פסק דין השופט א' ריבלין: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד' פלפל). במוקד הדיון ניצבת השאלה באילו נסיבות, ועל-פי אילו מבחנים, יש להכיר בקיום אחריות לעוולת פרסום לשון הרע, מכוח זיקת השותפות וזיקת השליחות, הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת הנזיקין). העובדות ‎1. המשיב ‎1, משה רום (להלן: רום), שימש, בתקופה בה התרחשו האירועים, נשוא הפרשה שלפנינו, בתפקיד ראש עיריית חולון מטעם מפלגת "הליכוד". בעקבות כתבה, אשר פורסמה בעיתון המקומי "השקמה", היוצא לאור אחת לשבוע (להלן: הכתבה והעיתון המקומי), הגיש רום, לבית המשפט המזי, תביעת פיצויים בגין לשון הרע שפורסמה נגדו, ובשל שקר מפגיע שהושמע לטענתו בעניינו. המדובר בכתבה בת שלושה עמודים ומחצה, שהתפרסמה בעיתון המקומי, ביום ‎14.9.93. הדרך הגראפית בה פורסמה הכתבה - ובעיקר צורתו של שער הכתבה - הובאו בחשבון קביעותיו של בית המשפט המוזי, ולפיכך ראוי להביא את הדברים כלשונם וכדמותם. על פני עמוד השער של הכתבה, כולו, פרושׁ היה, בזה האופן, הכיתוב הבא: שערוריה ע. דוברת משרד המשפטים, אורית שמש לכתבת עיתון חדשות דרורה בלדינגר: "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין" שר המשפטים הפרופ' דוד ליבאי בתשובה לשאלת כתב "השקמה": "לא אתעלם משאלתך. היועץ המשפטי לממשלה החדש יבדוק את סיבת אי העמדתו של רום לדין". התיבה "שערוריה" הושמה בתוך מסגרת של כוכב מתפרץ המושך את העין. בהמשכה של הכתבה, בעמודים הפנימיים של העיתון, תוארו, באופן כללי, דברים שנכתבו שבוע קודם לכן בעיתון אחר - "חדשות", תוך שילוב של ציטוטים נרחבים מאותו פרסום. כמו כן הובאו בכתבה תוספות והתייחסויות, מטעמו של כתב העיתון המקומי, ומטעם אישים אחרים, לפרסום שהופיע כאמור בעיתון "חדשות". בגוף הכתבה מופיעה גם תמונתו של רום, ומתחתיה הכיתוב: "רום, המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין". ‎2. יום למחרת, נערך בעיר חולון אירוע פוליטי, ובו חולקו כרוזים (להלן: הכרוזים), שהיוו העתק צילומי, בצבע ורוד זוהר על רקע שחור, של דף השער האמור שהופיע בעיתון המקומי. הכתבה הזו, והכרוזים האלה, הם שעמדו ביסוד התובענה שהגיש רום כנגד המערערים - משה רינת (להלן:רינת) ומוטי ששון (להלן: ששון), וכנגד המשיבים ‎2-5, שהם המוציא לאור של העיתון המקומי, העורך, הכתב, ואחד המועמדים לראשות עירית חולון. ששון היה, בעת פרסום הכתבה ובעת הפצת הכרוזים, מועמד אף הוא לראשות העירייה, מטעם המפלגה המתחרה - מפלגת "העבודה". רינת היה אז בר מועצה מטעם מפלגת "העבודה", ומועמד ברשימת המפלגה בבחירות שעמדו בפתח. סכום התביעה שהגיש רום עמד על ‎1,000,000 ש"ח. בכתב התביעה מיקד רום את טענותיו כנגד אותו כיתוב שהתנוסס על גבי שער הכתבה, באותיות קידוש לבנה, ולפיו "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין". רום טען, כי כיתוב זה, אשר הופץ, כאמור, מאוחר יותר, גם על גבי הכרוזים, הינו כוזב, ומהווה לשון הרע ושקר מפגיע כלפיו. הדיון בתובענה אוחד, בבית המשפט המחוזי, עם הדיון בתובענה נוספת שהגיש רום, ובה העלה טענות דומות ביחס לכתבה אחרת. אין בפנינו ערעור כנגד פסק הדין הנוגע לתובענה האחרת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ‎3. פסק דינו של בית המשפט המחוזי עשוי שני חלקים - הראשון נוגע בעניין החבות, והאחר בעניין הנזק. בית המשפט המחוזי קבע - ולמעשה לא היתה על כך מחלוקת - כי הכתבה והכרוזים מקיימים את יסוד ה"פרסום" ואת יסוד "לשון הרע" שבעוולת לשון הרע (סעיפים ‎1, 2 ו- ‎7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה‎1965- (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע)). עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי נההוכחה המוטל על רום, להוכחת יסודות העוולה, הינו נטל מוגבר, קרי - נטל גבוה יותר מזה הנהוג, ברגיל, במשפטים אזרחיים. מכוח הוראת סעיף ‎11 לחוק מצא בית המשפט קמא את המשיבים ‎2-4 - שהם כאמור המוציא לאור של העיתון המקומי, עורכו והכתב - אחראים לביצוע עוולת לשון הרע. המשיב ‎5, שלמה ארז (להלן: ארז), שהיה, בעת האירועים נשוא התביעה, מועמד לראשות העיר מטעם רשימה שלישית - רשימת לון שלנו", נמצא אחראי בגין פרסום לשון הרע במסגרת הכתבה, אך לא בגין פרסום הכרוזים. אשר לששון, בית המשפט המחוזי קבע כי הוא אחראי לפרסום הכתבה, מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודת הנזיקין, שעניינה - אחריותו של משתף ומשדל. למסקנה זו הגיע בית המשפט, בשל הראיון הקצר, שנערך עמו, ושהובא בגוף הכתבה, ואשר "בו מתייחס ששון ללשון הרע באופן שעולה ממנו הסכמה אימוץ של הדברים" - כלשון פסק הדין. ביחס לכרוזים, קבע בית המשפט קמא, כי הוכח, במידה הדרושה, שאלה אכן הוזמנו להדפסה על ידי רשימת מפלגת "העבודה" בחולון, וכי לאור מעמדו של ששון במפלגה - כמועמד מטעמה לראשות העירייה וכיושב-ראש מטה הבחירות שלה - הוא אחראי לפרסום, למצער מכוח הוראת סעיף ‎14 לפקודה, העוסק באחריות שילוחית. את רינת מצא בית המשפט המחוזי אחראי לפרסום לשון הרע, "לאור הראיון שנתן למקומון, תוך התייחסות לדברים המהווים לשון הרע". רינת שוחרר מאחריות לפרסום לשון הרע בכרוזים. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהוא חילק את הכרוזים במו ידיו, ונקבע כי מעמדו במטה הבחירות של המפלגה אינו מקים, לגביו, אחריות שילוחית לחלוקת הכרוזים או להזמנתם. ‎4. טענתם של מקצת מן הנתבעים, כי עומדת להם הגנה לפי הוראת סעיף ‎13(11) לחוק - שעניינה פרסום נכון והוגן של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות מסוימות - נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הגם שהפרסום בעיתון "חדשות" קִייֵם, לכאורה, לאותו עיתון, את ההגנה שבסעיף ‎13(9)וק (לאמור - פרסום שנעשה על-פי היתר של רשות מוסמכת), הרי שהפרסום החוזר של הדברים, במסגרת הכתבה בעיתון המקומי, לא היה "נכון והוגן", ועל כן, לא עומדת לנתבעים הגנה מכוח סעיף ‎13(11) לחוק, זאת משום שהפרסום בעיתון המקומי היה בעל אופי סנסציוני ובלתי מאוזן. בית השפט קבע גם, כי לא עומדת לנתבעים הגנה לפי סעיף ‎14 לחוק - היא הגנת "אמת הפרסום". בית המשפט סבר כי לא די היה להוכיח, במקרה זה, לצורך ביסוס ההגנה, כי דוברת משרד המשפטים אכן אמרה את שיוחס לה בכתבה. צריך היה גם להוכיח - כך נפסק - כי דבריה אמת היו, וכי המשטרה אן המליצה להעמיד את רום לדין. צורך זה קם בשל סגנון הבאת הדברים, שהיה, כאמור, לדעת בית המשפט, סנסציוני ובלתי מאוזן. אלא שיסוד אחרון זה, כי הדברים שהובאו מפי הדוברת אמת היו, וכי המשטרה המליצה בפועל להעמיד את רום לדין - לא הוכח - כך קבע בית המשפט המחוזי. גם הטענות בדבר קיומה של ההגנה המתוארת בסעיף ‎15 לחוק - הגנת תום הלב - ושל זו הקבועה בסעיף ‎4 לפקודת הנזיקין - הגנת מעשה של מה בכך - נדחו על ידי השופטת המלומדת בית המשפט המחוזי פסק, עם זאת, כי לא נתקיימה בענייננו עוולת שקר מפגיע, כהגדרתו בסעיף ‎58 לפקודת הנזיקין. רום - כך נפסק - לא הוכיח את הכזב שבפרסום, לאמור - כי המשטרה לא המליצה להעמידו לדין. לעניין הנזק, קבע בית המשפט כי בניגוד לכתב העיתון המקומי, שפעל בזדון, ובניגוד לעורך העיתון המקומי, שפעל בחוסר אכפתיות קיצוני, לא הוכח זדון מצדם של ארז, ששון ורינת. עם זאת, דחה בית המשפט את טענות הנתבעים שם, כי נתקיימו נסיבות המצדיקות מתן הקלת בפסיקת הפיצויים, לפי הוראת סעיף ‎19 לחוק. התוצאה היתה, שבית המשפט פסק לרום פיצויים בסכום כולל של ‎300,000 ש"ח. בית המשפט חייב את המשיבים ‎4-2 לשאת ב- ‎60% משיעור הפיצוי, את ארז וששון ב- ‎30%, ואת רינת ב- ‎10% הנות הטענות בערעור ובערעור שכנגד ‎5. יש להקדים ולומר, כי המוציא לאור של העיתון המקומי, העורך והכתב, לא ערערו על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. כיוון שכך, ולאור התוצאה אליה אני מגיע כאן, ובהיעדר טענה אחרת מפי המערערים רינת וששון, בחרתי, לצורך ההכרעה בשאלת אחריותם של אלה האחרונים, לצאת מן ההנה כי אנשי העיתון המקומי אכן ביצעו את העוולה המיוחסת להם. בערעורו, משיג רינת על עצם קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הוא התראיין לכתבה. לטענתו, לא הובאה כל ראייה לעניין זה, למעט הכתבה עצמה. זאת ועוד, רינת מדגיש כי בית המשפט קבע שלא תוכן הדברים מקים את עילת לשון הרע, אלא אופן הצגתם מבחינה גראפית וחוסר האיזון שבהבאת הגרסאות השונות בפרשה. לו עצמו, כך מוסיף רינת וטוען, לא היתה כל נגיעה לאופן עריכת הכתבה, ועל כן אין לראותו כאחראי לפרסום לשון הרע שבה. רינת סבור כי לא הוכחו, כנגדו, היסודות הנדרשים להטלת אחריות מכוח סעיף ‎12 לפקודה, לאמור - יסוד השיתוף או יסוד השידול, היסו הנפשי וקיומו של קשר סיבתי. לטענתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מביא לתוצאה בלתי רצויה, על פיה מוטלת אחריות, בגין עוולת פרסום לשון הרע, על איש ציבור, המגיב בעניין מסוים העומד להתפרסם, אף שבדבריו שלו אין משום לשון הרע, ואף שלא היתה לו שליטה, או ידיעה, על דרך הפרסום, שבגינה הפך אותו פרסום, בסופו של יום, לפרסום של דיבה. ‎6. טענות דומות - ככל שהדבר נוגע לפרסום בכתבה - נשמעות גם מפי ששון. באשר לכרוזים, סבור ששון, כי חל בעניינו הכלל לפיו אין מטילים על אדם אחריות, בגין מעשיו של תאגיד, רק בשל מעמדו כאורגן באותו תאגיד, ובלא שהוכח כי נתקיימו אצל אותו אדם, באופן אישי, יסודות העולה. זאת ואף זאת: אליבא דששון, לא נתקיימו בעניינו התנאים הדרושים להטלת אחריות מכוח הוראת סעיף ‎14 לפקודה, לאמור - קיומם של יחסי שליחות, ביצוע עוולה בידי השלוח, והכל - תוך כדי ביצוע מעשים שהשלוח הועסק בהם למען השולח. לחלופין, משיגים המערערים על גובה הפיצויים שנפסקו כנגדם. ‎7. רום הגיש, מצדו, ערעור שכנגד, ובו הוא טוען, כי ששון ורינת פעלו בזדון, וכי הפרסום המשמיץ הכריע את הבחירות לרעתו, ופגע ביכולתו להתפרנס ממקצועו כעורך דין. לפיכך, מבקש רום, כי ייפסק לו מלוא סכום הפיצויים שתבע בבית המשפט המחוזי. הוא מבקש גם לקבוע, כי הוכחו סודות עוולת השקר המפגיע, וכי הוכחה אחריותו של רינת לפרסום לשון הרע במסגרת הכרוזים. רום מתנגד לקבלת ערעורם של רינת וששון. בתשובתו לערעור הוא שב וגורס, כי יסודות תביעתו הוכחו כולם. הוא מבקש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומעלה על נס את הצורך להגן על טוהר הבחירות. דין הערעור, לדעתי, להתקבל, ודין הערעור שכנגד להידחות, מן הטעמים שיפורטו בהמשכם של דברים. האחריות לפרסום כתבת לשון הרע ‎8. אין מחלוקת, בענייננו, כי הכיתוב בשער הכתבה, שהופיעה בעתון המקומי, לפיו "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין", מהווה "לשון הרע" (כהגדרתו של מונח זה בסעיף ‎1 לחוק) וכי נתקיים בענייננו יסוד ה"פרסום" (כהגדרתו בסעיף ‎2 לחוק). המחלוקת נסבה על שאלת אחריותל המערערים ששון ורינת לאותו פרסום. נקדים ונאמר, כי דין טענתם של המערערים, לפיה לא הוכח כי הם אכן התראיינו לעיתון המקומי ואמרו את הדברים שיוחסו להם בעיתון - להידחות. אמנם, נפסק בעניין אחד, כי: "... אם עיתון מייחס, במאמר או בכתבה או במודעה, דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם יצא מפי אותו אדם... אין העיתון ראיה כשרה להוכיח את אמיתות הדברים האמורים בו" ע"א ‎114/64, תיק נ' קריניצקי פ"ד יח(‎4) 378, 387). אלא שבבית המשפט המחוזי לא טענו המערערים, כי לא יצאו מפיהם הדברים המיוחסים להם בכתבה. הם אמנם הכחישו, בתצהיריהם, כל קשר לפרסום הכתבה, וטענו כי לא ידעו על כוונת המקומון לפרסם את הכתבה; אלא שבאשר לעצם אמירת הדברים לא נשמעה מפיהם הסתייגות, ואין זה מן הדין שהסתייגות כזו תשמע, לראשונה, כאן. מכל מקום, וכפי שיובהר מיד, אין די בראיון שהעניקו המערערים, לעיתון המקומי, כדי להטיל עליהם אחריות לפרסום לשון הרע בכתבה. אחריותו של המתראיין ושל נותן התגובה ‎9. נפתח בעניינו של רינת. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי רינת התראיין לכתבה. בראיון זה - כך קבע בית המשפט - התייחס רינת לדברים הכלולים בה, דברים המהווים לשון הרע. מכאן גזר בית המשפט את אחריותו של רינת לפרסום הכתבה, וזאת מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודה, המוחל על תובענה בגין לשון הרע, מכוח הוראת סעיף ‎7 לחוק איסור לשון הרע. סעיף ‎12 הנ"ל קובע כך ‎12. אחריותו של משתף ומשדללענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם. לשיטתי, דבריו של רינת, באותו ראיון שהעניק לעיתון המקומי, וביתר דיוק: דברי התגובה שהשמיע על הפרסום בעיתון "חדשות", אינם מקימים לו אחריות בגין "שיתוף עצמי" במעשה פרסום לשון הרע או "שידול" למעשה זה. בכתבה מצוטט רינת כמי שאמר את הדברים הבאים: "משה רינת מזכיר מועצת הפועלים אומר: 'אי אפשר להעלים את האמת מהציבור לאורך זמן. מתוך הדברים הכתובים בכתבה שפורסמה בעיתון 'חדשות', מתברר שצדקנו. לדעתי רום צריך לעשות לתושבי חולון טובה ולהתפטר ולהחזיר את הקרקעות שניתנו לו בטעות. אבל כמו שאני מכיר את האיש וכוונותיו הרי שהוא דואג לאינטרסים ולנכסים שלו וכל מה שהוא עושה בעיר זו קוסמטיקה, ונסיון לגניבת הדעת ממעשיו'". בכתב התביעה - ובעקבותיו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי - לא באה, וממילא לא נתקבלה, טענה, כי בדברים האלה עצמם כלולה לשון הרע. אחריות של רינת לא קמה אלא על יסוד "התייחסותו לדברים המהווים לשון הרע". אולם ברי, כי עצם מתן ראיון או מתן תגובה לפרסום בכתבה, אינו מקים, מניה וביה, לנותן התגובה, אחריות בגין לשון הרע שפורסמה באותה כתבה - שלא מפיו. ייחוס אחריות כמשתף ומשדל, על יסוד מתן תגובה או ראיון לכתבה הכוללת דבר דיבה, ועל יסוד זה בלבד, אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף ‎12 לפקודה, כפי שנתפרשה בפסיקה ובכתבי מלומדי. על ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו עמד א' ברק בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, תש"ל): "ההצדקה לאחריות בסוג המקרים האחרון היא בכך שפלוני, שביצע בעצמו עוולה, עשה זאת כידו הארוכה של אלמוני; ועל כן רואה המשפט גם באלמוני כמבצע נוסף של העוולה... כמו כן ניתן להצדיק את אחריותו של אדם שנתן עזרה לביצוע מעשה נזיקין או יעץ לבצעו" (שם, בעמ' ‎436). על מנת שתקום אחריותו של פלוני, מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודה, צריך שיתמלאו מספר תנאים. נדרש כי תרומתו או השתתפותו של פלוני תהיינה בביצוע מעשה של עוולה ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר. "אם אני מרשה לפלוני לנהוג במכוניתי, והוא נוהג בה לצרכיו האישיים וגורם נז ברשלנותו, לא אהיה אחראי" (שם, בעמ' ‎438; ראו גם: ע"א ‎209/53, 219/53 ויצמן נ' צוקר, פ"ד ח ‎1412, 1421). זאת ועוד, "האחריות במסגרת סעיף ‎12 דורשת יסוד נפשי של מודעות לצורך הטלתה" (ע"א ‎407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(‎5) 661, 702). אתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך (ע"א ‎269/82, 304 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(‎4) 1, 6). ואף "יש הסבורים כי תנאי הכרחי לאחריות המשדל למעשיו של המשודל לפי סעיף ‎12 לפקודה הינוונת המשדל שהמשודל יבצע עוולה, או יבצע מעשה שהעוולה היא תוצאה טבעית שלו..." (א' ברק, בספרו הנ"ל, בעמ' ‎439). ‎10. דרישה נוספת, שנזכרה בספרות, לתחולתו של סעיף ‎12 לפקודה, היא קיומו של קשר סיבתי "בין הוראת השולח לבין העוולה שבוצעה" (א' ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין (‎1964) 117). אולם דומה כי דרישה זו אינה קיימת, כאשר מדובר, למשל, במי ששיתף עצמו ובמי שאישרר בדי את המעשה או המחדל העוולתי, להבדיל מנותן ההוראה. מכל מקום, ולאור האמור לעיל, אין ספק כי מתן תגובה או ראיון לכתבה, כשלעצמו, אין בו די כדי להפוך את נותן התגובה, או את נותן הראיון, למי שמשתף עצמו במעשה העוולה או למי שמייעץ או מפתה לכך. נדרש כי יתקיימו אצלו כל אותם תנאים עליהם עמדנו, לבד מעצם קיומו של שיתוף או שידול למעשה של עוולה, ועיקרם: כוונה או מודעות למעשה העוולה שביצע הזולת, וקשר סיבתי - מקום שמדובר בהוראה לביצוע עוולה. אכן, בענייננו, לא נתמצתה מעורבותו של רינת במתן הראיון לכתבה. בדברים שצוטטו מפיו באה התייחסות למידע שפורסם בעיתון "חדשות" ושהובא בכתבה. אלא שגם בכך לא סגי, בנסיבות המקרה הזה, כדי להפכו ל"משתף ומשדל". כאן המקום לציין, כי בית המשפט המחוזי לא הבהיר בפסק דינו לגדר איזו מן החלופות, המנויות בהוראת סעיף ‎12 לפקודה, נכנס, לשיטתו, רינת. דומה, כי החלופה היחידה הבאה בחשבון כאן היא זו של "המשתף עצמו [ב]מעשה או [ב]מחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו". הטעםלכך הוא, שאין בפסק הדין כל ממצא המלמד על כך שרינת שידל או הרשה, בצורה כלשהי, לפרסם את הכתבה. נותר, לפיכך, לבחון את השאלה האם "שיתף עצמו" רינת במעשה העוולה. ‎11. על מנת שתקום אחריות בגין "שיתוף עצמי", מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודה, נדרש, כאמור, כי תתקיים, אצל מי שמשתף עצמו במעשה העוולה של הזולת, כוונה, או למצער מודעות, לגבי מעשה זה. רום סבור כי אין נפקות לשאלה האם היה רינת מודע לצורה ולסגנון בהם בחר העיתון להבאהדברים, ואם היתה לו שליטה על כך. בעניין זה סומך רום על שנאמר בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בת"א (י-ם) ‎418/93 "ישפאר" חברה אלקטרונית למסחר בע"מ נ' "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (תק-מח ‎96(3), 2740) - דברים שאומצו אף בענייננו על-ידי בית המשפט קמא. א שהדברים נאמרו שם, ביחס למי שמסר את המידע לאמצעי התקשורת, וגרם בכך לפרסומו, ואשר אחריותו קבועה בסעיף ‎11 לחוק איסור לשון הרע. ואילו בענייננו, בית המשפט קמא לא ייחס לרינת אחריות מכוח מסירת המידע הכולל דבר דיבה, כי אם מכוח התייחסותו, לאחר מעשה, למידע זה כמראיין (השוו: ר"ע ‎657/85 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(‎4) 499). מבלי לקבוע מסמרות בעניין אחריותו של מוסר המידע, די יהא לומר כי אין להחיל את הכלל, שנקבע בפרשת ישפאר הנ"ל, בעניינו של מי שאחריותו נובעת אך מהוראת סעיף ‎12 לפקודה. לגבי זה האחרון, לא תקום אחריואלא אם שיתף עצמו, בכוונה, או למצער ביודעין, בפרסום אסור. בענייננו, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מגלה, כי לא נקבעה בו תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס מסקנה בדבר שיתוף עצמי מכוון או מודע ב"הרפתקה הדיבתית". כפי שיובהר אף משתמע מקביעותיה של השופטת המלומדת היפוכו של דבר. ‎12. בית המשפט קמא ייחס, כאמור, לרינת, אחריות לפרסום, בשל הראיון שנתן לעיתון המקומי, בו התייחס "לדברים המהווים לשון הרע", ולמעשה - למידע שפורסם קודם לכן, בעיתון "חדשות". אלא שלא עצם פרסום המידע, אליו התייחס רינת בראיון, הוא המקים, על פי פסק הדין בבית המשפ קמא, אחריות לפרסום לשון הרע, כי אם אופן הבאתו של המידע לעיני הקוראים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי אופן הבאת הדברים בכתבה - להבדיל מתוכנם - הוא השולל במקרה זה קיומה של הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. באשר להגנה הקבועה בסעיף ‎13(11) לחוק, מצא בית המשפט כי "ככל שהוכח לבית המשפט הרי שהדברים שהובאו בעיתון 'חדשות' אכן נאמרו על ידי עוזרת דובר משרד המשפטים, הגב' אורית שמש"; אולם - כך קבע בית המשפט - הפרסום בכתבה איננו חוזר באופן נכון והוגן על הפרסום בעיתון "חדשות". נפסק, כי אופן הצגת הדברים, לאמור - הדפסת כותרת "סנסציונית" במרכז הדף, באותיות "קידוש לבנה", ובלא שניתנה לקורא אפשרות אמיתית לבחון גם גרסאות אחרות לפרשה - גרסאות שהובאו באופן מאוזן בכתבה בעיתון "חדשות" - שולל מן המפרסמים את הגנת "פרסומים מותרים" שבסעיף ‎13 לחוק איסור לשון הרע. מטעם דומה נשללה מהם גםהגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף ‎14 לחוק. גם בדונו בשאלת גובה הנזק ציין בית המשפט קמא, כי "לשון הרע בפרסום הכתבה השניה נבע מאופן עריכתה" וכי "לשון הרע [מגולמת] בכתבה השניה לא בעצם הבאת הדברים, שהובאו גם בכתבה שפורסמה בעיתון 'חדשות', אלא באופן הצגתם". קביעות אלה, של בית המשפט המחוזי, עומדות, בעיקרן, על מכונן (בלא לקבוע מסמרות בשאלה אם, בנסיבות מסוימות, די לעניין תחולת ההגנה שבסעיף ‎14 להוכיח את עצם אמירת הדברים מפיו של אחר להבדיל מהוכחת אמיתותם. ראו: ע"א ‎36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז ‎1553, 1559; א' ש דיני לשון הרע (תשנ"ז) ‎218 והאסמכתאות שם). אלא שדוקא קביעותיו האמורות של בית המשפט המחוזי מובילות למסקנה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין, בכל הנוגע לאחריותו של רינת. לא הוכח כי רינת ידע באיזה אופן יפורסמו הדברים, ולא הוכח כי התכוון לכך שהדברים יפורסמו באופן בו פורסמו. רינת התייחס, בדברים שצוטטו מפיו, לתוכן הפרסום בעיתון "חדשות" (פרסום העומד - כך על-פי בית המשפט קמא, בתנאי סעיף ‎13(9) לחוק), ולא הוכח כי נתן יד, בכוונה או במודע, לאופן שבו בחר העיתון המקומי להציג בפני קוראיו את הדברים שפורסמו קודם לכן בעיתון "חדשות". לכך יש להוסיף את קביעתו של בית המשפט המחזי, כי הוכחה כוונת זדון מצדו של הכתב, שגם העיד על עצמו כי עשה שימוש בעיתון על מנת לסלק את רום מהשלטון. לרינת, לעומת זאת, לא ייחס בית המשפט כל כוונה כזו. יש בכך כדי ללמד, כי היוזמה לפרסם דבר דיבה היתה של הכתב, וכי רינת לא היה שותף לכך. בנסיבות אלה כולן, לא יכולה לעמוד קביעתו של בית המשפט קמא, כי רינת אחראי לפרסום כתבת לשון הרע, כ"משדל ומשתף", שכן אין לומר כי רינת שיתף עצמו, במתכוון או במודע, במעשה שהקים במקרה זה, לעתון, חבות על-פי חוק איסור לשון הרע. ‎13. למען הסר ספק נדגיש: היסודות "פרסום" ו"לשון הרע", כהגדרתם בסעיפים ‎2 ו- ‎1 לחוק, היו מתקיימים גם אילו היה הכיתוב "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין" מופיע כחלק מכתבה המדווחת באופן נכון, הוגן ואמיתי, על הדברים שנכתבו קודם לכן בעיתון "חדשות". שהרי סום" היה כאן, והיותו של פרסום בגדר "לשון הרע" אינו מותנה באי אמיתותם של הדברים, ואף לא בפרסומם בדרך בלתי נכונה ושאינה הוגנת (הדין בארצות-הברית שונה, וראו: ‎J.D. Zelezny Communications Law (1993) 105-141). אלא שיסודות אלה - אמיתות הפרסום והוגנות הדיווח - אנם חסרי נפקות. הם נלקחים, אצלנו, בחשבון במסגרת ההגנות הקבועות בחוק. כך בחר המחוקק לאזן בין הערכים והאינטרסים המתחרים - ובראשם חופש הביטוי והזכות לשם טוב. בענייננו, לו היה הכיתוב "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין" מופיע בכתבה מאוזנת, הוגנת ואמיתית, לא היתה קמה אחריות (על אף התקיימות היסודות "פרסום" ו"לשון הרע"). אשר על כן, משלא הוכח כי רינת התכוון לכך שהדברים - אשר עצם פרסומם בדרך הראויה אינו מקים אחריות על פי החוק - ידווחו באופן בלתי נכון ובלתי הוגן, ומשלא הוכח כי ידע שכך יהיה - אין לראות בו כמי ששיתף עצמו בעוולה. טלו מקרה אחר: ראובן מתייעץ עם לאה, בשאלה האם לדווח למשטרה על חשדו כי אדם אחר ביצע מעשים פליליים. לאה מייעצת לו לעשות כן. בדיווח למשטרה יש משום פרסום לשון הרע מצדו של ראובן, אולם, לכאורה, קמה לו הגנה מכוח הוראת סעיף ‎15(8) לחוק (ע"א ‎788/79 ריימר נ' עיזבוהמנוח רייבר, פ"ד לו(‎2) 141; ע"א ‎357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית, פ"ד לג(‎2) 222). אלא שראובן, בדיווח למשטרה, מפריז הפרזה רבה בתיאור חשדותיו, עד כדי שלילת תום-ליבו. ראובן יחוב אפוא בגין פרסום לשון הרע, אך, ברגיל, לא יהא מקום להטיל על לאה - אלא ידעה כי ראובן יפליג בדיווחו למחוזות רחוקים - אחריות מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודה. הוא הדין כאן. ‎14. מסקנתי היא, אפוא, כי הנותן תגובה או ראיון לכתבה, תוך התייחסות למידע שתוכנו מותר לפרסום, לא יימצא בהכרח אחראי כ"משתף ומשדל", כמשמעותם בהוראת סעיף ‎12 לפקודה, בשל עצם מתן התגובה, גם אם יתברר, בדיעבד, כי בשל אופן הפרסום התגבשה אחריות המפרסם על פי חוק אור לשון הרע. מסקנה זו מתחייבת מהוראת סעיף ‎12 לפקודה, כפי שנתפרשה בפסיקה ובספרות. מסקנה זו ופרשנות זו מקבלות משנה תוקף משבוחנים את האיזון הראוי, בסוגיה זו, בין הזכות לשם הטוב לבין חרות הביטוי וחופש העיתונות. לבחינה זו נפנה עתה. ‎15. חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה - זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי (בג"צ ‎75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז ‎871; בג"צ ‎153/83 לוי נ' מפקד המחוזי הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(‎2) 393, 398; בג"צ ‎4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(‎5) 661, 675; א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז(‎2) (תשנ"ז) ‎223). עם זאת, התשובה לשאלה אם הביטוי הראוי להגנה כולל גם את הביטוי המלעיז - אינה ברורה מאליה. בארצות הברית סרבו, תחילה, בתי המשפט, להבית פרסומי לשון הרע בגדר החירות המוקנית לביטוי בתיקון הראשון לחוקה. דברי הדיבה נכרכו יחד עם פרסומי התועבה ועם דברי המַצָּה (‎fighting words) - אשר בשל תוכנם ביקשו בתי המשפט שם לשלול מהם את ההגנה החוקתית. קטגוריזציה זו היתה, בין היתר, פועל יוצא מן האיסור האבולוטי והבלתי מתפשר, שנקבע בתיקון הראשון, לפגוע בחרות הביטוי (ראו: ‎C.E. Baker “Limitations on Basic Human Rights - A View from the United States” The Limitation on Human Rights in Comparative Constitutional Law (1986) 75). נקודת המפנה בשאלות אלה מצאה ביטו בשנת ‎1964, בפרשת ‎New-York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254. משעומת הצורך לשמור על שמו הטוב של אדם, עם הצורך להגן על חרות הביטוי בענייני ציבור, גבר האחרון על הראשון. אצלנו, מקובלת הדעה, כי היקף פרישתו של חופש הביטוי הוא רחב, הגם שבבחינת היקף ההגנה על חופש זה, יש להביא בחשבון זכויות ואינטרסים המתנגשים עמו. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא; על-כן, עקרונית, גם ביטוי שיש בו לשון הרע "מכוסה" על ידי חופש הביטוי (דברי השופט א' ברק בבג"צ ‎806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(‎2) 22, 33). השאלה היא אך מה מידת ההגנה שיש ליתן לביטוי. "כך, למשל, בכל חברה מקובל הוא כי יש מקום להגביל את חופש הביטוי כדי לשמור על שמו הטוב של אדם" (, בעמ' ‎34). ‎16. חשיבותו של חופש הביטוי גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים (ראו והשוו: ע"א ‎214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(‎3) 840, 863; ע"א ‎344/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(‎5) 555, 570; ע"א ‎723/74 הוצאת עיתוןבע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(‎2) 281, 296-293; ד"נ ‎9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(‎3) 337; ע"א ‎3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(‎2) 843, 864; ע"א ‎1104/00 אפל נ' חסון (טרם פורסם); ראו גם א' בנבנישתי "הסדרת חוטוי בחברה מקוטבת" משפטים ל(‎1) (תשנ"ט) ‎29). במשפט האמריקני הורחבה ההגנה, הניתנת לאמצעי התקשורת, המפרסמים דברי לעז בעניינים שיש בהם עניין ציבורי, גם למקרים בהם נשוא הפרסום אינו נושא משרה ציבורית (‎public official), ובלבד שהוא משמש "דמות ציבורית" (‎publigure) (ראו: ‎Curtis Pub. Co. v. Butts ו-‎Associated Press v. Walker , שנידונו יחד ב- ‎388 U.S. 130 (1967)); אולם נסיון, שנעשה שם, בפרשת ‎Rosenbloom v. Metromedia, Inc., 403 U.S. 29 (1971), להרחיב את ההגנה, כך שתחול גם מקום בו נשוא הפרסום הוא איש פרטי,נושא הפרסום הוא "עניין ציבורי" - נדחה בפרשת ‎Gerts v. Robert Welch Inc., 418 U.S. 323 (1974). יתרה מכך, במהלך השנים, ניכרה בפסיקה בארצות הברית נטייה להצר את הגדרת "הדמות הציבורית" (‎Dun & Bradstreet, inc. v. Greenmoss Builders, inc., 472 U.S. 749 (1985)) בתי המשפט בארצות הברית לא אוו גם לקבל את ההבחנה הסומכת על תוכן הפרסום לבדו; שני המודדים - תוכן הפרסום ונשוא הפרסום - נבחנים כאחד בעת קביעת מידת ההגנה החוקתית המוענקת לפרסום (‎Philadelphia Newspapers inc. v. Hepps, 475 U.S. 767 (1986)). ואכן, גם במשפטנו טרם עוצבו גדרותיהם של המושגים "דמות ציבורית" ו"עניין ציבורי". עמדה על כך לאחרונה השופטת ד' ביניש בפרשת אפל הנ"ל. "ניתן לומר" - כך קבעה השופטת ד' ביניש - "כי אדם יחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבה יותר. יש ועקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו כ'דמות ציבורית' לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה או תפקיד ציבורי". מכל מקום, כל מקרה יוכרע על-פי נסיבותיו - כך לעניין "דמות ציבורית", וכך גם לעניין "עניין ציבורי", שהוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (שם, פסקה ‎8 לפסק הדין, וראו גם האסמכתאות שם). גישה מרחיבה כלפי חופש הביטוי עשויה להידרש, כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לבחירות ולמועמדים בבחירות. באחת הפרשות נפסק, כי כאשר נעשה פרסום תוך כדי תעמולת בחירות - מעיד הדבר על כך שביסוד הפרסום "כוונה בתום-לב להביא לידי שינוי בסדרי המדינה" (דברי השופט כהן בבג"צ ‎206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו ‎1723, 1726). נפסק, כי במודעת בחירות יש לנהוג ב"יחס ליברלי" (דברי השופט זוסמן שם, בעמ' ‎1728; ראו עוד: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) ‎75-70; לעניין תחולת הגנת תום-הלב על פרסומים הנוגעים רות, ראו גם ע"א ‎552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(‎1) 589, 595; על המשמעות המיוחדת הקנויה לביטוי הפוליטי בכלל, ולביטוי הפוליטי במסגרת מאבק בחירות בפרט, עמד גם הנשיא (אז השופט) א' ברק בבג"צ ‎869/92 ניסים זוילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מו(‎2), 692; הנשיא מ' שמגר בבג"צ ‎372/84 קלופפר-נוה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לח(‎3) 233, 239; אך ראו דברי המשנה לנשיא מ' אלון רע"א ‎531/88 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מב(‎4) 20, 28 ‎17. הזכות לחופש הביטוי עשויה להתנגש בזכותו של אדם להגנה על שמו הטוב. הפסיקה הכירה בזכות לשם טוב כזכות יסוד במשפטנו (דנ"א ‎7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(‎3) 1, 74). "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב י מכל נכס אחר" (ע"א ‎214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(‎3) 837, 856; ראו גם דברי השופט מ' חשין בבג"צ ‎6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(‎3) 817, 858 ובע"א ‎5653/98 פלוס נ' חלוץ (תק-על ‎2001(3) 399), פסקאות ‎70-68 לפסק-דינו). תפיסות רעיוניות שונות עומדותהזכות לשם טוב. יש הרואים בשמו הטוב של אדם נכס מקניינו. אכן, אדם רוכש לעצמו במעשיו, בהתנהגותו, בהפעלת כישוריו ובמיצוי סגולותיו - תכופות בעמל רב ולאורך זמן - מוניטין יקר ערך. פגיעה במוניטין זה עשויה להביא עמה הרס של פרי עמלו. היא פוגעת ביכולתו ליהנות מן ה"אשראי" שמעניקה לו החברה הסובבת אותו. יש הרואים בשמו הטוב של אדם ביטוי חשוב לכבודו - כבוד במובן ‎honor. שמו הטוב של אדם הוא הכבוד, ההוקרה וההכרה הקנויים לו, והנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך. פגיעה בשמו הטוב פוגעת במעמד שיוחד לו בקהילה. שמו הטוב של אדם הוא גם אחד הביטויים לכבוד האדם - כבו במובן ‎dignity. זהו כבוד במובן ערכו הפנימי של האדם (‎I. Englard “Human Dignity: From Antiquity to Modern Israel’s Constitutional Framework” 21 Cardozo. L. Rev. 1903, 1906 (2000)). זהו כבודו של אדם הבא לידי ביטוי ב"חירות של האדם לעצב את חייו ולפתח את אישתו כרצונו" (א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא (תשנ"ג) ‎271), שהרי, זכותו של אדם להגשמה עצמית, לפיתוח אישיותו וזהותו העצמית, באה לכלל מימוש, במידה רבה, במסגרת החברתית הסובבת אותו. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמוולעצב את אישיותו (ראו והשוו: ‎R.C. Post “The Social Foundation of Defamation Law: Reputation and the Rosenblatt v. Baer, 383 U.S. 75, 92; Constitution 74 Cal. L. Rev. Martin 691 (1986); Afro-American Pub. Co. v. Jaffe, 366 F. 2d 649, 658 (1966); Marietta orp. v. Evening Star Newspaper, 417 F. Supp. 947, 955 (1976); Rosenbloom v. Metromedia Inc., 403 U.S. 29, 49 (1971); בפרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' ‎856; על המשמעויות השונות של המונחים "כבוד" ו"כבוד האדם", ועל התפתחותם ההיסטורית של המונחים האלה, ראו גם מאמרו הנ"לשל ‎Englard, וכן: ‎O. Kamir “Honor and Dignity Cultures: The Case of Kavod and Kvod ha-adam in Israeli Society and Law " (המאמר טרם פורסם)). ‎18. שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של הגשמתו העצמית. מכא הקביעה, כי "השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם" (ע"א ‎6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(‎3) 648, 651; רע"א ‎4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (טרם פורסם); ראו גם פרשת סנש הנ"ל; רע"א ‎2687/92 גבע נ' חברת וולט דיספ"ד מח(‎1) 251, 265; פרשת סטיישן פילם הנ"ל; בג"צ ‎2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(‎2) 456; א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (תשנ"ד) ‎428-427; א' ברק "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א (תשנ"ג) ‎253; שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' ‎4והשוו: ע"א ‎4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(‎4) 136; בג"צ ‎453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(‎5) 501; בג"צ ‎6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(‎2) 529, 567). החרות היא סוד אושרו של האדם (דברי השופט ברנדייס על חרות הביטוי ב-ey v. California 274 U.S. 357), והשם הטוב הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו. "כבוד האדם" הוא ערך מרכזי במערך זכויות האדם במשפט הישראלי. הוא משמש כערך מקרין וכערך מאזן. בתפקידו כערך מקרין, משמש כבוד האדם כזכות-גרעין המקרינה סביבה הילה, המאירה על זכויות אדם חשובות. זכויות אלה מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך - מהוות חלק ממערך הזכויות החוקתיות במשפטנו (על זכויות יסוד שונות כהיבט של כבוד האדם, ראו: פרשת שביט הנ"ל, בעמ' ‎649, 651; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא (תשנ"ג) ‎271, 273-274; י' קרפ "מקצת שאלות על כבוד האדם" משפטים כה (תשנ"ה) ‎132). אכן, מקצת מזכויות האזכו לעיגון מפורש בחוקי היסוד, אולם, מגילת הזכויות אינה מתמצה בזכויות "מפורשות" אלה. כבוד האדם, בתפקידו כערך מקרין, מאיר את מגילת הזכויות ושואב לקרבה זכויות נגזרות (השוו גם: ה' סומר "הזכויות הבלתי מנויות - על היקפה של המהפכה החוקתית" משפטים כח (תשנ"ז) ‎257 י' קרפ "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כוח" משפט וממשל א (תשנ"ג) ‎323). זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב - ועל כך אין מחלוקת - היא זכות יסוד הנגזרת מכבוד האדם. גם הזכות לחופש ביטוי נקשרת, כאמור, בקשר הדוק, לערך כבוד האדם. כבוד האדם הוא גם ערך מאזן. באיזון הפנימי בין זכויות אדם מתנגשות, נוכל להעמיד לנגד עיננו את התכלית המשותפת להן, של הגשמת השמירה על כבוד האדם. עלינו לשאוף לאיזון אשר יקדם, באופן מרבי, את ערך כבוד האדם. נקודת האיזון בין הערכים המתחרים תמצא במקום בו מצויה ההגנה המרבית על כבוד האדם. שהרי, "חוק-היסוד אינו מסתפק בסיווג כבוד האדם כאחת מזכויות האדם... חוק היסוד מעניק לכבוד האדם, בפסקת המטרה, מעמד חוקתי מיוחד, בכך שהוא רואה בהגנה עליו ועל החירות את מטרתו של חוק היסוד כולו..." (א' ברק, "כבוד האדם כזכות חוקתית", ‎273) בפרשת סנש הנ"ל כותב השופט מ' חשין, כי בבחינת עוצמתן הפנימית של זכויות אדם מתנגשות - בעת שאנו באים לערוך איזון ביניהן - מחזיקים אנו בידינו "מונה-עוצמה - מעין מונה גייגר למדידת עוצמתן של זכויות". סבורני כי, תכופות, אותו "מונה גייגר" - כבוד האדם ייקרא לו (על איזון בין ערכים המתנגשים בגדרי כבוד האדם, ראו דברי הנשיא א' ברק בפרשת שביט הנ"ל, בעמ' ‎651). ‎19. כשתכלית זו לנגד עיננו, נשוב עתה אל גדריה של הוראת סעיף ‎12 לפקודה, הקובעת, בעת שהיא נקראת אל תוך חוק אסור לשון הרע, איזון סטטוטורי בין הזכויות המתחרות. את הפרשנות התכליתית של הוראה זו, ככל שהיא מותרת לנו במסגרת ה"סדקים" שהותיר המחוקק לשיקול דעתו של ת המשפט - ראוי לבחון בהתחשב במעמדן של זכויות היסוד המתחרות, ולאור האיזון הראוי ביניהן (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' ‎862). כאשר איזון זה מנחה אותנו בנתיבי הפרשנות, נבוא לכלל מסקנה כי אין לכלול, בגדרי הוראת סעיף ‎12 לפקודה, את המקרה בו מתראיין אדם בעיתון, מתייחסמידע שפורסם בו, אך אינו מודע לכל העובדות שבגינן יהפוך הפרסום, בסופו של יום, למעשה עוולה בר-תביעה. הטלת אחריות על המתראיין במקרים מעין אלו, עשויה לפגוע בשיח החופשי אודות עניינים ציבוריים ואודות תפקודם של אנשי ציבור. היא עשויה להיות בעלת "אפקט מצנן", שירתיע מפני מתן תגובה למידע המתפרסם בעיתונים, אודות איש ציבור, או בנושא שיש לציבור הרחב עניין בו. מי שנדרש לתגובה בעניין ציבורי - ובמיוחד כשאין המדובר בדברים שהוא עצמו היה המקור להם - אינו שולט תמיד על האופן בו יוצגו הדברים, ואין ביכולתו לצפות תמיד את דרך התנהגותו של העיתון המפרסם. אשר על כן, כל עוד לא כלל נותן התגובה, בדבריו שלו, המצוטטים בכתבה, לשון הרע שפרסומה אסור, וכל עוד לא רצה, ואף לא ידע, כי הוא נותן ידו ל"הרפתקה דיבתית" הבאה לכלל ביטוי בתוכן הפרסום או באופן הצגתו לעיני הקורא - רשאי הוא לומר את דברו, מבלי שיסתכן באחריות כשותף לפרסום לשון הרע. והנפגע מן הפרסום האסור - זה אינו נותר כשידיו על ראשו: את תרופתו עליו לחפש אצל האחראים לפרסום לשון הרע. ואכן, בענייננו חויבו הן המוציא לאור, הן העורך והן הכתב, של העיתון המקומי, לפצות את רום בגין פרסום לשון הרע שבכתבה. תוצאה זו מתיישבת עם האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כפי שהוא מיושם בהוראת סעיף ‎12 לפקודה. התוצאה מכל האמור היא, שדין ערעורו של רינת להתקבל, ויש לפטור אותו מן האחריות לנזקיו של רום. ‎20. אחריותו של ששון נגזרה אף היא, בבית המשפט המחוזי, ממעשיהם של אחרים, מכוח הוראת סעיף ‎12 לפקודה. גזירה זו סמך בית המשפט על דברים שצוטטו בכתבה, מפיו של ששון, לאמור: "מוטי ששון, מועמד מפלגת העבודה לראשות העיר אמר: 'הנושא כשלעצמו הוא חמור, שמעת את פרופ' ליבאי שהבטיח כי יטיל לבדוק את הנושא על היועץ המשפטי החדש. אני מצפה מראש העיר, רום שיודיע ברבים מה שווי הקרקעות שקיבל מהעירייה ומה שווי הקרקעות שנתן ובכמה מכר את הקרקעות". בדבריו אלה - כך קבע בית המשפט המחוזי - "מתייחס ששון ללשון הרע באופן שעולה ממנו הסכמה ואימוץ של הדברים", ודי בכך, לשיטתו, כדי להטיל על ששון אחריות לביצוע העוולה לאור הוראת סעיף ‎12 לפקודה. מן הטעמים עליהם עמדנו לעיל, בדוננו באחריותו של רינת לפרסום האסור שבכתבה, סבורני כי גם דין ערעורו של ששון, בעניין זה, להתקבל. לא הוכח, כי ששון - אשר גם לגביו קבע בית המשפט קמא כי אין תשתית ראייתית לקיום זדון מצדו - "שיתף עצמו", במתכוון או במודע, בפרסום הכתבה, שעל פי צורתה, הפכה לכתבה אסורה. בית המשפט המחוזי לא ראה צורך להכריע בשאלה, האם יש לראות את ששון כאחראי לפרסום הכתבה, מכוח "אשרור בדיעבד", הבא לכלל ביטוי במודעת בחירות שפרסם שבוע לאחר מכן, בעיתון המקומי, הכוללת ציטוטים מן הכתבה שפורסמה בעיתון "חדשות". גם אם היה נדרש לשאלה הזו, הרי שמאחר ואותה מודעה אינה כוללת את הכיתוב עליו עמדה התביעה בגין פרסום לשון הרע, ולאור יתר הנסיבות, לא ניתן היה לראות בששון כמי שאשרר בדיעבד את ביצוע העוולה. אשר על כן, גם דין ערעורו של ששון, על אחריותו בגין פרסום הכתבה השניה - להתקבל. יש לפטור אותו מאחריות בגין פרסום הכתבה. האחריות לפרסום הכרוזים ‎21. רום מייחס לששון, לרינת, ולאחרים, אחריות בגין הזמנתם, חלוקתם והפצתם של הכרוזים. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין להטיל אחריות על רינת בגין פרסום הכרוזים, הואיל ולא הוכחה מעורבותו בחלוקתם ובהזמנתם. אין מקום להתערב בקביעה זו. דין שונה החיל בית המשפט קמא בעניינו של ששון. בית המשפט קבע, כי לאור מעמדו של ששון, כמועמד רשימת מפלגת "העבודה" לראשות העירייה, ולאור תפקידו כיושב-ראש מטה הבחירות, הרי משהוכח כי הכרוז הוזמן להדפסה על ידי רשימת "העבודה בחולון", אחראי ששון לפרסום לשון הרע במסגרת הכרוזים, "לכל הפחות מכח סעיף ‎14 לפקודה". ששון טוען היום, וטען אז, כי לא היה מקום לראותו כאחראי, באחריות שילוחית, לפרסום הכרוזים. נבחן טענה זו. ששון אינו משיג עוד על כך, שהכרוזים הוזמנו על-ידי רשימת "העבודה" בחולון. יחד עם זאת, לטענתו, אין די במעמדו ובתפקידו במפלגת "העבודה" או במטה הבחירות של המפלגה - כשלעצמם - כדי להתיר לגזור את אחריותו מאחריות המפלגה או המטה. ואכן כן: על מנת שתוטל אחריות על ששון, יש להוכיח אחת משתיים: חבות מכוח קיום יסודות העוולה, בשל התנהגותו שלו, או - חבות מכוח אחת מאותן "זיקות נוספות אל מבצע העוולה", המטילות חבות בנזיקין במשפטנו (ע"א ‎407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(‎5) 661). ‎22. בענייננו, לא קבע בית המשפט המחוזי כל ממצא בדבר מעורבותו האישית של ששון בהזמנת הכרוז ובחלוקתו, וביסס, כאמור, את אחריותו, על זיקת השליחות, הקבועה בהוראת סעיף ‎14 לפקודה (הגם שנקט בניסוח "לכל הפחות מכח סעיף ‎14 לפקודה). הוראה זו שוכנת לצד הוראת סעיף הקובעת אף היא זיקה של שליחות, הפעם בין המעביד לעובדו (על-פי מבחן "השליטה הגמורה"). הוראת סעיף ‎14 קובעת כהאי לישנא: ‎14. חבותו של השולח "לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". על-מנת שתתכונן זיקה של שליחות, מכוח הוראת סעיף ‎14 לפקודה, נדרש כי יתקיימו היסודות הבאים: ראשית, העסקת שלוח שאיננו עובד (למבחנים שהותוו בהקשר זה, ראו: ע"א ‎404/54 גורדון נ' פילרסקי, פ"ד ט ‎1429; ברק, דיני הנזיקין, בעמ' ‎462; ברק, אחריות שילוחית בדיני נן, ‎103; ע"א ‎502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(‎4), 748; ע"א ‎262/60 כז'הינוף נ' מירום, פ"ד טו ‎144; ע"א ‎553/66 סולימה נ' יפאורה בע"מ, פ"ד כא(‎1) 415). שנית, ביצוע עוולה על-ידי השלוח; ושלישית, עשיית העוולה במסגרת ביצוע המעשים אשר השלוח הועסק לבצ השולח. בית המשפט קמא לא פירט מהי התשתית העומדת ביסוד קביעתו, כי מתקיימת זיקת שליחות בין ששון למאן-דהוא, בעניין הזמנת כרוזים. כל שקבע בית המשפט קמא הוא, כי הכרוז הוזמן להדפסה על-ידי רשימת "העבודה" בחולון, וכי מכוח מעמדו ותפקידו של ששון במפלגה ובמטה, יש לראותו כאחראי מכוח זיקת שליחות. אלא שבכך לא סגי. בעצם מעמדו של ששון במפלגה ובמטה אין, כאמור, די לצורך הקמת יחסי שליחות, ואף לא בקיומו של אינטרס מצדו בביצוע העוולה (פרשת ניסים הנ"ל). עיון במסכת הראיות שנפרשׁה בפני בית המשפט קמא מעלה, כי אין בה די כדי לבסס יחסי שליחות. יצויין, כי ביחס לנתבעים אחרים, שנשאו בתפקידים מרכזיים במפלגה ובמטה, לא ראה בית המשפט המחוזי, בהיעדר ראיות נוספות, להטיל עליהם אחריות שילוחית. הטלת האחריות על ששון באה אך ורק בשל "בכירותו" באותה מערכת. בכך לא היה די בנסיבות המקרה. אשר על כן, דין ערעורו של ששון, בנוגע לאחריותו השילוחית - בגין הזמנת הכרוזים - להתקבל. שקר מפגיע ‎23. עוולת השקר המפגיע קבועה בסעיף ‎58 לפקודת הנזיקין ‎58. שקר מפגיע (א) שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון. (ב) "פרסום", לענין סעיף זה - כמשמעותו בסעיף ‎2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה‎1965-. עוולת השקר המפגיע כוללת בחובה, בין היתר, דרישה להוכחת זדון מצדו של המפרסם, וכן יש להוכיח כי הפרסום כוזב (על היחס שבין עוולת השקר המפגיע לבין עוולת לשון הרע, ראו פ' פרידמן "שקר מפגיע ולשון הרע - אפשרות התביעה במסגרת הגדרת סעיף ‎1(3) לחוק איסור לשון הרע, תש"ה‎1965-" הפרקליט לו(‎1) (תשמ"ד) ‎77). בית המשפט המחוזי קבע, כי יסוד הכזב, שבהוראת סעיף ‎58 לפקודה, לא הוכח. ובלשו "לפני שתי גרסאות, כל אחת מהן יצאה מטעם גורם אחר, הנחזה להיות מוסמך מטעם משרד המשפטים לענין זה, והן אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. לא הובאה בפני ראיה ישירה כלשהי באשר להמלצת המשטרה בתיק החקירה בענינו של התובע, ולא עלה בידי אף אחד מן הצדדים להטות את כף המאזניים ולשכנעני באמיתות גרסתו". כנגד מסקנה זו מערער רום בערעורו הנגדי. לא עלה בידיו של רום להצביע על עילה המצדיקה התערבות במסקנה זו של בית המשפט המחוזי, המעוגנת בראיות שהיו לפניו. בפסק הדין לעניין הנזק קבע, כאמור, בית המשפט המחוזי, כי לא הוכח זדון בהתנהגותם של רינת וששון, וגם מטעם זה דין הערעור שכנגד, ככל שעניינו עוולת השקר המפגיע, להידחות. סוף דבר ‎24. העולה מן האמור הוא, שיש לדעתי לקבל את ערעורם של רינת וששון ולבטל את פסק הדין בעניינם, באופן שהם יופטרו מן האחריות שהוטלה עליהם. דין הערעור שכנגד - להידחות. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. דיני חברותשליחותפרסוםשותפותלשון הרע / הוצאת דיבה