פסק דין 1. התובע יליד שנת 1938, שימש בזמן הרלוונטי לתביעה כממונה על החינוך הערבי במשרד החינוך. הנתבעת ילידת שנת 1945 שימשה אותה עת כמפקחת על גני הילדים במגזר הערבי במחוז הצפון, במשרד החינוך והתרבות. 2. ביום 23.4.01 הוגש כנגד התובע על ידי נציבות שירות המדינה כתב אישום שייחס לו עבירות לפי סעיפים 17 (2) ו- (3) לחוק שירות המדינה ( משמעת ), התשכ"ג-1963, שעניינן עשיית מעשה בעל אופי מיני כלפי הנתבעת. בכתב האישום צויינו העובדות כדלקמן: " במהלך שנת 1996 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע במדויק לתביעה, נהג הנאשם ברכבה של המתלוננת. במהלך הנסיעה, קרוב לביתו של הנאשם, הניח הנ"ל את יד ימינו על כתפיה של המתלוננת וליטפם, תוך שהוא גולש לכיוון זרועות ידה. המתלוננת הסירה את ידו מעליה, אך הוא שם שוב את ידו עליה, ניסה לקרבה אליו בכוח וקירב את פניו לפיה. המתלוננת בתגובה דחפה אותו וסטרה לו על מנת שיחדל ממעשהו, וצרחה לעברו:" תתבייש לך אנחנו כמו בני משפחה" ו- "אני אצעק וכל השכונה תשמע אותך"." 3. ביום 14.10.01 החל הדיון בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ( להלן "בית הדין" ). התובע כפר בהאשמות שיוחסו לו, ולאחר שמיעת עדי התביעה טען כי אין להשיב על האשמה. ביום 22.8.02 נתן בית הדין את החלטתו שבה קבע כדלקמן: " 14. בתובענה זו התביעה לא הצליחה בפרשתה לעמוד בנטל הבאת הראיות שהיה מוטל עליה, ובמיוחד בשל כך שבית הדין לאחר שבדק, בחן וניתח את גירסתה של המתלוננת ומצא בה סתירות ותהיות כמבואר לעיל, אשר פרמו פרימה של ממש במידת האמון שיכולנו להעניק לגירסתה באותה ראייה מרכזית, ובכוחה הראייתי כעדות מרכזית עד אשר ששום ערכאה שיפוטית, גם לא ביה"ד, אינם יכולים להסתמך על גירסה מסוג זה. 15. בשל הבקיעים העמוקים באמינותה כפי שהצבענו בקביעותינו לעיל, ובשל אותו העדר אמון שנתנו לגירסה, נשמט הבסיס מאותן ראיות בסיסיות שהיה על התביעה להביא בפרשתה. אנו מקבלים את טענת הנאשם שנטענה בפנינו, כי אין להשיב לאשמה או בלשונה של תקנה 32 לתקנות הדיון "כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה". ( ההדגשה במקור, כ.ג' ) 16. ואשר על כן אנו מזכים ( ההדגשה במקור, כ.ג' ) את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו בכתב התובענה." 4. בעקבות ההחלטה הנ"ל הגיש התובע בקשה לתשלום הוצאות ההגנה כנגד נציבות שירות המדינה על פי סעיף 23 לחוק שירות המדינה ( משמעת ), תשכ"ג-1963, ובמקביל הגיש את התובענה הנוכחית, ובה עתר לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הנזק והסבל שנגרמו לו כתוצאה מהגשת כתב האישום שבבסיסו עמדה תלונתה השקרית של הנתבעת, על פי הנטען. יצויין כי הבקשה לתשלום הוצאות ההגנה נדחתה על ידי ביה"ד בהחלטה מיום 21.11.02. הנתבעת הגישה כתב תביעה נגדית ובו עתרה לחייב את התובע לפצותה בגין הנזקים הנפשיים והבריאותיים ( התפרצות מחלת הסכרת ) שנגרמו לה, בעקבות הטרדותיו של התובע, על פי הנטען. 5. המסגרת הדיונית כל אחד מהצדדים הגיש על פי החלטה מקדמית בתיק, תצהירי עדויות ראשיות בצירוף תיק מוצגים מטעמו. בישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני כב' השופטת נתנאל שרון ביום 11.12.03, הצהיר ב"כ התובע כי קיימים עדים שהעידו בהליך המשמעתי ועדים נוספים אשר אינם בשליטתו, וביקש רשות להעידם ללא תצהירים. לגבי אותם עדים הצהיר ב"כ התובע כדלקמן: " לגבי העדים שהעידו בבית הדין למשמעת אני מציע שיוגש פרוטוקול העדות וחברי יוכל לחקור אותם וכן אני מציע שיוגש פרוטוקול העדות של הנתבעת ואחותה ואני אוכל לחקור אותן. אני שומר לעצמי זכות לטעון כנגד כל ראייה שתוגש". ב"כ הנתבעת הצהיר כי גם לו יש עדים נוספים. 6. בעקבות המעבר לשיטת המוקד הועבר התיק לשמיעה בפניי. בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו ביניהם לידי הסכמה דיונית ולפיה ינתן פסק דין בתביעה ובתביעה הנגדית על סמך החומר הקיים בתיק, קרי ללא צורך בחקירות נגדיות. להסכמה הנ"ל ניתן תוקף של החלטה לבקשתם של ב"כ הצדדים. השתלשלות העניינים הנ"ל תוארה בהרחבה כמצויין לעיל מפאת חשיבות העניין כפי שיבואר בהמשך. 7. המסגרת הנורמטיבית התובע ביסס את עילת תביעתו על מספר מישורים נורמטיביים. אדון להלן בכל מישור בנפרד. סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לסעיף 80 לחוק העונשין הנ"ל שכותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", ולסעיף קטן (א) הקובע: " (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. " אולם, ומבלי להיכנס למכלול הטיעונים שהועלו על ידי ב"כ התובע בהקשר זה ולמכלול התנאים להחלתו של הסעיף על המקרה הקונקרטי, אומר כי סעיף זה אינו רלוונטי לענייננו ולו רק מהסיבה שהוא עוסק בהוצאות הגנה ופיצוי שיוטלו על אוצר המדינה בהתקיים התנאים והיסודות המפורטים בו ( לא לדבר על כי הסעיף מתייחס לאותו בית משפט שבפניו התנהל ההליך ). דא עקא, התביעה בה עסקינן מוגשת כנגד הנתבעת - המתלוננת - ולא כנגד אוצר המדינה, ובה עותר התובע לחייבה בתשלום פיצוי בגין הנזק הלא ממוני - הסבל והפגיעה בשם הטוב שלו - שנגרמו לו לטענתו עקב הגשת כתב האישום. ( בעניין זה השווה לסעיף 81 לחוק העונשין שכותרתו "הוצאות ההגנה על המתלונן" העוסק בהטלת הוצאות על המתלונן, אם כי סעיף זה מדבר על הוצאות הגנה והוצאות התביעה בלבד להבדיל מפיצוי). על כן, ההיזקקות לסעיף 80 (א) לחוק העונשין בסיכומיו של התובע, אינה רלוונטית לענייננו. 8. עוולת הנגישה - סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ב"כ התובע סמך את התביעה, בין היתר, על סעיף 60 לפקודת הנזיקין הנ"ל הקובע כדלקמן: " נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת -של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." 9. לטענת התובע, התלונה הוגשה נגדו על ידי הנתבעת בזדון. לביסוס טענתו הנ"ל הוא מסתמך על קביעת בית הדין בדבר הסתירות והתהיות שנמצאו בגרסת הנתבעת "והבקיעים העמוקים באמינותה". לשיטתו, יש בקביעות אלה כדי ללמדנו על התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. אולם לצערי, גם טענה זו לא ניתן לקבל. אמנם בענייננו המדובר בהליך משמעתי, והשאלה אם הוא נחשב כהליך פלילי לצורך החלת עוולת הנגישה, הינה שאלה נכבדה בפני עצמה, אולם, שאלה זו הופכת לשאלה תיאורטית בנסיבות תיק זה, מאחר ולא הוכח היסוד הנפשי של הזדון מטעם הנתבעת, שמהווה אחד התנאים הבסיסיים להחלתו של סעיף 60 הנ"ל. במה דברים אמורים? התובע סמך את טיעוניו בהקשר זה על המימצאים והמסקנות שנקבעו בהחלטתו של בית הדין, ואשר הצביעו כמצויין בסעיף 3 לעיל, על תהיות וסתירות ועל העדר אימון שניתן לייחס לגרסתה של הנתבעת. על סמך מימצאים אלה, מבקש התובע שבית משפט זה יגיע למסקנה כי הנתבעת פעלה בזדון בהגשת התלונה שלה. אולם, הכלל הוא שהדין צריך להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני אותו שופט ועל סמך התרשמותו הישירה מהם ( ראה סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ), וכדברי כב' זוסמן בע"א 158/53 טננהולץ ואח' נ' פופלוביץ וערעור שכנגד ; פד"י, כרך ח, ע' 1574 ,1573 ,1570 ; פי"ם, כרך יז, ע' 285.): "קביעותיו העובדתיות של השופט הפלילי - המבוססות על עדים שזה ראה ושמע - הן לגבי השופט האזרחי בבחינת עדות שמיעה, ומסקנותיו של השופט במשפט הפלילי, הנובעת מקביעותיו, הן לגבי השופט האזרחי בבחינת חוות-דעת . . . . . . . . . . במשפט השני, האזרחי, צריך הדין להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני אותו שופט ועל-סמך המסקנות שאליהן הגיע הוא, באותו משפט, ולא מישהו אחר - ואפילו יהא זה שופט אחר : (1943), Hollington v. Hewthorn (שם, בראש ע' 1574). v. F. Hewthorn & Company, Limited and an. : (1943), 1 K.B.) Hollington 2 All E.R. 35 ; 112 L..J.K.B. 463 ; 169 L.T. 21 ; 59 T.L.R. (321 ; 87 Sol. Jo. 247, C.A . 587 ; (1943)," אמנם, סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ( שחוקק בשלב יותר מאוחר ) קבע כי פסק דין פלילי מרשיע יכול להוות ראיה לכאורה במשפט אזרחי, אולם יש לזכור כי במקרה בו עסקינן מדובר בהחלטה שזיכתה את התובע ( מבלי להדרש לשאלה שמדובר בהליך משמעתי ולא פלילי וגם לא לשאלה כבדת המשקל המתעוררת בדבר משמעותו של הזיכוי הנ"ל ) ולגביה תמשיך לחול הלכת טננהולץ שלפיה הממצאים בפסק דין מזכה הינם בבחינת עדות שמיעה ואילו המסקנות שבו הינם בבחינת חוות דעת, על כן פסק דין כזה אינו קביל כראייה ( ראה יעקב קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת עמ' 1357, וכן ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון ו-3 אח', פ"ד לח(4), 141 ,עמ' 147-148). 10. יוצא איפוא, שההחלטה עליה סומך התובע את טיעוניו אינה קבילה כראיה, ובית משפט זה אינו יכול להסתמך על ממצאים שנקבעו בה לצורך קביעת מימצאים פוזיטיביים בתביעה דנן, בהיות מימצאים אלה הינם בבחינת עדות שמיעה בהליך זה ( ראה בעניין זה ע"פ 1767/94, חגי יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1), 505, וע"פ 2309/90 האשם סבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 91 (4), 324 ,326 ). 11. מכאן, חשיבות המסגרת הדיונית עליה הסכימו ב"כ הצדדים כמצויין בסעיף 5 לעיל. תחילה, הם עמדו על זכותם לזמן עדים מטעמם, ועל מיצוי זכותם בחקירה נגדית של העדים ובעלי הדין. בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים במפתיע כי הם הגיעו להסכמה דיונית לפיה יינתן פסק דין בתביעות ההדדיות על סמך החומר הקיים בתיק בית המשפט. אין ספק, כי מאחורי הסכמה זו עמדו שיקולים שונים, ובכללם הימנעות מחשיפת בעלי הדין והעדים לחקירות נגדיות או אי התייצבות עדים רלוונטים לדיון, אולם, ברור הוא, כי אין בהסכמה הנ"ל בכדי להכשיר ראיות שאינם קבילים מבחינת דיני הראיות, אלא אם הדבר צויין מפורשות ועוגן בהסכמה שהושגה בין הצדדים. יוצא איפוא, כי ב"כ התובע היה מודע, או לכל הפחות היה אמור להיות מודע, לאי קבילות הראיה עליה הוא סמך את תביעתו, ובהעדר הסכמה מפורשת לעניין קבילותה, אין בית משפט זה יכול להידרש לה כראיה בתביעה זו. יודגש כי בסיכומיו, ציין ב"כ הנתבעת כי הטענות בעניין הרמת נטל השכנוע בהעדר העדת עדים והעדר התרשמות בית המשפט באופן ישיר מהצדדים, וכן העובדה כי התביעה והתביעה שכנגד נסמכות אך ורק על עדויות יחידות של בעלי הדין עצמם שהוגשו בתצהירים ללא מצורפים וללא חקירות נגדיות, היו נהירות וברורות לב"כ הצדדים עם העלאת ההצעה כי הצדדים לא ייחקרו, והצדדים עמדו על כך כי לצדדים תישמר הזכות לטעון את כל הטענות העומדות להם ללא יוצא מהכלל ( ראה סעיף 18 בסיכומיו ). יצויין כי לדברים הנ"ל לא הוגשה כל תגובה מטעם ב"כ התובע. 12. וחזרה לעוולת הנגישה ולהוכחת יסוד הזדון על ידי הנתבעת - עם פסילת החלטת הזיכוי של התובע כראיה כאמור לעיל, מה שנותר איפוא בפני בית משפט זה, הם תצהירי עדויות ראשיות של בעלי הדין על נספחיהם, ללא חקירות נגדיות. בתצהירה של הנתבעת היא מתארת תחילה את שנות העבודה שלה במשרד החינוך שנמשכו כ- 30 שנה, ואת התפקידים המגוונים והחשובים שהיא מילאה במהלך תקופה זו. היא מגוללת את השתלשלות העניינים עד להגשת כתב האישום כאשר תחילה היא מתארת את הטרדותיו של התובע כלפיה החל משנת 1995, את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום ואשר התרחשו על פי הנטען בשנת 1996, את הימנעותה מהגשת תלונה בשל המצב המשפחתי והמצב החברתי בו היא נתונה, את כבישת עדותה תקופה ממושכת, את הפסקת השתתפותה במפגשי העבודה שבהם השתתף התובע, את חשיפת המעשים לראשונה בשיחה פנימית בפני מנהל המחוז שהתקיימה בשנת 2000 עקב תלונות שהוגשו על ידי התובע כנגדה בגין אי השתתפות במפגשי עבודה, את התגלגלות העניין לאחר מכן על ידי העברת הנושא לממונים, חקירות הצדדים ועד להחלטה על הגשת כתב אישום כנגד התובע. הנתבעת הצהירה כי לא היה לה כל עניין לחשוף את מעלליו הנטענים של התובע מטעמים אישיים וחברתיים וכי העניין נחשף עקב אילוצים ונסיבות שתוארו לעיל, וכי ההליך המשמעתי שנפתח נגד התובע נבע מהחלטה של נציבות המדינה שלא היתה לה שליטה עליה. לעומתה התובע מסר בתצהירו כי התלונה הוגשה על ידי הנתבעת בזדון ומתוך כוונה לפגוע בשמו הטוב ובמעמדו, וכי תלונותיו כנגד הנתבעת היו ברמה המקצועית בלבד ובגלל אי השתתפותה בישיבות הצוות שלו כממונה על המגזר הערבי. התובע הצהיר כי הנתבעת רקמה את העלילה בכדי להקדים תרופה למכה בעקבות התלונות שהוגשו כנגדה באשר לתפקודה המקצועי, על פי הנטען, וכי התלונה הוגשה כאמצעי לחץ בכדי לכפות עליו להימנע מנקיטת ההליכים המתחייבים ממעשיה או מהתנהגותה של הנתבעת. בנוסף, תיאר התובע בהרחבה את הסבל שנגרם לו ולבני משפחתו כתוצאה מהגשת התלונה השקרית על ידי הנתבעת לטענתו, וכתוצאה מניהול ההליך המשמעתי כנגדו. יצויין כי כל צד הגיש תיק מוצגים מטעמו. 13. במצב דברים זה, כאשר מדובר בגרסה מול גרסה וכאשר לא נערכו, בהתאם להסכמה מדעת אליה הגיעו הצדדים, חקירות נגדיות, וכאשר מדובר בהוכחת יסודות נפשיים של המעורבים בעניין, הכיצד ישתכנע בית משפט זה שהנתבעת גיבשה יסוד נפשי של זדון בהגשת התלונה, שהינו כשלעצמו יסוד נפשי בדרגה גבוהה, באם היא לא נחקרה כלל על תצהירה ולא ניתנה לבית משפט ההזדמנות להתרשם ממנה, ולא עמדה בפני בית משפט זה כל ראיה פוזיטיבית וקבילה המבססת קיומו של יסוד זה? ( על חשיבות החקירה הנגדית ראה ע"א 397/87, יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מד (2), 397, 403 ). חזקה על באי כח הצדדים, כי שקלו היטב את ההסכמה הדיונית אותה גיבשו כאמור בסעיף 11 לעיל ואת ההשלכות המשפטיות שלה על ניהול התביעות שלהם, ובין היתר את הויתור שלהם על חקירות נגדיות שמהווה הכלי העיקרי שעמד לרשותם בנסיבות תיק זה, בכדי להוכיח ו/או להפריך את גרסתו ו/או את גרסתו של הצד שכנגד. 14. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובע לא הוכיח את קיומו של יסוד הזדון בהגשת התלונה על ידי הנתבעת, ומשכך, לא התקיימו התנאים להחלת סעיף 60 לפקודת הנזיקין. 15. עוולת הרשלנות - סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התובע סמך את טיעוניו בין השאר גם על עוולת הרשלנות. כבר נפסק כי קיומה של עוולה פרטיקולרית אינה חוסמת את דרכו של בעל דין מלהסתמך על עוולת מסגרת, כגון רשלנות, באם מערכת העובדות מחייבת זאת. ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד ( ירושלים, תשנ"ט-1999 ) בעמ' 47 התייחס לסוגיה זו באומרו: "מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו MALA FIDE הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים בדרך כלל. ההתפתחויות בשנים האחרונות בדיני הנזיקין, איפשרו במידה מסויימת להרחיב את היקף פרישתה של עוולת הרשלנות גם על מצבים חדשים, שאינם כלולים בגדרו של סעיף 60 האמור; במסגרת זו מותר אולי לטעון שמי שעושה שימוש לרעה ב'זכותו' לתבוע או להתגונן עשוי להיתבע בנזיקין מקל וחומר: אם הרשלן צפוי להיתבע בודאי שכך הפועל במזיד שלא נהג כראוי". כמו כן, בהקשר שלנו נפסק על ידי כב' השופט ברק ( כתוארו אז ) בע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 ,עמ' 126-127 כדלקמן: "המחוקק קבע יסודות מסוימים, אשר בהתקיימם מגבשים אחריות בעוולת הנגישה. אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אין אחריות בנגישה. אך לא נובע מכאן, כי אין אחריות כלל. "לענין הנגישה, אין בה כל סימן המצביע על הסדר שלילי" (ש' גנוסר, "מטרד ליריב - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב (תש"ל-ל"א) 221, 238). על-כן, אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות." יוצא איפוא, כי עומדת לתובע הזכות להיזקק לטענת הרשלנות כביסוס לעילת תביעתו, והשאלה היא האם הוכחו יסודותיה של עוולת הרשלנות במקרה בו עסקינן? 16. לא יכול להיות חולק כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, באשר כל אדם סביר, ולאור יחסי הרעות שהתקיימו בין הצדדים, יכול היה באותן נסיבות, לראות מראש שהגשת תלונה עלולה, במהלכם הרגיל של דברים, לגרום נזק ופגיעה בתובע, ואין נפקא מינה הכיצד היה מסתיים הטיפול בתלונה הנ"ל. הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמאטיבי). אולם כבר נפסק כי "עשויות להיות נסיבות עקרוניות, בהן הדין מבקש לצמצם את האחריות בעוולת הרשלנות, ועל יסוד שיקולים של מדיניות משפטית, עשוי להגיע למסקנה, כי אף שסיכון מסוים ניתן לצפייה (כאפשרות פיסית), אין לדרוש צפייה זו (כקטיגוריה נורמאטיבית)" ( ראה פרשת גורדון המוזכרת לעיל, וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 בעמ' 123). "מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם כפי שנקבע בפרשת גורדון הנ"ל. משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. 17. בענייננו, השיקול לחזק את ידם של אזרחים להתלונן על מעשי עבירה, ובמיוחד כשמדובר בעבירות מין, שלרוב עומדת בהן גירסתו המפלילה של אחד הצדדים כנגד גרסתו המכחישה של הצד השני, הינו כה כבד עד שיש בו כדי להביא, במסגרת מדיניות משפטית ראויה, לצמצום בהיקף חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנפגע, לבל יביא הדבר לרתיעה ולהנצחת דבר העבירה בשתיקה. ברי הוא כי הגשת תלונה חסרת שחר, במזיד ומתוך מניעים פסולים, אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם מערך האיזונים המתבקש ועם השלטת מדיניות משפטית רצויה, על כן, התנהגות כזו לא תזכה להגנה של החריג הנ"ל. 18. בענייננו וכפי שצויין לעיל, לא הוכח כי הנתבעת פעלה במזיד ומתוך מניעים פסולים, והעלאת העניין על ידה אינו יכול להיחשב, כל עוד לא הוכח אחרת, כסטיה מרמת התנהגות של אדם סביר. כן יודגש, וכפי שעולה מתצהירה של הנתבעת, כי הנתבעת כבשה את עדותה זמן די ממושך מסיבות אישיות וחברתיות כפי שתואר לעיל, וכי הדבר נחשף על כורחה עקב תלונות שהוגשו כנגדה על ידי התובע כתוצאה מאי השתתפותה במפגשי עבודה אותם הוא יזם, כפי שנטען, והעניין התגלגל עד לשלב של הגשת כתב אישום על ידי נציבות שירות המדינה. 19. לאור כל האמור לעיל, ובנסיבות תיק זה, לא השתכנעתי כי יש בהתנהגותה של הנתבעת כפי שתוארה לעיל, משום התרשלות שתחוב בגינה. 20. המסקנה מכל מה שנאמר עד כה הוא, כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, על כן דין התביעה העיקרית להדחות. 21. התביעה הנגדית הדברים שנאמרו לגבי התביעה העיקרית לעניין הוכחת התביעה והרמת נטל השכנוע, יפים הם גם לגבי התביעה הנגדית. המדובר בשתי גרסאות יחידות סותרות. הצדדים ויתרו, מרצונם החופשי ובוודאי מתוך שיקולים שחלקם נעלמים מעיני בית המשפט, לוותר על חקירות נגדיות, כאשר החקירות הנגדיות היוו הכלי העיקרי, בנסיבות תיק זה, לסייע בידם להטות את כף המאזניים לטובת גרסה אחת ולהביא להעדפתה על פני משנתה בהתאם למאזן ההסתברויות. במצב שנוצר, לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני משנתה, ומטעם זה, גם דין התביעה הנגדית להדחות. 22. סוף דבר - הנני דוחה את התביעה העיקרית וגם את התביעה הנגדית. אין צו להוצאות. משפט פלילישאלות משפטיותקבילות ראיות