התובעת הועסקה במפעל ליצור מוצרי פלסטיק ונמצא כי היא לוקה באסטמה, ומחלתה הוכרה כאסטמה תעסוקתית ע"י ביטוח לאומי. להלן פסק הדין: פסק דין א. בתיק זה ניתן על ידי פסק דין אשר דחה את תביעת התובעת, וזאת ביום 20.6.02, מאחר שמצאתי שלא הוכחה חבות הנתבעת ביחס לתאונת העבודה שהיא עילת התביעה. בית המשפט המחוזי, נתן תוקף של פסק דין, במסגרת ערעורה של התובעת, להסדר שהושג בין הצדדים ובגידרו בוטל פסק הדין המקורי, והוחזר התיק אלי לשמיעת ראיות נוספות וטענות נוספות, לרבות בשאלת האחריות, כאשר הוסכם שהראיות שהוגשו עד כה יעמדו בעינן. במסגרת אותו "סבב שני" ניתנה לתובעת רשות לתקן תביעתה, כפי שיפורט להלן, והוגשו על ידה ראיות נוספות בצורת אסופת מסמכים שסופקה על ידי הנתבעת, ואף על כך יפורט בהמשך, ולאחר שהצדדים סיכמו שוב טענותיהם, משויתרו הנתבעות על הגשת ראיות נוספות מצידן, יש ליתן כעת פסק דין על יסוד חומר הראיות העדכני, קרי זה שכבר הוגש בעבר, יחד עם הראיות שנוספו, ועל בסיס הסיכומים שלפני. עיקרו ורוב רובו של פסק הדין כפי שניתן ,טרם ביטולו בערכאת הערעור, נותר רלוונטי גם כיום, אלא ש "בשורה התחתונה" ובמסקנה הסופית בהחלט חל מהפך בעטיין של הראיות שנוספו והמסקנות הנגזרות מכך. להלן, אחזור על האמור בפסק הדין הקודם והדברים , למעט התוצאה הסופית, מאומצים שוב בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מפסק הדין הנוכחי: "1. התובעת הועסקה במפעל הנתבעת, שהוא מפעל ליצור מוצרי פלסטיק בין השנים 1977 ועד 1995, תחילה במחלקת היצור, אחר-כך במחלקת ההרכבה. 2. במהלך מרץ 1995, חשה קשיי נשימה, עברה סדרת בדיקות, ונמצא כי היא לוקה באסטמה, ומחלתה הוכרה כאסטמה תעסוקתית ע"י המלל. 3. התובעת טוענת כי לקתה באסטמה, במהלך עבודתה אצל הנתבעת, עקב מחדלים רשלניים של הנתבעת, והיא עותרת לקבלת פצוי על נזקי הגוף וההפסדים, שלטענתה נגרמו לה בעטייה של המחלה. 4. מטבע הדברים יש להחליט, תחילה בשאלת החבות-אחריות המעביד לפרוץ מחלת התובעת. הנתבעת כופרת בקיום "קשר סיבתי" בין המחלה לעבודתה של התובעת ומכחישה כי התרשלה כלפייה. 5. קשר סיבתי: 5.1 לעניין הקשר הסיבתי - ניתן לקבוע שהדבר הוכח בהלכה. מונה מומחה מטעם בהמ"ש, פרופ' ש' שפיצר, מומחה למחלות ריאה, אשר קבע כי לתובעת אסטמה תעסוקתית, אשר התפתחה לאחר 18 שנות עבודה, וכי הסיבה לכך היא רגישות התובעת לחומרי התעסוקה, עמם באה במגע, וספציפית - רגישות לחומר בשם "אצטאל" אשר אין חולק כי הנתבעת עושה בו שמוש במפעל. 5.2 בסדרת הבדיקות שנעשו לתובעת לאחר שלקתה באסטמה כרונית, אובחנה אצלה תגובה אסטמתית מיידית לאדי אצטאל, במסגרת "בדיקת תגר" שעברה. בדיקה זו יש בה, לדברי פרופ' שפיצר להוות עדות לכך שקיים קשר בין החומר לבין המחלה (עדות המומחה - ישיבת יום 10/12/00 עמ' 1-6 ). 5.3 יאמר מיד על פי המומחה, אפשר שסיבת-המחלה היא גם חשיפה לחומרים נוספים, המשמשים במפעל, אשר גם כלפיהם יש לתובעת רגישות יתר, אולם הדבר ניתן בגדר השערה, ואין שמץ ראייה לקיום, מיהות, או קשר של כל חומר אחר, לבד מאצטאל, בהקשר מחלת התובעת. 5.4 המומחה ציין שתעשית הפלסטיק מאופיינת בנפגעי אסטמה, יותר מכל תעשיה אחרת, וכי בהחלט קורה שהאסטמה התעסוקתית תתפתח רק לאחר שנים ארוכות של עבודה, כאשר מנגנון פרוץ המחלה הוא שהחומר הנדון, (וכאן - אצטאל), מפעיל במעיין "טריגר" את המצב האלרגתי הקודם " הרדום" שהיה אצל החולה. 5.5 המומחה שולל שסיבת האסטמה היא משקל יתר ניכר, שממנו סבלה וסובלת התובעת. 5.6 אצטל הוא חומר כימי, המשמש ביצור מוצרי פלסטיק, על כך אין חולק, וכן אין טענה או ראייה שמדובר בחומר הנפוץ בסביבה הרגילה והשגרתית של אדם מן הישוב, בוודאי לא בצורת אדים, שהיא צורת הצבירה הנשאפת ויכולה להביא למחלה. 5.7 נראית לי קביעת הפרופ' שפיצר שהסיבה הברורה והמסתברת למחלת התובעת היא חשיפה כלשהי לאדי אצטל, במהלך עבודתה אצל הנתבעת וקיום "קשר סיבתי" בין עבודתה למחלתה הוא המסקנה המשפטית המתבקשת וכך יש לקבוע. 6. אחריות 6.1 קיום "קשר סיבתי" בין עבודת התובעת למחלתה, ועובדת התפרצות המחלה כתוצאה ממגע, כזה או אחר, עם אצטל, עדיין אין בה, לעצמה, להצביע על כך כי הדבר נובע ממעשה או מחדל רשלני, של הנתבעת, או מהפר חובה שבחוק, על ידה כנטען ע"י התובעת. הוכחת מעשה או מחדל רשלני, כמו גם הקשר בין הפרה לכאורית של חובה חקוקה לבין מחלת התובעת- הם נטל שעל התובעת להרים. כמובן, וכך גם נטען, שנטל הראיה יכול שיעבור על כתפי הנתבעת - בהתקיים תנאי ס' 41 לפק' - הנזיקין נ"ח ("הדבר מדבר בעדו"). 6.2 שאלה מרכזית וכמובהר-מכרעת מבצעת במשפט, תהא, האם הורם נטל זה שלעיל ע"י התובעת, ולחלופין האם התקיימו דרישות ס' 41 הנ"ל שאז נטל הראיה עובר לנתבעת. 6.3 לא הובאו ע"י התובעת כל ראיות, לרבות חוות-דעת מומחה, בדבר קיום אדי אצטל בתהליך היצור, אופי החשיפה אליהם, אם בכלל, משך החשיפה, והאם יש צורך לנקוט אמצעי זהירות כלשהם נגד חשיפה כזו, ואם כן מהם, בהתאם לסיכונים הספציפים הנשקפים מחומר זה. במישורים אלה - אין בפני תשתית ראיתית. 6.4 במקביל להגשת סכומי התובעת, התבקש ביהמ"ש, להתיר צרוף ראיה נוספת - "הוראות היצרן והוראות בטיחות" בנוגע לאצטל. בהחלטה מיום 11/2/02, הובהר שצרוף ראיה נוספת זו, בשלב הסיכומים יעשה רק בכפוף להגשת "בש"א מסודרת כדין", (ובכך התקבלו טענות הנתבעת בתגובתה על הבקשה), וכשזו לא הוגשה, לא הותרה הגשת ראיה "מקצועית" פוטנציאלית ובודדת זו. למעלה מן הצריך נעיר, כי ספק אם המסמך שצירופו התבקש, לו צורף ללא עדות נוספת או הבהרה, היה בו לחזק טיעוני התובעת, שכן, למשל, בסעיף העוסק ב"תמצית סיכונים", הוגדרו סיכוני הבריאות והסיכונים הפיזיים הנשקפים מאצטל בהגדרה חד-משמעית וקצרה - "אין", הערה זו - כאמור - היא אמרת אגב כמפעט אנקדוטית, שהרי, לא התרתי צרוף "הראייה", לא הוגשה בש"א כדין, ובכל עניין הצריך להכרעה בתיק-אין לתוכנו, לטוב או לרע, כל נפקות שהיא. 6.5 מהן העובדות הנוגעות לשימוש באצטל במפעל, או לחשיפה אליו ע"י התובעת אשר ניתן לדלות מן העדויות הקיימות, בהעדר ראיה ספציפית או חוות-דעת מומחה? עדים ישירים שהעידו הם רק התובעת עצמה, ומנכ"ל (דאז) של הנתבעת צבי בש. שניהם נתנו תצהירים ונחקרו בביהמ"ש. עדותם צריכה להקרא בקורלציה לעדות המומחה פרופ' שניצר, שענינה הפן הרפואי הרלוונטי להתפתחות מחלת התובעת. למדנו את הבאות: א. אצטאל הוא חומר מוכר בתעשית הפלסטיקה, ונרכש "מן המדף". בתהליך היצור מבוצע חימום של החומר, אשר מגיע בצורת פתיתים מוצקים. בשלב זה, אם אין מקפידים על ההוראות, יכול להווצר חימום יתר שיוצר פליטה של החומר. מדובר באירוע נדיר, אך אפשרי בתהליך היצור ( מר בש עמ' 16). ב. מעבר לשלב החימום, אין כלל אצטל בצורת גז, שכן המפעל אינו מייצר את הפתיתים, והחימום, בתהליך היצור של מוצרי הפלסטיק, הוא בתהליך סגור , ובחום של 200-120 מעלות. אין לנו כל ידיעה באיזו טמפרטורה הופך האצטל לגז נדיף. ג. חימום האצטל נעשה במכונה שיש לה סידור מיוחד לפליטה ואיסוף גזים, וזהו ציוד שמיוצר בגרמניה במיוחד לצורך זה. ד. עפ"י פרופ' שפיצר אין האסטמה נגרמת ע"י חומר מוצק, אלא ע"י אדים שבדבר ריכוזם או כמותם, הגורמים למחלה אין בידי המומחה נתונים, גם כמות מזערית יכולה לגרום למחלה אצל אדם עם רקע של אלרגיה. הנתון הקריטי לשאלה אם אדם ספציפי יפתח מחלה הוא זה שנוגע לאופי האלרגיה של אותו אדם, כאשר יתכן שילד אלרגי יפתח אסטמה "רק מהשרידים שדבקו בבגדי העבודה שהיא מניחה בבית". 6.6 אין ראיה פוזיטיבית שתהליך היצור אצל הנתבעת היה לקוי, או כי המערכת הסגורה שנעשה בה שימוש היתה פגומה או דולפת. בנסיבות אלה יש לבחון אם הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה יכולה להועיל לתובעת. נפרט נקודה זו. בסיכומים, נסמך ב"כ התובעת על ס' 27 לפק' בטיחות בעבודה (אוורור), ס' 154 לפקודה (אספקת אמצעי מיגון) ס' 43 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, וחיקוקים הקשורים לכך - לעניין חובת ביצוע בדיקות סביבתיות, וכן ס' 8 ה' לחוק הנ"ל, (חובות הדרכה, סימון ושילוט) בכל אלה אין להועיל לתובעת להוכחת תביעתה. נפרט נקודה זו. 6.7 גם בהנחה שהתובעת הצליחה להוכיח כי הופרו החובות האמורות, אין ניתן לקבוע באיזו מידה של סבירות או וודאות, קשר סיבתי בין המחדל הלכאורי לבין מחלת התובעת, בהעדר מוחלט של נתונים מדעיים - מספריים בסיסיים, כמובהר. אין לדעת מה כמות האצטל שנפלטה, אם בכלל, לאוויר המפעל, האם מדובר בכמות הנחשבת מסוכנת, ואם כן לאיזה חתך של עובדים, האם מדובר בסיכון צפוי ונחזה, שניתן בכלל למנוע באמצעי מיגון כלשהם, או באמצעים מקובלים ומוכרים, ואם כן האם מדובר באמצעים שהחיקוקים הללו מגדירים? אין די לאמר, למשל, שמערכת האוורור המפעלית של "ונטות" אינה יעילה די הצורך, או שלא נבדקה. האמנם המערכת אחרת, או בדיקת המערכת הקיימת היה בהם למנוע את חשיפת התובעת לאותה כמות עלומה של אצטל שכנראה הוותה עבורה ספציפית מעין "טריגר" למחלתה? האם מסכת מגן אישית היא נוהל מקובל ונהוג לעובדים העוסקים באצטל? ואם כן - באילו נסיבות יש לספקם, האם רק לעובדי יצור, או שמא גם לעובדי ההרכבה? קיימות עשרות שאלות - אולם אין בפני תשתית עובדתית להשיב עליהן. 6.8 הוא הדין בנסיון התובעת להראות כי התרשלות הנתבעת הביאה לפרוץ מחלתה. אין אפשרות לקבוע, ברמת הסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, כי איזה מן המעשים או המחדלים בנושא בטיחות ומיגון, שיוחסו לנתבעת, אף אם אקבע שכך נעשה או נחדל, קשורים , סיבתית , לפרוץ המחלה , איןניתן לאמר שלו נעשה דבר מה אחרת במפעל - אזי סביר או מתקבל על הדעת שהמחלה לא היתה פורצת . אין בפני הוראות יצרן מחייבות או מומלצות לשמוש באצטל בתעשיית הפלסטיק, אין חוות-דעת מומחה על הדרוש, הנחוץ, המומלץ או הנהוג אצל מפעלי פלסטיק מיומנים וסבירים, אם בכלל, במישור זה, ואין כלים להשוות בין המצב הרצוי לבין זה שהיה מצוי אצל הנתבעת. 6.9 ניתן לסכם שלא הוכחה התרשלות של הנתבעת, ולא הוכחה הפרת חובה חקוקה אשר "גרמה (לתובעת) נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החקוק" (ס' 63 (א) לפקנ"ז). 6.10 האם יש תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו"? אין ספק ששניים מבין שלושת היסודות הנדרשים להפעלת הסעיף נתקיימו בענייננו. 6.11 הפסיקה התחבטה לא מעט במשמעות הדרישה השלישית וביישומה הנכון. פסה"ד העדכני שדן בכך ה וא ע"א 8151/98 שטינבברג נ. ד"ר צ'צ'יק ואח', שניתן ב- 4/11/01. קדם לו, בהרבה, פסה"ד שקבע ההלכות היסודיות בנדון - והוא ד"נ 4/69, נוימן נ. דהן, פד"י כ"ד (2) 229. 6.12 כבוד השופט ריבלין קבע בעניין "שטינברג" בין השאר הלכות ליישום "הדרישה השלישית" אשר אותן חובה להפעיל, כמובן, גם בענייננו. (השופט טירקל הצטרף לקביעות השופט ריבלין ללא סיוג, השופטת שטרסברג - כהן הסכימה לתוצאה) נפסק כי: א. את הקביעה בדבר התקיים הדרישה השלישית יש לעשות בסוף הדיון, ולאחר שמיעת כל הראיות. ב. אין נזקקים לראיות הקונקרטיות על המקרה אלא לנסיבות הכלליות והתנאי מתקיים - "מקום בו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות. התנאי השלישי דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות להבדיל מהצבעה על התסברות של אפשרות מסויימת כגורם לנזק". ברור מן הפסיקה העוסקת בס' 41 כי אם, בסופו של יום, מוצא בית המשפט שכפות המאזניים שוות, ואין בידו לקבוע שהמסקנה על אי-נקיטת אמצעי זהירות סבירה יותר מחלופתה - אזי, אין נטל הראייה עובר התרשלות הנתבע. 6.13 השיוויון פועל לחובת התובע. עליו נותר הנטל להראות את מבחן "הנסיבות הכלליות שהוכחו" להבדיל מראיות קונקרטיות , שלצורך הדיון הנוכחי אינן נבחנות (פס"ד שטרנברג, פסקה 23 ), מצריך שקלול הנתונים דלקמן: א. בין 5 ו-10 אחוז מעובדי היצור בפלסטיקה חולים באסטמה (פרופ' שפיצר עמ' 2, עמ' 9 ) ,אולם אין ראייה שאי-פעם חלה עובד אחר אצל הנתבעת, בכל תקופה שהיא, לא כל שכן בסמיכות זמנים למחלת התובעת (עדות מר בש). ב. רק מיעוט של החולים יפתח המחלה בתקופה כה ארוכה לאחר תחילת העבודה, ולרוב המחלה מתפתחת בשנים הראשונות לחשיפה. ג. החשיפה לאצטל במצב מוצק - לא תביא למחלה, רק מצב צבירה נוזלי או גז (עמ' 4 ש' 7). ד. המפעל הנתבע אינו מייצר כלל את האצטל, הוא רוכש אותו במצב מוצק (פתיתים) מיצרנים מוכרים ובצורה זו הוא מוכנס לאותה מכונה מגרמניה שהיא מערכת סגורה שנעשה בה תהליך חימום, אמנם, אך אין המרת חומר למצב צבירה נוזלי או מוגז. ה. בכל מקרה - אין לפנינו מקרה של מיקרוטראומה , שהתפתחחה אלא "טריגר" כלשהו שהביא לפרוץ המחלה על רקע אלרגיה ספציפית של התובעת הזו. ו. גם כמות חומר שהוגדרה "מזערית" יכולה להביא לפרוץ המחלה אצל התובעת, אם כי יש השלכה גם לחלל היצור, גודלו, האורור ועוד גורמים. (עמ' 2 16-15). 6.14 הנה כי כן התלבטות אשר לדרישה השלישית אינה קלה. קל יותר היה לו המשל היה דומה לנמשל - ולו עסיקנן, חלילה במקרה הדומה לדוגמא הציורית והדרמטית שבפתח סיכומי התובעת. אין מדובר בתופעה - כפי שהיה במחוז דרגון שבסין, בכפרו של "הנגר וינג", אלא להפך - במקרה בודד, נקודתי וחריג שיכול היה להגרם מכמות מזערית של חומר שאליו נחשפה התובעת ושהווה עבורה "טריגר" לפרוץ מחלתה, על רקע אלרגיה ספציפית שקיננה בגופה ונחבאה בתוכו 17 שנה, וכאשר המפעל, בפעולתו הרגילה היומיומית, עוסק רק באצטל מוצק. 6.15. מול כל אלה עומדת העובדה היבשה שקבענו בפתח הדברים, והיא, כי התובעת אכן חלתה באסטמה תעסוקתית במהלך ועקב עבודתה במפעל. ברור ומובן שאין דרכם של עובדים לחלות בשל אופי עבודתם, והצפיה היא שמקום עבודה מוגן, הנוקט כללי זהירות סבירים, לא "יניב" עובדים חולי אסטמה. אך טבעי שעצם פרוץ המחלה, בהקשר העבודה במפעל הנתבעת, כשלעצמו הוא גורם חשוב שיש לשקול ולהביא בחשבון , במערך "הנסיבות הכלליות של הארוע", אך אין זו חזות הכל. 6.17. לאחר שנשקלו הדברים, ושבו ונבחנו, מצאתי שאין בידי לקבוע כי מכלול הנסיבות מצביע על עודף הסתברות לכוון של אי נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת, באופן שיהא בו לקיים הדרישה השלישית עפ"י סעיף 41 לפקנ"ז. נפקות מסקנה זו - שאין תחולה לסעיף 41, ולפיכך נותר נטל הראיה ביחס לחבות - על שכמי התובעת." עד כאן לשונו של פסק הדין הקודם, אשר בוטל, בעקבות הערעור. ב. אזכיר כי מסקנתי שהביאה לדחיית התביעה בשעתו התבססה במידה רבה על בחינת מערך "הנסיבות הכלליות של האירוע" וכאשר נקבע ש"ברור ומובן שאין דרכם של עובדים לחלות בשל אופי עבודתם והצפיה היא שמקום עבודה מוגן, הנוקט כללי זהירות סבירים, לא "יניב " עובדים חולי אסטמה". האם אמירה זו תוכל להוסיף ולעמוד גם לאחר הגשת הראיות הנוספות? הראיות שהוגשו , מטעם התובעת, הם פירוט החומרים שאיתם עבדה התובעת והמצויים בשימוש הנתבעת, ואשר עימם באה התובעת במגע כזה או אחר במהלך עבודתה. הפירוט אינו במחלוקת, ואף לא תיאור החומרים והגדרתם, לפי שהמסמכים סופקו על ידי הנתבעת והאמור בהם הוא בבחינת מעין "הודאת בעל דין" של הנתבעת. בין החומרים הללו נמצא אותו אצטל אשר כבר קבעתי כי החשיפה לאדיו במהלך עבודת התובעת הוא שגרם למחלתה , וזאת בהתבסס על חוות דעת הפרופסור שפיצר שאותה אימצתי. בראיות החדשות נאמר כי " אצטל נקי הומופולימר הוא חומר תרמופלסטי בעל רמת גבישיות גבוהה מאוד הוא מייצר בתהליך של פילמור של קבוצות אצטאט המוצמדות בסוף כל שרשרת פורמלדהיד המרכיבה את הפולימר עצמו. השרשרת שלו בנויה מיחידות חוזרות של CH2O לכל אורכה של השרשרת". כמו כן נאמר במסמך כי טמפרטורת ההתכה של האצטל הנה בין 163-179 מעלות. בא כוח התובעת טוען בסיכומיו, כי בכך הוכח שתרכובת האצטל מורכבת גם מפורמלדהיד, שהוא חומר מסוכן אשר תקרת החשיפה המירבית המותרת אליו כיום היא חלק אחד למיליון, ומעבר לכך אסור לחשוף את העובד, ובהיות חומר זה כלול בתוספת הראשונה של תקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים) תשנ"א - 1990, חובה על המעביד לבצע בדיקות סביבתיות כל שנה ולבדוק את עובדיו, לרבות בדיקת דרכי נשימה, כדי למנוע סכנות מאותה חשיפה. טוענת התובעת שחובה זו הופרה על ידי הנתבעת, לא קוימו כל בדיקות והתובעת עצמה לא נבדקה, ולכן מוטל אשם לפיתחה של הנתבעת. משיב על כך בא כוח הנתבעת בסיכומיו כי אין די באמור לשנות את המסקנה הקודמת בדבר העדר אחריות על הנתבעת, וזאת משום שעדיין אין בפני בית המשפט חוות דעת מומחה בדבר קיום אדי אצטל בתהליך היצור ואופי ומשך החשיפה אליהם, ובכך לא השתנה מאומה, ואילו ביחס לחומר פורמלדהיד- אין בכך להושיע לתובעת משום שאותה הגדרה מדעית שצוטטה לעיל איננה מבהירה שאצטל אכן מכיל פורמלדהיד, וככל שמדובר על הופעת חומר זה במהלך יצור האצטל- אין ספק שהנתבעת כלל לא מייצרת אצטל אלא רק משתמשת בו כחומר גלם. לנדון נראית לי טענת הנתבעת במובן זה שלא די בציטוט מאותו פרוספקט שהוצג במסגרת רשימת החומרים שבהם משתמשת הנתבעת, כדי לשכנע שהאצטל שאליו נחשפה התובעת מכיל פורמלדהיד, ומדובר בעניין מדעי, ובניסוח הכולל היבטים של מומחיות הטעונים חוות דעת מומחה כדי להבינם, דבר שלא נעשה. אודה, אף כי אבוש, לא לחלוטין נהירה לי משמעות אותה פסקה שהובאה לעיל ואשר עליה נסמכת התובעת, ובלית חוות דעת מומחה אין לקבוע כל ממצא לצורך משפט זה. אולם- ישועה לתובעת צומחת ממקום אחר באותה אסופת מסמכים שהוגשה כראייה, ודווקא שם מצוי ההסבר לאותו "מהפך" במסקנה אליה הגעתי. מסתבר שהנתבעת עושה שימוש בחומר נוסף, הנקרא "אקרילוניטריל", והוא נקוב בפריט 9 של אותה תוספת ראשונה לתקנות הניטור הסביבתי שהוזכרו לעיל, ומוגדר במסגרת אותם "גורמים מזיקים מסויימים המחייבים בדיקה סביבתית תעסוקתית אחת לשנה". ראוי לציין שעל פי תקנה 2 הנ"ל, בהינתן האמור, חייב המפעל לבצע את הבדיקה השנתית על ידי מעבדה מוסמכת, לשמור את תוצאותיה למשך 20 שנה לפחות, וליתן העתק הבדיקה למפקחי משרד העבודה ולמעבדת הגהות התעסוקתית של המשרד, ואף לפרסם במפעל את תוצאות הבדיקות כדי להביאן לידיעת העובדים. כזכור- הנתבעת לא ביצעה שום בדיקות שהן ולא קיימה את הוראות החיקוק הנ"ל בשום צורה כאשר מנהל הנתבעת מר בש העיד בפשטות " אני לא צריך לעשות בדיקות תקופתיות לעובדים גם למקום לא עשיתי בדיקות תקופתיות". אומנם התובעת אינה טוענת, כמובן, כי מחלתה נגרמה בשל חשיפתה לחומר זה, אולם מן האמור ברור שמפעלה של הנתבעת לא קיים את הוראות המחוקק ביחס להגנת בריאות עובדיו וניטור המפעל מפני חשיפת העובדים לחומרים מסוכנים וגילה זלזול או בורות ועצימת עינים ביחס לחובותיו אלה. שוב אין לומר, כפי שנעשה בפסק הדין המקורי שמכלול הנסיבות אינו מכוון לעודף הסתברות של אי נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת על פני הסברה שאכן ננקטה זהירות סבירה, ולהפך, ניתן לקבוע "שנראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה" כלשון סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בנסיבות אלה, כאשר לפנינו מעביד שאיננו זהיר ואיננו מקפיד על בריאות עובדיו וביצוע הבדיקות התקופתיות שהחוק מטיל עליו, תצדיק מדיניות משפטית ראויה להפעיל לגביו את הוראת היפוך הנטלים של סעיף 41 ולהורות כי עליו תהיה הראיה "שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". אין צורך להכביר מילים על כך שהנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הוכיחה אף לכאורה נקיטת אמצעי זהירות מצידה, כאלה שישכנעו שאין אשם לפתחה, ולכן, בהתקיים קשר סיבתי בין מחלתה לבין החשיפה לאדי אצטל שאכן עוברים תהליך חימום במפעל ונעשה שימוש בחומר זה בתהליך היצור, יש לקבוע שהאחריות לפרוץ מחלת התובעת אכן מוטלת על הנתבעת- המעביד ומשום כך עליו לחוב בנזקיה כתוצאה מכך. לאור האמור, ובשונה ממה שנפסק קודם לכן, מצאתי לקבוע את חבות הנתבעת כפי שטוענת התובעת בתביעתה, אם כי לא בדיוק מטעמי התובעת וטיעוניה שבסיכומים. ( יש התייחסות די אגבית מצד ב"כ התובעת בסיכומיו לנפקות השימוש באקרילוניטריל, סעיף (5)3.2). ג. נזקי התובעת והפסדיה- התובעת ילידת 6.6.48, כיום בת 57, הבחינה בפרוץ מחלתה במרץ 95, ( במסמכים מסוימים נקוב לענין זה מרץ 94) ומאז ואילך באופן הדרגתי החלה להעדר מעבודתה ומצבה הדרדר עד כי פוטרה באוגוסט 97. אין חולק שמתחילת 96 למעשה כמעט לא עבדה, ומאז פרישתה לא שבה לעבודה אחרת. נכותה הרפואית שאיננה במחלוקת, היא 40% ועיקר הפלוגתא הוא בדבר ההשלכה התפקודית של מחלתה והשפעתה על כושר השתכרותה. טענות התובעת ולפיהן האסטמה שפרצה מאיינת אצלה לחלוטין את כושר העבודה מבוססות על הקביעה הרפואית שלפיה הטיפול שהיא מקבלת בסטרואידים גורם לה להשמנת יתר, עד כי כיום היא שוקלת 130 ק"ג לערך, ובשל כך לא רק שאינה יכולה לעבוד אלא שהיא נזקקת לעזרת הזולת במטלות שונות ומתקשה בניידות. על יסוד הנחה זו נתבעים ראשי נזק והפסד שונים המפורטים בסיכומים מטעמה. לטעמי- השפעת מרכיב ההשמנה היתרה עקב הטיפול התרופתי בשל האסטמה אינו דומיננטי והוא תורם רק תרומה צנועה, אם בכלל, למגבלות התובעת, משום שהוכח שהתובעת סבלה וסובלת מהשמנת יתר נכרת עוד קודם ובלי קשר למחלתה. על פי הפרופסור שפיצר בהינתן גובהה (160 ס"מ) משקלה צריך להיות, בגדר הנורמה, כ-60 ק"ג (עמ' 4 ש 30), אך הוא מאשר שאם היא שקלה 111 ק"ג כבר ביוני 95, מן הנמנע שהדבר קשור לטיפול בסטרואידים( עמ' 5 ש 4 ). התובעת אישרה שעוד בשנת 94, וכהגדרתה " עוד לפני הסיפור הזה" שקלה 111 ק"ג, וכי משנת 83 כבר אינה שוקלת 75 ק"ג אלא יותר וכי משקלה הלך ועלה עם הזמן ( עמ' 14). משמע- התובעת הגיעה למשקל גוף כמעט כפול מהנורמה, בלי קשר לאסטמה, והדעת נותנת שמגבלות תפקודיות הקיימות אצלה בשל השמנת יתר משמעותית וחמורה זו אינן משתנות במידה רבה אם נוספו למשקלה עוד 15 ק"ג, כתוצאה מהטיפול בעקבות המחלה, ואפילו חלילה יחמיר התהליך בעתיד, אין לכך נפקות של ממש במישורים אלה. בתחשיבים שיעשו להלן יובא מרכיב זה בחשבון- אך במידה פחותה וצנועה בהרבה מהנטען בסיכומיה. אין חולק ששכרה של התובעת עובר לפרוץ המחלה היה סביב שכר המינימום, אלא שחישובי ב"כ התובעת כוללים בו גם רכיבים של תנאים סוציאלים, שלא כשיטת הנתבעת, וביחס לשכר הפוטניצאלי העתידי מצביע ב"כ התובעת על עליה אפשרית בשכר המינימום שאליו יש "להצמיד" את שכרה המשוער. כאשר לקחתי בחשבון את טענות הצדדים לעניין זה נראה לי לקבוע את שכרה המשוער הבסיסי של התובעת לצורך החישובים ולהעמידו על 2,900 ₪ לחודש. אשר להפסדי שכר בעבר- אלה נחלקים ל 2 תקופות: תקופה א: מפרוץ המחלה ( 3/95) ועד סוף שנת 95, במשך 8 חודשים היו העדרויות מן העבודה אשר הביאו לניצול ימי מחלה שניתן היה אחרת להמירם בכסף, ויש ירידה הדרגתית בהיקף עבודתה, באופן המצדיק להכיר לתקופה זו בהפסד של שליש מהשכר, כלומר 966 ₪ לחודש וסך הכול לתקופה - 7,733 ₪ בצירוף רבית מאמצע התקופה. תקופה ב: מתחילת 96, למעשה הפסיקה התובעת לעבוד, אף קודם לפרישתה הפורמלית וכאמור לא חזרה כלל לעבודה. אין לקבל את עמדת התובעת כי מחלתה מונעת ממנה לחלוטין עבודה כלשהי, ולא הוכח כי חולי אסטמה מנועים לקבל משרה כלשהי, אף אם היא נעשית למשל בישיבה ובמקום מאוורר ופתוח, אך מצד אחר ברור מעדות הפרופסור שפיצר שמדובר אצלה באסטמה חמורה וכי "יש כאן צירוף של אישה שמנה ואסמטית והמכלול אכן גורם לאותם הפרעות והגבלות שהיא מתארת ". המומחה מאשר איפה את תלונותיה שהיא מוגבלת מאוד בכושרה למאמץ מתקשה ללכת ולעלות במדרגות, מתשתעלת ביום ובלילה, חשה ציפצופים מתמידים בעת הנשימה, מתקשה לישון וישנה בישיבה. בהינתן כל אלה יהיה זה נכון להעמיד את אובדן כושר העבודה וההשתכרות של התובעת החל מ- 1/96 על שיעור של 50%, לאמור הפסד חודשי של 1,450 ₪. לתקופה של 115 חודש מאז ועד היום יש אם כן הפסד של 166,750 ₪ ולכך יש להוסיף רבית מאמצע התקופה. הפסד שכר לעתיד- מדובר על תקופה של 8 שנים, וכאמור אין ודאות כיצד ישתנה שכר המינימום באותה תקופה, אין כמובן ידיעה כיצד הייתה השמנת היתר הטבעית של התובעת גורמת לה ממילא להפחתה מסויימת בהשתכרותה, וברור שאין ניתן להגיע לחישוב מדוייק של ההפסד הצפוי עד לגיל הפרישה, אולם דומני שהנכון יהיה לקבוע את ההפסד, אומנם במעוגל, אך במקורב לחישוב האקטוארי המבוסס על הפסד חודשי של 1,450 ₪ ולכן יועמד הסכום בפריט זה על 120,000 ₪. נזק לא ממוני - כאב וסבל: מדובר במחלה המצריכה טיפול תרופתי מתמשך, והגורמת לאי נוחות בחיי היום יום , כאשר אדגיש את ההשתעלות וקשיי הנשימה המאפיינים את המחלה. ראוי לפסוק בראש נזק זה סכום של 150,000 ₪ להיום. עזרת זולת וניידות: על רקע השמנת היתר המשמעותית שללא קשר למחלה שפרצה, יש לייחס את חלק הארי של צורכי התובעת לעזרת זולת או הוצאות ניידות מוגברים למצבה הקודם ורק חלק שולי יש לזקוף לתוספת המשקל שבאה בעטייה של המחלה הנוכחית. קשה, כמובן, לכמת במדוייק את משקלם היחסי של אלה, תרתי משמע, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה ראיתי לנכון להורות על פיצוי התובעת בפריט זה, גלובלית, לעבר ולעתיד בסכום של 20,000 ₪ נכון להיום. התובעת הוסיפה וטענה כי היא מממנת מכיסה חלק מהתרופות שנזקקת להם ומדובר בהשתתפות עצמית שמעבר למה שמכוסה על ידי קופת החולים או המל"ל, אך משמדובר בטענה שסכומה משמעותי, ונתבעים בפריט זה עשרות אלפי שקלים, אין להסתפק באמירת התובעת ותו לא, ובהעדר כל תיעוד, קבלות, או הוכחה לנדון יש לדחות תביעתה בענין זה. סיכום הנזק וההפסד שהוכרו: שכר עבר תקופה א- 7,733 ₪ שכר עבר תקופה ב - 166,750 ₪ שכר עתיד 120,000 ₪ כאב וסבל 150,000 ₪ עזרה וניידות - 20,000 ₪ סך הכול - 464,483 ₪ ביחס להפסדי שכר בעבר יש להוסיף רבית מאמצע התקופות הרלוונטיות. ד. ניכויים: מסכום הפיצוי שנפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל המשוערכים והם לפי חוות דעת שי ספיר סך של 185,248 ₪. הנתבעת ביקשה לנכות גם את פיצויי הפיטורים שקיבלה התובעת בסכום משוערך של 36,072 ₪, וזאת באשר התובעת פוטרה בשל המחלה שבה לקתה ועל כן הנתבעת ראתה בכך משום הטבה ברת ניכוי מהפיצוי שיפסק. כאשר העידה התובעת על פיצויי הפיטורים שקיבלה, היה בא כוחה ער לנקודה זו והודיע לפרוטוקול שהוא שומר את טענותיו לשכנע כי אין מדובר בניכוי שיש לעשותו ( עמ' 12 ש 7) , אך לא ראיתי שהתייחס לכך לבסוף בסיכומיו. אין זאת כי אם מקובלת הטענה גם על ב"כ התובעת וזנח את התנגדותו. לפיכך, גם פיצויי הפיטורים ינוכו מהפיצוי שנפסק. ה. אין צורך לדון בהודעת צד שלישי שנתנה הנתבעת לחברת הביטוח "הדר", לאור הסדר פנימי שהושג בין צדדים אלה. לפיכך יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הפיצוי שנקבע לעיל בגין נזקיה והפסדיה, בניכוי תגמולי המל"ל ופיצויי הפיטורין שקיבלה. אבקש מב"כ התובעת לערוך פסיקתא לאישורי, המחושבת על פי האמור לעיל, לרבות חישוב הרבית בפריטים הרלוונטים, וליתן שומת הוצאות משפט עדכנית יחד עם פסיקתא זו (לרבות בגין שכר המומחים ככל שנשאה בהם התובעת ) , וזאת בתוך 14 יום מהמצאת פסק הדין. הנתבעת תישא בנוסף, בשכר טרחת עורך דין של התובעת, בשיעור 17.5% מחושב על הסכום שנפסק לתובעת, ובצירוף מע"מ. אסטמהמפעל