##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע: בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי הרשום בישראל, ח.פ. _________, שכתובתו למסירת כתבי בי-דין הינה _________, תל אביב. 2. הנתבע 1: _______, ת.ז. _________, שכתובתו למסירת כתבי בי-דין הינה _________, תל אביב. 3. הנתבעת 2: _______, ת.ז. _________, שכתובתה למסירת כתבי בי-דין הינה _________, תל אביב. הנתבעת 2 צורפה לתביעה כיורשת יחידה של הנתבע המנוח _______, ת.ז. _________, אשר היה בעל העסק "_______ רהיטי פלדה ועץ". 4. הנתבע 3: _______, ת.ז. _________, שכתובתו למסירת כתבי בי-דין הינה _________, תל אביב. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,560,938 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 1. התובע, בנק דיסקונט, גילה בחודש דצמבר 1992, במסגרת ביקורת פנימית שגרתית, ליקויים חריגים בהתנהלות מחלקת האספקה של הבנק, אשר נוהלה על ידי מר _______ (להלן: "מנהל האספקה"). הליקויים התייחסו לעבודות שבוצעו על ידי בית העסק "_______ רהיטי פלדה ועץ" (להלן: "בית העסק"), שהיה בבעלות הנתבע המנוח _______ (להלן: "הנתבע המנוח") ונוהל בפועל גם על ידי בנו, הנתבע 1. 2. מהבדיקה עלה פער משמעותי בין כמות הפריטים והשירותים שנטען כי סופקו לבנק על פי תעודות משלוח וחשבוניות, לבין הכמות שסופקה בפועל. כמו כן, לא נערך הסכם כתוב עם בית העסק, ולא בוצעה השוואת מחירים עם ספקים אחרים. 3. ביום 14.12.1992, הציג המבקר הפנימי של הבנק, מר _______ (להלן: "המבקר הפנימי"), בפני מנהל האספקה את ממצאי הביקורת, לרבות זיוף תעודות משלוח וחשבוניות, ופערים מהותיים באספקת חיזוקים לארכיון _________, פירוק מדפים בארכיון _________, וכן אספקת ושיפוץ קופות כספר. 4. מנהל האספקה הודה בפני המבקר הפנימי כי בית העסק זייף תעודות משלוח, וכי הנתבע 1 הודה בפניו בזיופים. הנתבע המנוח הודה אף הוא במתן שוחד למנהל האספקה על מנת להבטיח את המשך עבודתו של בית העסק כספק של הבנק, וכן במעורבותו ובמעורבות הנתבע 1 במעשי המירמה. 5. מעשי המירמה כללו הצגת מצגי שווא כוזבים בדבר כמויות מוצרים ושירותים שסופקו, אישור חשבוניות כוזבות לתשלום, וקבלת תשלומים במרמה מהבנק, תוך ניצול האמון שרכש הבנק למנהל האספקה. 6. עילת התביעה נולדה עם גילוי מעשי המירמה והנזקים שנגרמו לתובע, החל מחודש דצמבר 1992 ואילך, עם חשיפת הליקויים והזיופים. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 1. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, העולה על סמכותו של בית משפט השלום, וכן מאופי הסעדים המבוקשים, שהינם סעדים כספיים בגין עוולות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט. 2. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד נובעת מכך שמעשי המירמה בוצעו, בין היתר, במשרדי התובע הממוקמים ב_________, תל אביב, וכן מכך שמרבית הנתבעים מתגוררים בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות הנתבעים למעשי מירמה ## 1. הנתבעים 1 ו-2 (כיורשת הנתבע המנוח) אחראים באופן ישיר למעשי המירמה שבוצעו כלפי התובע, שכן הם הציגו ביודעין ובמתכוון מצגי שווא כוזבים בדבר כמויות המוצרים והשירותים שסופקו בפועל לבנק, מתוך כוונה שהבנק יפעל בהתאם למצגים אלה וישלם עבור שירותים ומוצרים שלא סופקו או סופקו בחסר. 2. הנתבע המנוח והנתבע 1 פעלו בשיתוף פעולה מלא עם מנהל האספקה, מר _______, אשר אישר את החשבוניות הכוזבות לתשלום, וקיבל מהם שוחד ותמורה בעבור מעורבותו בהונאה, ובכך יצרו מנגנון מירמה מתוחכם ושיטתי שנועד לגזול כספים מהבנק. 3. הנתבע המנוח הודה במפורש, הן בהודעותיו במשטרה והן בשיחותיו עם המבקר הפנימי, במעורבותו ובמעורבות בנו, הנתבע 1, במעשי המירמה, לרבות מתן שוחד למנהל האספקה וזיוף תעודות משלוח וחשבוניות, הודאות אלו מהוות ראיה חזקה ומשמעותית לאחריותם. 4. הנתבע 1, למרות ניסיונותיו להרחיק עצמו מהעסק וממעשי המירמה, היה למעשה יד ימינו של אביו ואיש אמונו, ניהל ופיקח על עבודות האספקה והמשלוחים, וחתם על מספר רב של תעודות משלוח מזויפות, ובכך היה שותף פעיל ומרכזי במנגנון ההונאה. 5. התנהגותו של הנתבע 1 לאחר חשיפת האירועים, לרבות סירובו להופיע לפגישות עם המבקר הפנימי, היעדרותו מפגישות שקבע בעצמו, ושתיקתו בחקירות המשטרה, מחזקת את המסקנה בדבר מעורבותו ואחריותו למעשי המירמה, שכן התנהגות זו מעידה על חשש מפני חשיפת האמת. ## עוולת התרמית ## 6. הנתבעים 1 ו-2 (כיורשת הנתבע המנוח) ביצעו עוולת תרמית כלפי התובע, בכך שהציגו מצגי שווא כוזבים, ביודעין ובמטרה להטעות את הבנק, בדבר היקף השירותים והמוצרים שסופקו, וזאת על מנת לגרום לבנק לשלם עבורם, למרות שלא סופקו בפועל או סופקו בחסר. 7. המצגים הכוזבים כללו הגשת חשבוניות ותעודות משלוח מזויפות, אשר שיקפו כמויות גדולות בהרבה מהכמויות האמיתיות שסופקו, ובכך הטעו את התובע לחשוב כי הוא חייב בתשלום עבור שירותים ומוצרים אלה. 8. הנתבעים פעלו מתוך כוונה ברורה להונות את התובע ולגרום לו נזק כספי, תוך ניצול שיטתי של נוהלי העבודה הלקויים במחלקת האספקה של הבנק ושל האמון שרכש הבנק למנהל האספקה, אשר היה שותף פעיל למעשי התרמית. 9. התובע הסתמך בתום לב על המצגים הכוזבים שהוצגו בפניו על ידי הנתבעים ומנהל האספקה, ואישר את התשלומים עבור החשבוניות המזויפות, ובכך נגרם לו נזק כספי ישיר ומשמעותי, המהווה את יסוד הנזק הנדרש להוכחת עוולת התרמית. 10. מעשי התרמית של הנתבעים היו שיטתיים ומתוכננים, והם כללו מגוון רחב של פעולות, החל מזיוף תעודות משלוח, דרך הגשת חשבוניות כוזבות, וכלה במתן שוחד למנהל האספקה, כל זאת במטרה אחת – לגזול כספים מהבנק במרמה. ## עוולת הגזל ## 11. הנתבעים 1 ו-2 (כיורשת הנתבע המנוח) ביצעו עוולת גזל כלפי התובע, בכך שנטלו כספים השייכים לבנק שלא כדין, באמצעות הצגת חשבוניות ותעודות משלוח מזויפות, וקבלת תשלום עבור שירותים ומוצרים שלא סופקו בפועל, ובכך שללו מהבנק את רכושו שלא כדין. 12. הכספים ששולמו על ידי התובע לבית העסק בגין חשבוניות כוזבות, עבור עבודות שלא בוצעו או בוצעו בחסר, מהווים גזל מובהק של רכוש הבנק, שכן התשלום בוצע על בסיס מצגי שווא והונאה. 13. הנתבעים פעלו מתוך כוונה ברורה לשלול מהתובע את רכושו, תוך ניצול לרעה של מעמדם כספקים ושל האמון שניתן בהם, ובכך גרמו לבנק נזק כספי ישיר ועקיף, המצדיק פיצוי מלא בגין הגזל. 14. הגזל בוצע באופן שיטתי ומתמשך לאורך תקופה ארוכה, תוך שימוש במנגנון מתוחכם של זיוף מסמכים וקבלת שוחד, דבר המעיד על תכנון מוקדם ועל כוונה פלילית מצד הנתבעים לגזול כספים מהבנק. 15. התובע זכאי להשבת מלוא הכספים שנגזלו ממנו, בתוספת ריבית והצמדה כדין, וכן לפיצויים בגין הנזקים הנוספים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי הגזל, לרבות הוצאות חקירה וטיפול משפטי. ## עשיית עושר ולא במשפט ## 16. הנתבעים 1 ו-2 (כיורשת הנתבע המנוח) התעשרו שלא כדין על חשבון התובע, בכך שקיבלו תשלומים מהבנק עבור שירותים ומוצרים שלא סופקו בפועל, או סופקו בחסר, ובכך צברו רווחים בלתי לגיטימיים על חשבון התובע. 17. התשלומים שקיבלו הנתבעים מהבנק בגין חשבוניות ותעודות משלוח מזויפות, מהווים התעשרות שלא כדין, שכן לא עמדה מאחוריהם תמורה אמיתית או לגיטימית, והם התקבלו כתוצאה ממעשי מירמה והונאה. 18. עקרון עשיית עושר ולא במשפט מחייב את הנתבעים להשיב לתובע את מלוא הכספים שקיבלו שלא כדין, בתוספת ריבית והצמדה, שכן אין זה מן הצדק שהם ייהנו מרווחים שהושגו באמצעות פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות. 19. ההתעשרות שלא כדין של הנתבעים באה לידי ביטוי הן בתשלומים שקיבלו עבור עבודות שלא בוצעו בארכיונים, והן בתשלומים שקיבלו עבור מוצרים ושירותים שלא סופקו על פי "רשימת הבספק" שהכין מנהל האספקה. 20. התובע זכאי להשבת מלוא סכומי ההתעשרות שלא כדין, שכן הנתבעים לא הוכיחו כי התשלומים שקיבלו היו כדין או כי עמדה מאחוריהם תמורה מלאה, ובכך לא עמדו בנטל המוטל עליהם להפריך את חזקת ההתעשרות שלא כדין. ## אחריות הנתבע 1 כשותף פעיל ## 21. הנתבע 1 היה שותף פעיל ומרכזי במעשי המירמה, ולא רק עובד שכיר כפי שניסה לטעון, שכן הוא היה יד ימינו של אביו, הנתבע המנוח, ואיש אמונו בניהול העסק, והיה מעורב באופן ישיר בזיוף תעודות משלוח ובהעברת כספי שוחד למנהל האספקה. 22. הראיות שהוצגו, לרבות הודאותיו של הנתבע המנוח, עדותם של עובדי בית העסק, וחתימותיו של הנתבע 1 על תעודות משלוח רבות, מוכיחות כי הוא היה הרוח החיה של העסק בפועל, וכי מעמדו חרג בהרבה ממעמד של עובד פשוט. 23. הנתבע 1 היה מודע היטב למעשי המירמה, היה שותף להם באופן פעיל, ונהנה מהרווחים שהושגו באמצעותם, ובכך קמה לו אחריות אישית ומלאה לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממעשיו. 24. ניסיונותיו של הנתבע 1 להרחיק עצמו מהעסק וממעשי המירמה, לרבות טענותיו הכבושות והמאוחרות בבית המשפט, אינם אמינים ואינם עולים בקנה אחד עם מכלול הראיות שהוצגו, ומהווים ניסיון להתחמק מאחריותו. 25. העובדה כי הנתבע 1 היה זה שנבחר על ידי אביו להעביר כספים ושעון למנהל האספקה, מעידה כאלף עדים על האמון שרכש לו האב ועל שותפותם המלאה במעשי המירמה, שכן פעולות אלו אינן מתאימות לעובד שכיר פשוט. ## קבילות מסמכי הביקורת ## 26. מסמכי הביקורת הפנימית של התובע, לרבות דו"ח הביקורת ומכתב הפנייה של המבקר הפנימי, קבילים כראיה בתיק זה, שכן הנתבעים ויתרו על טענת החיסיון הקבועה בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992, בכך שלא טענו אותה במועד. 27. החיסיון הקבוע בחוק הביקורת הפנימית אינו חיסיון מוחלט, אלא חיסיון יחסי שניתן לוותר עליו, ובמקרה דנן, מנהל האספקה, אשר מסר מסמכים למבקר הפנימי, לא הביע התנגדות לשימושם בהליך המשפטי, ובכך ויתר על החיסיון. 28. המבקר הפנימי רשאי לוותר על החיסיון המוקנה לו, בין אם על ידי הבאת ראיות הקשורות בביקורת ובין אם על ידי אימוץ הדו"ח והמסמכים במהלך עדותו, שכן כל מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את ממצאי הביקורת ותפגע בתכלית החקיקתית לעודד עריכת ביקורות. 29. דו"ח הביקורת ומכתב הפנייה אינם נגועים בעדות שמיעה או סברה פסולות, שכן הם כוללים עובדות מוכחות שנאספו במהלך הביקורת, ושימשו בסיס לדרישת הסבר ממנהל האספקה, וכן נכתבו במהלך העניינים הרגיל של מחלקת הביקורת בנסיבות שאינן מקימות חשד לכזב. 30. עדותו המהימנה של מר _______, מעובדי מחלקת הביקורת, אשר העיד כי שיכתוב מסמכי הביקורת נעשה בהתבסס על ניירות העבודה המקוריים וכי ההבדלים היו רק בניסוח, מחזקת את קבילותם ומהימנותם של מסמכי הביקורת. ## קבילות הודעות הנתבע המנוח ## 31. הודעותיו של הנתבע המנוח במשטרה, וכן תמלילי השיחות שניהל עם המבקר הפנימי, קבילים כראיה בתיק זה, שכן הם עומדים במבחני החוק והפסיקה באשר לקבילותן של אמירות נפטר הנוגדות אינטרס רכושי וממוני שלו. 32. הנתבע המנוח מסר את הודעותיו בעת שהיה מודע לפגיעה הרכושית והממונית שעלולה להיגרם לו, והייתה לו ידיעה אישית על העובדות שנכללו בהודעותיו, ונסיבות האמירה אינן מקימות חשש לאמיתות תוכנה, ובכך מתקיימים התנאים לקבילותן. 33. הודעותיו של הנתבע המנוח במשטרה נגבו בסמוך לאירועים, ביום 25.1.1993 וביום 15.2.1993, ולכן יש לייחס להן משקל ראייתי רב, שכן הן משקפות את זיכרונו הטרי של האירועים ואת מעורבותו הישירה בהם. 34. הנתבע המנוח תיאר בהודעותיו ובשיחותיו בפרוטרוט את שיטות ההונאה שהכתיב לו מנהל האספקה ואת שליטתו עליו, וכן קשר את בנו, הנתבע 1, למעשי המירמה, ובכך סיפק עדות מפורטת ומהימנה על מנגנון ההונאה. 35. העובדה כי הנתבע המנוח כרך את עצמו ואת בנו, הנתבע 1, במעשיו האסורים, ולא ניסה להתנער מאחריות, מחזקת את מהימנות גרסתו, שכן הוא לא ניסה להטיל את האשמה על אחרים בלבד, אלא נטל אחריות על חלקו ועל חלקו של בנו. ## נזקי התובע בארכיונים ## 36. התובע הוכיח את נזקיו בגין עבודות שלא בוצעו בארכיונים, לרבות חיזוק מדפים בארכיון _________ ופירוק מדפים בארכיון _________, בסך כולל של 568,800 ₪ בערכי יום התשלום, וזאת באמצעות עדויות עובדי הבנק וספירות בפועל. 37. הנתבעים לא חלקו על כמות החיזוקים והפירוקים שנרשמו בתעודות המשלוח ובחשבוניות התשלום, ולא סתרו את עדויות האחראים על המחסנים השונים בדבר הכמות שבוצעה בפועל, ובכך לא הציגו הסבר נאות לפערים שהתגלו. 38. עדותו של מר _______, מנהל ארכיון _________ במשך 27 שנים, לפיה לכל היותר יכלו להיכנס לארכיון 6,000 מדפים, לא נסתרה, ומחזקת את הטענה בדבר חיוב כוזב של פירוק 14,060 מדפים. 39. ספירה בפועל של החיזוקים בארכיון _________ שבוצעה על ידי מר _______ בסיוע עובד מקומי, הוכיחה כי הותקנו רק כ-12,300 חיזוקים מתוך 27,500 שנטען שסופקו, ובכך הוכח פער משמעותי וחיוב כוזב. 40. התובע זכאי לפיצוי מלא בגין הנזקים שנגרמו לו בעבודות הארכיונים, שכן הוכח באופן חד משמעי כי הנתבעים חייבו את הבנק עבור עבודות שלא בוצעו או בוצעו בחסר, ובכך גרמו לו נזק כספי ישיר. ## נזקי התובע בגין "רשימת הבספק" ## 41. התובע הוכיח את נזקיו בגין תשלום עבור מוצרים ו/או עבודות שלא סופקו, על פי "רשימת הבספק" שהכין מנהל האספקה, בסך של 486,340 ₪ בערכי יום התשלום, וזאת למרות אשם תורם מסוים של הבנק. 42. העובדה כי מנהל האספקה מסר את הרשימה לבנק, וכי מר _______, האחראי על הריהוט המשרדי במחסן _________, העיד כי חתימות רבות על תעודות המשלוח ברשימה מזויפות ואינן חתימות של עובדי הבנק, מחזקת את הטענה בדבר זיוף ואי-אספקה. 43. הנתבעים ניצלו את העובדה שעובדי הבנק נהגו שלא לספור את הסחורה שנתקבלה במחסנים, ורשמו כמויות גדולות בהרבה מהכמות שסופקה בפועל, ובכך הגישו חשבוניות לתשלום על בסיס תעודות משלוח כוזבות. 44. למרות אשם תורם מסוים של התובע בהיעדר נוהלי עבודה כתובים וביקורת הדוקה, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריותם המלאה למעשי המירמה, שכן הם אלה שביצעו את הזיופים וההונאה באופן מכוון. 45. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזקים אלה, תוך התחשבות באשם התורם של הבנק, כפי שנקבע בפסיקה, וזאת על מנת להשיב לתובע את הכספים שנגזלו ממנו במרמה. ## קיזוז תשלום מנהל האספקה ## 46. התשלום בסך 420,000 ₪ ששילם מנהל האספקה לתובע במסגרת הסדר פשרה, וכן דחיית תביעתו לפיצויי פיטורים בבית הדין לעבודה בסך 40,000 ₪ (באומדנה), יקוזזו מסך הפיצויים שייפסקו לתובע, וזאת על מנת למנוע כפל פיצוי. 47. הסכמת מנהל האספקה לדחיית תביעתו בבית הדין לעבודה מעידה כי דחייה זו הייתה חלק מההסדר, וכי יש לייחס לה ערך כספי, שכן עובד ותיק שסרח זכאי בדרך כלל למחצית מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לו. 48. הקיזוז יבוצע בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום התשלום בפועל של מנהל האספקה, וכן מיום פסק הדין של בית הדין לעבודה (באשר לפיצויי הפיטורים), ועד לביצוע הקיזוז בפועל, וזאת על מנת לשמור על ערך הכספים. 49. התובע אינו תובע את הנתבעים בגין "פרשת _______" נוספת בה היה מעורב מנהל האספקה, ולכן אין רלוונטיות לשאלה מה היה ערכה הכספי של פרשה זו בתשלום ששילם מנהל האספקה, שכן אין קשר בינה לבין התביעה דנן. 50. הקיזוזים האמורים יבואו בחשבון בעת חישוב הסכום הסופי שישולם לתובע על ידי הנתבעים, וזאת על מנת להבטיח שהתובע יקבל את מלוא נזקיו, אך לא יתעשר שלא כדין. ## אחריות הנתבעת 2 כיורשת ## 51. הנתבעת 2, כיורשת יחידה של הנתבע המנוח על פי צוואה, אחראית לחובותיו של המנוח כלפי התובע, וזאת בגובה הנזק שנגרם על ידי המוריש, ולא רק בגובה פירטת העיזבון שהוגשה. 52. הנתבעת 2 ירשה את זכויותיו וחובותיו של הנתבע המנוח, ולכן היא נושאת באחריות כלפי צד ג' – התובע – בגין מעשי המירמה שביצע המנוח, ואין בטענה בדבר פירטת העיזבון כדי לפטור אותה מאחריות זו. 53. טענת הנתבעת 2 בדבר הגבלת אחריותה לגובה פירטת העיזבון אינה יפה כנגד צד ג' שנפגע ממעשי המוריש, ומקומה אינו בדיון הנוכחי, שכן היא אינה משנה את מהות החוב ואת אחריות היורש כלפי הנושה. 54. הנתבעת 2 נכנסה בנעליו של הנתבע המנוח, ולכן היא חייבת לשאת באחריות למעשיו ולנזקים שגרם, וזאת על מנת להבטיח את זכויותיו של התובע שנפגע ממעשי המירמה. 55. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת 2, ביחד ולחוד עם הנתבע 1, במלוא סכום הנזק שנגרם לתובע, שכן היא נושאת באחריות מלאה לחובות המנוח כלפי התובע. ## אשם תורם של התובע ## 56. התובע מודה כי ייתכן והיה לו אשם תורם מסוים בנזקים שנגרמו לו, וזאת בשל היעדר נוהלי עבודה כתובים וביקורת הדוקה מספקת במחלקת האספקה, אשר אפשרו את ביצוע מעשי המירמה. 57. אשם תורם זה בא לידי ביטוי בכך שעובדי הבנק נהגו שלא לספור את הסחורה שנתקבלה במחסנים, ובכך הקלו על הנתבעים לרשום כמויות גדולות מהכמות שסופקה בפועל. 58. למרות האשם התורם, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריותם המלאה למעשי המירמה, שכן הם אלה שביצעו את הזיופים וההונאה באופן מכוון ושיטתי, והם הגורם העיקרי לנזק. 59. כבוד בית המשפט מתבקש להתחשב באשם התורם של התובע בעת פסיקת הפיצויים, כפי שנקבע בפסיקה, אך יחד עם זאת להבטיח שהתובע יקבל פיצוי הולם וצודק בגין הנזקים העצומים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי המירמה. 60. התובע פעל באופן מיידי עם גילוי הליקויים, ערך ביקורת פנימית מקיפה, והגיש תביעה זו על מנת להשיב את הכספים שנגזלו ממנו, ובכך עשה כל שביכולתו למזער את נזקיו ולפעול להשבת הסדר על כנו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן דוגמא לפסק דין:## א. מהות התובענה זוהי תביעה לפיצויים הנסמכת על מעשי מירמה שונים שנעשו כלפי הבנק. בכתב התביעה תבע בנק דיסקונט מהנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, סך של 1,560,938 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. במהלך המשפט נפטר הנתבע 2, והנתבעת 4, היורשת היחידה שלו על פי צוואה שערך, צורפה לתביעה כחליפת בעל דין. הדיון השתהה הן כתוצאה מהמתנה לסיום ההליך הפלילי כנגד נתבעים 1 ו- 2, שכתב אישום פלילי הוגש נגדם תוך כדי ניהול המשפט האזרחי הכא, והן כתוצאה מצירוף הנתבעת מס. 4 כחליפתו של הנתבע מס. 2, שבינתיים נפטר. ב. עובדות רלבנטיות ביקורת שיגרתית שנערכה על ידי מחלקת ביקורת פנים של בנק דיסקונט בחודש דצמבר 1992 במחלקת האספקה של הבנק אשר בראשה עמד, רפאל פרנס. העלתה ליקויים חריגים ביחס לעבודות שונות שבוצעו באמצעות בית העסק "שרון רהיטי פלדה ועץ", אשר במשך שנים סיפק לבנק רהיטים וציוד ממתכת, ובעליו היה יום טוב עמיאל (להלן: יום טוב). בין עובדיו נמנה גם בנו יוסי עמיאל (להלן: יוסי). מהבדיקה שנערכה עלה כי נמצא פער גדול בין כמות הפריטים והשירותים שסיפק בית העסק שרון לבנק על-פי תעודות המשלוח, לבין הכמות שסופקה בפועל לבנק. כן עלה כי לא נערך כל הסכם בכתב בין מחלקת האספקה של הבנק ובין בית העסק שרון בנוגע לאספקת המוצרים והשירותים, ואף לא נעשתה כל פניה לספקים אחרים לצורך השוואת מחירים. ששון מרון - מועלם, המבקר הפנימי של הבנק, (להלן: מרון) שטח בפני פרנס ביום 14.12.92 את הממצאים השונים ופנה אליו בכתב בבקשה להסביר את הליקויים שנתגלו לעניין הגדלה ואחזקה של ארכיון אשדוד, פירוק ארכיון חיפה, וכן שיפוצים ורכישות של קופות כספר ומגשים לאחסון מעות. במכתב הפנייה צוין כי בדיקת החשבוניות ותעודות המשלוח בארכיון אשדוד העלתה כי שרון התקין כ- 27,500 חיזוקים (פלחים) למדפי הארכיון הישנים, ואולם ספירה של החיזוקים שנערכה בארכיון העלתה כי הותקנו רק כ- 12,300 חיזוקים וזו לאחר בדיקה עם עובדי הארכיון נתברר כי אלה חתמו על תעודות המשלוח מבלי לספור קודם את החיזוקים שנעשו. אשר לעבודות הפירוק שנעשו בארכיון חיפה, מבדיקת החשבוניות ותעודות המשלוח עלה כי בית העסק שרון פירק 20,000 מדפים, ואולם במחסן הבנק באזור שקיבל את המדפים נמצאה עדות לקיומם של כ-2000 מדפים בלבד. לעדותו של עובד המחסן באזור, אין המחסן יכול לאכלס כלל כמות של 20,000 מדפים. ביחס לקופות כספר צוין כי בהעדר רישום הולם נשללה ממחלקת הביקורת האפשרות לבדוק האם אכן סיפק בית העסק שרון לבנק את הקופות שבגינן קיבל תשלום. כן הוסבה תשומת ליבו של פרנס לתנודתיות הרבה במחירי השיפוץ של הקופות, ולעובדה כי קיימים פערים במחירי עלות הקופות בין בית העסק שרון לספקים אחרים. בתגובה ענה פרנס כי לאחר שערך בדיקה של מסמכים, תעודות משלוח וחשבוניות, הוא הגיע לכלל מסקנה כי הספק זייף תעודות משלוח אשר שולמו לאחר אישורו, וכן זייף תעודות משלוח בגין פירוק מדפים מארכיון חיפה והרכבת חיזוקים בארכיון אשדוד. למרון הוא אמר כי לאחר שגילה זאת, הוא זימן אליו את יוסי עמיאל לפגישת הבהרה וזה הודה בפניו כי אכן זייף תעודות משלוח בשיתוף פעולה עם הסבל שלו וכי אביו יום טוב עמיאל היה מודע רק לחלק קטן מהמקרים. זאת ועוד, פרנס ערך רשימה בכתב ידו, אותה הגדיר "רשימה בספק", המפרטת תעודות משלוח חתומות החשודות כתעודות מזויפות. רשימה זו, בצירוף תעודות המשלוח וחומר רב נוסף, הועברה לידיו של סמי נדל (להלן: נדל) מעובדי מחלקת הביקורת. ביום 5.1.93 זימן מרון לפגישה את פרנס, יום טוב, ויוסי עמיאל. האחרון נעדר מהפגישה. השיחה הוקלטה על ידי מרון, ללא ידיעת המשתתפים בה, והתמליל שלה הוגש כראיה בתיק זה. בשיחה זו חזר פרנס על גירסתו באשר להודאתו של יוסי בפניו, ואילו גירסתו של יום טוב באשר לשיחתו עם בנו הייתה לא אחידה. אם בתחילה (עמ' 3 לתמליל) הוא אמר כי בנו אמר שהוא לא עשה שום דבר, הרי שלאחר מכן (בעמ' 4 לתמליל) הוא אמר כי יוסי לא אמר שום דבר והוא מתחמק, ובהמשך הוא אמר "לא אומר לא ככה ולא ככה. אני ממנו לא שמעתי מילה סופית". בסופה של השיחה אמר יום טוב כי הוא מוכן למכור את הבית כדי לכסות את הנזק שנגרם לבנק. באותו היום נערכה ביוזמתו של יוסי עמיאל שיחה טלפונית בינו ובין מרון, בה הוא הבטיח לעזור למרון. השניים קבעו להיפגש למחרת, ואולם גם לפגישה זו לא הגיע יוסי. ביום 8.1.93 וביום 10.1.93 במהלך שיחות שניהל ביוזמתו יום טוב עם מרון, הוא הודה בפניו כי שולם שוחד לפרנס בכדי שבית העסק שרון יוכל להמשיך להיות ספק של הבנק, וציין כי פרנס שלט עליו ועשה מה שהוא רוצה. שיחה זו הביאה להשעייתו של פרנס מעבודתו. הנתבעים 1-3 נחקרו במשטרה. כנגד פרנס ויום טוב הוגשו כתבי אישום. במהלך המשפט, בעת פרשת ההגנה, הגיע פרנס לעסקת טיעון עם הפרקליטות ולהסדר עם הבנק לפיו הוא ישלם לבנק סך של 420,000 ₪, תביעתו לזכויות סוציאליות בבית הדין לעבודה תידחה, והוא ימשיך בעדותו בבית המשפט. ביום 30.3.99 אישר בימ"ש זה את הסכם הפשרה שנחתם בין הבנק ופרנס וניתן לו תוקף של פסק דין חלקי. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם דו"ח הביקורת ומסמכי הביקורת קבילים כראיה? - האם יום טוב ויוסי אחראים למעשי המירמה שנעשו ולנזק שנגרם לבנק? - האם הבנק הוכיח את נזקיו? טענה מקדמית שהועלתה ע"י הנתבעים היתה, שבכתב התביעה לא פורטו תאריכים ולפיכך הוא נעדר עילה. טענה זו דינה להידחות על הסף, שהרי לכתב התביעה מצורפות כחלק בלתי נפרד ממנו טבלאות המפרטות את העבודות והמוצרים שסיפק שרון על פי חשבוניות שהגיש, לרבות תאריכי החשבוניות. ד. קבילותם של מסמכי הביקורת ושאלת החבות הנתבעים טוענים כי עיון בדו"ח הביקורת מראה כי אין הוא עוסק בעובדות אלא במסקנות ולכן ככזה הוא נגוע בעדות שמיעה וסברה פסולות. לחיזוק טענתם הם מצביעים על כך שלדו"ח הביקורת לא צורפו ניירות העבודה שקשורים לדו"ח, כמו גם ניירות העבודה של יהודה בן נזרי, מי שערך בפועל את הביקורת, ניירות אשר על בסיסם שוכתב על-ידי סמי נדל נספח א' לתצהירו של מרון. ככל שעמדה לנתבעים טענת חיסיון, הרי שהם ויתרו עליה משבוששו לטעון אותה במועד בכתב הגנתם, ואף מאוחר יותר, בהליכי הביניים השונים בתיק, בעת שהתביעה הגישה את ראיותיה ובמהלך החקירה וההוכחות בתיק. מן הטעם הזה, דין טענת הנתבעים להידחות. מעבר לכך, לגופו של עניין. סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992 קובע כדלקמן: "(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי. (ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי". החסיון שקבוע בסעיף זה אינו חסיון מוחלט כי אם חסיון יחסי, אשר בעל החסיון רשאי לוותר עליו. חסיון זה נועד למנוע הגשת מסמכי הביקורת באופן ישיר ללא הסכמתו של בעל החסיון. בכגון דא, דומים סעיפי חסיון אלה לחסיון הקבוע בסעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 לפיו "עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות". בעליו של חיסיון זה יכול לוותר עליו (ר' ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221). בענייננו פרנס, אשר מסר מסמכים שונים למבקר הפנימי, כלל לא הביע את התנגדותו לשימושם ולהצגתם בהליך המשפטי ובכך למעשה ויתר על החסיון ככל שזה היה מוקנה לו. מעבר לכך, המבקר הפנימי, רשאי לוותר על החסיון המוקנה לו בסעיף 10(א) לחוק, בין אם על-ידי הבאת ראיות הקשורות בביקורת ובין אם על-ידי אימוץ הדו"ח והמסמכים במהלך עדותו; שכן כל מסקנה אחרת יהיה בה כדי לרוקן מתוכן את ממצאי הביקורת שנחשפו ולמעשה יביא הדבר לכך שלא יהיה טעם בעריכת ביקורות כדי לחשוף ליקויים שונים בגוף המבוקר. מיותר לציין שלא זו הייתה מטרת החוק, אשר נחקק מתוך כוונה לעודד עריכת ביקורות באופן חופשי. החסיון שניתן למסמכי הביקורת, כל כולו נועד לעודד עריכת ביקורת באופן חופשי מתוך מטרה להבטיח לעורכי הביקורת ומשתתפיה כי דבריהם לא ייחשפו בפני אחרים, כל עוד לא ויתרו על החסיון העומד להם. ביסוד טענת החסיון הנטענת ע"י הנתבעים עומדת מטרה זרה לזו של התכלית החקיקתית, ולכן דינה להידחות. אשר לטענה בדבר היותו של הדו"ח פסול משום היותו נגוע בעדות שמיעה וסברה פסולות. ייאמר כי הדו"ח, כשלעצמו, אינו טומן בחובו רק מסקנות, אלא גם עובדות אשר מהן מוסקות המסקנות. יתרה מזאת, הפרשה, נשוא תיק זה, נחשפה לאחר מכתב הפניה של מרון לפרנס ועוד בטרם הוגש דו"ח הביקורת, על כן טענותיהם של הנתבעים צריכות להיות מכוונות כנגד מכתב פניה זה, אשר רובו ככולו כולל בתוכו עובדות אשר דורשות הסבר מפרנס ומשום כך נשמטת הקרקע מתחת הטענה כי המדובר בעדות סברה. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי אין חשש שעובדות אלה נגועות בעדות שמיעה פסולה. אמנם מרון החתום על מכתב הפניה ודו"ח הביקורת אינו זה אשר ערך את הביקורת בפועל, כי אם בן נזרי, ואולם בכך אין כל רבותא. מחלקת הביקורת היא מחלקת היררכית בעלת חלוקת תפקידים, וככזו הפניה למבוקרים נעשית על-ידי העומד בראש המחלקה. פניה זו מתבססת על המימצאים שנאספו בביקורת עצמה וככזו היא מחייבת שיכתוב וניסוח מחדש של מימצאי הביקורת בשיתוף פעולה של כל הגורמים הנוגעים בעניין כגוף אחד. בפני העיד מר נדל כי השיכתוב נעשה בהתבסס על ניירות העבודה של הביקורת וכי ההבדלים היחידים היו הבדלי ניסוח. עדותו של נדל מהימנה עלי, ואיני רואה לנכון לפסול את מסמכי הביקורת מחמת עדות שמיעה פסולה. מסמכים אלה נכתבו במהלך העניינים הרגיל של מחלקת הביקורת בנסיבות שאינן מקימות חשד להיותן כוזבות, ולכך כמובן תורמת אף התייחסותו של פרנס, אשר למעשה בתשובתו למרון אישר את המימצאים הללו ולא חלק עליהם. הנתבעים טוענים כי פרנס עצמו נעדר ידיעה אישית לעניין השאלה האם אכן סופקו ובוצעו העבודות והמוצרים על-פי תעודות משלוח אלה, ואף מפסק הדין החלקי שניתן כנגדו, לפי ההסדר שנערך בינו לבין הבנק לא עולה כי הוא אכן ידע או הודה כי תעודות משלוח אלה היו מזויפות או לא נכונות. בשל כל אלה טוענים כי אין לייחס כל משקל לאמירותיו של פרנס מאחר ואלו נגועות בעצמן בעדות שמיעה פסולה. לכך איני יכולה להסכים. מחומר הראיות שבפני עולה כי מעידתו של פרנס לא הייתה רק בכך שקיבל שוחד מיום טוב ויוסי בתמורה להבטחת היותם ספקים של הבנק, אלא עולה כי ידו הארוכה הגיעה אף לכדי רישום כוזב בתעודות המשלוח השונות והחשבוניות שהוגשו לתשלום. ראשית, יש לתת את הדעת על כך שתשובתו של פרנס למכתב הפניה של מרון, הייתה רחבה מהליקויים אליהם נתבקש להתייחס, שכן החשבוניות אותם הציג כמזויפות כללו פריטים אשר לגביהן לא נדרש הסבר. העובדה כי פרנס בחר להציג גם פריטים אלה, נזקפת בענייננו דווקא לחובתו שכן היא מעידה על כך שלפרנס הייתה ידיעה כי אכן חשבוניות אלה היו כוזבות. ודוק, בענייננו יש לזכור כי פרנס לא היה אחד מעובדי מחלקת האספקה, אלא היה מנהל המחלקה, כלומר ראש הפירמידה, אשר לעדויות עובדיו ניהל במשך שנים רבות את מחלקת האספקה בצורה ריכוזית ולפיכך מתוקף מעמדו ותפקידו יש לייחס משקל רב לדבריו, שהרי לא ברור איזה טעם ימצא פרנס לצרף לרשימתו תעודת משלוח או חשבונית אשר הוא חושב כי אינה מזויפת. מעבר לכך, אופן הבדיקה של פרנס מעלה חשד כבד כי אכן ידו הייתה במעל הצגת המידע הכוזב בפני הבנק. בתצהירו העיד מרון כי בתשובה לשאלה כיצד זיהה פרנס את תעודות המשלוח המזויפות לדבריו, ענה פרנס כי אין בעיה לזהות אותם. בעדותו בפני לא הייתה בידיו של פרנס תשובה נאותה לשאלה הכיצד הגיע לכלל מסקנה כי תעודות אלה הינן כוזבות. הוא העיד כי הוא ערך את הרשימה באופן עצמאי על-ידי ביקורת של תעודות המשלוח מבלי לספור סחורה במחסן (עמ' 102 לפרוטוקול מיום 4.12.00) וכי יוסי, שלדבריו הודה בפניו על הזיוף, לא אמר לו אילו תעודות מזויפות וכי הוא לא קיבל דוגמאות חתימה קודם לכן. אמנם הרשימה הוכתרה בכותרת "רשימה בספק" ואולם איני סבורה כי תעודות משלוח היו נכנסות לרשימה זו, אילו היה לפרנס ספק בדבר "זכאותן" להיכנס אליהן. לשון אחר, פרנס ידע היטב אילו תעודות משלוח מזויפות ואילו לא. אם אכן, לדבריו, לא היה כל קושי לגלות על פניו אילו תעודות משלוח מזויפות, הרי שהעדר קושי זה היה צריך לתת את אותותיו כאשר אישר תעודות וחשבוניות אלו לתשלום, שאם לא כן מדוע אישר אותן לתשלום? ואם בכל אלה לא די, הרי שנסתם הגולל על טענת הנתבעים לפיה פרנס לא היה מעורב בהצגת תעודות משלוח כוזבות, לאור דבריו של יום טוב בשיחתו עם מרון ביום 8.1.93 (עמ' 16 לתמליל) לפיהם: "ששון: אבל תגיד לי, האם יכול היה לקרות שהוא נניח הזמין 1000 חתיכות מסוג מסוים, פריט מסוים, וכתב 1500? עמיאל: אני יכול להגיד לך, אני, הוא ככה ליבן את כל הדברים. ששון: ואחרי זה. עמיאל: אנחנו מביאים לו. ששון: אחרי זה אתה מביא לו. עמיאל: מביא לו". ואכן, יום טוב לא היה מצהיר בפני מרון כבר בשיחתו הראשונה עימו כי הוא יחזיר כספים לבנק, לו כל חטאיו היו השוחד שנתן לפרנס, שהרי במתן שוחד שכזה אין משום גרימת נזק ממון לבנק. אף פרנס לא היה מסכים להחזיר סכום של 420,000 ₪ לבנק לו רק בשוחד שכזה עסקינן. הסכמתו להשיב כספים לבנק, יותר ממעידה על כך שבמעשיו אכן גרם נזק ממון לבנק, וכאמור דרכו לגרום נזק ממון לבנק הייתה על-ידי הצגת תעודות משלוח וחשבוניות כוזבות ואישורן לתשלום. מדבריו של יום טוב עולה כי הוא ובנו היו שותפיו של פרנס למעשי מירמה אלה. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים ופרנס ניצלו את האמון הרב שרחש הבנק לפרנס, אשר עבד במחלקת האספקה במשך שנים רבות ולא נחשד כמי שמרמה את הבנק. מהראיות עולה כי התשלום לספקי הבנק נעשה לאחר השוואה שעורכת הנהלת החשבונות של הבנק בין החשבונית שהוגשו לתשלום ובין תעודת המשלוח שנחתמה על-ידי מחסן הבנק שקיבל את הסחורה או השירות, ולאחר שפרנס מאשר את החשבונית לתשלום. מתצהירו של פרנס, מדבריו של יום טוב בתמליל, ומעדויות עובדי המחסן, עולה כי במחסני הבנק שקיבלו את הסחורה לא נותר עותק מתעודת המשלוח, וכי העותק היחיד מתעודות המשלוח נותר בידיו של נציג בית העסק שרון, אשר נוהל אישור החשבונות שלו היה שונה מנוהל אישור החשבונות של יתר הספקים, ולפי דבריו של פרנס נוהל זה היה נהוג עוד מהתקופה בה שימש אליהו עמיאל, אחיו של יום טוב, בתפקידו של פרנס. לפי נוהל זה, לאחר אספקת הסחורה על-ידיו לבנק, נתקיימה פגישה בין יום טוב לפרנס בה מסר לו יום טוב את תעודות המשלוח החתומות בצירוף טיוטת חשבון שנערכה על ידו. פרנס פירט את העבודות והמוצרים שסיפק בית העסק שרון על דפי טיוטה תחת 4 קטגוריות משנה, אשר לפיהן הכתיב ליום טוב כיצד לרשום את החשבוניות השונות. הוא היה מאשר את החשבוניות לתשלום וכאשר שולמו הכספים לבית העסק שרון, מסרו יום טוב ויוסי לפרנס את חלקו בעסקת ההונאה. בעקבות פטירת יום טוב, החליט ביהמ"ש לקבל כראיות את הודעותיו במשטרה מן הטעם שאלה עומדות במבחני החוק והפסיקה באשר לקבילותן, בהיותן אימרות נפטר הנוגדות אינטרס רכושי וממוני שלו אשר נמסרו בעת שהנפטר היה מודע לפגיעה זו והייתה לו ידיעה אישית על העובדות שנכללות בהודעתו ונסיבות האימרה אינן מקימות חשש לאמיתות תוכנה. מן הטעם הזה, יש אף לדחות את טענת הנתבעים כי תמלילי השיחות שנערכו בין מרון ליום טוב הם בלתי קבילים, ומנגד מטעמים אלה לא מצאתי לנכון לקבל את תצהיר עדותו הראשית של יום טוב. מאחר והודעותיו של יום טוב במשטרה נגבו בסמוך לארועים ביום 25.1.93, 15.2.93, הרי שיש לייחס להן משקל רב במקרה דנן. מנגד לא נסתרה מעיני העובדה כי בשל פטירתו, נמנעה חקירתו הנגדית של יום טוב בבית המשפט וביהמ"ש לקח זאת במכלול שיקוליו והערכת הודעתו של יום טוב. בהודעותיו במשטרה ובשיחותיו עם מרון מתאר יום טוב בפרוטרוט את שיטות ההונאה שפרנס הכתיב לו ואת שליטתו של זה עליו. כך בהודעתו במשטרה מיום 25.1.93 הוא אומר כי: "את הצעת המחיר הוא קבע ולא אני, משום שרק כך אני יכולתי לקבל את העבודה, הוא אמר לי מה לכתוב ומה להציע במחיר, או שהוא קיבל הצעות אחרות ולי הוא אמר מה להגיד כדי לקבל את העבודה". ובהמשך הוא מוסיף וקושר את בנו למעשי המירמה כדלקמן: "הוא היה בעל הבית היחיד בכל נושא ההזמנות, המחירים והכל בידו. אני הבאתי תעודות משלוח שאני סיפקתי סחורה ועבודה למחסנים בבנק דיסקונט, את התעודות הבאתי ישירות לפרנס משום שהוא הורה לשלם לי רק עפ"י תעודות המשלוח שהבאתי לו. מה שהוא רצה הוא עשה. אני לא יודע איזה תעודות משלוח הוא יש לו, ומה הוא עשה עם התעודות, והוא הכתיב לי וכתב בכתב ידו, ואני העתקתי את הכל על החשבוניות. את מה שהוא חייב את הבנק. הוא היה כותב, ואחרי שהגשתי חשבונות לבנק כעבור יומיים או שלושה הועבר הכסף לחשבון שלי ושל בני. כאשר הייתי מקבל את הכסף מהבנק אז הייתי מעביר לו. פעם הוא קיבל 5 אחוז מהערך הכללי ופעם הוא קיבל 10 אחוז מהסך הכללי או שהיה מקבל לפי מה שאנו הסתכלנו לו בפנים. הבן שלי ואני היינו מעבירים לו חבילות של כספים. פעם במשרד, פעם בטאבו באלנבי, או ביפו ת"א ואיפה שהיה קובע מראש איתנו היה מקבל מאיתנו את מה שביקש. הוא לקח אצלי מעבר לכסף גם בגדים". אף בשיחותיו השונות עם מרון יום טוב קושר את עצמו ליוסי, ומפאת חשיבות הדברים לענייננו, אביא דברים בשם אומרם: כך בשיחה מיום 10.1.93 (עמ' 2 לתמליל). "ששון: אתה בטוח שהבן שלך, כי אתה אומר הכל עשה הבן, הבן שלך נתן לו, אולי הבן שלך, סליחה שאני שואל את השאלה הזו, הוא לא נתן. עמיאל: אדון ששון, הוא נתן לו ב... ב... ידיים מלאות נתן. ששון: אתה ראית אותו ש... עמיאל: אני ראיתי, בטח, אני גם הבאתי לו. ששון: אתה גם כן? עמיאל: אני גם הבאתי לו. ששון: כמה פעמים? עמיאל: הוא גם לקח, בכל אפשרות הוא לקח". ובמקום אחר בשיחה מיום 8.1.93 בעמ' 12 לתמליל: ששון: אולי יש לך הערכה, הנה השנה שנת 92. נניח שאתה יושב עם הבן שלך, אתה אומר שאתה זוכר כמה כסף הוא קיבל ממכם השנה. עמיאל: לפי הבן שלי. ששון: כן. עמיאל: לפי הבן שלי לפחות הוא לקח לפחות איזה רבע, איזה 250 אלף שקל. ששון: לפחות? עמיאל: לפחות. ששון: אתה חלק נתת או הבן שלך חלק? עמיאל: אני בדרך כלל כמעט ולא הסתדרתי עם זה. הכל הבן שלי הביא לו חבילות. היה שואל אותי יש לך אבא מזומן משהו. אז הייתי מחפש כמה יש לו נותן לו ומביא לו. ששון: אתם הייתם באים לפה לתת לו? עמיאל: אני אמרתי לך הבן שלי היה בא לפה, מביא לו לפעמים. לפעמים היה קובע איתו בירקן ביפו, היה קובע איתו איפה שביפו ת"א שתביא לא רק מבית המלאכה, היה עומד שם עם האוטו. היה הולך הבן שלי יוסי ונותן לו". זאת ועוד, במהלך שיחותיו עם מרון נוקט יום טוב פעמים רבות בלשון רבים ביחס למעשיו האסורים ובכך כרך למעשה כגוף אחד את בנו לפעולותיו האסורות והצביע על כך שהן נעשו בשיתוף פעולה מלא עימו ומתוך ידיעתו והסכמתו המלאה. יתרה מזאת, הכריכה של יוסי למעשיו של יום טוב, נעשית מהשיחה השניה ולא בשיחה הראשונה בה הציג פרנס את יוסי כמי שאחראי למעשי הזיוף. בשיחה הראשונה יום טוב, הגם שמבטיח להחזיר את סכומי הנזק, אם אכן יתברר שידו של יוסי במעל, אינו משליך את האשמה לפתחו של בנו, אלא מפזר ענן של ערפל באשר לגירסתו של בנו, כפי שלדבריו הוצגה בפניו, בעוד שגירסתו היא שהוא עצמו אינו נושא באחריות. במהלך השיחה השניה, בה מפליל יום טוב את פרנס, ובה בעת גם את עצמו, כורך יום טוב במעשיו האסורים אף את בנו יוסי. משום כך מתחזקת גירסתו לפיה יוסי אכן אחראי למעשי המירמה, שהרי אין יום טוב מתנער מאחריות, אלא נושא באחריות ביחד עם אחר, וכל זאת מתוך מטרה עיקרית להפיל ברשת האחריות את פרנס, ולא את בנו. נסיונו של יוסי לסתור את גירסתו של יום טוב לא צלח בידו. בחקירתו במשטרה יוסי הכחיש את החשדות שהועלו כנגדו, ולאחר מכן בחר בזכות השתיקה והשיב באין תגובה לכל שאלה אשר עליה נשאל, לרבות השאלות הבאות: האם הביא שעון יד לפרנס, האם נפגש עימו במקומות שונים כדי להביא לו כסף, וכן בקשה להסבר בדבר אמירתו למרון כי יספר לו דברים שהוא לא ידע ולא שמע 40 שנה. שתיקתו של יוסי בחקירתו במשטרה עומדת לו לרועץ בענייננו, כמו גם התנהגותו החל מחשיפת מעשי המירמה ועד לחקירתו בבית המשפט. התנהגות אשר מעלה תהיות רבות וצל כבד על טענתו כי אין לו כל קשר לעניין, ולמעשה מצביעה על כך שהוא חושש פן האמת תיחשף ולכן נוקט בגישה של "שב ואל תעשה" וכל זאת דווקא במקום שבו נדרש הסבר למעשיו. כך יוסי מסרב להופיע לפגישה שעורך מבקר הפנים עם פרנס ויום טוב, ובכך למעשה מותיר את גירסתו של פרנס בדבר מעורבותו במעשי המירמה ללא גירסה נגדית משלו. יתרה מזאת, לאחר פגישה זו מתקשר יוסי ביוזמתו למבקר הפנים, קובע איתו מועד לפגישה, אך שוב נעדר ממנה. מעבר לכך, במהלך שיחתו הטלפונית עם מרון הוא מצהיר הצהרות אשר מלמדות על מעורבותו במעשי המירמה שנעשו כדלקמן (עמ' 16 לתמליל): "יוסי: אתה פה בשביל לעזור ואני הוא האיש שיעזור לך לעזור לכל הבנק. ששון: בבקשה אבל אני צריך אתה מבין לפני שזה להבין את כל הסיפור, כי אחרת. יוסי: אני אביא לך את כל האמת וכל דבר תוכל לשאול אותי, כל התמונה, ואני אספר לך דברים שלא ידעת ולא ראית. ששון: בסדר, אני יעריך את זה ואתם תעריכו את זה. יוסי: אני האיש שיביא את מה שאתה רוצה". ובהמשך (עמ' 17 לתמליל): "יוסי: אנחנו נפתח את הבעיה לפרטי פרטים. ששון: בסדר גמור. יוסי: תקבל תמונה שלא ידעת 40 שנה". אומר מיד כי דבריו של יוסי לפיהם הוא האיש שיעזור למרון לפתור את העניין הזה, מעידים על כך שהמידע אשר רצה לספר למבקר הפנים, המידע אשר כדבריו הוא לא ראה ולא שמע במשך 40 שנה, קשור דווקא לפרשה בה עסקינן ולא לפרשה עלומה אשר אינה קשורה כלל לענייננו ונוגעת לתכשיטים של משפחת רקאנטי, כפי שניסה להציג בעדותו בביהמ"ש. מה גם שמופרכת ולא סבירה בעיני הטענה כי מקום שבו מופנית אצבע מאשימה כלפי יוסי בהונאת הבנק, דווקא אז הוא מבקש למסור לבנק מידע בדבר פרשה שאינה קשורה כלל לעניינו, וכל זאת במקום להוכיח את חפותו. לעניין זה יש לדחות מכל וכל את טענתו המיתממת של יוסי בעדותו, לפיה השיב את שהשיב לגבי משפחת רקאנטי משום שסבר כי זה מה שמבקר הפנים מבקש לדעת. יוסי העיד כי הוא שתק במשטרה מכיוון שלא היה לו מה להגיד להם, ואולם במהלך עדותו בבית המשפט נשאל שאלות זהות לאלו שנשאל במשטרה ומשום מה מצא גירסה לשאלות אלו, גירסה אשר מטבע הדברים בהיותה כבושה ומאוחרת, נבחנת בקפידה ובזהירות וערכה הראייתי מבחינת המהימנות שיש לייחס לה מועט, אם בכלל, מעבר לעובדה שהתשובות לווו בסתירות פנימיות. כך לדוגמא לגבי השעון שנמסר לפרנס, העיד יוסי (בעמ' 36 לפרוטוקול) כי הוא חשב שאביו שלח אותו לקנות את השעון בעבורו. דא עקא, כי דברים אלה אינם הולמים את הודעתו של יום טוב במשטרה ממנה עולה כי יוסי היה נוכח בפגישה עם פרנס בה הביע זה האחרון את רצונו בשעון, אשר לאחריה הורה יום טוב לבנו לקנות לפרנס את השעון, כך שמבחינה הגיונם של הדברים לא היתה כל סיבה שיוסי יחשוב כי אביו התכוון לקנות את השעון בעבורו (בעבור יוסי) כפי שהעיד בעדותו. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למעמדו של יוסי בעסק. בעוד שהבנק טוען כי יוסי ניהל למעשה את העסק ביחד עם אביו, הרי שבכתב ההגנה המשותף נאמר כי יוסי היה שכיר. דא עקא, כי בהמשך רב הנפרד על המשותף בין הנתבעים. רונית טענה בכתבי טענותיה ובתצהירה כי יוסי הוא זה שלמעשה ניהל את העסק. ב"כ של יוסי התנגד לטענה זו משום שהגיע לכלל מסקנה כי המדובר בשינוי חזית, מנגד טען הבנק כי חזית קיימת בין צדדים שכנגד בלבד, קל וחומר שאין חזית קיימת בין צדדים שהגישו כתב הגנה משותף. אין כלל צורך להביע עמדה בסוגיה זו, שכן ממילא קביעת אחריותו של יוסי בתביעה זו לא תקום ותיפול על-פי מעמדו הפורמלי בעסק, שותף, מנהל או שכיר, אלא עפ"י תפקידו בפועל. לגופו של עניין, איני מקבלת את גירסתו של יוסי, לפיה היה כאחד העובדים בעסק ואף פחות מכך. במהלך עדותו ניסה, למעשה, יוסי להרחיק את עצמו מכל מעורבות בעסק, ואולם הדבר לא צלח בידו. הוא העיד (בעמ' 34 לפרוטוקול מיום 7.6.2000) כי מי שרשם תעודות משלוח בעסק היו הפועלים, ואולם מאוחר יותר, בחקירתו הנגדית (מיום 27.1.93), עת הוצגו בפניו מספר לא מבוטל של תעודות משלוח בכתב ידו, נאלץ להודות (בעמ' 38 לפרוטוקול) כי אכן חתם על תעודות משלוח וכי חלק מהן נכתבו בכתב ידו. הראיות מצביעות כי יוסי היה אמנם במעמד של עובד שכיר בעסק, אך היה יד ימינו של אביו בעסק ואיש אמונו. הוא האיש אשר עליו סמך האב בניהול העבודה כאשר אושפז בבית החולים; אף חשבון הבנק המשותף שלהם מעיד על האמון שרכש לו האב. ודאי שהעובדה כי אביו בחר בו להעביר את הכספים והשעון לפרנס מעידה כאלף מונים על האמון שרכש האב לבן, ובמקרה שלנו על כך שהשניים היו שותפים למעשה המירמה. אף מעדותם של שניים מעובדיו הותיקים של בית העסק שרון עולה כי מעמדו של יוסי בעסק לא היה זהה לשלהם, אלא כרך בתוכו עבודות ניהול ופיקוח בסמכות גבוהה יותר. משה צבר העיד כי יוסי היה מביא לו את פירוט העבודה שהיה צורך לבצע והיה מתלווה אליו לעבודות האספקה; ואילו ישראל ליצ'י העיד כי יוסי לא יצא לעבודות ההרכבה מאחר ולא נמנה על העובדים בעסק. אף העובדה כי יוסי חתום על מספר לא מבוטל של תעודות משלוח מעידה כי הוא אכן היה זה שניהל ופיקח על עבודות האספקה והמשלוחים ולמעשה שימש בפועל הרוח החיה של העסק. גם העובדה שמיד לאחר חשיפת הארועים בחר פרנס לזמן אליו לפגישה את יוסי דווקא, מלמדת כי יוסי לא היה פועל זניח בעסק, כי אם בורג מרכזי בו, שאם לא כן מדוע יזמן אותו אליו? התנהגותו של יוסי לאחר חשיפת הארוע ובחקירות, הסתירות שנתגלו בעדויותיו לעומת יתר הראיות, נסיונות הסרק שלו להמעיט את תפקידיו בבית העסק שרון, והודעתו החותכת של אביו, אשר כורכת את שניהם במעשי המירמה שנעשו, בכל אלה די כדי להביא למסקנה כי הבנק עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהליך האזרחי להוכיח את אחריותו של יוסי למעשי המירמה. למסקנתי בדבר אחריותו של יוסי הגעתי מבלי להזדקק לגירסתו של פרנס בדבר הודאתו של יוסי. למעלה מן הצריך לעניין אציין כי גירסה זו אינה אמינה עלי מן הטעם שפרנס מציג בה את עצמו כ"טלית שכולה תכלת", אשר אינה יודעת מימינה ומשמאלה בעוד שמהשתלשלות המאורעות המאוחרת ברור כי לא כך היו פני הדברים בפועל. עם זאת, אין באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי ידו לא יוסי לא הייתה במעל, כל שניתן להסיק מכך הוא נסיון של פרנס לרחוץ בנקיון כפיו ולגלגל את האשמה לפתחו של אחר. זאת ועוד, איני משתיתה אף את מסקנתי לגבי יוסי על האמור בתצהירה של רונית לפיו בשנת 1990 ניהלה עם יוסי שיחה ובה הוא סיפר לה כי הוא משלם לפרנס כספים כדי לקבל עבודה. ממסכת העדויות עלה כי בין רונית ובין יוסי נתגלע סכסוך עוד בשנות השמונים, ואף בתביעה זו האינטרסים שלהם מנוגדים, שהרי רונית בהיותה היורשת היחידה של עזבון אביה, מעוניינת שהאחריות לא תוטל לפתחו של אביה ז"ל ולא תנגוס בחלקה מהעזבון, אלא תוטל לפתחו של יוסי. מעבר לכך, דבריה של רונית בתצהירה אינם תואמים את דברי אביה בהודעתו במשטרה מיום 15.2.93 לפיהם הם התחילו לשלם לפרנס כספים בשנת 1991, והרי רונית באה כחליפה, ולא היתה מעורה במהלך הענינים בעסק. מן המקובץ לעיל עולה כי לגבי יוסי ויום טוב, דהיינו גם לגבי רונית חליפתו, הוכחו יסודות עוולות הגזל, התרמית ועשיית עושר ולא במשפט שכן הנתבעים ביחד עם פרנס הציגו ביודעין ובמתכוון היצגים כוזבים בדבר כמויות המוצרים והשירותים שסופקו בפועל לבנק מתוך כוונה שהבנק יפעל בהתאם להיצגים כוזבים אלה. ה. נזקי הבנק הנתבעים טוענים כי הבנק לא הוכיח שנעשו תשלומים לבית העסק שרון שכן הוא לא הציג צילומי שיקים או דפי חשבון שיוכיחו ביצוע התשלומים. בענייננו משהציג הבנק פערים בין תעודות המשלוח והחשבוניות לבין הפריטים והשירותים שסופקו בפועל, ומשהוכח כי הנהלת החשבונות של הבנק הייתה מאשרת לתשלום את החשבוניות ותעודות המשלוח שהציגו בפניה, כי אז עבר הנטל לנתבעים להוכיח כי אכן לא קיבלו את התשלומים בעבור תעודות המשלוח והחשבוניות שהציגו. משלא עמדו בו, הרי שהחזקה כי התשלומים הגיעו לידיהם,- לא נסתרה. ממסכת העדויות שנפרשה בפני עולה כי לא היו נוהלים כתובים לגבי הזמנת ואספקת סחורות, וכי פעמים מספר ההזמנות בוצעו טלפונית. הנתבעים טוענים כי יש לזקוף לחובת הבנק את העובדה כי הוא לא הציג כל רישומים בדבר הזמנות אלה, רישומים אשר מהם ניתן היה לברר אילו כמויות הוזמנו ומה סופק בפועל. לעניין זה איני סבורה כי יש לדון לכף חובה את הבנק על שלא עשה כן. מוקד התביעה אינו טמון בפער בין מה שהוזמן לבין מה שסופק בפועל, אלא דווקא בפער בין הכמויות שנטען שסופקו על-פי תעודות המשלוח ובין מה שאכן סופק בפועל ומשום כך אין נפקות לעובדה שהבנק לא הציג את רישומי ההזמנות. בכתב התביעה תובע הבנק את הסכומים הבאים: סך של 486,340 ₪ בערכי יום התשלום (ללא מע"מ) בגין הנזק שנגרם כתוצאה מתשלום של למעלה מ-80 חשבוניות בגין מוצרים ו/או עבודות שלא סופקו, וזאת לפי "רשימת הבספק" שהכין פרנס. סך של 365,200 ₪ בערכי יום התשלום בגין חיוב כוזב של חיזוק 16,600 מדפים בארכיון אשדוד. סך של 112,480 ₪ בערכי יום התשלום (ללא מע"מ) בגין חיוב כוזב של פירוק 14,060 מדפים מארכיון חיפה וכן סך של 91,000 ₪ בגין הובלת המדפים שלכאורה פורקו מארכיון חיפה למחסן הבנק באזור. סך של 19,310 ₪ בערכי יום התשלום (ללא מע"מ) על שום חיוב במחירים מופרזים של אספקת ושיפוץ קופות כספר. אומר מיד כי תביעת שיפוץ קופות הכספר לא נתמכה בראיות מוצקות ולפיכך דינה להידחות. על הבנק היה להציג הצעת מחיר מתחרה באשר לשיפוצן של קופות הכספר, ובעניין זה אין די באמירה הסתמית כי מבירור שנעשה בזמנו עולה כי מחיר הקופות מגיע ל- 70 ש"ח. זאת ועוד, התנודתיות במחירי השיפוץ יכולה לנבוע מהשוני בהיקף השיפוץ וגם בעניין זה לא הונחה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית נאותה ממנה ניתן להסיק כי תנודתיות המחירים הייתה בלתי תקינה. יש להפריד בין התביעה בגין נזקי הארכיונים השונים ובין התביעה בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מתעודות המשלוח שהוצגו על-ידי פרנס כמזויפות. בעוד שהנזקים הנטענים לגבי הארכיונים השונים אותרו על ידי עובדי הבנק, הרי שהנזקים הנטענים כתוצאה מתעודות המשלוח השונות הינם פרי "רשימת הבספק" שהכין פרנס מבלי שנתבקש להכינה במכתב הפניה של מרון. לעניין הארכיונים השונים לא חלקו הנתבעים על כמות החיזוקים והפירוקים שנרשמו בתעודות המשלוח ובחשבוניות התשלום. אף עדותם של האחראים על המחסנים השונים בדבר כמות החיזוקים והפירוקים שנעשו בפועל לא נסתרה. מנחם מוסרי, מנהל ארכיון חיפה במשך 27 שנים העיד כי לכל היותר יכלו להיכנס לארכיון 6000 מדפים ועדותו לא נסתרה. כמו כן נערכה על ידי בן נזרי ויהודה לוזי, האחראי על המחסן הריהוט באזור, ספירה בפועל של המדפים שנמצאו ולפיכך הפער בין הכמות שנטען שפורקה לבין הכמות שפורקה בפועל נותר ללא הסבר נאות על-ידי הנתבעים. אף לגבי ארכיון אשדוד נערכה ספירה בפועל של החיזוקים שנעשו על-ידי בן נזרי בסיוע אחד מעובדי המקום. בן נזרי אמנם העיד כי הספירה נעשתה על-ידי חישוב מכפלות של חיזוקים, ואולם בכך אין כל רבותא, שכן עולה שמאופן סידורם של החיזוקים בארכיון אשדוד ניתן היה לערוך ספירה שכזו ולהגיע לתוצאה מדויקת. מאחר וההפרש בין הכמויות שנטען שסופקו ובין הכמויות שסופקו בפועל הוכח על ידי העובדים במקום, הרי שהגעתי לכלל מסקנה כי הבנק זכאי לפיצוי על מלוא הנזקים אותם תבע לעניין ביצוע העבודות בארכיונים. קרי סך של 568,800 ₪ בערכי יום התשלום. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל וישולם ביחד ולחוד ע"י הנתבעים. שונים מעט הם פני הדברים לגבי נזקיו הנטענים של הבנק בעקבות רשימת תעודות המשלוח שהכין פרנס. לטענת הנתבעים, לרשימה זו אין כל ערך ראייתי מאחר והבנק לא הוכיח התאמה בין תעודות משלוח אלה לבין חשבוניות שהוגשו לתשלום וכן לא הוכיח באמצעות עדים או מסמכים שאכן לא סופקו השירותים והמוצרים על-פי חשבוניות. דנתי כבר קודם לכן בחשיבות שיש לייחס לעובדה כי רשימה זו נמסרה לבנק על ידי פרנס, והדברים יפים גם לעניין זה. מעבר לכך, יהודה לוזי, מי שאחראי במחסן אזור על נושא הריהוט המשרדי מאז שנת 1981, העיד כי החתימות המופיעות על תעודות המשלוח המצוינות שם נושאות חתימות מזויפות שאינן חתימתו ואינן חתימות של מישהו מעובדי המחסן המוכרים לו. הוא אף אישר בעדותו את הפרוטוקולים שערך בן נזרי לגבי זהות החותמים על תעודות המשלוח. עדותו של לוזי לא הופרכה, ומתוקף תפקידו ונסיונו רב השנים בעבודתו, יש לייחס משקל רב לדבריו. מהעובדה כי לא זוהו חלק ניכר מהחתימות על תעודות המשלוח, עולה חשש ניכר כי אכן חלק מהן היו מזויפות וכללו סחורה אשר לא סופקה; בחלק האחר של תעודות המשלוח, אלה אשר החתימות עליהן זוהו, ניצלו הנתבעים את העובדה כי עובדי הבנק נהגו שלא לספור את הסחורה שנתקבלה במחסניהם ובעקבות כך רשמו כמות גדולה מהכמות שסופקה בפועל ואחר כך הגישו לתשלום חשבוניות בהתאם לתעודות משלוח אלה. אני סבורה כי בהתנהגותם של עובדי המחסן יש משום אשם תורם של הבנק לנזקיו; היעדר נוהלי עבודה כתובים והיעדר ביקורת הדוקה ביותר גרמו, בין היתר גם נזק ראייתי לבנק אשר מקשה עליו להוכיח את נזקיו על ידי ספירה בפועל, וזאת להבדיל מהנזק נטען לגבי הארכיונים. על אלה לתת את אותותיהם בפסיקת הפיצויים. לא נעלמה מעיני אף העובדה כי הגם, שסביר להניח כי פרנס לא היה כולל ברשימתו חשבוניות אשר חשב שאינן מזויפות, הרי שרשימתו הוגדרה על ידו כרשימה בספק. בשל כל אלה מצאתי לנכון, להקטין ב- 20% (מעוגל) את הנזקים שנתבעו על-ידי הבנק, ולפיכך יפוצה הבנק בסך של 400,000 ש"ח בערכי יום התשלום. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל וישולם ביחד ולחוד ע"י הנתבעים. אשר לטענה כי יש לראות כתשלום על חשבון התביעה את הסכמתו של פרנס, במסגרת הסכם הפשרה שנחתם עימו, שתידחה תביעתו לפיצויי פיטורים בבית הדין לעבודה. טענה זו נסמכת על כך שתביעתו של פרנס לא הייתה נדחית במלואה. מנגד טוען הבנק כי על ההגנה היה להוכיח ששלילת זכויותיו של פרנס, על דרך דחיית התביעה בבית הדין לעבודה, אכן הייתה חלק מההסדר, ומכל מקום לא הוכח מהו סכום הזכויות הסוציאליות לו היה זכאי פרנס. הסכמת פרנס במסגרת הסדר הפשרה לדחיית תביעתו בבית הדין לעבודה, מעידה כי אכן דחייה זו הינה חלק מן ההסכם, וזאת לא בכדי, שהרי לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, עובד ותיק ומבוגר שסרח וגנב ממעביד זכאי למחצית מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לו (ר' דב"ע נז/ 76-3 שגרירות ארצות הברית של אמריקה נ' עזבון המנוח מאיר מנשה (טרם פורסם)) דא עקא, כי מאחר ולא הגיע העניין להכרעת בית הדין לעבודה, אין בידי אלא להעריך את סכום פיצויי הפיטורים אותו היה מקבל פרנס, על דרך האומדנה ואני מעריכה סכום זה בסך של 40,000 ₪ בערכי פסק הדין, ליום מתן פסה"ד. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום ויופחת מסה"כ התשלומים בהם חוייבו הנתבעים עפ"י פס"ד זה. הנתבעים טענו כי פרנס נאשם בכתב האישום המקורי בפרשה נוספת עם ספק בשם "גלה", אשר זכרה לא בא בכתב האישום המתוקן ולא הובאה כל ראיה מה ערכה הכספי של פרשת גלה בתשלום בסך של 420,000 ₪. משלא תבע הבנק את פרנס בגין "פרשה" זו, הרי שממילא מתייתרת השאלה בעניין זה שהרי ברור כי אין בין פרשה זו ובין התביעה במקרה דנן ולא כלום. לסיכום על הנתבעים 3 ו-4 לשלם לבנק סך של 968,000 ₪ (קרן). הסכום ישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. מסכום זה יש להפחית את הסך של 420,000 ₪ ששילם פרנס במסגרת הסדר הפשרה, כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד לקיזוז בפועל. וכן יש להפחית סך של 40,000 ₪, כשהם נושאים ריבית והצמדה מיום פסה"ד של ביה"ד לעבודה ועד לביצוע הקיזוז בפועל. הנתבעים 3 ו-4 מחוייבים יחד ולחוד בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. טענה ב"כ הנתבעת מס. 4 לחלופין, שעליה לשאת בחוב בגובה פירטת העזבון ולא מעבר לכך; איני סבורה שיש לחייב את הנתבעת מס. 4 רק בגדר פירטת העזבון שהוגשה. הנתבעת מס. 4 הינה היורשת היחידה של הנתבע מס. 2. היא ירשה זכויות וחובות והנטל עליה כלפי צד ג' - התובע - בגובה הנזק שנגרם ע"י המוריש. טענה מעין זו,- אינה יפה כנגד צד ג' ומקומה אינו בדיון הנוכחי. כתב תביעהמסמכיםבנק