פסק דין רקע עובדתי 1. התובע, יליד 5/5/81, היה בעת הרלוונטית לתובענה תלמיד בכיתה י"א בבית ספר תיכון ע"ש י. בן צבי בקרית אונו (להלן: "בית הספר") שבבעלות הנתבעת, עיריית קרית אונו (להלן: "הנתבעת"). בקומת הכניסה של בית הספר קיימת מבואה, מעין חצר פנימית שצורתה כאמפיתיאטרון אותה כינו הצדדים "פטיו" ובה שלוש שורות ישיבה מבונות מבטון אותן כינו הצדדים "טרסות" (להלן: "הפטיו" ו"הטרסות", לפי הענין). הטרסות מחברות בין קומת הכניסה לבין הקומה התחתונה של בית הספר ובשני צידיהן מצויים גרמי מדרגות המשמשים כמעברים בין המפלס התחתון למפלס העליון של הפטיו (להלן: "המעברים"). על הטרסה העליונה מבין שלוש הטרסות ניצבו ספסלי עץ וכאלה היו פזורים גם על גבי המשטח שלפני הטרסה התחתונה. הפטיו מהווה צומת מרכזי למפגש תלמידי בית הספר בעת ההפסקות. בהמשכה של הטרסה העליונה שעליה הוצבו הספסלים, נמצא מסדרון רחב אשר בצד ימין שלו יציאה לחצר הקדמית של בית הספר ובצד שמאל חדרי המזכירות, ההנהלה והמורים (לצורך המחשה של הפטיו, הטרסות, המעברים, הספסלים והיציאה לחצר הקדמית - ראו צילומים ת/5-ת/8). 2. ביום 25/11/97, בהפסקה הגדולה שבין השיעורים, ישב התובע על ספסל על הטרסה העליונה, כאשר לפתע הגיח תלמיד אחר מהשכבה של התובע, (להלן: "מני"), שרץ על הטרסות מכיוון למטה למעלה ובעודו מנסה לדלג על הספסל עליו ישב התובע, פגע ביד שמאל של התובע אשר ככל הנראה היתה מונחת על משענת הספסל (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה אובחנו שבר באמת יד שמאל של התובע שהיא היד הדומיננטית שלו. הוא פונה לבית חולים וידו קובעה בגבס ולאחר מספר חודשים נותחה. ד"ר אבנר קרב, מומחה בתחום הכירורגיה של היד שמינה בית המשפט כמומחה רפואי בתיק זה, נוכח הפערים שבחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, קבע את נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור 37% - 30% בגין שיתוק חלקי של העצב המדיאני בצורה בינונית ו-10% בגין צלקת מכערת. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והיקף הנזק. טענות הצדדים 3. לטענת התובע, הנתבעת נושאת באחריות לארוע התאונה משום שהתרשלה, כאשר הטענה המרכזית שלו בהקשר זה הינה כי הנתבעת לא דאגה להימצאותם של מורים תורנים שישגיחו ויפקחו על התנהגות התלמידים בזמן ההפסקות בין השיעורים, תוך שהיא מפרה בכך את הוראות משרד החינוך. אציין בנקודה זו כי לטענתו של התובע יש להעביר את נטל הראיה על הנתבעת להוכחת היעדר התרשלות מצידה, בהתאם לחזקה שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". ואולם הדיון בחזקה שבסעיף 41 לפקודה מתייתר בנסיבות המקרה, מאחר שביסוד כלל זה עומדת אי ידיעת הנפגע או חוסר יכולתו לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה. ואילו במקרה דנן, אין מחלוקת בדבר עצם הפגיעה בתובע על ידי מני שעה שזה האחרון ביקש לדלג על הספסל שבו ישב התובע ופגע ביד שמאל שלו; משכך, לא מתקיים יסוד "אי הידיעה". (ראו: ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות וערעור שכנגד, פ"ד מב(1) 153). טענה נוספת שבפי התובע, לה הוא מייחס מקום נכבד בסיכום טיעוניו - ואשר לטענת הנתבעת והצד השלישי מהווה הרחבת חזית, סוגיה שאתן עליה את הדעת בהמשך - הינה שמבנה הפטיו והספסלים אינם בטיחותיים ובעטיים נגרמה התאונה. יוער כי בתחילה הוגשה התביעה גם נגד בית הספר, ואולם מאחר שזה אינו אישיות משפטית ולבקשת התובע - נמחק בית הספר כבעל דין בתובענה. 4. הנתבעת טענה בכתב התביעה כי מי שנושא באחריות לארוע התאונה, אם בכלל, זה משרד החינוך שהוא הגוף שאחראי למורים ולתלמידים בבית הספר. משכך, הפנתה נגדו הנתבעת הודעת צד שלישי (להלן: "משרד החינוך" או "הצד השלישי"). בשולי סיכומיה לא ביקשה עוד הנתבעת להטיל את האחריות כולה על משרד החינוך, אלא עתרה לכך שאם בית המשפט ימצא את הנתבעת כמי שנושאת באחריות בשל השגחה לא ראויה, אזי הוא מתבקש לחלוק את האחריות בינה לבין הצד השלישי. בכל מקרה, לטענת הנתבעת, המקום בו ארעה התאונה אינו מהווה סכנה, וזו התרחשה בשל מעשה שובבות פתאומי של התלמיד הפוגע, מני, שארך מספר שניות בלבד והיה בלתי צפוי ובלתי נמנע. לגרסת הנתבעת, היו באותה עת מורים באזור הפטיו ומבחינה זו עמדה הנתבעת בחובת הפיקוח המוטלת עליה בהתחשב בנתוני הגיל של התלמידים, מקום ההתרחשות והעובדה שמדובר בהפסקה שבין השיעורים; ומכל מקום בהיות הארוע בלתי נמנע ומשתרע על פני משך זמן קצר כל כך, הרי שאין קשר סיבתי בין היעדר פיקוח - אם כך ייקבע בניגוד לעמדתה - לבין התאונה. 5. לטענת הצד השלישי, לא היה מקום להפנות הודעת צד שלישי כלפיו. ככל שמדובר ביחסים שבין התובע לנתבעת מצטרף הצד השלישי לטענות הנתבעת; ואולם ביחסים שבין הנתבעת לצד השלישי טוען האחרון, כי אין יסוד לתביעה נגדו באשר בית הספר שייך לנתבעת ומנהל בית הספר ומוריו הם עובדי הנתבעת ואף מקבלים את משכורתם ממנה. משכך הנתבעת בלבד נושאת באחריות השילוחית למעשיהם או מחדליהם של המנהל והמורים, במידה שייקבע שהתרשלו, כאשר הנחיות משרד החינוך בדבר נוכחות והשגחת מורים בהפסקות שבין השיעורים בשטחי הנוכחות של התלמידים ידועות ומוכרות למנהל ולצוות המורים שהם בלבד אמונים על יישומן בשטח. דיון 6. מטעם התובע נשמעה עדותו שלו וכן נשמעו עדויותיהם של בן כיתתו שישב עימו על הספסל בעת קרות התאונה (להלן: "טל"), ותקוה בית עדה - אמו של התובע. מטעם הנתבעת נשמעו עדויותיהם של מנהל בית הספר בעת הרלוונטית (להלן: "מנהל בית הספר"), אדוארדו גל - חוקר פרטי שבאמצעותו הוגשו ההודעות שגבה מטל, נ/5, ומאת מני, נ/14 וכן הצילומים שצילם בבית הספר (להלן: "החוקר"), ועדותו של מני - התלמיד הפוגע. לא נשמעו עדים מטעם הצד השלישי. אפנה לברר את שאלת האחריות. לצורך זה אפרט תחילה את תמצית העובדות הרלוונטיות כפי שהוכחו, ולאחר מכן אבחן את ההלכה המשפטית ויישומה על אלה. נסיבות ארוע התאונה 7. למעשה אין בין הצדדים מחלוקת בנוגע לנסיבות ארוע התאונה. מן העדויות של התובע, של טל שישב עימו על הספסל בעת ארוע התאונה ושל מני - התלמיד שפגע בידו של התובע - מצטיירת התמונה דלקמן: בעת ההפסקה הגדולה, ישבו התובע וטל על גבי ספסל שבטרסה העליונה. במהלך משחק וכמעשה שובבות רץ מני על גבי הטרסות, מהמפלס התחתון לכיוון המפלס העליון של הפטיו, במטרה לצאת לחצר הקדמית ותוך כדי כך ביקש לדלג על הספסל עליו ישב התובע; אלא שאז למרבה הצער ארעה התאונה שעה שפגע ביד שמאל של התובע. לטענת התובע, בעת שארעה התאונה נשען עם יד שמאל על משענת הספסל ומני דרך עליה בעת שניסה לדלג עליו (סעיף 11 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 33 לפרוטוקול שורות 8-9; עמ' 34 שורות 9-12); כך גם על פי עדות טל (סעיף 4 לתצהיר טל ועדותו בעמ' 16 שורות 1-2). מני מצידו טוען כי תוך כדי שניסה לדלג על הספסל נתקל בידו של התובע ופגע בה, אך אינו זוכר אם דרך עליה; וייתכן לדבריו שכך אירע בעת שהתובע ניסה לבלום בידו את מני כאשר ראה אותו מגיח אליו (ראו: הודעתו של מני בפני החוקר נ/14 וכן עדותו בעמ' 82 לפרוטוקול שורות 15-20; עמ' 83 שורה 19 עד עמ' 84 שורה 7). בין כך ובין כך אין זה משנה, שכן מדובר בהבדלי ניואנסים בלבד. כל השלושה כאמור שהיו עדים לתאונה מסכימים כי הארוע היה פתאומי ובלתי צפוי וארך שניות ספורות בלבד. (עדות התובע בעמ' 33 לפרוטוקול שורות 23-24; עמ' 34 שורות 1-2; עמ' 42 שורה 9; עדות טל בעמ' 16 שורות 1-2; עדות מני בעמ' 82 שורות 24-25 ועמ' 84 שורות 17-19). גם אין מחלוקת כי אין המדובר בארוע אלים או זדוני, אלא במעשה שובבות, שלא קדמו לו ריב ולא תגרה או פרובוקציה (עדות התובע בעמ' 33 לפרוטוקול שורות 25-26; עדות טל בעמ' 16 שורות 3-6; עדות מני בעמ' 82 שורות 12-13). נוכחות מורים באזור הפטיו 8. הצדדים חלוקים בשאלה אם היתה השגחה של מורים במקום ואם זו עונה על הוראת חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך, לפיו דרושה נוכחות של מורים בהפסקות שבין השיעורים בבתי הספר, מקום שבו יש ריכוז של תלמידים. לטענת התובע, לא היו מורים כלשהם בשטח הפטיו בעת ארוע התאונה ובכך באה לידי ביטוי רשלנותה של הנתבעת. הנתבעת מצידה טוענת, כי במהלך ההפסקות היתה נוכחות של מורים בפטיו ובחצרות של בית הספר וכך גם בשעה שארעה התאונה. אמנם הנתבעת לא נקבה בשמות המורים ולא העידה איש מהם; ואולם, בתמיכה לטענתה היא מצביעה על כך שאזור הפטיו ממוקם בסמיכות לחדר המנהל, חדר המורים, חדר המזכירות וחדר סגן המנהל המצויים במסדרון שבהמשך הטרסה העליונה, מעט מאחורי הספסל עליו ישב התובע בקרות התאונה. 9. בתצהירו של מנהל בית הספר סיפר כי בזמן ההפסקות היה נהוג פיקוח והשגחה של מורים תורנים שהסתובבו ופיטרלו בשטח בית הספר, ובעיקר בחצרות ובפטיו שם קיים ריכוז תלמידים בשעות ההפסקה (סעיפים 8, 9 לתצהירו); בחקירתו הוסיף כי היתה הנחיה כי מורה תורן יסתובב באזור הפטיו (עמ' 73 ש' 16-17) וכי ההוראה לפיה שומה על מורים להסתובב בהפסקות מקום שיש בו ריכוז של תלמידים, מעוגנת מקדמת דנא בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך - אשר אעיר שלא הוצג בפני - והיא ידועה ומוכרת. כן ציין מנהל בית הספר, כי בסביבת הפטיו עברו ונכחו באופן קבוע מורים ועובדי מנהלה, שכן חדרי המזכירות וההנהלה ממוקמים כאמור במסדרון שבהמשך הטרסה העליונה, מטרים ספורים מהמקום שבו התרחשה התאונה (סעיף 7 לתצהירו). עדותו שהתרשמתי מאמינותה וכנותה, נתמכה גם בעדותו של טל ובצילומים שהוצגו (ראו: עדות טל בעמ' 16 שורות 15-26; עמ' 22 שורות 5-13 והצילומים נ/3 ונ/4). כאשר נשאל טל באופן ספציפי אם בעת התאונה ראה מורים בשטח הפטיו והאם ייתכן שהיו מורים שלא זיהה אותם ככאלה נוכח העובדה שמדובר במספר רב של מורים, כ-160 בעת הרלוונטית (סעיף 3 לתצהיר מנהל בית הספר), השיב כי אינו יודע אם זיהה את כל המורים ככאלה, ואף שבתצהירו טען כי ביום התאונה לא היו מורים שהשגיחו בפטיו, בחקירתו ובמענה לשאלה שהופנתה אליו לא שלל אפשרות כזו (עמ' 17 שורות 1-16). נוכח התרשמותי מהעדויות, נחה דעתי כי בקרבת הפטיו, שהיה צומת מרכזי בבית הספר שבו תנועה מתמדת של תלמידים ומורים, הסתובבו מורים באופן קבוע במהלך ההפסקות וכי עובדת נוכחותם בסביבה היתה ידועה לתלמידים ובתודעתם. מבנה הפטיו והספסלים 10. בסיכום טיעוניו הקדיש התובע דיון נרחב למבנה הפטיו והספסלים תוך שטען ביחס לספסלים שאלה הוקמו במקום בלא היתר כדין וכי הן הפטיו והן הספסלים לא היו בטיחותיים. הנתבעת מצידה טענה כי אין שחר לטענות אלה וכי בכל מקרה הן מהוות הרחבת חזית אסורה, שאין להתירה. 11. ככל שמדובר בספסלים, על פניו אלה ספסלי עץ פשוטים והוברר כי פוזרו בשטח הפטיו לרווחת התלמידים. מעדותו של מנהל בית הספר עולה, כי כאשר הספסלים הונחו בזמנו בשטח הפטיו הם היו ניידים וכי בשלב מאוחר יותר הם קובעו לרצפה, כפי שהיה המצב בעת שהחוקר ביקר בבית הספר בשנת 2000 (עדות מנהל בית הספר בעמ' 67 שורות 14-17; עדות החוקר בעמ' 78 שורות 1-2). הוא לא זכר אם ביום התאונה כבר קובעו הספסלים ואולם מהודעתו של מני שנגבתה על ידי החוקר, נ/14, וכך גם מעדותו בבית המשפט (עמ' 86 שורות 5-9) נתברר כי בעת הרלוונטית היו הספסלים ניידים וניתן היה להזיזם ממקום למקום. כך גם עולה מעדותו של טל (עמ' 13 שורות 1-7), אשר עם זאת יצויין כי ככל שהעיד כי באותו יום הוצבו שתי שורות ספסלים מעל הטרסה העליונה ולא שורה אחת כבדרך כלל, אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 5 לתצהירו ונסיונו ליישב סתירה זו היה דחוק ולא משכנע (עמ' 13 שורות 6-11), מה גם שאינו עולה בקנה אחד עם עדותם של התובע ושל מני. טענת התובע כי הצבת ספסלים כאמור בשטח הפטיו הצריכה אישור משרד החינוך, לא כל שכן היתר בנייה, אינה מתקבלת על הדעת ומכל מקום לא הוכחה. גם לטענת התובע בסיכום טיעוניו לפיה הספסלים חסמו את המעברים, לא הונחה תשתית עובדתית וראייתית. ההיפך מכך. מעדותו של מני, שהיתה אמינה עד מאד, עולה כי לא היתה כל מניעה לעשות שימוש במעברים על מנת לעבור מהמפלס התחתון של הפטיו למפלס העליון ולצאת לחצר - תחת לטפס על הטרסות ולדלג על הספסלים - וכי גם המסדרון הרחב שבהמשך לטרסה העליונה ולשורת הספסלים היה פנוי וניתן היה לעבור בו ללא קושי. מני עצמו מעולם לא טען כי "נאלץ" לדלג מעל לספסל כדי לצאת לכיוון המסדרון והחצר, והוברר כי העובדה שעשה כן כל כולה נעוצה במעשה שובבות, כפי שמני עצמו העיד עליו (עמ' 82 לפרוטוקול שורות 20-23; עמ' 87 שורות 2-5 וכן הודעתו של מני נ/14). עדותו של מני נתמכת גם בדברים שמסר טל בהודעתו לחוקר, נ/5, שבעדותו בבית המשפט אישר את נכונותם (עמ' 19 שורות 15-16). 12. אשר למבנה הפטיו - הצדק עם הנתבעת כי טענות התובע בדבר ליקויים בטיחותיים שבו מהווים הרחבת חזית, ומשהנתבעת התנגדה לה הרי שזו אסורה; כך במיוחד שעה שב"כ הצדדים הצהירו לפרוטוקול כי אין ולא יהיה שינוי חזית מטעם מי מהם (עמ' 66 שורות 17-18). מטעם זה, בין היתר, דחיתי את בקשת התובע להגשת חוות דעת בנושא בטיחות, בקשה שהוגשה בעיצומן של ההוכחות (בש"א 7593/04), תוך שציינתי בהחלטה שניתנה על ידי ביום 13/6/04, כי לא הונחה בכתב התביעה תשתית עובדתית שעליה נסמכת חוות הדעת שהתובע ביקש להגישה כאמור. עוד הוספתי וקבעתי באותה החלטה: "מדובר, איפוא, בשינוי חזית שאין להתירו בשלב זה, במיוחד נוכח התנגדות הנתבעת והצד השלישי, אשר קו ההגנה והחקירה שלהם נעשה בלא ידיעה על טענה מסוג זה שמבקש התובע להעלות עתה". בלא לגרוע מהאמור, יצויין כי עיקר יהבו לעניין ליקויים בטיחותיים במבנה הפטיו מכוון התובע לכך שלטענתו אין הבחנה ראוייה בין המעברים לבין הטרסות, ועקב כך עשו התלמידים שימוש לא תקין בטרסות ובספסלים כמדרגות. אלא שעל פניו - ואין צורך במומחיות לשם כך - כבר ממראה עיניים ניכרת אבחנה ברורה בין המעברים לבין הטרסות. הטרסות רחבות ונוחות לישיבה ואילו המעברים אינם אלא גרמי מדרגות שנועדו להליכה ומימדיהן בהתאם, כפי שנראה בבירור בצילומים ת/6 -ת/8, וכפי שהוברר בעדותו של מנהל בית הספר (עמ' 70 לפרוטוקול). כך או אחרת, התובע לא הוכיח קיומם של כשלים בטיחותיים בפטיו וטענותיו בנדון זה נטענו בעלמא. מכל מקום, הוברר כי התאונה נגרמה עקב מעשה קונדס של מני ואין כל זיקה בין ארוע זה לבין איזה מהכשלים הבטיחותיים הנטענים; זאת מעבר לעובדה שאלה לא הוכחו ולכך שהטענה היא בגדר הרחבת חזית אסורה. ההלכה הפסוקה ויישומה 13. בבחינת שאלת האחריות המוטלת על הנתבעת ביחסיה עם התובע, נקודת המוצא היא כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה לבין תלמיד מעצם טיבם של יחסים אלה, כאשר גדרה של חובה זו נקבע בפסיקה ככזו המאפיינת חובתו של הורה כלפי בנו: "בדרך כלל יש לאמר, כי כאב כמורה ומחנך לעניין פיקוח" [ע"א 42,41/57 עידה נ' ששון ואח', פ"ד יא 1100, 1106) מפי השופט חשין (להלן: "פרשת עידה"); והשוו ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 דברי השופט מ. חשין בעמ' 811]. מתפיסה זו נגזרת חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן, שעה שמדובר בתאונה שהתרחשה בין כתלי בית הספר בעת שהתלמידים היו בהפסקה ותחת השגחת המורים. במסגרת הבחינה הקונקרטית, השאלה אם הופרה חובת הזהירות מחייבת בחינה והתחשבות בנסיבות הרלוונטיות לארוע הנדון. 14. מידת הפיקוח הנדרשת ממורים נבחנה בשורה ארוכה של פסקי דין. ההלכה בענין זה סוכמה זה מכבר בפרשת דניאלי, ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, וכך נאמר שם (בעמ' 772, 773) מפי כב' השופט מ. שמגר (כתוארו אז): "אם לסכם האמור לעיל, נוכל להסיק את אלו: (א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה; (ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב בדרך כלל פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג המוזכר בסעיף-קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה יש לה בדרך כלל השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר אך נמצא כאמור בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע בדרך כלל מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנת שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה אם הפיקוח היה נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח". 15. במקרה שבפני מדובר בבית ספר תיכון ובתלמידים שבעת הרלוונטית היו כבני שש עשרה-שש עשרה וחצי. התאונה ארעה בשעת הפסקה, בשטח הפטיו שהינו מקום סגור ומרווח ועל פניו מוגן, שנועד ושימש כצומת מרכזי למפגש התלמידים. בפרשת עידה התייחס מ"מ הנשיא, כב' השופט חשין, למידת ההשגחה הנדרשת ממורים על תלמידיהם במהלך הפסקה: "... הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית הספר ידאגו מנהליהם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא יבואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך שהילדים יודעים כי עינו של המפקח צופיה עליהם, תוך הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו". ועוד בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט א. מצא בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אילן ארגמן ז"ל ואח' נ' גולן חפצדי ואח' (להלן: "פרשת ארגמן") (תק-על 96(2) 207 בעמ' 209): "מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של 'איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני' (השופט עציוני בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, בעמ' 117; והשווה: ע"א 785/80 עיריית פתח-תקוה נ' צרפתי, פ"ד לח(3) 39, 42). עיקרו של דבר הוא שבקביעת מידת ההשגחה הנדרשת יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון: סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, או שמפניו יש יסוד לחשוש, גיל הילדים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 570; ע"א 324/77 מחמד רבי נ' סמרה, פ"ד לב (445, (2) 446). אכן גם בנסיבות שניתן להגדירן כ'רגילות' - היינו כשהמדובר אינו בקטני-קטנים שסכנת היפגעותם גדולה במיוחד, וכשהפעילות בה עסוקים התלמידים אינה כרוכה בסיכונים אופייניים מיוחדים - נדרשים המורים למידה מסוימת של השגחה. אלא שבנסיבות רגילות אין מתעורר צורך בפיקוח צמוד ודי בפיקוח המתבטא בנוכחות קרובה למקום הפעילות". 16. ולענייננו - עניין לנו בתלמידי כיתה י"א, נערים שהתרכזו במקום המיועד למפגש חברים בתוך כתלי בית הספר. על פניו הסיטואציה אינה מעוררת חשש לסיכונים מיוחדים וניתן להסתפק בנוכחות מורה בקרבת מקום, כפי שקבעתי שהיתה במקרה דנן, בין היתר נוכח קרבת הפטיו לחדרי המורים, המזכירות וההנהלה והיות שטח זה מקום מעבר מרכזי לתלמידים ומורים גם יחד. יתר על כן, מדובר בשעת הפסקה, ועל כך נאמר בפרשת ארגמן: "אינטרס חשוב נוסף, שיש להביאו בחשבון בקביעת מידת הפיקוח, כרוך בשאיפה לאפשר לתלמידים, בשעת ההפסקה וכן בשעות של פעילות חופשית אחרת, ליהנות ממידה סבירה של עצמאות וחופש. כדברי השופט חשין בפרשת מרצלי (ע"א 2061/90 הנ"ל, בעמ' 814): 'מרכיב החופש בצד היותו ערך לעצמו כולל בחובו גם אלמנט של חינוך: מוטב לחנך ילדים בדרך חופשית ככל הניתן, מבלי להטיל עליהם הגבלות בלתי ראויות' משמעות הדבר היא, כי מקום שסוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי התלמידים יכולים, גם ללא פיקוח, לעשות בבטחה את המוטל עליהם, אין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פיקוח צמוד. במקרים כאלה ניתן, וכך אף ראוי, להסתפק בהשגחה פחות הדוקה. זאת ועוד: חינוך התלמידים לעצמאות מחייב איפוק מצד המורה המשגיח בכל הנוגע להתערבות במה שמתרחש בין הילדים. מטרת ההשגחה היא לשמור על שלום הילדים. המורה בוודאי יתערב לנוכח תקרית המעוררת חשש לסכנה. אך בכל המקרים האחרים, מורה סביר - כמוהו כהורה סביר - ייטה להניח לילדים להתמודד זה עם זה בכוחות עצמם" (שם בעמ' 210). 17. ויוער, בפרשת ארגמן מדובר היה בנסיבות קיצוניות ובתוצאה טרגית שעה שבמהלך טיול שנתי של תלמידי כיתות ח' התפתחה מריבה בין תלמידים כאשר המשיב נתן לחברו מכת אגרוף באזור הבטן וזה התמוטט ונפטר. המערערים טענו לרשלנות המורים בטענה שבעת קרות המקרה היו התלמידים לבדם בעוד המורים ישבו במרחק של עשרות מטרים מהמקום כשהם אוכלים את ארוחתם. בית המשפט העליון בערעור ובדיון נוסף דחה את הטענה כי המורים התרשלו בהשגחה, תוך שלקח בחשבון את גיל הילדים, בני 13-14, ואת העובדה שלא היתה צפויה סכנה מיוחדת שתצדיק מעקב או השגחה צמודים על התלמידים, בפרט כשהמורים נמצאו במרחק שבו יכולים היו לשמוע קריאה שהיתה מופנית אליהם. והדברים אמורים מקל וחומר במקרה הנדון בו נמצאו התלמידים בשעת ההפסקה בתוך כתלי בית הספר, פסק זמן מלימודים שמזמין אווירה של שחרור וחופש שבו הימנעות מפיקוח צמוד היא לא רק סבירה אלא גם רצויה; כך במיוחד לאור העובדה שמדובר במי שהם תלמידי תיכון, כאשר לילדים המעורבים בנסיבות המקרה מלאו זה מכבר 16 שנים. אני רואה מקום להעיר בנקודה זו כי התייחסות ב"כ התובע בסיכום טיעוניו לזירת הארוע ולפעילות שהתקיימה בשטח הפטיו, תוך נקיטת לשון של "תוהו ובוהו" "תלמיד הישר בעיניו יעשה", "התלמידים מופקרים לגורלם, כעדר ללא רועה" (ראו: סעיף 11 לסיכומים), היא מוגזמת בלשון המעטה ולפי כל קנה מידה, ואין לה זכר ועיגון כלשהו בחומר הראיות. מוטב היה להימנע מוגזמאות אלה, במיוחד שעה שהתמונה שהצטיירה מהפעילות שרחשה בפטיו היא של מקום מפגש תלמידים חיובי, חברי ומזמין, וזאת בלא להמעיט כהוא זה מהארוע המצער שהיה מנת חלקו של התובע. 18. אך מעבר לכך, גם אם אניח "לטובת" התובע כי לא היה מורה נוכח בקרבת מקום בעת שהתאונה קרתה, לא יהא בכך להועיל לו בתביעתו. זאת מאחר שמדובר בהתרחשות פתע שארכה שניות בלבד והיתה בלתי צפויה. התרחשות כזו גם פיקוח צמוד לא יכול היה למנוע. כך עולה מהודעתו של מני שנרשמה על ידי החוקר, נ/14, דברים שאישר בהגינותו גם בעדותו: "ש: בהנחה שהיה מסתובב מורה בסביבה, האם הוא יכול היה למנוע את הארוע? ת: לא נראה לי, כי כל הארוע ארך מספר שניות מועט ומורה לא יכולה היה לבלום (עמ' 82 שורה 26 עד עמ' 83 שורה 1). גם טל בהודעתו שנגבתה על ידי החוקר, נ/5, התייחס לכך באומרו: "כל הארוע הינו ארוע של מס' שניות כך שגם אם היה (כך במקור - ע.ב.) במקום מורים לא יכלו לדעתי למנוע את הארוע". וכאשר נשאל טל בחקירתו: "ש. האם היית קופץ על ספסל בנוכחות מורה?" השיב: "לא יודע" (עמ' 12 שורות 22-23). וניכר היה בדבריו שנוכחות מורה לא היה בה כדי למנוע מעשה כזה, שאין מחלוקת כי אין בו יסוד של אלימות או זדון וכל כולו מעשה שובבות, שסבורתני כי אין להפריז בחומרתו, אף שלמרבה הצער וביש המזל נסתיים המקרה דנן בתוצאה המזיקה לתובע. על נסיבות כגון דא נאמר בפרשת ארגמן: "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען. עמד על כך השופט עציוני בפרשת מנדלסון (ע"א 635/70 הנ"ל) בעמ' 117: 'אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית'. וברוח דומה אומר השופט שמגר, בהתייחסו למידת הפיקוח על תלמידים בשעת משחק בהפסקה: 'ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע ספונטאנית, שאינה צפויה מראש' ע"א 415/79 דניאלי נ' אורט נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772)". 19. הנה כי כן, לאור הנסיבות כפי שהוכחו בפני, נמצא כי לא קיים קשר סיבתי בין היעדר הפיקוח - גם אם זה היה המצב, אף שיוזכר שקבעתי כי היתה נוכחות של מורים בקרבת מקום הגם שלא היה פיקוח צמוד - לבין ארוע התאונה והנזק שבעקבותיה. התנהגותו הפזיזה והבלתי צפויה של מני היא בלבד גרמה לתאונה ומאחר שהארוע כולו התרחש לפתע וארך מספר שניות בלבד, הרי שהיה בלתי נמנע. נוכח כל האמור, אין להטיל את האחריות לארוע התאונה לפתחה של הנתבעת. ממילא מתייתר הדיון בשאלת הנזק ומשכך גם אין מקום להתייחס לעדות של האם, תקוה בית עדה, שהתמקדה בנושא זה. סוף דבר 20. התביעה נדחית. משכך נדחית גם ההודעה לצד השלישי; ועם זאת ולעניין ההוצאות אני רואה מקום להעיר כי נראה כי מלכתחילה לא היה להודעה זו מקום, שכן על פניו ההודעה לצד השלישי לא מקימה כל עילה נגדו. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ ואת הנתבעת לשלם לצד השלישי סכום זהה. סכומים אלה ישולמו בתוספת מע"מ כדין וישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. דיני חינוךידייםשבר