תאונה קטלנית - התנגשות בעץ

הכרעת הדין פתח דבר: 1. עניינו של תיק זה בתאונת דרכים מצערת וטרגית מיום 28.6.2003, בה קיפחה חייה בחורה צעירה בשם דנית ברקוביץ (להלן: "המנוחה"), שהייתה חברתה של הנאשמת דלעיל, בסופו של בילוי משותף. בדרכן חזרה לביתן, בסביבות השעה 04:20, כאשר הנאשמת נוהגת ברכב, המנוחה יושבת לידה ונוסעת נוספת שוכבת ברכב מאחור, סטה הרכב מנתיב נסיעתו, ירד לשול הדרך, המשיך מעבר לשול והתנגש בעץ אקליפטוס הנמצא במקום (להלן: "התאונה"). 2. כתוצאה מהתאונה נגרם מותה המיידי של המנוחה בעוד שהנוסעת נוספת - ליאת פייס (להלן: "ליאת) נחבלה חבלות של ממש שהתבטאו בין היתר בצלע שבורה, קרע בטחול ושבר במפרק הירך , פציעות בגינן נזקקה לאישפוז ממושך. כמו כן, גם הנאשמת נחבלה בתאונה. 3. זו היא אחת ממאות ואולי אלפי תאונות דרכים שהפכו למכת מדינה במקומותינו ואשר, כפי שנראה להלן, עם קצת תשומת לב, זהירות ועירנות מצד הנאשמת, ניתן היה למנוע את התרחשותה ואת התוצאות הקשות והמיותרות שבעקבותיה. האישום: 4. כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת מייחס לה את האחריות לגרימת מותה של המנוחה וזאת עקב סטיה מנתיב הנסיעה שארעה, על פי הנטען, כתוצאה מכך שהנאשמת נרדמה תוך כדי נהיגה, סטתה עם הרכב ימינה והתנגשה בעץ כפי שתואר. על פי הנטען בכתב האישום, נהגה הנאשמת ברכב ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניה, כשהיא עייפה, במהירות בלתי סבירה, בקלות ראש ובחוסר זהירות וכשאינה במלוא חושיה. 5. העבירות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום הן כדלקמן: א. גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). ב. סטיה מנתיב נסיעה - עבירה על תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן - "התקנות"). ג. נהיגה שלא במלוא החושים - עבירה על תקנה 26 (1) + (4) לתקנות וסעיף 38 (1) + (2) לפקודת התעבורה. ד. נהיגה במהירות בלתי סבירה - עבירה לפי תקנה 51 לתקנות וסעיף 38 (1) + (2) לפקודת התעבורה. גדר המחלוקת: 6. בתחילת משפטה כפרה הנאשמת בטענה כי נרדמה, אך היא הודתה כי הרכב סטה וטענה כי סטיית הרכב הייתה, "לא בגין רשלנותה, ייתכן בשל נקר בצמיג". הנאשמת הודתה בסעיפים 1 ו - 3 לכתב האישום, דהיינו במועד התאונה ובכיוון הנסיעה וכן בתוצאות שלה. הנ"ל כפרה בסעיף 4 לכתב האישום אשר מונה את פרטי הרשלנות המיוחסים לנאשמת והוסיפה כי ההגנה טוענת "לרשלנות רבתי של מע"צ". לתמיכה בטענתה בדבר אותה רשלנות של מע"צ, הגישה הנאשמת חוות דעת של אינג' גדי וייסמן, יועץ וחוקר תאונות דרכים (נ/1). בהמשך להודעה הנ"ל של הנאשמת, הודיע בא כוחה כי אין צורך בהופעת מרבית עדי התביעה, פרט לבוחן מטעם המשטרה. פרשת התביעה: 7. מטעם התביעה העיד אפוא הבוחן, מר חורי רימון (להלן: "הבוחן"), אשר ערך סקיצה, תרשים, דו"ח בוחן, לוח תצלומים וטופס בדיקת מאפיינים. מסמכים אלה הוגשו וסומנו ת/2 עד ת/6 בהתאמה. בנוסף מילא הבוחן דרישה למסירת דגימת דם לבדיקה, וזו הוגשה וסומנה ת/8. מעבר לעדותו של הבוחן ולמסמכים שהוגשו באמצעותו, הגישה התביעה את הודעת הנאשמת במשטרה (ת/1), חוות דעת טוקסיקולוגית של ד"ר גופר (ת/7) וכן סיכום אישפוז של הנאשמת מבית החולים רמב"ם (ת/9). 8. בדו"ח הבוחן (ת/4) מציין הנ"ל (לאחר שהגיע למקום התאונה בשעה 05:00), כי מזג האויר היה נאה, הראות טובה והתאורה במקום פעלה. לעניין הכביש, המדובר בכביש דו סטרי, יבש, עם שני נתיבי נסיעה בכיוון נסיעת הנאשמת אשר מפריד ביניהם לבין כיוון הנסיעה הנגדי, אי תנועה בנוי עם מעקה בטיחות. שדה הראיה במקום פתוח לפנים למרחק של 60 מ' לפחות. באשר לנזקים שנגרמו לרכב הנאשמת, מציין הבוחן שהמדובר בנזק הרסני בדופן ימין ובגג, כאשר המנוע יצא ממקומו והגלגל הקדמי ימני נותק אף הוא ממקומו, כך גם הפגוש הקדמי והדלת הקדמית ימנית. עוד צויין, כי הגלגל הקדמי נמצא ללא אויר וכי החישוק התכופף מהפגיעה בגזע העץ. בנסיבות אלה מצא הבוחן, כי מחמת הנזק לא ניתן לבדוק את הרכב מכנית. 9. לעניין ממצאים בזירת התאונה, רשם הבוחן כי נמצאו שברי זכוכיות בשוליים הימניים וגם בנתיב הימני ואשר התפזרו לאחר הפגיעה בעץ. גם כאן חוזר הבוחן ומציין כי הגלגל הקדמי ימני שנותק ממקומו כתוצאה מהפגיעה, נמצא ללא אויר וזאת בעקבות הפגיעה הישירה בגזע העץ. באשר לסימני בלימה או חיכוכי צמיגים, הבוחן מציין כי לא נמצאו כאלה בנתיב הנסיעה ובשוליים מאספלט. 10. עיון בגליון הצילומים מראה את הרכב כפי שנמצא לאחר התאונה. כמו כן, מופיעים הפגיעה בגזע העץ, נתיב הנסיעה של הרכב וכן הגלגל הקדמי ימני שנותק ממקומו כמו גם הפגוש הקדמי. 11. בחקירתו הראשית נשאל הבוחן אודות השיחה שהתנהלה בינו לבין הנאשמת בבית החולים בעת שדרש ממנה כי תמסור דגימת דם לבדיקת אלכוהול. תחילה ציין הבוחן כי הוא זוכר את השיחה הנ"ל שבעקבותיה ערך טופס דרישה למסירת דם. (במאמר מוסגר יצויין, כי האמרה שהבוחן זוכר את השיחה נשמטה מפרוטוקול הדיון בשעתו, אך הוספה מאוחר יותר בהחלטה נפרדת בעקבות בקשה לתיקון פרוטוקול, ללא התנגדות של ב"כ המאשימה). משביקש הפרקליט להגיש את הטופס שמילא הבוחן (ת/8), התנגד ב"כ הנאשמת לכך בטענה כי הבוחן אינו סומך על כלל הקפאת הזכירה בעבר, שכן הוא לא אמר שהוא אינו זוכר את נסיבות עריכת המסמך ועל כן ומכיוון שהוא מתעתד להעיד על עניין זה מזכרונו, אין הצדקה להגיש את המסמך. 12. בהחלטת ביניים התרתי את הגשת הטופס וציינתי, כי אדרש לעניין זה במידת הצורך בהכרעת הדין, ולהלן קביעתי. כשנדרש הבוחן לפרט מה קרה כשהגיע לבית החולים הוא דיבר על נוהל העבודה כשמדובר בתאונה קטלנית והתחיל להקריא מהטופס עצמו שנערך על ידו. ב"כ הנאשמת הפנה את תשומת לב בית המשפט שהעד מקריא מתוך המסמך ותגובתו של העד הייתה "איך אתה רוצה שאני אזכור מה שקרה או מה שכתבתי לפני חצי שנה". (ההדגשה - לא במקור). אם כך ניתן לראות בוודאות, שחרף תשובתו של הבוחן כי הוא זוכר את השיחה בבית החולים, הוא למעשה לא העיד על כך מזכרונו אלא מתוך קריאה בטופס ת/8 ועל כן המדובר בהליך של הקפאת הזכירה שבעבר, אשר הצדיק את קבלת המוצג, שכן ניתן היה להתרשם (וכך אכן התרשמתי) שהנ"ל אינו זוכר את נסיבות עריכת הטופס. 13. אם נחזור לעדותו של הבוחן באשר לטופס הדרישה, הנ"ל ציין תחילה כי בתאונה קטלנית, תמיד נלקחת מהנהג דגימת דם וזאת בין אם הוא חשוד בשיכרות ובין אם לאו. בענייננו, הוא ניגש לנאשמת עם הטופס, "והיא הייתה שוכבת במיון בבית החולים ודרשתי ממנה דם. אמרה לי אני מסכימה בסדר אני מסכימה ואמרה לי אני לא שתיתי משקה חריף, אני נרדמתי הייתי עייפה". (ההדגשה - לא במקור). אוסיף, כי במקום המיועד לחתימת הנהג בת/8 רשם הבוחן, "לא יכולה לחתום כאבים ביד".(או "בידי"). 14. הבוחן נשאל, האם יכול להיות שהוא החליף מילים או שינה דברים ממה שנאמר לו והוא ענה, "שום דבר, מה שהיא אמרה רשמתי". הנ"ל העיד, כי אין הוא זוכר את המקרה עצמו בבית החולים וכשנשאל בכמה תאונות טיפל מאז התאונה דנן, ציין שהוא טיפל בהכי הרבה תאונות בלשכה, בערך 250 תאונות. 15. בסוגייה אחרת, הבוחן נשאל על ידי ב"כ המאשימה מדוע הצמיג שנותק מהרכב לא נשלח לבדיקה ותשובתו הייתה, כי הוא בדק את הצמיג במקום התאונה וראה שיש נזק עצום בו כאשר "הג'נט" היה מעוך כתוצאה מהפגיעה בגזע העץ והיה ללא אויר. הוא מוסיף, כי בתור בוחן ותיק הוא קבע שהנזק בצמיג הוא תוצאה של הפגיעה החזקה מאוד בגזע העץ שזה מצד ימין היכן שישבה המנוחה. הבוחן מוסיף, כי מעבר לכך הוא בדק את כיוון נתיבי הנסיעה היכן שנסעה הנאשמת, "ולא מצאתי בכביש שום סימון או חריץ או משהו טרי שמצביע על פיצוץ צמיג בכביש שגרם לסטיית הנהגת ממסלולה". הוא מדגיש, כי בדק את שני נתיבי הנסיעה ואת השוליים הימניים שהם מאספלט וגם שם לא מצא "שום סימן, לא בלימה, לא דחיפה ולא חריץ שצריך להיגרם כתוצאה מפיצוץ של גלגל". 16. הבוחן מטעים, כי ברגע שקורה פיצוץ בתוך הגלגל, הדבר צריך להשאיר חריץ על פני האספלט ובשטח הוא לא מצא סימן כזה. הוא מוסיף, שלאחר מכן כשניגש לבית החולים והנהגת אמרה שהיא נרדמה והייתה עייפה, "אני הלכתי לכיוון הזה, דברים אלה חיזקו את מסקנתי שלא לשלוח את הצמיג לבדיקה". הבוחן הפנה לתמונה 26 אשר בגליון התצלומים (ת/5), בה רואים לדידו את החישוק אשר חלק ממנו ניתק ועף מהמקום וכאשר החישוק מתכופף או נשבר, אז יוצא ממנו האויר ולכן המדובר בנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה בגזע העץ. 17. בחקירתו הנגדית נשאל הבוחן תחילה על הטופס ת/8 ועל הדברים שנרשמו שם על ידו. ב"כ הנאשמת הפנה את הבוחן להודעתה של הנאשמת במשטרה, (ת1) , שם היא אומרת בשורה 52 כשנשאלה האם שתתה, כי בסביבות חצות שתתה כוס קטנה של וודקה תפוזים ואח"כ היא שתתה רק קולה ואכלה צמר גפן ממותק. הבוחן נשאל כיצד דברים אלה מתיישבים עם מה שהיא אמרה בבית החולים כי היא לא שתתה והנ"ל השיב , "מה שהיא אמרה בבית החולים אני רושם" ואף הפנה לטופס בדיקת המאפיינים (ת/6) שהוא בעצמו ערך בשעה 06:35, שם נרשם שהנאשמת שתתה כוס קטנה של וודקה עם מיץ תפוזים. ב"כ הנאשמת, בשים לב לדברים הנ"ל, שאל את הבוחן שמא ייתכן שהיא אמרה לו גם בבית החולים שהיא שתתה ולא כפי שצויין בת/8 ותשובתו הייתה, "תשאל אותה, פעם אמרה כן ופעם אמרה לא. מה שאמרה רשמתי". 18. הבוחן נחקר נגדית גם בנושא הצמיג ונשאל, האם לא בוצעה בו בדיקה נוספת רק בהסתמך על דבריה של הנאשמת כי נרדמה, שכן מבחינתו זה היה ההסבר לתאונה ותשובתו של הבוחן הייתה, כפי שגם ענה בחקירה הראשית, שגם מבדיקתו בשטח הגיע למסקנה הנ"ל ודבריה של הנאשמת רק חיזקו את מסקנתו. הסניגור המלומד הקשה ושאל, האם בהנחה והבוחן לא היה משוחח עם הנאשמת בבית החולים, והגרסה שלפניו הייתה שהיא לא נרדמה ולא הייתה עייפה אלא שתתה אלכוהול, האם הוא היה ממשיך לבדוק את האפשרות שמא נגרם תקר בצמיג ותשובתו המפורשת של הבוחן הייתה "לא כי אני אמרתי ובדקתי בשטח וב - 100% הגעתי למסקנה שזה היה כתוצאה מהפגיעה בגזע העץ". 19. הבוחן נחקר על מצב שבו יש ירידת אויר בגלגל ונשאל האם תיתכן סיטואציה של ירידת אויר מדורגת שתגרום לכך שהנהג לא ישלוט על רכבו, כאשר כל האירוע התרחש במרחק של 25 - 30 מ' , שזה זמן התגובה של נהג סביר? (בשים לב לזמן התגובה הממוצע שהוא 1.05 שניות כשהמהירות במקום היא 90 קמ"ש ולכן מדובר במרחק של 25 מ'). הבוחן ענה על שאלה זו בשלילה והוסיף, שמרחק של 25 מ' זו התנהגות של פיצוץ או אפילו יותר שכן הוא ראה פעם פיצוץ שגרם לחריץ לאורך 50 מ'. לעניין חוסר אויר הוסיף הבוחן כי אם הנהג מרגיש בכך הוא מתחיל ללחוץ על הבלמים ואז הדבר משאיר סימנים על הכביש. (במאמר מוסגר יצויין שהדבר נכון גם לרכב עם מערכת ABS שאז סימני הבלימה מקוטעים). 20. בתשובה לשאלה מפורשת, האם ייתכן מצב שהנהגת תבחין שיש איבוד אויר ואז תרצה ללחוץ על הבלמים ועד שזמן התגובה חלף היא פוגעת בעץ, חזר הבוחן והדגיש כי "מקרה של איבוד חוסר אויר לא קורה במרחק של 25 מ' בתאונה כזו". פרשת ההגנה: 21. מטעם ההגנה העידה הנאשמת והמומחה מטעמה אינג' גדי וייסמן (להלן: "המומחה"). הנאשמת ציינה כי אף שהדבר לא נרשם בתעודה הרפואית (ת/9) היא נפגעה גם בידה השמאלית פגיעה שהשאירה לה צלקת קטנה. היא מוסיפה כי היא כותבת ביד ימין. לעניין האירוע בבית החולים העידה הנ"ל, כי היא הובאה באמבולנס לחדר הלם וכי לא ידעה שמדובר בבוחן, אלא שהיא נשאלה על ידי אדם שלא זיהתה, כשעיניה עצומות, האם אפשר לקחת דם לבדיקת אלכוהול והיא אמרה בסדר. היא לא זוכרת אם אמרה זאת במילים או הנהנה בראש. היא גם לא זכרה אם הייתה לה התייחסות כלשהי לגבי שתיה, הרדמות וכיוצ"ב. 22. בעניין השתיה העידה הנאשמת כי חברותיה שתו הרבה, שכן היה מדובר בערב של שתיה חינם במסיבת סיום של קורס טיס, בעוד שהיא שתתה מעט מאוד, "וודקה עם תפוזים בכוס פלסטיק" וזה היה בסביבות 00:30, ממש איך שהגיעו למסיבה. הנאשמת הוסיפה כי היא הייתה הנהגת המיועדת שהייתה אמורה לנהוג, כאשר חברותיה הביאו אותה כדי שהם יוכלו לשתות. היא מדגישה שלא הייתה עייפה שכן לילה קודם היא ישנה 7 - 8 שעות וגם ביום שישי היא ישנה שעתיים בערך לפני האוכל. לכן היא מעידה שהיא הייתה ערנית ואף שמעה מוזיקה בקול חזק. 23. הנאשמת מתארת את מסלול חזרתה מהמועדון שנמצא באיזור נתניה דרך צומת רעננה ועד צומת ויתקין, שם נעצרו לאחר שליאת לא הרגישה טוב ורצתה להקיא. הן נעצרו ליד הפנקייק, שם ליאת יצאה מהאוטו ונשכבה על המדרכה והנאשמת אמרה לה שתשכב באוטו שכן הם קרובים לבית. בשלב הזה הם העירו את המנוחה שישנה מאחור וזו עברה למושב הקדמי בעוד שליאת נשכבה ברכב מאחור. הנאשמת מוסיפה, כי הדבר האחרון שהיא זוכרת זה שהיא "לקחה" את הפניה של זכרון לכיוון יגור שכן הן גרות בקרית אתא. (יצויין שבהודעה במשטרה, ת/1, ציינה הנאשמת כי לאחר שפנתה ימינה מכביש 2 ליד זכרון יעקב היא נסעה דרך יוקנעם עד מקום התאונה). לעניין השיחה בחדר ההלם עם הבוחן, ביקש ב"כ הנאשמת כי מרשתו תעיד על דברים מסויימים שהיא אמרה לו אודות מה שהבוחן אמר לה והנ"ל ציינה כי אכן זכורה לה שיחה עם הסניגור, אם כי היא לא זוכרת את המקרה עצמו בבית החולים והוסיפה: "אני לא ידעתי מה היה ומי זה, עם העיניים העצומות והצינורות מסביב, אולי נרדמת יכולת להיות שנרדמת וכל הזמן כמו זבוב חזר על עצמו. אני את בית החולים לא זוכרת. אני זוכרת שסיפרתי את זה לעו"ד אורון בינואר 2004". 24. את חקירתה הראשית מסכמת הנאשמת בכך שהיא אכן שתתה משקה חריף, שהיא לא נרדמה וכי היא זוכרת שהדבר היחיד שענתה עליו היה אם אפשר לקחת בדיקת דם לאלכוהול. הנאשמת הגישה תמונה שלה שצולמה לטענתה יומיים לאחר התאונה. 25. בחקירתה הנגדית נשאלה הנאשמת האם בגלל השריטה שמופיעה בצילום ביד שמאל לא יכלה לחתום על הטופס ת/8 והיא ענתה, כי אף אחד לא ביקש ממנה לחתום שכן הפגיעה לא מנעה ממנה לחתום, מה עוד שהיא ימנית. כשנשאלה האם הבוחן המציא את המשפט הזה ענתה, כי היא לא זוכרת בכלל בקשה לחתימה או משהו כזה, וכי העיניים שלה היו עצומות כל הזמן. הנ"ל נשאלה כיצד היא אומרת שמה שרשם הבוחן אינו נכון, אם היא בכלל אינה זוכרת את הסיטואציה בבית החולים והיא ענתה, כי לא הייתה לה שום סיבה להגיד לבוחן דברים לא נכונים שכן היא שתתה והסכימה לתת את הבדיקה כדי שיראו שזה לא השפיע עליה. היא מציינת כי באותו מעמד רעדה בכל הגוף וסביר להניח שגם רעדה בידיה. 26. לעניין השתיה נשאלה הנאשמת מדוע שתתה, אם היא הייתה הנהגת המיועדת שאמורה להחזיר את חברותיה הביתה והיא ענתה שהבנות אמרו לה "קחי שלוק" שכן הן שותות והיא לא שותה בכלל ולכן לקחה את הכוס הקטנה של הוודקה עם מיץ תפוזים, שתתה שתיים שלוש לגימות ושמה אותה בצד שכן הלכה לרקוד. 27. ב"כ המאשימה שאל את הנאשמת כיצד היא מסבירה את העובדה שלטענתה דווקא את התאונה היא לא זוכרת בשים לב לכך שהיא ידעה לפרט כל מה שהיה לפני כן, והנ"ל ענתה, "אני מניחה שבגלל שזו הייתה תאונה קשה, אני פשוט או שהדחקתי את זה או שאין לי הסבר". כאן יצויין, שהנאשמת מאשרת את דבריה במשטרה שכל מה שהיא זוכרת זה שהיא שמעה רעש חזק והבחינה שהרכב הפוך על צידו. ב"כ המאשימה שאל עוד, האם בגלל שהייתה עייפה היא נרדמה וזה למעשה ההסבר לחוסר הזיכרון והיא ענתה שזה לא נכון ואין בכלל שום סיכוי שהיא נרדמה. היא אף מוסיפה כי לפני המקום של התאונה קיים סיבוב ואין סיכוי שהיא נרדמה וגם יכלה לבצע את הסיבוב. כשנאמר לה שאולי נרדמה למשך שניה או שתיים היא שללה זאת והדגישה שהיא לא הייתה עייפה אחרת היא לא הייתה נוהגת. 28. הנאשמת מאשרת בחקירתה כי רכבה היה תקין מיכנית לפני התאונה, לרבות הגה, בלמים וצמיגים. היא מאשרת עוד כי אם היה מתפוצץ צמיג לפני התאונה היא הייתה אומרת זאת אך הוסיפה כי בהתחשב בכך שקטע גדול מהדרך היא לא זוכרת, יכול להיות שהיה והיא לא זוכרת זאת. היא שללה עם זאת את האפשרות שבשלבים שהיא זכרה, ההגה "משך" ימינה או שמאלה. בחקירתה החוזרת שירטטה הנאשמת שירטוט של מקום התאונה ושל הסיבוב שקדם לו ואשר הוזכר בתשובתה שבסעיף 27 לעיל (נ/3). 29. כאמור, בנוסף לנאשמת הובא לעדות מטעמה המומחה אשר חוות דעתו הוגשה וסומנה נ/1, אלא שב"כ המאשימה בחר שלא לחקור אותו נגדית ואלה היו דבריו בסוגייה זו: "אני מסכים להגשת חוות הדעת מבלי שיתפרש שאני מסכים לתוכן הדברים. אינני מוצא מקום לחקירה נגדית נוכח התוכן של חוות הדעת. אתייחס לדברים בסיכומים". יצויין, שבפרק הסיכום של חוות הדעת רשם המומחה, כי מכיוון שהצמיג של רכב הנאשמת שנמצא ללא אויר לא נבדק, לא נשללה האפשרות כי לחץ מופחת באותו צמיג גרם לסטיית הרכב מנתיב נסיעתו. בנוסף ציין המומחה כי במקום היה מפגע בטיחותי בצורת חסרונה של גדר בטיחות. 30. לאחר העדויות הנ"ל, הכריז ב"כ הנאשמת "אלה עדיי" תוך שהוא מפנה לעובדה שיום למחרת התאונה דנן ארעה באותו מקום תאונה נוספת כתוצאה מנקר שנגרם לצמיג של רכב אחר שפגע באיש מע"צ אשר הגיע על מנת לבדוק את מקום התאונה הנוכחית והרכב אף התנגש באותו עץ. ב"כ המאשימה אישר את העובדה כי ארעה תאונה במקום אך הוסיף כי באותו עניין הצדדים הגיעו להסדר, שכן לא היה ברור אם התאונה הייתה כתוצאה מנקר בצמיג או כתוצאה מהרדמות של הנהגת שהיא אישה מעל גיל 70. ב"כ המאשימה הוסיף, כי הוא לא מוצא קשר בין הדברים, וכך גם אני סבור. 31. בהמשך, השמיעו שני הצדדים את סיכומי טענותיהם בעל פה והתיק נקבע למתן הכרעת דין, אלא שב"כ הנאשמת ביקש להגיש חוות דעת נוספת של מומחית מטעמו, ד"ר תרז טרבס (להלן: "המומחית"), אשר חוות דעתה התקבלה וסומנה נ/4. בפתח הישיבה שנקבעה לשמיעת עדותה של המומחית, העידה הנ"ל כי היא מנהלת היחידה להפרעות זיכרון במחלקת אף אוזן גרון במרכז הרפואי רבין וכי היא מטפלת בהפרעות זיכרון מכל מיני סוגים. היא מציינת כי בדקה את הנאשמת, שלפני התאונה לא היו לה הפרעות זיכרון, ואשר לאחר התאונה "נשאר לה חוסר זיכרון של התאונה עצמה תקופה לפני התאונה, ומידה מסויימת של חוסר זיכרון לאחר התאונה". מדובר בחוסר זכרון לא מוחלט שהמאפיין העיקרי שלו זה התרחשותו של תהליך צימצום תקופת הזיכרון שלפני התאונה, דבר שהינו אופייני לאנשים שעברו טראומה או חבלה. 32. בחקירתה הנגדית ציינה המומחית, כי מומחיותה בעיקר היא לאנשים שמעל גיל 50 כאשר לגבי צעירים יש כאלה שיש להם הפרעות ריכוז כשהכוונה למי שסובלים מלקות למידה. באשר למקרים של אובדן זיכרון לא מוחלט כתוצאה מתאונות דרכים ציינה הנ"ל שהיא ראתה כמה מקרים של "פוסטראומטי סטרס דיסאורדר" - מקרים שיש בהם הפרעות זיכרון, סחרחורות וכאבי ראש. המומחית מאשרת כי הבעייתיות בזיכרון היא פונקציה של התקדמות בגיל אולם באשר לאנשים צעירים, מדובר יותר בתופעה שהיא תוצאה של אירוע. היא מבהירה שמדובר במה שנקרא חור בזיכרון או בלשון הרפואית לקונה של אמנזיה אשר מתרחשת בעקבות מכה שמקבל הגוף שגורמת לניתוק העברת המידע למוח ולאחר מכן יש רענון של הזיכרון, כאשר בד"כ לא זוכרים את המאורע עצמו אם זה מחבלה ולפעמים גם לא זוכרים קצת לפני וקצת אחרי החבלה. היא מוסיפה, כי לעיתים יש תנודות בזיכרון, קרי מצב של העברת מידע חלקי כך שבאותו רגע ניתן לזכור ואח"כ לא לזכור. 33. ב"כ המאשימה ניסה לברר האם אובדן הזיכרון חל גם לאחר האירוע הטראומטי והמומחית הסבירה שהנפגעת אמורה "לא לזכור קצת לפני המאורע, את המאורע, וקצת אחרי. במשך הזמן היא קצת משנה. השינוי הכי חשוב מבחינתנו, האם יש צימצום של תקופת חוסר הזיכרון לפני המאורע. בהתחלה כשהגיעה לבית החולים היא לא זכרה, וכעבור כמה שעות היא חזרה מסיבוב מסויים. עקב העובדה שהיא צימצמה זה טיפוסי לאמנזיה רטרוגרדית". ב"כ המאשימה הקשה על המומחית וציין שלא היה בענייננו צימצום של הזיכרון, שכן מלכתחילה אמרה הנאשמת שהיא זוכרת את כל הדרך עד הסיבוב של זכרון יעקב, ומשם ועד הרעש (ההתנגשות בעץ) היא לא זוכרת, ועל כן שאל היכן הצימצום שהיא מדברת עליו. תשובתה של המומחית הייתה "אני קיבלתי אנמנזה ברורה. כשהיא הגיעה לבית החולים, היא זכרה עד לבית הפנקייק. לאחר כמה שעות היא זכרה שהיא נסעה מבית הפנקייק עד סיבוב מסויים באיזור זיכרון, ומאז לא זכרה. את המידע קיבלתי מהנאשמת". (המומחית הדגישה שצריך לדעת לשאול את השאלות המתאימות). 34. כאן ייאמר, כי גרסה זו לפיה היה איבוד זיכרון משתנה או צימצום באיבוד הזיכרון לא הועלתה על ידי הנאשמת באף אחת מהעדויות שלה, גם לא בעדותה בפניי, נהפוך הוא, בענייננו התגלה תהליך הפוך שכן בהודעה במשטרה טענה הנאשמת כי לאחר שפנתה ימינה בזכרון יעקב היא נסעה דרך יוקנעם עד מקום התאונה בעוד שמעל דוכן העדים העידה, כי היא זוכרת את המאורעות עד לפנייתה "בסיבוב" של זכרון, ומאז לא זכרה כלום עד הרעש ששמעה בתאונה. אם כך, אין בפנינו צמצום של הזיכרון, אלא "הרחבה" של תקופת חוסר הזיכרון הנטענת, הרחבה אשר אינה עולה בקנה אחד עם ממצאיה של המומחית. בעניין זה נשאלה המומחית על ידי ב"כ המאשימה, מה היא מסיקה אם מורידים את עניין הצימצום והנ"ל ענתה, "אם מורידים את הצימצום, אתה מוריד הכל...". דיון ומסקנות: 35. לאחר ששמעתי את כל העדים, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט ולאחר שבחנתי את הראיות הנוספות שהוגשו ע"י בעלי הדין ואת המשמעויות מאותן ראיות ומהממצאים שעולים מהן, מצאתי לקבוע כי עובדות כתב האישום הוכחו בפני מעל לכל ספק סביר וכנדרש ועל כן יש מקום להרשיע את הנאשמת בכל הוראות החיקוק שיוחסו לה בכתב האישום. 36. אין מחלוקת כי רכבה של הנאשמת סטה מנתיב נסיעתו, עבר את השול הימני והתנגש בעץ שנמצא מעבר לכביש. הנאשמת טוענת כי אין היא זוכרת את התאונה וטענתה המרכזית היא כי לא נשללה האפשרות שהסטיה נגרמה כתוצאה מלחץ מופחת של האויר בצמיג הקדמי ימני. 37. הבוחן, שעדותו הותירה עליי רושם אמין, אסף את הממצאים בשטח בצורה יעילה ונכונה והסיק מהם את המסקנות המתבקשות ואשר לדידי מעידות כי סטייתו של רכב הנאשמת מנתיב נסיעתו לא נבעה מתקר בצמיג או מלחץ אויר מופחת. אני מקבל את קביעותיו של הבוחן כי אילו התרחש אירוע כזה, היה הדבר משאיר סימנים על פני הכביש ועל פני האספלט שבשול הכביש, מה שלא נמצא בזירת התאונה. (כזכור הבוחן הדגיש שמצב של לחץ אויר מופחת שגורם לסטיה אינו יכול להתרחש בזמן התגובה של הנהג). 38. אני קובע עוד, באשר לטופס הדרישה למסירת דם (ת/8), כי הדברים שנרשמו שם נאמרו על ידי הנאשמת ככתבם וכלשונם וכי הבוחן לא הוסיף, לא שינה ולא טעה ברישום. אין בעובדה כי הנאשמת ציינה בשלב יותר מאוחר שהיא שתתה, אף שקודם לכן בת/8 ציינה שהיא לא שתתה, כדי לשלול את האותנטיות של הדברים שנרשמו שם, גם אם הגרסה הנוספת נאמרה כעבור 10 דקות. הבוחן ציין בעניין זה במפורש כי הוא רושם את מה שאומרים לו, ועדותו בעניין זה הותירה עליי רושם אמין ושוכנעתי כי אכן הוא רשם את הדברים כפי שאלה נאמרו על ידי הנאשמת, לרבות אמרתה כי אין היא מסוגלת לחתום בשל כאבים מהן סבלה בידה. 39. אם כך, אנו בפני הודאה מפורשת של הנאשמת כי התאונה ארעה כתוצאה מכך שהיא נרדמה במהלך הנהיגה מחמת עייפות ולא בגלל סיבה מכנית זו או אחרת שגרמה לסטיית הרכב. כאמור, קביעה זו העולה בקנה אחד עם העובדה שלא נמצאו בשטח כל ממצאים שיעידו על תקר או על איבוד אויר בגלגל הרכב. 40. לא זו אף זו, וגם אם תתקבל טענתה של הנאשמת כי היא לא אמרה לבוחן שנרדמה, אלא נתייחס לסיטואציה כאל איבוד זיכרון אמיתי מצידה, עדיין אין בכך כדי לומר שההגנה הצליחה לעורר ספק סביר בגרסת התביעה. 41. הלכה היא, כי במקרה של סטיה פתאומית מן הדרך, הנטל הוא על הנהג להסביר את סיבת הסטיה. זאת מכח "כלל הדרך", כפי שכונה בע"א 506/64 גל ואח' נ. שטופר ואח', פ"ד י"ט (2), 556. אין זה טבעה של מכונית לסטות מנתיב נסיעתה, ואם מתרחשת סטיה כזו, חזקה שהדבר נובע מרשלנות נהגה. הנאשמת דכאן לא הרימה את הנטל המוטל עליה, לא במידה האזרחית ואף לא במידה המעוררת ספק סביר, כדי לסתור את החזקה העובדתית לפיה רשלנותה היא זו שגרמה לסטיית הרכב. העלאת אפשרות תאורטית לסיבה כלשהי לסטיית הרכב, מבלי לבסס תאוריה זו, איננה יכולה לעורר ספק סביר בגרסת התביעה ואיננה יכולה לסתור את החזקה בדבר רשלנותה של הנאשמת, מה עוד שהממצאים בשטח כפי שמצא אותם הבוחן, שוללים באופן אובייקטיבי את הטענה הזו של הנאשמת. 42. בע"פ 5302/03 מ"י נ' טל יצחק (תק-על 2004 (3), 1226), קובע כב' השופט א.א. לוי לאמור: "... כידוע, הלכה היא שהתביעה נדרשת להוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, ולפיכך היא אינה נדרשת להפריך כל ספק, ובוודאי לא ספק שבסיסו בהרהורי לב או בתאוריה שלא הוכחה...". לדידי, טענת ההגנה בדבר סיבה אפשרית של סטיית הרכב בגלל לחץ אויר, אינה יותר מאשר תאוריה שלא הוכחה, נהפוך הוא, המדובר בתאוריה שנסתרה מניה וביה על ידי העדר כל ממצא בשטח שיתמוך בגרסה זו. 43. העובדה כי המומחה מטעם ההגנה לא נחקר נגדית על חוות דעתו אינה מחייבת כי בית המשפט ייאמץ את האמור בה בבחינת "כזה ראה וקדש", שכן האמור בחוות הדעת הינו בבחינת סברה כללית ותיזה תאורטית שאין לה תימוכין. אכן צודק המומחה כי, "במקרה של תאונה בה הרכב סטה מנתיב נסיעתו ונמצא ברכב צמיג לא אויר, על הבוחן לקבוע מה הייתה סיבת יציאת האויר מהצמיג". בענייננו, זה בדיוק מה שהבוחן עשה, שכן הנ"ל בדק את הממצאים בשטח, בדק את נתיב הנסיעה עצמו, את שול האספלט ואת הפגיעות בג'נט (שחלקו אף ניתק ממקומו) וקבע חד משמעית כי ממצאים אלה מצביעים על מסקנה אחת בלבד, לפיה האויר בצמיג יצא כתוצאה ישירה מהפגיעה בעץ. 44. אינני סבור כי הבוחן הגיע למסקנות שלו אך ורק על סמך דבריה של הנאשמת שהודתה באוזניו כי נרדמה, שכן עוד בטרם שמע את הדברים הנ"ל מהנאשמת, בדק הבוחן את הממצאים בשטח והגיע למסקנה כפי שהגיע. הבוחן אמנם מאשר כי דבריה של הנאשמת חיזקו את מסקנתו אך יש להבדיל בין זה לבין קביעתו של הסניגור המלומד כי הבוחן יצא ידי חובה בכך ששמע את דברי הנאשמת ולא בדק יותר, כפי שהיה עליו לעשות. 45. זאת ועוד ולמעלה מן הצורך נציין, כי עצם העובדה שגלגל הרכב נמצא לאחר התאונה ללא אוויר (ואף נותק ממקומו) אינה מטילה על התביעה כאן את הנטל להוכיח שאיבוד האוויר לא גרם לתאונה אלא הוא תוצאה שלה. (ולדעתי התביעה דווקא הוכיחה את העניין). התביעה מחוייבת להוכיח את פרטי הרשלנות שהיא מייחסת לנהג. בענייננו, יצאה התביעה ידי חובה בהוכחה שהנאשמת סטתה מנתיב נסיעתה. בכך מתבטאת רשלנותה שכן כאמור נוצרת חזקת רשלנות שמעבירה את נטל ההוכחה לנאשמת. 46. העובדה שהמשטרה לא בדקה את הצמיג כפי שדורש מומחה ההגנה לא הסבה כל עיוות דין לנאשמת ולא פגעה כהוא זה בהגנה. אמנם, המשטרה מחוייבת לערוך חקירה מקיפה ולאסוף גם ראיות הפועלות לטובתו של מי שחשוד בביצוע עבירה ולא רק ראיות מפלילות, שכן אחרת הימנעות כזו, עשויה לפעמים לגרום לנאשם "נזק ראייתי". אולם בענייננו, מצד אחד מסקנתו של הבוחן התבססה הן על מימצאים בשטח והן על דברי הנאשמת, כך שלא היה צורך בבדיקות נוספות ומצד שני יכלה הנאשמת להעביר את הצמיג לבדיקת מומחה מטעמה, מה שככל הנראה לא עשתה. (ראה ע"פ 50/68 יצחק דגני נ. מ"י, פ"ד כ"ב (2), 274). 47. להשלמת התמונה נציין, שגם הנאשמת עצמה הודתה כי רכבה היה תקין עובר לתאונה, הן מבחינת ההגה והצמיגים וכי ההגה לא "משך" ימינה ושמאלה (עניין שיכול היה להעיד על חוסר אוויר) ולכן יש בדברים אלה גם כדי לחזק את קביעתו של הבוחן, שכאמור לא מצא כל סימן לכשל מוקדם בצמיג - בצורת תקר או איבוד הדרגתי של לחץ האוויר. 48. באשר לטענה כי במקום היה מפגע בטיחותי שגרם לתוצאה הקטלנית, אין בטענה זו כדי לפטור את הנאשמת מאחריות לתאונה או כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותה לבין אירוע התאונה ותוצאותיה. ייתכן, כפי שקובע המומחה, כי אילו הותקנה במקום גדר בטיחות, היה בכך כדי למנוע את ירידתו של הרכב מעבר לשוליים ואולי למנוע את ההתנגשות בעץ, אולם בל נשכח כי אילו לא נרדמה הנאשמת, הרכב לא היה סוטה כלל וכלל מנתיב נסיעתו. 49. הלכה פסוקה היא, שחובתו של כל נהג לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש. נהג סביר אמור וצריך לצפות קיומם של סיכונים סביבתיים כגון, מכשולים על הכביש ומפגעים תעבורתיים למיניהם. אי לכך, גם אם היתה התרשלות של מע"צ שלא התקינה במקום גדר בטיחות וגם אם גדר כזו עשויה היתה למזער את תוצאות התאונה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותה של הנאשמת לבין אירוע התאונה ותוצאותיה. 50. אין בפנינו אפוא, שתי אפשרויות עובדתיות, שאחת מובילה אל הרשעה והשניה לזיכוי, אלא קיימת חזקה עובדתית שנתמכה על ידי עדויות עצמאיות ואשר לא נסתרה על ידי הנאשמת, מי שעל שכמה רובץ הנטל לסתור חזקה זו אלא להיפך, הנאשמת עצמה מודה שהיא נרדמה וכי זו הייתה הסיבה של סטיית הרכב מנתיב נסיעתו, הא ותו לא. 51. באשר לטענה כי הנאשמת איננה זוכרת את המאורעות מעבר לסיבוב של זיכרון, ביהמ"ש אינו יכול למעשה לבדוק טענה זו ואין בחוות דעתה של המומחית ד"ר טרבס כדי לתמוך בטענה זו באופן וודאי. כזכור, המומחית עצמה מאשרת כי בהעדר צימצום של הזיכרון, אין למעשה לדבר על מצב של אובדן חלקי של הזיכרון, שכן זוהי האינדיקציה הברורה לאותו חור בזיכרון. דא עקא, בשום שלב לא טענה הנאשמת כי היה צימצום כלשהו בזיכרון שלה, דהיינו, כי זכרה תחילה עד נקודה מסויימת ולאחר מכן חזר לה הזיכרון עד לנקודה מאוחרת יותר, ולכן יש בכך כדי לפגוע במימצאים של המומחית, מימצאים אשר מתבססים על בדיקה בת שעה אחת שעשתה לנאשמת. 52. ייתכן אמנם שבחקירתה בבית המשפט (או במשטרה) לא עלה עניין הצמצום כי לא נשאלו השאלות הנכונות (שכן החוקר הוא עורך דין ולא רופא מומחה). אולם גם אם היה צמצום של תקופת חוסר הזיכרון עדיין קייימים אלמנטים נוספים שיש בהם כדי לאיין את מסקנותיה של המומחית כגון בדיקת הספקט התקינה, העובדה שלא היה איבוד זיכרון למאורעות שלאחר התאונה והעובדה שבמשטרה זכרה הנאשמת עד לנקודה מאוחרת יותר מאשר סיפרה בבית המשפט. 53. לא זו אף זו, אם סבלה הנאשמת מאמנזיה, היא לא אמורה לזכור מה היה עובר לתאונה ולכן תשובתה לבוחן היתה צריכה להיות שהיא לא "זוכרת מה קרה" במקום התשובה שהיא נרדמה כי הייתה עייפה. ודברים אלה נכונים גם אם טעה הבוחן ורשם דברים שגויים כפי שטוענת ההגנה (שמה שאמרה לו הנאשמת בעצם שהיא לא נרדמה ולא הייתה עייפה). 54. על כן, אינני מקבל את קביעותיה של המומחית בדבר אובדן זיכרון כמצויין, ולכן אני סבור כי הנאשמת יכלה עדיין לזכור כי נרדמה, כפי שסיפרה לבוחן, ואכן הנ"ל זכרה בפועל, כי היא נרדמה והתעוררה כאשר שמעה את הרעש של התנגשות הרכב בגזע העץ. 55. במאמר מוסגר נדגיש שגם אם הייתי מאמץ את קביעתה של המומחית בדבר אמנזיה עדיין אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהנאשמת נרדמה עובר לתאונה, כפי שהמומחית עצמה מאשרת בעדותה. (עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 8 - 5). 56. בנסיבות אלה, אני קובע כי הנאשמת לא הצליחה לסתור את החזקה כי רכבה סטה מפאת רשלנותה, רשלנות שהתבטאה בכך שהיא נהגה כשהיתה עייפה ונרדמה תוך כדי נהיגה, דבר שהביא לתוצאה הטרגית במקרה זה. ויודגש כאמור, כי גם אם לא היתה בפניי הודאה של הנאשמת כי נרדמה אלא שנמצאים אנו בפני תמונה של חוסר זיכרון מוחלט, עדיין הייתי מגיע למסקנה כי יש להרשיע את הנאשמת, שכן כאמור, סטיית הרכב מנתיב נסיעתו מקימה חזקה בדבר רשלנותה, חזקה שלא נסתרה על ידה בשום שלב, ומכאן אחריותה לתאונה. 57. לבסוף נזכיר, כי הנאשמת לא חלקה ולא כפרה בתוצאות התאונה וגם לא בקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותה של המנוחה ועל כן משקבעתי כי הנאשמת נושאת באחריות לתאונה, אני קובע בזאת כי הנ"ל אחראית לגרימת מותה של המנוחה. סוף דבר 58. אני מרשיע את הנאשמת בכל העבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום. תאונה קטלניתהתנגשותתאונת דרכים