בית המשפט פסק בעניין חובת הזהירות של נהג במעבר חציה, אשר לפיהן נקבע במפורש הצורך לצפות את התנהגות הולך הרגל, אף אם זו רשלנית. כמו-כן, עוד נפסק, כי במקרה שנוצר ספק אצל הנהג באשר לכוונת הולך הרגל, עליו להפעיל שיקול-דעתו לחומרה. יתרה מכך, במספר פסקי-דין נקבעה חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים, אף אם אלה לא הראו נכונות לעבור את הכביש. להלן החלטה בנושא חובת הזהירות של נהג במעבר חציה: החלטה כנגד המבקש הוגש, ביום 26.3.03, לבית-משפט השלום לתעבורה באשדוד כתב אישום (ת.ד. 3103/03), המייחס לו עבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); ועבירה של גרימת תאונת-דרכים נזק וחבלה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. לפי עובדות כתב האישום, ביום 12.2.03 בסמוך לשעה 7:30, נהג המבקש במונית תוצרת מרצדס ברחוב קרן היסוד באשדוד מכיוון צפון לדרום. אותה העת, חצתה הקטינה ביטון אודליה, ילידת 2.9.89, את הכביש במעבר חציה המסומן כדין מימין לשמאל בכיוון נסיעת המבקש. המבקש נהג ברכבו ברשלנות, שהתבטאה בהתקרבו למעבר חציה, לא אפשר להולכת הרגל, לחצות את הכביש במעבר החצייה ופגע בה. כתוצאה מכך, נחבלה בגופה הולכת הרגל. בית-משפט השלום לתעבורה באשדוד (כבוד השופטת ר' לביא) הרשיע את המבקש, ביום 23.12.03, בעבירות המיוחסות לו והטיל עליו עונש של ביצוע 120 שעות שירות לתועלת הציבור במתנ"ס בית לברון באשדוד, בהיקף שלא יפחת מארבע שעות שבועיות בפיקוח שירות המבחן; עונש פסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום; עונש פסילה על תנאי מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות בהן הורשע ו/או עבירות מהתוספת הראשונה ו/או השנייה לפקודת התעבורה במשך שנתיים; וכן קנס בסך של 1,500 ש"ח או חמישה-עשר ימי מאסר תמורתו. על פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלון) דחה את הערעור בקובעו, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה אינו נוטה לחומרה ובוודאי שלא ברמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. יתרה מכך, הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי עונש הפסילה אף נוטה במובהק לקולא וזאת מתוך ההתחשבות הרבה והמוצדקת שהתחשב בית-משפט השלום לתעבורה בנסיבות המקלות בעניינו של המבקש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש לקבל את גרסתו העובדתית, לפיה הולכת הרגל חצתה את הכביש משמאל לימין, וכי היא הכניסה את רגלה בין גלגלי רכבו לאחר שרכבו של המבקש כבר חלף על פניה. לטענתו, יכול היה להוכיח את גרסתו, אם בוחן תנועה שהגיע למקום היה בודק שמא קיים על רכבו כתם דם או ניגוב אבק, וכי היה על המשטרה לתלות שלטים באזור לצורך איתור עדי ראיה לתאונה. מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין מקום לברר את טענותיו העובדתיות של המבקש בפני בית-משפט זה, ביושבו בערכאה שלישית. גרסתו של המבקש נדונה בהרחבה ובקפידה בהכרעת דינו של בית-משפט השלום לתעבורה. מדובר בקביעות עובדתיות על יסוד מהימנות והגיונם של דברים, שאין יסוד להתערב בהם. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי במצב הראיות כפי שנאסף בתיק, כמתואר בהכרעת הדין, לא היה על המשטרה לבצע פעולות חקירה מהסוג שאותן מתאר המבקש בבקשתו. החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור. המבקש שב וטוען, כי הפגיעה בהולכת הרגל ארעה לאחר שכבר חלף על פניה והיא בחצותה את הכביש משמאל לימין, נתקלה בגלגל האחורי-שמאלי של רכבו, שאז אין לבוא אליו בכל טרוניה והרשלנות כולה שלה. אין בידי לקבל טענה זו. בית-משפט זה כבר פסק בעניין החובות המוטלות על נהג בהתקרבו אל מעבר חצייה, אשר לפיהן נקבע במפורש הצורך לצפות את התנהגות הולך הרגל, אף אם זו רשלנית (ראו ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כמו-כן, עוד נפסק, כי במקרה שנוצר ספק אצל הנהג באשר לכוונת הולך הרגל, עליו להפעיל שיקול-דעתו לחומרה (ראו רע"פ 6918/02 מנשה אחיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם רע"פ 9426/03 שעובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתרה מכך, במספר פסקי-דין נקבעה חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים, אף אם אלה לא הראו נכונות לעבור את הכביש (ראו ע"פ 584/76 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 617; ע"פ 450/74 ג'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 214). בענייננו, הן בית-משפט השלום לתעבורה והן בית-המשפט המחוזי נימקו היטב את פסק-דינם ושניהם יישמו הלכה זו. כמו-כן, עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). אשר לחומרת העונש, כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח עברו של המבקש בביצוע עבירות תעבורה, ולאור העובדה, כי אין בענייננו כל נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. מטעמים אלה כולם, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. משפט תעבורהחובת הזהירותמעבר חציה