פסק דין א. רקע מונחת בפניי עתירה לסילוק התובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו - 101 לתקסד"א, התשמ"ד - 1984. עסקינן בתביעת נזקי גוף שהגיש המשיב כנגד המבקשת ביום 6/6/05, בגין מחלת לב, שנגרמה לו לטענתו כתוצאה ישירה מהגשת תביעה כספית בסך 500,000 ₪ אותה הגישה המבקשת כנגדו ביום 10/5/94 בת.א 35327/94 ובצווי עיקול שהוצאו על ידי ביהמ"ש בשנת 1994 בהתאם לבקשות המבקשת. ב. טענות המבקשת: לטענת המבקשת, יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות. המדובר בתביעה נזקית שעילתה היא הגשת של תביעה בעבר, אשר בעקבות הגשתה נגרמו לתובע נזקים לכאורה. התובענה הוגשה על ידי המשיב כ - 11 שנים לאחר הגשת התביעה ע"י המבקשת, וכאשר מועד זה מהווה את המאורע הנזיקי בהתאם לכתב התביעה. אף צווי העיקול אשר גרמו למשיב נזקים הוצאו כבר בשנת 1994. בנוסף נטען, כי בתאריך 24/4/95 הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות הגשת התובענה המקורית. כמו כן הוסיפה, כי על פי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עברו למעלה מעשר שנים מעת הגשת התביעה על ידי המבקשת, היא עילת התביעה, ועל כן התביעה התיישנה. עוד טוענת המבקשת לדחיית התביעה מחמת מעשה בית דין. המשיב הגיש בעבר כאמור תביעה נגדית כנגד המבקשת בעילה זהה ותביעתו נדחתה על ידי בית המשפט בפסק דין מיום 18/11/99. עילת התביעה הנטענת היא אחת - הגשת התביעה על ידי המבקשת - ועל המשיב היה להגיש את תביעתו על מלוא נזקיו או לבקש את רשות בית המשפט לפצל סעדיו ככל שיבקש בעתיד לתבוע נזקים הנטענים שטרם נתגבשו לטענתו. מאחר ולא עשה כן יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין בהתאם לתקנה 101 (א) (1) לתקסד"א. בסיפת הבקשה טוענת המבקשת, כי יש למחוק את התביעה על הסף בהעדר עילה. הנתבעת פעלה ככל בעל דין אחר המגיש תביעה נגד רעהו בבית המשפט מבלי שנעשו פעולות מיוחדות וחריגות שיעידו על חוסר תום או חוסר נקיון כפים כאשר אף בקשת העיקול אינה פעולה חריגה. הגשת תביעה בבית המשפט כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה ועל כן יש למחוק את התובענה על הסף בהתאם לתקנה 100 לתקסד"א. ג. טענות המשיב: באשר לטענת ההתישנות טוען המשיב, כי יש לדחות הבקשה שכן נזקיו התגבשו רק בשנת 2000 עת נקבעו לו 29% נכות צמיתה על ידי המל"ל. באשר לטענת מעשה בית הדין טוען המשיב, כי יש לדחות הבקשה שכן התביעה בשנת 1994 לא דנה בענין נזקי גוף ולא היתה הכרעה בפסק דין של כב' השופט דוויק ז"ל בשנת 1999 לגופה של תביעה. באשר לטענה כי ההליך אינו מגלה כל עילה טוען המשיב, כי יש לדחות הבקשה שכן כתוצאה מהגשת התביעה על ידי המבקשת והתנהלותה לרבות העיקולים שהוטלו נגדו הביאו להדרדרות מצבו הבריאותי כשהמשיב עובר שני אירועי לב ונקבעו לו אחוזי הנכות משנת 2000 כאמור לעיל. ד. דיון: המבקשת עותרת למעשה לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף משלושה טעמים, התיישנות, מעשה בית דין והעדר עילה. אשר לטענת ההתיישנות, ובהתאם לאמור בכתב התביעה, התביעה הינה תביעה נזיקית ולפיכך חלים לגביה סעיף 5 לחוק ההתישנות, התשי"ח-1958, וכן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 5 לחוק ההתישנות קובע: "התקופה שבה מתישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא - בשאינו מקרקעין 7 שנים ...." סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין קובע: "מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא התגלה בנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה האחרון זה תתישן התביעה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק" בע"א 1254/99 המאירי נגד הכשרת הישוב חברה לבטוח בע"מ, פ"ד נד (3) 533 נדון היחס שבין סעיף 5 לחוק ההתישנות לבין סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, ונקבע כי במקום בו הנזק נתגלה באיחור, מירוץ ההתישנות חל ממועד גילוי הנזק. אולם תקופת ההתישנות לא תעלה על 10 שנים ממועד האירוע וזאת ללא קשר למועד גילוי הנזק. לענין כלל הגילוי נפסק שם כי בהסתמך על "הלכת בוכריס" (ע"א 165/83, פ"ד לח (4) 555) משנתגלה נזק אין להמתין לגבושו השלם, אין די בנזק של "מה בכך" אלא המבחן הינו האם הנזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות בענין מגיש תביעה בגינו. אינני מקבל טענת המשיב לפיה יש למנות את תקופת ההתישנות מיום גיבושו של הנזק עת ניתן פסד הדין של כבוד השופט דוויק בתיק אזרחי 35327/94 בשנת 1999 או בשעה שנקבעה נכותו הצמיתה בשעור 29% על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל. משעברו כאביו של המשיב בחזהו את השלב של "נזק של מה בכך" והגיעו לידי מצב בו כל בר דעת היה מגיש תביעה, התרחש "יום ההולדת" ממנו מתחילה תקופת ההתישנות את ריצתה. אירוע הנזק בענינו החל בשנת 1994 עת נולדה עילת התביעה, היינו הגשת התביעה על ידי המבקשת נגד המשיב בתיק אזרחי 35327/94. מן המסמכים הרפואים שצורפו לכתב התביעה (נספח ז') עולה כי המשיב סבל מלחצים בחזה ביום 3/10/94 תוך כדי עבודתו ופונה לחדר מיון באמבולנס שם אושפז 4 ימים. עוד באותו חודש אוקטובר 94 הומלץ לתובע לעבור מיפוי לב וצנתור לב. במאי 1995 נקבעו למשיב 25% נכות בשל חשד למחלת לב איסכמית מתאריך 1/7/94 עד 31/12/96. מכאן, שאירוע הנזק החל עוד בשנת 1994 ומירוץ ההתישנות הסתיים שנת 2004 לכל המאוחר מבלי להכנס למועד גילוי הנזק. משתובענה זו הוגשה ביום 19/1/05, חלפה למעשה תקופת ההתישנות כאמור ודין התביעה לכן להדחות. אשר למעשה בית דין, התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה שכנגד בתביעה המקורית שדנה למעשה באותן עובדות המהוות בסיס לתובענה דנן, היינו בבחינת עילת תביעה זהה. כבר בפתיח לתובענה דנן, מציין התובע, כי עסקינן בתביעה שעילתה הינה נזקי גוף שנגרמו לו בשל הגשת תביעת הנתבע כנגדו בהיותה תביעה טרדנית וקנטרנית. בכתב התביעה שכנגד, בתיק המקורי, מציין התובע דנן, כי התובענה שכנגד הינה בסכום של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש לו ולמשפחתו - "נזיקין על פי החוק" בשל העיקולים שבוצעו כנגדו והוסיף; "לא כולל נזק בלתי הפיך שנגרם לי בלב לצערי". התביעה שכנגדה נדחתה ע"י כב' הש' דוויק ז"ל בפסק הדין וכלשונו: "ניצול של זכות תביעה חוקית שיש לצד כנגד מישנהו, מקום שהתביעה מייצגת מחלוקת של ממש הטעונה בדיקה והכרעה, אינו בבחינת מהלך אשר מקים לצד שכנגד זכות ליטול פיצויים רק משום שהוגשה נגדו תביעה. ככל שנגרמו לנתבע הוצאות בגין תביעה נגדו, הוצאות אלה תוחזרנה לו אם תידחה התביעה נגדו, זאת ותו לא". אכן, מילים כדורבנות, ואין לי אלא להצטרף לאמור בהן. לפיכך, גם עילת התביעה בגין ניהול תביעת סרק כביכול כנגד התובע דנן נדונה והוכרעה בפסק דין מנומק. אפילו הסעד של "נזקי הלב" לא נדון בהם, אין בכך כדי להחיות העילה משלא נתבקש פיצול סעדים ולפיכך גם מטעם זה דין התביעה להידחות. משזו מסקנתי, לא מצאתי מקום לדון ביתר טענות המבקשת. ה. סיכום: לאור האמור לעיל הנני לקבוע , כי עילת התביעה התיישנה ולפיכך דין התביעה כנגד המבקשת להדחות. המשיב ישא בהוצאות המבקשת וכן בשכר טרחת עו"ד בשעור של 5000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. דחיה על הסףהתיישנות