקב השירות הצבאי." לאור האמור המערער קבע, כי רק מחצית מכלל נכותו של המשיב תזקף על חשבון השירות. בע"נ 238/98 בפני ועדת ערעור בב"ש, הוגש ערעור על החלטות המערער והתבקשה קביעה "להכיר בשירות כגורם המחלה." לאחר שמיעת חלק מהראיות נרשם ביום 2.12.04 בפרוטוקול: "יו"ר הועדה: בשלב זה מבקש המערער לחזור בו מהערעור והוא מסכים לפסק הדין המקורי מיום 6/1/89 שיוזכר בו חוות דעתו של ד"ד ש. לוין." ב"כ המשיב (המבקש בפני- נ.ז.): אני מוותרת על פסיקת הוצאות..." לאחר הדברים הנ"ל, ביום 2.12.04 ניתן פסק דין, אשר לענייננו קבע: 1. על יסוד הפשרה אליה הגיעו הצדדים, ניתן בזה פסק דין כדלקמן:- א. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, מיום 6.1.89, תהא בנוסח הבא:- 1. בהסכמת המערער ובא כח המשיב, אנו מחליטים כי מחלת הגב של המערער, "הוחמרה" עקב שירותו הצבאי. 2. יש לראות באותו ארוע גורם להחמרה ולזקוף לזכותו מחצי מאחוזי הנכות שיקבעו לו". ( הדגשה שלי - נ.ז.) 2. לטענת המבקש, הוא סבר כי פסק הדין חרג ממסגרת ההסכמה בטעות, ועל כן הגיש ביום 3.1.05 בקשה לתיקון פסק הדין. בהחלטה מיום 13/2/05, נדחתה הבקשה לתיקון פסק הדין מהנימוקים הבאים: "א. משמסרו לנו הצדדים את ההכרעה - רשאים אנו, בצורה צודקת בדרך שנראית לנו בנסיבות הענין, להחליט בנדון. ב. הצדדים יכלו למקד בדרך באופן הפשרה ע"י אמירה מפורשת ומשלא עשו כן והסכימו לנוסח הפשרה שהוצעה על ידינו, פסקנו, על פי שיקול דעתנו ובהתאם לסמכויותינו, בין לדין ובין לפשרה." לאחר ההחלטה הנ"ל , שהתקבלה אצל המבקש, לטענתו, רק ביום 23.2.05, הוגשה ביום 29.3.05, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. 3. ערעור לבית משפט זה, על פי תקנה 2 תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז-1987 יוגש בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיע אל המבקש העתק פסק הדין. עפ"י תקנה 4 לתקנות הנ"ל, "בכפוף לאמור בתקנות אלה, יחולו על ערעור ההוראות הנוגעות לערעורים, שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984." 4. בשולי הדברים יאמר, כי אם סבר המבקש, שפסק הדין חרג ממסגרת ההסכמה בטעות, היה עליו להגיש ערעור. חריגה בפסק הדין מהסכמה, ניתנת לתיקון רק בערעור ולא ניתן לתקן את פסק הדין בפני מי שנתן את פסק הדין. יתרה מכך, פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ולא נשמעה כל טענה מצד המערער עד הגשת הבקשה לתיקון פסק הדין ביום 3.1.05. עוד יש להוסיף, כי תיקון טעות בפסק דין, עפ"י סעיף 81 לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ניתן לתקן בכל עת בהסכמת בעלי הדין, אך בהעדר הסכמה, בתוך 21 יום בלבד. לא רק שלא היתה הסכמה לתיקון פסק הדין ועל כן גם בקשה זו הוגשה באיחור, אלא שגם טעות לענין זה, אינה טעות של חריגה מהסכמת הצדדים, אלא "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצ"ב". 5. הבקשה לתיקון פסק הדין נדחתה ביום 13.205. אין משמעות לכך שלטענת המבקש, ההחלטה התקבלה אצל פמ"ד ביום 23.2.05 מה גם שלא הוגש תצהיר המאמת את העובדות הנטענות בבקשה להארכת מועד. את הערעור על פסק הדין צריך היה להגיש עד יום 16.1.05. אין למנות את הזמן להגשת הערעור מיום דחיית הבקשה לתיקון פסק הדין, שכן לא היה מקום להגיש בקשה זו. יתרה מכך, על פי סעיף 81 (ג) לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 רק לגבי החלטה המתקנת את פסק הדין, יראו את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין, לא כך לגבי החלטה הדוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין. גם המבקש סובר שיש מקום לבקש הארכת מועד להגשת הערעור, וכך גם ביקש, ומכאן שגם הוא לא סובר שמרוץ הזמן להגשת הערעור, מתחיל רק ביום מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין או מיום שהוא קיבל החלטה זו. 6. תקנה 528 לתקנות סד"א, תשמ"ד - 1984, קובעת: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין, או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו". (ההדגשה שלי - נ.ז.) גם כשהמבקש אינו חייב להראות טעם מיוחד לבקשתו להארכת מועד, המועד לא יוארך כדבר שבשגרה. (ראה זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 888.) בענייננו, מדובר במועדים הקבועים בחיקוק ואין להאריכם ללא טעם מיוחד. "...בעיקרון ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד, כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו העשויים שלא להצדיק הארכת מועד, אם לא הצביע המבקש על קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים את הדבר." (ראה בספרו הנ"ל של זוסמן, עמ' 890). יש לייחס משקל רב למידת האיחור וככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש הארכה קשה יותר. לרשלנות משקל רב בהחלטות בבקשות להארכת מועד כנגד המבקש. בבש"א 6235/00, רמי זבידאת נ' פקיד השומה חיפה, דינים עליון כרך נח, 396, נפסק על ידי כב' הרשמת של בית המשפט העליון, כי אפילו שריפת משרדו של בא כוח המערער, כשהצטרפה לסיבה הנ"ל רשלנות באי הגשת הערעור במועד, אינה סיבה להארכת מועד. 7. לבקשה להארכת מועד חייבים לצרף תצהיר המאמת עובדות הנטענות בבקשה ומצהיר על הטעם המיוחד להארכת המועד תוך פירוט הסיבה לאיחור בהגשת הערעור. אין להסתפק בכך שבא כח המבקש, במקום לצרף תצהיר ולפרט בו את הנדרש, יסתפק אך בזאת שיכתוב בבקשה: "המבקש סבור כי סירובו של ביה"ד קמא לתקן את פסק דינו כך שיתאים להסכמה אליה הגיעו הצדדים, מהווה טעם מיוחד להארכת המועד כמבוקש". 8. לכאורה נראה, כי סיכויי הערעור גבוהים הגם שיש לומר: "ביקש בעל דין להאריך לו את המועד להגשת ערעור, אין חשיבות הבעיה אשר הוא חפץ להעמידה לדיון משמשת, כשהיא לעצמה, טעם מיוחד." (ראה שם בספרו של ד"ר זוסמן עמ' 890). 9. לאור כל האמור, ולצערי, למרות האמור בסעיף 8 לעיל, בהעדר תצהיר ובהעדר הסבר כלשהו לסיבת האיחור בהגשת הערעור, הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור על פסק הדין וההחלטה מיום 13/2/05, נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 1000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עמוד השדרהצבארפואההחמרת מצבכאבי גב / בעיות גבשירות צבאי