החלטה מבוא: 1. בפניי בקשה שהוגשה על ידי נגה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת") להתיר לה לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתחום האורולוגיה כתוצאה מתאונה מיום 28/6/00 ולמנות מומחה בתחום האורולוגיה. 2. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין בטענות המבקשת כדי להצדיק בנסיבות העניין העתרות לבקשתה. רקע עובדתי: 3. המשיב, יליד 1951, נפגע לטענתו בשתי תאונות דרכים: האחת ביום 21/4/00 והשניה ביום 28/6/00. 4. בגין התאונה הראשונה מיום 21/4/00 לא נגרמה למשיב נכות רפואית. 5. התאונה השניה מיום 28/6/00 הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והמשיב הגיש בקשה לקביעת דרגת נכותו הרפואית. 6. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 27/8/01 כי התאונה לא גרמה למשיב נכות צמיתה, אלא רק גרמה להחמרה זמנית חולפת. 7. ועדה רפואית לעררים קיבלה ביום 28/5/02 את הערר שהגיש המשיב וקבעה למשיב נכות בשיעור של 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)ב' ואולם קבעה כי על רקע מצב קודם של כאבי גב לסירוגין הינה מעמידה את נכותו של המשיב על 10% לפי סעיף 37(7)א'. עוד קבעה הועדה, כי הנפגע אינו מסוגל לעבודתו כחקלאי ואמנם לא חזר לעבודה ולפיכך מצאה ועדת הערר להפעיל את תקנה 15 במלואה. 8. כשלוש שנים לאחר קביעת הועדה הרפואית לעררים הגיש המשיב תביעה למל"ל להחמרת מצב. הפוסקים הרפואיים שהשתתפו בועדה היו ד"ר זיו אריה אורטופד וכן ד"ר סרג'יו בלומן נוירולוג. ביום 30/7/06 קבעה הועדה הרפואית כי לא ניכרת החמרה במצבו האורטופדי של המשיב ואולם צויין בדו"ח הועדה כי מבחינה נוירולוגית קיימת החמרה ולפיכך נכותו הכוללת של המשיב בתחום הנוירולוגיה הינה 10% לפי סעיף 32(1)א(1) וכי מנכות זו יש לייחס לתאונה הנדונה מחצית הנכות בלבד, היינו 5%. באשר לתחום האורולוגי ציינה הועדה כי עיינה בחוות דעתו של ד"ר בלומנטל מיום 30/6/06 אשר ככל הנראה הוגשה על ידי המשיב. לגבי מסקנותיו של ד"ר בלומנטל הנוגעות לקשר הסיבתי בין התאונה להפרעה האורולוגית סברו רופאי הועדה מדרג ראשון כי מתעוררות מספר שאלות הקשורות לקשר זה, לרבות הזמן הממושך שחלף (כמעט ארבע שנים מהתאונה לתחילת הסימפטומים) ולפיכך ביקשו ד"ר זיו וד"ר בלומן חוות דעת אורולוגית נוספת. מעיון בנספחי הבקשה עולה כי חוות הדעת הנוספת שנערכה לבקשת רופאי הועדה מדרג ראשון הינה חוות דעתו של ד"ר סנטיגו ריכטר, אורולוג, אשר ציין בחוות דעתו מיום 10/8/06 לעניין הקשר הסיבתי כדלקמן: "התופעה של הפרעות בשליטה על מתן שתן הופיעו לראשונה בשנתיים אחרי הניתוח גב וכ-3 שנים אחרי התאונה. ניתן לקשור קשר סיבתי בין התאונה, המשך בניתוח עמוד השדרה לבין הבעיות האורולוגיות מאחר ולפני התאונה לא היה דיווח על בעיות הנ"ל. אין להפחית אחוזי נכות בגין מצב קודם. נכותו: 20% לפי סעיף 23(2)א'III מ-30.10.05". בתאריך 5/9/06 שבה והתכנסה הועדה מדרג ראשון שבראשה עמדו ד"ר זיו וד"ר בלומן ואף שהיתה בפניה חוות דעתו של המומחה האורולוגי ד"ר סנטיגו ריכטר אשר נערכה לבקשתה בחרה הועדה מדרג ראשון שעל רופאיה לא נמנה אורולוג לקבל רק בחלקה את חוות דעתו של המומחה שמונה לבקשת הועדה ולהסתייג מחלקה השני כדלקמן: "הועדה עיינה בחוות דעת אורולוג מתאריך 10.8.06. מדובר בהפרעות בשליטה על מתן שתן שהופיעו לראשונה כשנתיים לאחר ניתוח הגב וכשלוש שנים לאחר התאונה. באשפוז בבית חולים לוינשטיין אובחנה שלפוחית נוירוגנית ללא סימנים פירמידליים ברגליים. מאחר ונכותו הכוללת הוכרה כהחמרה על רקע מצב קודם ומאחר והפרעות בשליטה על מתן שתן הופיעו כשנתיים לאחר ניתוח הגב שעבר הועדה קובעת שבעניין הקשר הסיבתי 50% נזקפים לחובת הפגיעה הנדונה ו-50% נזקפים לחובת מצב קודם וכל זאת מחמת הספק באשר לקשר שבין הפרעות בשליטה על מתן שתן לפגיעה הנדונה". לפיכך בסיכום המלצותיה קבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון כי ההחמרה בתחום האורולוגי הינה בשיעור של 20% לפי סעיף 23(2)(א)III וכי הנכות בגין הפגיעה הנדונה הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 23(2)(א)III חלקי 2. 9. בתאריך 12/12/06 נדון הערר שהגיש המשיב על קביעת הועדה מדרג ראשון מיום 5/9/06. חברי הועדה כללו את ד"ר קרת אורטופד, ד"ר לוי נוירוכירורג וד"ר גרש אורולוג. בפני הועדה לעררים היה תיק הועדה מדרג ראשון וכן סיכומי אשפוזים, תוצאות בדיקת MRI, CT, EMG, בדיקות אורודינמיות, אישור ד"ר ליבוביץ וכן אסמכתאות נוספות. מעיון בדו"ח הועדה ניכר כי הועדה עיינה במסמכים הרפואיים השונים שהובאו בפניה, המשיב נבדק בדיקה קלינית יסודית ובסיכום מסקנותיה קבעה ועדת הערר לעניין התחום האורולוגי כדלקמן: "מבחינה אורולוגית החולה לפי התיק החל להתלונן על הפרעות במתן השתן לקראת סוף 2004. סבלו מתרכז בתכיפות במתן השתן ובבדיקות מצאו פעילות יתירה של השריר של שלפוחית השתן. הועדה קובעת שאין תלונות מלפני התאריך של בדיקה אורודינמית 8/04. התלונות קשורות להפרעות במתן השתן בגלל הקטנת נפח השלפוחית בהתכווצות שריר הדופן. הועדה קובעת נכות אורולוגית לפי סעיף 23(2)אIII - 20% מאז תעודת ההחמרה. הועדה בדעה שאין מקום לניכוי מצב קודם זה כי אין עדות למצב קודם. הועדה לא מקבלת את קביעתו של ד"ר בלומנטל שמעריך לחומרה את הפגיעה... הועדה דוחה בכך את ערר המוסד בנושא הקשר האורולוגי ומקבלת חלקית את ערר הנפגע לגבי אי ניכוי מצב קודם אך דוחה את ערר הנפגע בנושא גובה הנכות האורולוגית והנכות האורטופדית". דיון: 10. סעיף 6 ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") הוא חריג לכלל של מינוי מומחה רפואי. למרות ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לקביעת הנכות על פי דין, הרי שהפסיקה בנושא הבאת ראיות לסתור אינה ליבראלית, במובן זה שקיימת הקפדה שלא להתיר את הרצועה - בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505; ע"א 563/88 אשל נ' צור חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(5) 520 ורע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סואעד, דינים ס, 367. ביהמ"ש העליון ברע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מ"ה(4) 230, סיכם את ההלכה הנוהגת וציין כי הבאת ראיות לסתור תתאפשר משני סוגי טעמים עיקריים: האחד - טעמים משפטיים כמו פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והשני - טעמים עובדתיים כבדי משקל כמו שינוי מהותי במצבו של התובע. עוד נפסק, כי פער ניכר בין חוות דעת מומחה מטעם התובע לבין הקביעה על פי דין אינו מהווה כשלעצמו ראיה לסתור (בר"ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו, פ"ד מ(3) 139). ואולם, מנגד נקבע כי אם תיקו הרפואי המלא של התובע לא היה בפני הועדה, יש בכך כדי לפגוע במסקנות הוועדה (ת.א. 474/90 (נצ') הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' גראיסי, פ"מ תשנ"ב(2) 481). כך גם מקום שניכר כי המל"ל התעלם מפגיעות שנגרמו לניזוק עקב התאונה הרי יש בכך כדי להתיר הבאת ראיות לסתור (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77). עוד יצויין, כי הפסיקה הכירה בכך שקביעת דרגת נכות על ידי ועדה רפואית של המל"ל יש עמה קביעה גם של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, ולכן, קביעת דרגת נכות על פי כל דין, יש בה לחייב לא רק לעניין שיעור הנכות אלא גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות (רע"א 3289/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אלנקווה, פ"ד נ(1) 556). מנגד, בהעדר קביעה של המל"ל לקשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שנקבעה, רשאי בעל הדין להביא ראיה לסתור (ראה לדוגמא רע"א 5608/90 קורנהיל נ' מזרחי, פ"ד מו(2) 107). 11. על רקע הלכה זו המטילה את הנטל על כתפי המבקשת אבחן טענת המבקשת. 12. עיקר טענת המבקשת הינה כי כל ועדות המל"ל, לרבות ועדות הערר, קבעו כי יש לייחס את מחצית הנכות בעמוד השדרה של המשיב למצב קודם. על כן סבורה המבקשת כי לא היתה כל סיבה לסטות מקביעה זו באשר לנכות האורולוגית, שכן לטענת המבקשת המדובר בקביעות סותרות מבחינה לוגית ואף ההנמקה של ועדת הערר האחרונה אינה קרובה אפילו לרמת ההנמקה הנדרשת. במצב דברים זה ומשלא היה למבקשת יומה לומר דבריה בפני הועדה ואף לא ניתן לחקור את רופאי הועדה ולעמתם בשאלת הקשר הסיבתי, שיקולי הצדק מחייבים שלא לכבול את המבקשת עם קביעת נכות בלתי סבירה זו. 13. לאחר ששקלתי את טענות המבקשת, שבתי ועיינתי במסמכי המל"ל שצורפו על ידי המבקשת וכן שקלתי את טענות המשיב המתנגד לבקשה, ראיתי לדחות את הבקשה. להלן אציין בתמצית את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי. 14. עיון בדו"ח הועדה לעררים מיום 12/12/06 מעלה כי בין חברי הועדה היו שלושה מומחים: ד"ר קרת בתחום האורטופדיה, ד"ר לוי נוירוכירורג וד"ר גרש אורולוג. בפני חברי הועדה הוצגה חוות דעת נוספת אשר נערכה לבקשת הועדה מדרג ראשון ואשר נערכה על ידי ד"ר סנטיגו ריכטר אורולוג אשר סבר שיש לייחס קשר סיבתי מלא בין התאונה והממצאים האורולוגיים חרף הזמן שחלף על רקע ההנמקה הרפואית כי ההפרעות בשליטה על מתן השתן הופיעו לראשונה כשנתיים לאחר הניתוח וכשלוש שנים אחרי התאונה. בפני ועדת הערר הנ"ל נדון לא רק ערעורו של המשיב ביחס לקביעת הועדה מדרג ראשון, אלא גם ערר של המל"ל אשר נסב על עצם קביעת הקשר הסיבתי בתחום האורולוגי בועדה מדרג ראשון. משמע שועדת הערר היתה מודעת לחלוטין למחלוקת שנסובה לעניין הקשר הסיבתי וכעולה מפרוטוקול הועדה מיום 12/12/06 אכן דנה מפורשות בסוגיית הקשר הסיבתי. מן האמור עולה כי ועדת העררים ליבנה את שאלת הקשר הסיבתי וזו הוכרעה על ידה לאחר היוועצות במומחה אורולוגי נוסף על בסיס שיקולים רפואיים טהורים וכאשר בין חברי הועדה נמנה מומחה בתחום האורולוגיה. 15. לאחר ששבתי ועיינתי בפרוטוקול ועדת הערר לא עלה בידי כלל לרדת לכוונת המבקשת עת שטענה בבקשתה כי הנמקת הועדה אינה קרובה לרמת ההנמקה הנדרשת. תוך עיון בפרוטוקול הועדה לעררים לא ניתן למצוא כל תימוכין לטענה זו של המבקשת ואכן ההנמקה הרפואית שעומדת בבסיס קביעת ועדת הערר לעניין הקשר הסיבתי הינה שלא נמצאו כל תלונות מצידו של המשיב ביחס לבעיה של התכיפות במתן שתן עובר לחודש אוגוסט 2004. כן לא ניתן לקבל טענתה של המבקשת כי עצם העובדה שועדת הערר של המל"ל הפחיתה נכות בתחום האורטופדי והנוירולוגי בשל מצב קודם מצביעה כשלעצמה על כשל לוגי בקביעת הועדה לעררים שלא נהגה כך גם ביחס לנכות האורולוגית. הנמקת ועדת הערר מבהירה היטב את האבחנה שנעשתה על ידה. בעוד שבאשר לתחום האורטופדי והתחום הנוירולוגי הובהר מהתיעוד הרפואי של המשיב כי סבל בעבר מתופעות הקשורות לעמוד השדרה המותני, הרי מעיון בתיק הרפואי של המשיב התברר ואף נקבע על ידי הועדות הרפואיות השונות שדנו במצבו של המשיב כי לא סבל עובר לתאונה ועד כשלוש שנים לאחריה מהפרעה במתן שתן וזו התעוררה לראשונה בחודש אוגוסט 2004 כאמור כשנתיים לאחר ביצוע הניתוח בעמוד השדרה המותני. על רקע האמור ומשאבחנה רפואית זו נעשתה על ידי היועץ הרפואי הנוסף ד"ר סנטיגו ריכטר ועל ידי רופאי ועדת הערר, רופאים מומחים בתחום האורטופדיה, הנוירוכירורגיה והאורולוגיה, לא ניתן למצוא ממש בטענת המבקשת לעניין הכשל הלוגי ולא קיים, איפוא, פער לא מוסבר בין הקביעות השונות של הועדות כנטען. סוף דבר: 16. לאור כל האמור ומשלא נמצא כל דופי לוגי או אחר בקביעות ועדת הערר לעניין הקשר הסיבתי ומשסוגיה זו לובנה על ידי ועדת הערר בהרחבה כעולה מדו"ח הועדה והמסמכים המאוזכרים בו, ראיתי לדחות את הבקשה. 17. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. אורולוגיהמומחהמומחה מטעם בית המשפט