פסק דין בפני תובענה כספית על סך 250,000 ₪ שעילתה פרסום לשון הרע. 1. הרקע העובדתי: התובע הינו צלם ומפיק. הנתבע הינו במאי. שני בעלי הדין עובדים בתחום תעשיית הסרטים. הרקע לתובענה הינו סרט בשם "מצרפת לישראל - סיפורו של קיבוץ נווה אילן" (להלן: "הסרט הראשון"), אשר הופק ע"י התובע בבימויו של הנתבע. הסרט, אשר הוזמן על ידי עמותת שוחרי נווה אילן ההיסטורית, עוסק בתולדותיהם של מקימי הישוב ועלילותיהם. זמן מה לאחר מכן, בחודש ספטמבר 2002 או בסמוך לכך, פרסמה הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה מכרז להפקת סרטי תעודה קצרים בהיקף של 24 דקות נטו. בחודש אוקטובר 2002 הגיש התובע לרשות השניה הצעה להפקת סרט בשם "נוה אילן - הקיבוץ שלא הכה שורש" (להלן: "הסרט השני"), במסגרתה הוצג התובע כמפיק הסרט והנתבע כבמאי. ההצעה זכתה במכרז והרשות השניה אישרה את ההפקה. ביום 27.3.03 הודיע התובע לנתבע טלפונית כי החליט שזה האחרון לא יהא במאי הסרט השני וכי תחתיו ימונה במאי אחר. מיותר לציין כי הנתבע נפגע מהודעה זו וראה בכך התנהגות פסולה העולה לכדי הפרת הסכם. ביום 1.4.03 כתב הנתבע לתובע מכתב, עם העתקים למכותבים שונים, בו הוא סוקר את ההתרחשויות הקשורות להפקת הסרט הראשון וההצעה בדבר הסרט השני, ובו הוא מגולל את טרוניותיו כנגד התובע בנדון ואת דרישותיו לפיצוי (להלן: "המכתב"). התובע רואה במכתב זה מכתב המוציא דיבתו רעה והכולל דברי לשון הרע אודותיו. המכתב הינו נשוא התובענה. 2. זיהוי המכתב: בטרם אתאר את נוסח המכתב ואתייחס למשפטים הנחזים להיות על פי הנטען פרסומי לשון הרע, יש להדגיש כי בעלי הדין חלוקים בשאלה מהו נוסח המכתב שנשלח למכותבים. התובע הציג את נוסח ת/2 ואילו הנתבע הציג את נוסח ת/3. יתרה מזאת, העד יוסי מולה מציג נוסח שלישי נ/1, הנושא אף הוא תאריך 1.4.03. עיון במכתבים ת/2 ות/3 מעלה כי הגם שממבט ראשון נראים הם כשני מכתבים שונים, הרי מדובר בטקסט זהה ששובץ בשניהם בסדר שונה וכי השוני בניסוחים מצומצם להבדלים הבאים: א. הנמען בת/2 הינו מר איתן חריס/התובע שעה שהנמען בת/3 הינו מר יוסי מולה, מפיק ראשי ברשות השניה. ב. בת/2 קיימת כותרת נוספת המתבטאת בכיתוב: "הנדון: נוסח מכתב שנשלח למר איתן חריס". ג. רשימת המכותבים בת/3 כוללת גם את יוסי מולה, שם אשר איננו מופיע ברשימת המכותבים בנוסח ת/2. ד. ההבדל היחידי בנוסח המכתב לגופו של עניין, והוא למעשה ההבדל הרלוונטי היחידי, נעוץ במילה אחת והיא המילה "לכאורה". בת/2 כותב הנתבע "זוהי גניבת זכויות הנושאת אופי פלילי" . בת/3 כותב הנתבע " זוהי גניבת זכויות הנושאת לכאורה אופי פלילי" . נחה דעתי כי גם ת/2 וגם ת/3 הם המכתבים המקוריים וכי לא נעשה בהם כל שיבוש. הסיבה לשוני בנוסחי המכתב נעוצה בשוני בזהות הנמענים. נוסח ת/2 נשלח על ידי הנתבע לתובע ובו הושמטה המילה "לכאורה". נוסח ת/3 נשלח ע"י הנתבע למר מולה, ובו נקט הנתבע משנה זהירות והוסיף את המילה "לכאורה". עסקינן במכתב שהוקלד על ידי הנתבע במחשב האישי שלו. מהסבריו של הנתבע אני מבינה כי ערך פה ושם שינויים קלים בנוסח בהתאם לזהות הנמען, וכדבריו: "לא התכוונתי לעשות נוסחים שונים לאנשים שונים. לדעתי, לגב' קוליק ויוסי מולא לא הכנסתי את הסכסוך הפנימי כספי. שלחתי לכולם 6 עמודים של מכתב" . "יכול להיות שהוצאת חלקים מהמכתב שכוללים את ההתחשבנות הכספית. נראה את המקור שהם קיבלו" (עמ' 20 לפרוטוקול). וכן: "אני בטוח ששלחתי נוסח אחד למר חריס, אני חושב שהוצאתי דברים מנוסח ששלחתי לגורמים חיצוניים" (עמ' 24 לפרוטוקול). וכמו כן: "ש. מפנה למכתב. עמ' 4 וכן לסעיף 4 לתצהירך מופיעה המילה "לכאורה", אתה מסכים איתי שבמכתב לא מופיעה המילה. ת. בוודאי שכן" (עמ' 15 לפרוטוקול). "... אני זוכר שהקראתי את המכתב לעו"ד דיסקין, אני זוכר כמה תיקונים שאמר לי לעשות לאורך המכתב. ש. יכול להיות שאמר לך להוסיף את המילה לכאורה. ת. יכול להיות" (עמ' 18 לפרוטוקול). המילה "לכאורה" בהקשר המתאים אף מוזכרת בכתב ההגנה שהגיש הנתבע (בסעיף ט' שבו), כך שאין לחשוד כי מדובר בנוסח שהוכן, חלילה, בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתובע הציג את נוסח ת/2 שמחמת תקלה לא צורף לכתב התביעה. ת/3 הינו אף נוסח המסמך שהיה מצוי כל העת בתיקו של בא כוחו של הנתבע, עו"ד דיסקין. אני קובעת, איפוא, כי ת/2 נשלח לתובע בלבד ואילו ת/3 נשלח למכותבים, שעה שמר יוסי מולה קיבל את נ/1 כמכתב לוואי וגם את ת/3 שצורף אליו. 3. סוגיית הפרסום: סעיף 2(ב) לחוק אסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. (2) אם היתה בכתב, והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". סעיף 7 לחוק קובע: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנתבע, תהא עוולה אזרחית...". במקרה דנן, עסקינן בפרסום בכתב בלבד. טענת התובע לעניין אמירות בעל פה שהגיעו גם למר סבו, עד תביעה מס' 2, אינן רלוונטיות נוכח הרחבת חזית אסורה, שהרי כתב התביעה מגדיר בלשון ברורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי עילת התובענה מתייחסת למכתב, וכאמור בו: "עניינה של תובענה זו במכתב זדוני שפרסם הנתבע אודות התובע, במכתב אשר שוגר ביום 1.4.03 ואשר העתקו המצורף בזה ומסומן כנספח א' בעניין כמפורט להלן". הוכח כי לא זו בלבד שהכתב עשוי היה להגיע, לפי הנסיבות, לאדם אחר זולת התובע אלא שהמכתב כוון לאנשים אחרים, ואף הגיע אליהם. מודה הנתבע בכתב הגנתו כי המכתב נשלח, בנוסף לתובע, גם לבא כוחו של הנתבע, לרשות השניה (מר מולה) וכן לגברת קוליק מארכיון הסרטים על שם שפילברג, וכדבריו בסעיף י"ט לכתב ההגנה: "בעקבות זאת, נכתב המכתב נשוא התביעה אשר נשלח לארבעה גורמים (חרף רשימת המכותבים לו): בא כוחו של הנתבע, התובע, הרשות השניה וגב' מרלין קוליק מארכיון הסרטים על שם שפליברג". גם בעדותו מודה הנתבע במשלוח המכתב לגורמים נוספים מלמד לתובע. הנתבע מודה במשלוח מכתב בגרסה ת/3 לבא כוחו: "... אני חושב ששלחתי את הנוסח עם המילה "לכאורה". זה גם העותק שהעברתי לעו"ד דיסקין" (עמ' 19 לפרוטוקול). הנתבע מודה במשלוח המכתב גם למר מולה ולגב' קוליק, ובכך הוכח כי המכתב נשלח גם להם, למרות שמר מולה העיד כי קיבל רק את נ/1, וכדברי הנתבע: "... לדעתי, לגב' קוליק ויוסי מולא לא הכנסתי את הסכסוך הפנימי כספי. שלחתי לכולם 6 עמודים של מכתב" (עמ' 20 לפרוטוקול). הנה כי כן, אלמנט הפרסום הוכח. 4. הפרסומים: בכתב התביעה מייחס התובע לנתבע פרסום לשון הרע אודותיו בציטוטים הבאים: א. "יצאתי לתחקיר נוסף שלא כלול בשכרי הנמוך כבמאי ושעליו כמובן לא שילמת". ב. "... הזהירו אותי מעבודה איתך והדגישו כי בסופו של דבר אצטער על התקשרותי איתך". ג. "המעשה כפוי הטובה והנבזי" ד. "... הנך בלתי אמין לחלוטין". ה. "...הסברת לי את חוסר ניסיונך בתחום". ו. "זוהי גניבת זכויות הנושאת (לכאורה) אופי פלילי". ז. "... מפיק בלתי אמין בעליל" . בהתאם לפסיקה, חלה על התובע חובת הפירוט בכל הנוגע לפרסום הפוגעני (המ.ירושלים, 688/66, בנק פרויכטונגר נ' אהרוני, פס"מ נ"ד 291). על כתב התביעה לציין במדויק מהן האמירות בהן רואה התובע פרסום לשון הרע אודותיו, ואשר על כן אתייחס אך ורק לאמירות שפורטו בכתב התביעה, תוך התעלמות מאמירות אשר על פי הנטען נאמרו בעל פה וכן מאמירות אחרות במכתב אשר מוזכרות לראשונה בכתב הסיכומים, אם כי בית המשפט רשאי כמובן להתחשב לצרכי פרשנות, במכלול כולו. 5. הגנת האמת: ההגנה המרכזית בפי הנתבע הינה הגנת האמת. להלן אעביר בשבט הביקורת כל אמירה ואמירה, על מנת לברר באם עולה היא בקנה אחד עם האמת. קודם לכן יש לבדוק באם במקרה דנן חל התנאי הנוסף, אשר בלעדיו לא תחול הגנת האמת, והוא העניין הציבורי. קובע סעיף 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". אמיתות הפרסום איננה תנאי מספק לצורך החלת הגנת האמת, שכן כדי להנות מהגנתה יש להוכיח כי היה באמירה "עניין ציבורי". אין צורך להוכיח כי האמירה רלוונטית לכלל הציבור ודי להוכיח כי האמירה מעניינת מיגזר מסוים של הציבור. קיימת גם גישה הסוברת כי יש לזהות את אלמנט העניין באלמנט התועלת, דהיינו, הפרסום יכול שיעניין את הציבור, או חלק ממנו, לצורך גיבוש דעתו בעניין מסוים, ויכול שיעניין את הציבור לשם שיפור אורחות חייו. (גישתו של פרופ' זאב סגל/ "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת"). גם המלומד אורי שנהר סבור כי אין להסיק כי דרישת "העניין הציבורי" מתייחסת רק לכלל הציבור, שהרי לעיתים מדובר בפרסום למספר אנשים מצומצם, לפעמים די באדם אחד, ואשר על כן לא יהא זה מן ההגיון להסיר את הגנת האמת מפרסום שתחומיו מצומצמים ואינו מגיע לציבור כולו. ביסוס לגישתו זו אנו מוצאים בספרו "דיני לשון הרע", שם נאמר: "אולם חוק אסור לשון הרע עוסק גם בפרסום לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים. קיימים מקרים שבהם יש תועלת ציבורית רבה בפרסום המופנה למספר מוגבל של אנשים, למרות שתוכן הפרסום כשלעצמו אינו תורם דבר לציבור הרחב. התועלת הציבורית במקרים כאלו תתבטא ביתרון לכלל החברה מכך שהמידע הועבר למי שאליו הוא הופנה. כך למשל, מידע בנוגע לכשירותו המקצועית של מפעיל טרקטור אינו מעניין לרוב את הציבור הרחב, אך לציבור כולו יש אינטרס בכך שהאחראים על אותו מפעיל טרקטור יקבלו מידע בנוגע לכשירותו. לפיכך היינו מציעים להרחיב את המבחן שהוצג על ידי פרופ' סגל, ולקבוע כי בפרסום יהיה "ענין ציבורי" לא רק כאשר תצמח לציבור תועלת מידיעת הפרטים שבפרסום, אלא גם כאשר תצמח לציבור תועלת מעצם עשייתו" (עמ' 227). במקרנו, עסקינן במכרז שפורסם על ידי הרשות השניה - אשר איננה רשאית לפעול על פי רצונה אלא כבולה בכללים שהותוו על ידי הרגולטור (חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990). עסקינן במכרז שזיכה את הזוכה בתקציב של 200,000 ₪ מכספי ציבור. מידע אודות מציע כזה או אחר ו/או אודות הסרט המוצע ו/או אודות הדמויות האחרות האמורות לקחת חלק ביצירה - הינו מידע שאמור להיות בידיעת הגורמים האמונים על בדיקת ההצעות וקביעת הסרט הזוכה, ירצו - יתנו לו משקל, לא ירצו - יתעלמו ממנו. אין מדובר בהזמנה פרטית המעניינת רק את המזמין ואת המבצע והמאפיינת, לטעמי, את נסיבות הסרט הראשון בלבד, שעה שנסיבות הסרט השני חורגות מתחום הפרט ומשתייכות למתחם הציבורי. נחה דעתי כי נסיבות הסרט השני ופרסומים אודותיו עונות על דרישת החוק בכל הנוגע לדרישת העניין הציבורי. 6. פרסומים א', ב', ה': אמירה א' מבטאת מחלוקת כספית לגיטימית, מעשה של יום יום, אשר איננה עולה לכדי פרסום לשון הרע, ומכל מקום אינה עונה על המבחנים האובייקטיביים של פרסום העלול להשפיל, לבזות וכו'. הוא הדין באמירה ה'. הנתבע כיוון לחוסר ניסיונו של התובע בהפקת סרטים תיעודיים-היסטוריים, וגם אם לקתה האמירה באי דיוק כלשהו, עדיין אין באמירה שכזו פרסום לשון הרע לפי המבחן האובייקטיבי ומבחן האדם הסביר. אף עדותה של שרית קדם, בסעיף 12 לתצהירה, תומכת בנטען בהקשר זה. אמירה ב' מהווה ציטוט דברים שנאמרו על ידי אחרים, ובמקרה כגון זה די לו לנתבע להוכיח כי האמירה אכן נאמרה על ידי אחר. כעולה מתצהירו של העד סבו ומחקירתו הנגדית, אכן הזהיר הלה את הנתבע לבל יעבוד עם התובע נוכח ניסיונו הבלתי מוצלח עמו בעבודתם המשותפת במהלך צילום הסרט "ימים אדומים". הנה כי כן, אמירה זו חוסה בצל הגנת האמת. 7. האמירה "מעשה כפוי טובה ונבזי": התובע טוען כי באמירה זו יצר הנתבע את הרושם כי הוא נוהג בכפיות טובה וכי יש לו אופי נבזי. אמירה פוגענית נבדקת, בין היתר, לפי ההקשר שלה. יש לשים לב כי הנתבע לא ייחס את מילת התואר לתובע או לאופיו, כי אם צמצם אותה ל"מעשה" בלבד, כאשר באמירתו "מעשה" מכוון הוא לסילוקו מבימוי הסרט השני והצבת במאי אחר תחתיו. אין חולק כי דובר בין התובע לבין הנתבע, כי זה האחרון יביים את הסרט השני שהצעתו הוגשה למכרז הערוץ השני, אם כי אינני רואה צורך לקבוע נחרצות אם עסקינן בדיבור שהשתכלל לכדי חוזה מחייב מבחינת דיני החוזים, שכן די בהקשר זה בקיומה של התחייבות מוסרית. אין אף חולק כי שמו של הנתבע מתנוסס באותיות מאירות עיניים על ההצעה שהוגשה למכרז, וככתוב בה: "מפיק : איתן חריס. במאי : יורם הוניג." המפיק ובמאי הסרט הם שני הגורמים המרכזיים בעלי החשיבות בהכנת סרט, הם למעשה מולידיו ויוצריו, וכפי שהעיד מר יוסי מולה, מהרשות השניה: "אבל אם יש סכסוך בין מפיק לבין במאי, שהם שני המרכיבים העיקריים של סרט..." (פרוטוקול מיום 10.2.05, עמ' 31). אין, איפוא, מקום להשוות בין תפקידו של הבמאי לבין תפקיד זוטר אחר שהוחלף לאחר הגשת ההצעה ולאחר זכייתה במכרז. בסיכומיו מודה התובע כי הנתבע הוא זה שהפנה את תשומת לבו למודעה אשר פורסמה בעיתון בנוגע למכרז (עמ' 18 סעיף 145), דבר המחזק את גרסת הנתבע כי היה לו חלק ביוזמה להגיש את נושא עמותת נוה אילן והחומר שנאסף במסגרת הסרט הראשון, כהצעה לסרט השני. אף בת זוגו של התובע, הגב' שרית קדם, מאשרת במכתבה מיום 2.4.03, המופנה לעו"ד גיל-עד חריש ואשר צורף כנספח א' לכתב התביעה במקום מכתב הדיבה שאמור היה להיות תחתיו: "... עובדה - הוא מציין במפורש כי את היוזמה לפנות למכרז הרשות השניה הוא יזם. אכן נכון. היה זה רעיון שלו..." . היא חוזרת על אישור זה בתצהיר העדות הראשית מטעמה: "בתחילת נובמבר 2002 קיבלתי שיחת טלפון לטלפון הנייד שלי ממר הוניג. בחום ובידידות הוא העלה בפני את ההצעה להגיש את סיפור נוה אילן למכרז של הרשות השניה..." (סעיף 22 לתצהירה) אין חולק כי בחודש מרץ 2003 הודיע התובע טלפונית לנתבע באופן חד צדדי ובמפתיע כי החליט שלא ליתן לו את מלאכת בימוי הסרט והעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת, לא התנצל ואף לא הציע פיצוי כלשהו. התובע מודה כי אכן חזר בו מכוונתו להעסיק את הנתבע כבמאי הסרט, וכאמור בסיכומים: "התובע צירף את שמו של הנתבע להצעה שהוגשה מטעמו למכרז הרשות השניה וחזר בו..." (סעיף 137). הנתבע נפגע וראה בכך התנהגות מכוערת. הוברר, כי לא הנתבע בלבד סבר כי מדובר במעשה שלא יעשה, אלא שאף מר יוסי מולה, המפיק הראשי של הרשות השניה, סובר כי אין מדובר במעשה מקובל, וכפי שהעיד: "ש. יש מניעה שבהמשך יוחלפו? ת. אין מניעה, הדברים בגדול אינם מקובלים...". יתרה מזאת, מר מולה סבור כי במקרה של החלפת במאי מן הראוי היה לבקש את אישורו אולם אישור כזה לא נתבקש כלל, וכדבריו: "ש. אתה כמפיק ראשי צפית שיקבלו ממך אישור להחליף במאי? ת. כן. ש. ביקשו אישור ? ת. לא. עד רגע הסכסוך לא ביקשו אישור". (פרוטוקול מיום 10.2.05, עמ' 31). כן הוברר כי מר מולה אף הפיק לקח מן התקרית שאירעה בעקבות החלפת הבמאי ומאז דורשת הרשות להציג בפניה הסכם חתום בין המפיק לבין הבמאי, וכדבריו: "ש. האם בעקבות הפרשה הזו חל שינוי בגישה שלכם למכרזים ולזהות האנשים שמוצגים לכם? ת. בגדול כן. המקרה הוביל אותנו שצריך להיות הסכם בין המפיק לבמאי. הסכם חתום. ואנו דורשים שהוא יוגש לנו. אנו עושים זאת כרגע, למדנו זאת כפרק מהעניין הזה" (שם, בעמ' 32). הנה כי כן, לא הנתבע לבדו סבר כי התובע נהג עמו שלא כיאות. כך סברה גם הרשות השניה. כך גם סבור בית המשפט. התובע יכול היה לזמן את הנתבע לפגישה, לשוחח עמו על רצונותיו לשנות את זהות הבמאי, לנהל עמו משא ומתן בנדון ואולי אף להגיע לביטול מוסכם, עם פיצוי או בלעדיו. ביטול על דרך הודעה חד צדדית מפתיעה בטלפון - אינו הדרך הנאותה. הנתבע השתמש אמנם במילים חריפות בתארו את המעשה ואופיו אולם לא חרג מהמידתיות המותרת. משכך חוסה הנתבע בצל הגנת אמירת האמת בכל הנוגע לתיאור המעשה. 8. האמירה "בלתי אמין": כאמור לעיל, הדיח התובע את הנתבע מתפקיד בימוי הסרט השני, למרות שהנתבע הוא זה אשר הסב את תשומת לבו להצעת המכרז ולמרות שדובר ביניהם כי הוא יהא הבמאי ושמו אף מופיע ככזה בהצעה למכרז. כמפורט לעיל, שמענו מפי נציג הרשות השניה, כי אין מדובר בהתנהגות מקובלת וכי בעקבותיה הופקו הלקחים המתאימים ומאז נדרש המפיק המציע להציג חוזה חתום עם הבמאי המוצע. להרגשה הסובייקטיבית בדבר היות התובע אדם "בלתי אמין", תימוכין אובייקטיביים בדמות עדת התביעה, הגב' אילנה דיין, אשר סברה גם היא כי מדובר בהתנהגות פסולה, ואף היא השתמשה מיוזמתה בצירוף המילים "לא אמין", וכדבריה: "ש. אם הייתי שם את שמך כמגישה במכרז ואחר כמה זמן אחרי שהייתי זוכה במכרז הייתי אומר שאת בחוץ, איך את היית מרגישה, כל זה סיכום בעל פה? ת. הייתי מעדיפה שבחור אחר יתחתן עם הבת שלי. הייתי מרגישה שאתה לא בנאדם טוב, לא אמין וגם לא ישר לחלוטין" (פרוטוקול מיום 10.2.05, עמ' 53). ניתן בהחלט להגדיר את התנהגותו של התובע בנסיבות הספציפיות המתוארות כבלתי אמינה. 9. האמירה "זוהי גניבת זכויות הנושאת (לכאורה) אופי פלילי": מכבירים בעלי הדין מילים רבות על המילה "לכאורה", המופיעה היא במכתב הפוגע, אם לאו, ומה משקלה. כפי שכבר קבעתי לעיל, נחה דעתי, כי בנוסח המכתב שנשלח למכותבים, דהיינו למר מולה, לעו"ד דיסקין ולגב' קוליק, הופיעה ההסתייגות "לכאורה". מסקנתי זו נתמכת בעדותו של הנתבע אשר סבר לאורך כל הדרך כי נוסח המכתב אכן הכיל מילה זו והוא אף מציין אותה בכתב הגנתו. ת/3, על פי כותרתו, הוא נוסח המכתב הנכון שנשלח למר מולה, להבדיל מת/2, הנושא את שמו של התובע כנמען. אף עו"ד דיסקין, שהינו, כידוע, אחד המכותבים, התייחס כל העת לנוסח הכולל את המילה "לכאורה", ואף מכך אני מסיקה כי המכתב שיועד לו הכיל אותה. יחד עם זאת, על אף מובנה של המילה, הבא להביע את ספקותיו של הכותב באשר לנכונות התיאור ואת הרגשתו, לפיה מדובר בחשד בלבד שטרם הוכרע, אין לייחס לה חשיבות מכרעת כאשר מן הנסיבות עולה כי המפרסם הוסיף את המילה ככסות בלבד, כמגן לעתיד לבוא, ולא מכיוון שחשב שהוספתה דרושה על מנת שהטקסט המילולי יתאר את העובדות כהווייתן. וכפי שקובע המלומד שנהר: "מפרסם יכול לסייג דברי לשון הרע גם באמצעות הצגתם כחשדות גרידא. בית המשפט העליון קבע כי קיים אמנם הבדל בין פרסום המייחס ביצוע מעשה לבין פרסום המייחס חשד לביצוע מעשה, אולם אם המעשה הוא מעשה שיחוסו מהווה לשון הרע, אזי גם ייחוס של חשד לביצוע מעשה מהווה לשון הרע". (עמ' 115). לא בכל מקרה בו מוסיף המפרסם הסתייגות כלשהי, אם על דרך הבאת הפרסום בצורת שאלה, אם על דרך הוספת המשפט לפיו מדובר בחשד בלבד, אם על דרך הוספת המילה לכאורה וכו' - ימלט הוא מפרסום לשון הרע, שכן השאלה היא האם ההסתייגות מוציאה את העוקץ מהאופי המשמיץ של הפרסום, או שמא מדובר בהסתייגות מלאכותית, מן השפה אל החוץ בלבד, המותירה בפרסום את הרושם השלילי שהוא יוצר בלב הקורא. נשאלת השאלה, מהי מידת ההוכחה שאדרוש מן הנתבע לצורך הוכחת אמיתות האמירה במקרה שלפנינו. ככלל, התשובה לשאלה טמונה בפרשנות הנכונה לאמירה. אם בפרסום נשוא העניין נאמר באופן חד משמעי כי התובע ביצע מעשה המהווה עבירה פלילית, יצטרך הנתבע להוכיח כי התובע אכן ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו, ואז יהיה עליו לעמוד בקריטריונים המחמירים של המשפט הפלילי. אם בפרסום נשוא העניין נאמר בצורה מסתייגת כי מדובר בעבירה לכאורה, או בחשד לביצוע עבירה, ייקבע נטל ההוכחה לפי המשמעות שיתן בית המשפט לפרסום, דהיינו, האם יתן בית המשפט משקל כלשהו למילה המסייגת, ואז יפחת נטל ההוכחה הנדרש מן המפרסם באופן שיהא עליו להוכיח חשד בלבד, או שמא יסבור בית המשפט כי מדובר בהסתייגות חסרת ערך, שכן האדם הסביר העומד מן הצד יפרש את האמירה כמייחסת לתובע ביצוע מעשה פלילי, שאז יוטל על הנתבע להוכיח גם במקרה כזה ביצוע מעשה פלילי בקנה מידה מחמיר. כמובן שאם בפרסום נשוא העניין מיוחס לנפגע מעשה המצוי בד' אמות המשפט האזרחי, כגון: הפרת הסכם, אי תשלום בגין זכויות יוצרים (להבדיל מגניבתן), יהנה המפרסם מנטל הוכחה מופחת המסתפק בהטיית מאזן ההסתברות. וכפי שקובע המלמד שנהר: "...השאלות הקשות בנוגע למהות ההוכחה הנדרשת מתעוררות בקשר לפרסומים שבהם מוצגות הטענות שאדם ביצע מעשה עבירה כעניין שאינו וודאי. ההכרעה בשאלה מה מוטל על המפרסם להוכיח, במקרים כאלה תוכרע לאור הדרך בה יתפרש הפרסום על ידי בית המשפט... אם יקבע שהאדם הסביר היה מבין מהפרסום בכללותו, למרות ההסתייגויות שבו, שהאדם המתואר בו אכן ביצע את העבירה - אזי יוטל על המפרסם להוכיח כי העבירה אכן נעשתה. מאידך גיסא, אם יפורש הפרסום כמעיד רק על קיום בסיס עובדתי סביר לחשדות, יוטל על המפרסם להוכיח שאכן היה בסיס עובדתי שכזה" (עמ' 237 בספרו). וחזרה למקרנו: בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, נחה דעתי כי הנתבע התכוון לייחס לתובע מעשה פלילי, וכי ההסתייגות שהוסיף במילה "לכאורה" לא נטלה את העוקץ מן הפרסום, והותירה את הרושם הכללי לפיו חושד הנתבע בתובע כי ביצע מעשה פלילי. מסקנתי זו עולה מעדותו של הנתבע, אשר אמר בין היתר: "ש. האם אתה עומד על מה שכתבת אז? ת. היום הייתי מורח את זה בעוד לכאורה..." (עמ' 15). וכן: "ש. הכוונה עבירה פלילית? ת. בעיני פלילי זה עבירה. ש. אינך חוזר מהמילה פלילית ? ת. לא. אני לא חוזר ממה שכתבתי במכתב. זאת עובדה" (עמ' 16). וכן: "ש. אתה מבין למה המילה לכאורה? ת. לכאורה זה לא למעשה אני חושב שמה שעשה נושא אופי פלילי. ש. התכוונת לשלוח לכל הגורמים ששלחת שחריס עשה מעשה פלילי בנושא הפרת זכויות יוצרים? ת. כן" (עמ' 19). וכן: "ש. למה אתה התכוונת? ת. שלדעתי מר חריס עבר עבירה פלילית" (עמ' 19). הנתבע לא הסתפק באמירה לפיה לא שילם התובע תמלוגים בגין זכויות יוצרים ו/או לא ייחס לו הפרת זכויות יוצרים. הנתבע בחר בגרסה מחמירה לפיה עשה התובע מעשה שיש בו גניבת זכויות והנושא "אופי פלילי". אם נדקדק באמירה אף ניווכח לדעת כי המילה "גניבה" איננה מסויגת כלל והיא מיוחסת לתובע כמי שעשה אותה, שכן רק האופי הפלילי מגובה בהסתייגות. אם כך, יש לבדוק באם חצה הנתבע את משוכת הגנת האמת ובאם הוכיח כי התובע אכן ביצע מעשה העולה לכדי "גניבת זכויות יוצרים". מעשה הגניבה המיוחס לתובע נאמר בהקשר לשימוש בחומר שנלקח מארכיון הסרטים היהודים ע"ש אהרון שפליברג (להלן: "הארכיון"), שכן בחינת האמירה נעשית לפי ההקשר שלה. וכאמור במכתב: "עוד ביררתי את חששי כי עדיין לא שילמת עבור שימוש בזכויות חומרי הארכיון של ארכיון שפילברג ואכן חששותיי התגשמו - זה יותר מחצי שנה לאחר ההפקה, אפילו לא יצרת קשר כלשהו עם ארכיון הסרטים על שם שפילברג - זוהי גניבת זכויות הנושאת (לכאורה) אופי פלילי. וכן: "עם סיום העבודה על סרט העמותה, הזכרתי לך כמפיק הסרט להסדיר את עניין הזכויות עם ארכיון שפילברג, מפני שכיודע לכל איש מקצוע יש לשלם עבור שימוש בזכויות על חומרי ארכיון". הנה כי כן, ההאשמה המיוחסת לתובע קשורה לנושא אחד בלבד והוא השימוש בזכויות ארכיון הסרטים על שם שפילברג, ללא רשות וללא תשלום ורק בהקשר אליה. אשר על כן, אין שום רלוונטיות לטיעוני הנתבע לפיהם גזל התובע גם את זכויותיו כבמאי בגין הסרט הראשון, וגם אם יוכחו לא יוכלו לשמש לו הגנה, הגם שהטיעון המשפטי בדבר זכות היוצרים של הבמאי אינה שנויה עוד במחלוקת (ר' טוני גריינמן / "זכויות יוצרים", עמ' 239. ור' גם החלטת כבוד הרשמת שיצר, בה"פ 1148/01 (ת"א), אקו"ם נ' תל"י). הוא הדין בטענה להפרת זכויות היוצרים של אקו"ם, שכן מעשים אלו אינם מיוחסים כלל לתובע במכתב נשוא ענייננו, שהרי כאמור לעיל לא הואשם התובע באופן כללי כגונב זכויות יוצרים, שהרי הנתבע הצביע על התנהגות ספציפית - הקשורה לשימוש בחומרי הארכיון ש"זוהי" מהווה גניבת הזכויות, ואשר על כן אתייחס לאירוע זה בלבד. את אשר אירע בכל הנוגע לארכיון שפילברג למדתי מעדותו של הנתבע ומעדותו של התובע. העדות העיקרית אשר אמורה היתה לשפוך אור על התנהגות התובע בכל הנוגע לזכויות הארכיון, היתה אמורה להישמע מפיה של הגב' מרים קוליק, מנהלת הארכיון במועדים הרלוונטיים, אשר תצהיר מטעמה הוגש לבית המשפט. למרבה הצער, חלתה הגב' קוליק ובא כוח הנתבע ביקש למשוך את תצהירה, כמופיע בפרוטוקול הדיון מיום 10.2.05: "עו"ד דיסקין אלה עדי. הגב' קוליק בגבס ולכן לא הגיעה . מגיש אישור רפואי. מבקש למחוק את התצהיר שלה. החלטה מתירה לנתבע למשוך את תצהירה של גב' קוליק. בהחלטה זו מסתיימת פרשיית ההגנה. והיה והתובע ירצה לזמן את גב' קוליק כעדה מטעמו יגיש בקשה מתאימה". (עמ' 45) משהנתבע ביקש למחוק את תצהירה של גב' קוליק ומשהתובע לא ביקש לזמן אותה כעדה מטעמו, לא יכול התצהיר שנמשך להוות ראיה כלשהי, באופן שהסתמכות הצדדים, או מי מהם, על סעיף זה או אחר בתצהירה - הינה פסולה. מהעדויות שהובאו בפני עולות העובדות הבאות, בכל הנוגע לסוגית השימוש בחומר הארכיוני: א. הנתבע הוא זה שפנה לארכיון, ביקר בו וליקט את החומר הדרוש. התובע לא ביקר בארכיון ולא קיבל מהם את החומרים ששובצו בסרט. וכדבריו בחקירה נגדית: "ש. נכון מי שניגש לארכיון שפילברג זה אתה ולא חריס? ת. בסרט הזה - כן. ש. הנוהל הוא שמי שניגש לארכיון זה מי שבא ומדבר איתם? ת. נכון... אמרתי להם שלום. אני מחפש חומרים על נווה אילן. אני עושה סרט האם אוכל להשאיל את החומרים - אמרו כן" (עמ' 16 לפרוטוקול). ב. במעמד ביקורו של הנתבע בארכיון, לא נתבקש כל תשלום: "ש. למה לא ביקשו כסף? ת. אולי הם טובי לב" (עמ' 17 לפרוטוקול). ג. הארכיון פנה לתובע רק ביוזמת הנתבע, ורק לאחר מכתבו מיום 1.4.03: "ש. עם קוליק? ת. שלחתי מכתב והיא התקשרה אלי, אבל לא אמרתי בטל' שהוא עשה מעשה פלילי לכאורה, אמרתי שלקח חומרים ללא רשות. (עמ' 19) ד. הנתבע לא התעניין כלל בנושא הזכויות עד ליום בו הודח מהבימוי והוא זה שעורר את הנושא בפני מנהלת הארכיון, וכדבריו: "ת. ברגע שהבנתי שהוא לא קיבל, לא פניתי לאף אחד בשנתיים הללו. ת. שפילברג לא פנו אלי לפני שכתבתי את המכתב. ת. שאני עוררתי את החשד אצל ארכיון שפילברג שנעשה שימוש לא כדין בחומרים שלהם" (עמ' 22). ה. בסופו של דבר, שכנע התובע את ארכיון שפילברג כי לא מגיע להם כל תשלום בגין השימוש בחומרי הארכיון, מפאת היות הסרט פנימי וללא כל שימוש מסחרי. הדבר עולה ממכתבה של גב' קוליק מיום 16.4.03. אף הנתבע מודה בכך, ולדבריו: "ש. אתה ראית שהיא אמרה שלא מגיע שום תשלום ואין בעיה? ת. בסוף היא לא גבתה גם לא רצתה כסף. אם אני מניח (צ"ל: מוכיח) לארכיון שהסרט למטרות צדקה ולא למטרות רווח, בדרך כלל הם נחמדים, הם מוותרים על התמורה". הנה כי כן, כל שהצליח הנתבע להוכיח לבית המשפט הוא קיומה של אי הבנה בכל הנוגע לסוגית השימוש בחומרי הארכיון, הבנה שהוסדרה לבסוף בהפטרו של התובע. נחה דעתי כי התובע סבר כי השימוש אינו מחייב תשלום שכן איננו למטרה מסחרית. למותר לציין כי גם הנתבע סבר כך ומכל מקום בשתיקתו במשך שנתיים אישש את סברתו של התובע. אף הארכיון עצמו השתכנע כי לא קיימת כל חובת תשלום בגין השימוש בחומרי הארכיון, ופטר את התובע מכל חובה כזו. אשר על כן, לא הוכח קיומו של מעשה פלילי. אף לא הוכח קיומו של חשד שכזה, אלא לכל היותר, מחלוקת אזרחית. לא נותר לי אלא לקבוע כי הנתבע לא חצה את משוכת האמת ביחס לאמירה זו. 10. הגנת תום הלב: מנסה הנתבע להכניס את האמירות, כולן או מקצתן, תחת כנפי הגנת תום הלב. משנחה דעתי כי כל האמירות, למעט אמירה ו', חוסות תחת מטריית הגנת האמת, אינני רואה כל צורך להכשיר אותן בהגנה נוספת. ובכל הנוגע לאמירה ו', הרי זו איננה יכולה לקבל הכשר אף מהגנת תום הלב, שכן איננה נכנסת להגדרת אחד מ- 12 המקרים המנויים בסעיף 15 לחוק. הפרסום אף לא נעשה בתום לב לאור הודאתו החד משמעית של הנתבע ולפיה אכן התכוון לייחס לתובע עבירה פלילית וכי נקיטת המילה "לכאורה" נעשתה ככסות בלבד, "מריחה" לדבריו. 11. סוגיית גובה הנזק: טוען התובע כי מחמת מכתבו של הנתבע נפגעה פרנסתו. לדבריו, עברה הדיבה האמורה במכתב "מפה לאוזן וכאש בשדה קוצים" ופגעה בפרנסתו. התובע לא הוכיח כל פגיעה בפרנסה. הוברר, כי העיכוב בהפקת הסרט הוסר וזו יצאה אל הפועל. עוד התרשמתי כי העיכוב נוצר לא רק בגלל המכתב הפוגע אלא גם בגלל רצון הרשות לבדוק את התנהגותו של התובע, אשר שינה באופן חד צדדי את זהות הבמאי, מניעה הרובצת לפתחו של התובע עצמו. אף אישור רוה"ח מיום 13.4.04 בדבר הפגיעה בהכנסות התובע כצלם אינו מלמד אותי דבר. ההיפך הוא הנכון. התרשמותי הינה שמדובר באישור "המגלה טפח ומכסה טפחיים". התובע אמור היה להציג בפני מסמך המתייחס לכלל הכנסותיו בשנה הרלוונטית, לאו דווקא להכנסותיו כצלם. יתרה מזאת, הסכסוך נשוא ענייננו נובע מעבודת התובע כמפיק, ולא כצלם, ולפיכך תמוהה ההתמקדות בהכנסות מעבודת הצילום, תוך שתיקה רועמת בכל הנוגע להכנסות מהפקה ומכל הכנסה אחרת שהיא. אשר על כן, יפסוק בית המשפט את הפיצוי באופן כללי, בשים לב לנסיבות ולשיעורי הפיצויים כמקובל. נחה דעתי, כי נוכח המכלול כולו, יש להסתפק בפיצוי בשיעור 10,000 ₪. 12. התוצאה: עסקינן בסכסוך בין שני בעלי מקצוע בתחום תעשיית הסרטים, אשר גלש מעבר לגבולותיו וחרג מכל פרופורציה. הסכסוך החל בהתנהגות לא נאותה של התובע, עת ביטל באופן חד צדדי את מעורבותו של הנתבע כבמאי בהגשת סרט למכרז שפורסם ע"י הרשות השניה, והמשיך בהתבטאות חריפה מטעם הנתבע, אשר העתק ממנה הועבר למספר גורמים. בעלי הדין שפכו קיתונות של רותחין זה על זה תוך האשמה הדדית בחוסר יושר ובשאר תכונות מגונות. לא נותר אלא להצטער על כך. נחה דעתי, כי לו היה התובע פונה לנתבע, משיח בפניו את התלבטותו המקצועית בכל הנוגע לבחירת הבמאי, אם על דרך התנצלות ואם על דרך הצעת פיצוי כלשהו, היה מניח את דעתו בדבר החילופין, צר לי על כי התובע לא נקט בדרך זו. מאידך, יש להצטער גם על דרך התגובה בה נקט הנתבע. לו סבר הנתבע כי התובע הפר התחייבות חוזית כלפיו, יכול היה להגיש כנגדו תובענה אזרחית, אך האשמתו בהתנהגות פלילית הינה מרחיקת לכת. כאמור לעיל, דחיתי את החלק הארי של התובענה. יחד עם זאת, קיבלתי את אותו חלק של התביעה בכל הנוגע לאמירה המייחסת לתובע גניבת זכויות בעלת אופי פלילי. לאור כל המכלול יש להסתפק בפיצוי בסך 10,000 ₪. לאור הפער בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק ולאור העובדה כי החלק הארי של התובענה לא נתקבל על ידי בית המשפט, אני מורה כי כל צד ישא בהוצאותיו. הפקהבימוי