נהיגה בקלות ראש - גזר דין

גזר דין הנאשם הורשע ביום 13.1.05, בבית המשפט המחוזי בת"א (ע"פ 70608/04) בעבירה של נהיגה בקלות ראש, או בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת, לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, זאת לאחר שזוכה (ברוב דעות) מעבירה של גרם מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה. בעקבות זיכויו של הנאשם מהעבירות הנ"ל והרשעתו בעבירה לפי תקנה 21 (ג), כב' בית המשפט המחוזי הטיל על הנאשם, בהעדרו ומבלי ליתן לצדדים הזדמנות לטעון טיעונים לעונש את העונשים הבאים: קנס על סך 4,000 ₪. 4 שנות פסילה מהן 3 שנות פסילה בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים. לבית המשפט העליון הוגשה בקשת רשות לערער (רע"פ 1935/05). בהסכמת הצדדים הוענקה למבקש רשות לערער, והדיון בבקשה היה כבערעור. בהסכמה נוספת בוטל גזר הדין והתיק הוחזר לבית משפט זה, בשיבתו כבית משפט מקצועי, לטיעונים לעונש ולמתן גזר דין חדש. ואכן ביום 10.7.05 טענו הצדדים לעונש. (לציין כי ביום 19.6.05 הינו לאחר שתמו טיעוני הצדדים לעונש כשביהמ"ש היה ערוך לכתיבת גזר דין, הוגשה מטעם המאשימה בקשה שכותרתה בקשת "הבהרה" לעניין הטיעון לעונש, אף שאין קשר בין תוכנה לבין כותרתה וכל כולה תוספת לטיעוניה לעונש. ביהמ"ש הורה להעביר הבקשה לתגובת ב"כ הנאשם, ואכן תגובת ההגנה הועברה לבית משפט טרם מתן גזר הדין. עמדת התביעה ב"כ התביעה ביקש להשית על הנאשם את העונשים אשר הוטלו עליו בבית המשפט המחוזי בהתחשב בנסיבות ארוע התאונה, תוצאותיה, חוסר זהירותו של הנאשם שהתבטאה בכך שלא הבחין במנוחה, נהג בחוסר זהירות, בקלות ראש או בלא שימת לב (סעיף 25 לפסק הדין המחוזי). ב"כ התביעה ביקש להדגיש את העובדה, כי הנאשם זוכה מאחריות לגרם המוות מחמת הספק (סעיף 24 לפסק הדין). עוד מפנה ב"כ התביעה לעברו התעבורתי, המכביד של הנאשם כפי שעולה מריבוי הרשעותיו הקודמות (59 במספר). ב"כ התביעה ציין, כי העובדה שהנאשם נהג מקצועי אינה מהווה נימוק לקולת העונש, זאת בשל היותו מסוכן לציבור, על רקע אופי הרשעותיו הקודמות, מספרן וטיבן. ב"כ התביעה הפנה לפסיקה עניפה לפיה גם במקרים בהם הורשעו נהגים בעבירה לפי תקנה 21 (ג) הושתו עונשי פסילה לתקופות שונות ולא הסתפקו בעונש הקנס שנקבע ע"י המחוקק לעבירה זו בצו עבירות הקנס. ב"כ התביעה חלק על טענת ההגנה הגורסת כי לבית משפט לא היתה סמכות לפסול את הנאשם מלנהוג כפי שפסל ו/או לקנוס אותו בצורה מחמירה, הואיל ועבירה לפי תקנה 21 (ג) הינה עבירת קנס בדרגה ג', בגינה קבע המחוקק עונש של קנס על סך 500 ₪ כמפורט בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב - 2002 (להלן: "צו עבירות הקנס"). עמדת ההגנה ב"כ הנאשם ביקש להקל עם הנאשם ולהשית עליו רק את העונש הקבוע בצו עבירות הקנס. ב"כ הנאשם הדגיש את הקביעה הברורה של ביהמ"ש המחוזי שלא היה קשר סיבתי בין נהיגתו הרשלנית של הנאשם, שבאה לידי ביטוי בכך שלא הביט ימינה ולא הבחין במנוחה טרם ירידתה לכביש, לבין מותה כתוצאה מהתאונה. ב"כ הנאשם טען בהגיון שאין ליתן משקל לטיעונו של ב"כ התביעה לפיו הזיכוי בגרם המוות היה מחמת הספק בלבד, וביקש להתמקד בשאלה מהו העונש הראוי לנאשם בשל כך שבעת בה נהג משאיתו וביקש לפנות לימין, לא הביט ימינה ולא הבחין בהולכת הרגל (עמ' 72 לפרוטוקול). ההגנה גורסת כי אילו עבודת הבוחן המשטרתי היתה נעשית באופן מושלם, היתה כוללת חישובי מהירות חציית הולכת הרגל, היו בפני בית המשפט החישובים המובילים למסקנה שהתאונה היתה נמנעת. במקרה כזה יכול שהנאשם היה מקבל הודעה לתשלום קנס על סך 500 ₪ על חוסר זהירותו, משלם אותה ולא היה מגיע כלל לבית המשפט, וממילא לא היה נדרש לנהל מלחמה על חפותו במשך 5 שנים. לטענת ב"כ הנאשם כב' בית המשפט המחוזי חרג מסמכות כשהטיל את העונשים המפורטים לעיל על הנאשם לאחר שהרשיע אותו בעבירה על תקנה 21 (ג) הואיל ותקנה זו לא נכללה במסגרת העבירות שניתן לערוך בגינן כתב אישום והזמנה למשפט באם נעברה, בנסיבות מחמירות (סעיף 29 (א) וסעיף 29 (ב) לפקודת התעבורה). עוד טוען ב"כ הנאשם כי אילו היתה נמסרת לנאשם הודעת קנס, יכול היה לבחור באחת משתי החלופות: האחת - תשלום הקנס - שאז לא היה מגיע כלל לביהמ"ש והאחרת - הגשת בקשה להשפט ואם היה מנהל הליך משפטי ומורשע, לבית המשפט הסמכות והצידוק להטלת עונש חמור מזה שקבע המחוקק. לטענת ב"כ הנאשם העובדה שלנאשם לא ניתנה ההזדמנות לבחור באחת משתי האפשרויות הנ"ל מעוררת קושי, שהרי בנסיבות שבפנינו הנאשם נקלע לסיטואציה שהורשע בעבירה לפי תקנה 21 (ג) על ידי ביהמ"ש ודינו נגזר בהעדר מבלי שניתנה לו ההזדמנות לטעון טענותיו הנ"ל במסגרת הטיעונים לעונש. ב"כ הנאשם מדגיש את קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר ניתוק הקשר הסיבתי והיות התאונה בלתי נמנעת, גם אילו הבחין המערער במנוחה יורדת לכביש (סיפא סעיף 16 לפסק הדין). גם הסנגור המלומד הגיש לבית המשפט אסופת פסקי דין, במטרה לשכנע, כי אין הצדקה לענישה מחמירה, כאשר מורשע נהג בעבירה של נהיגה רשלנית, ללא קשר סיבתי לגרם מוות. הנאשם ביקש מבית המשפט לומר דברו טרם מתן גזר הדין ועתר להתחשבות בחמש השנים הקשות שעברו עליו, בתחושתו כי אינו אחראי לתוצאות התאונה, בקשיים שעברו עליו ועל בני משפחתו, במשאבים שהשקיע לצורך הגנתו בכל הערכאות ובהתדרדרות מצבו הבריאותי והמשפחתי על רקע כל האמור. דיון: אכן תקנה 21 (ג) הינה עבירת קנס המפורטת בצו עבירות הקנס החל מיום 5.6.02 שאז פורסם תיקון לצו (להלן: "התיקון). קודם לתיקון לא נכללה תקנה במסגרת הצו האמור. לכאורה משהכליל המחוקק את התקנה הנ"ל בצו עבירות הקנס, הביע דעתו כי מי שמיוחסת לו עבירה לפי תקנה זו, צפוי לעונש של קנס על סך 500 ₪. במקרה דנן, מועד ארוע התאונה (26.9.00) היה לפני התיקון. כתב האישום המקורי לא כלל את העבירה לפי תקנה 21 (ג) אלא עבירה חמורה יותר של גרם מוות ברשלנות, ממנה זוכה הנאשם, תחת זאת הורשע בעבירה לפי תקנה 21 (ג), לאחר שנכנס לתוקפו התיקון. שינויים בחקיקה שיש בהם כדי להביא להקלה בעונש, יש להחילם גם אם נעשו לאחר ביצוע העבירה וטרם נגזר העונש, כך ניתן ללמוד מהוראת סעיף 5 לחוק העונשין ובמיוחד הוראת סעיף 5 (ב), להוראה זו, ישימה שחלה אפילו התיקון בחקיקה נעשה לאחר מתן פסק דין חלוט. במקרה כזה העונש המירבי שירצה אותו אדם הוא זה שנקבע בחיקוק המקל (כאילו הוטל מלכתחילה). על דרך של קל וחומר, צא ולמד, כי תיקון מקל יחול גם במקרה שהתיקון נכנס לתוקף אחרי מועד ביצוע העבירה, וטרם הרשעה וגזירת העונש. לגופו של עניין, אין חולק, כי במקרה דנן קבע כב' בית המשפט המחוזי, כי התאונה היתה בלתי נמנעת. מפסק הדין עולה בבירור, כי גם אם היה הנאשם מביט ימינה למדרכה, טרם ירדה המנוחה אל הכביש התאונה היתה בלתי נמנעת. משמע, היה ניתוק של קשר סיבתי משפטי בין התנהגותו של הנאשם כנהג לבין התאונה ותוצאותיה. מכאן, יש להתייחס לדופי שנפל בנהיגתו של הנאשם, הינו חוסר זהירות הנהיגה של הנאשם ללא קשר לתוצאותיה הטראגיות של התאונה. באשר לטענת ההגנה הגורסת, כי לא ניתן לחרוג מסכום הקנס שנקבע בצו עבירות הקנס לתקנה 21 (ג), דינה להידחות, בשל הסייג הקבוע בסעיף 2 לצו עבירות הקנס, שיובא להלן: "על אף האמור בסעיף 1 [הכרזה על עבירות קנס] לא תהיה עבירה לפי החיקוקים המפורשים בו עבירת קנס, כאשר התוצאה ממנה או בקשר עימה נגרמה תאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש או כאשר חלים עליה סעיפים 37 - 39 לפקודה". (להלן : "הסייג"). במקרה דנן, הרשעת הנאשם בעבירה לפי תקנה 21 (ג) היתה בקשר עם תאונת דרכים בה נפגע אדם. לפיכך יש תחולה לסייג ואין לומר, כי לבית המשפט אין סמכות לגזור על הנאשם עונש החורג לחומרא חמורים מעונש הקנס הקבוע לתקנה זו, לו היתה עבירת קנס. כמפורט בסעיף 8 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, הנאשם יכול היה וצריך היה להבחין במנוחה, כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. אף על פי כן מצא, כי הנאשם אינו אחראי לתוצאת התאונה. על פי עדות עדת הראיה המנוחה החלה לחצות את הכביש בקו אלכסוני (עמ' 7 לפרוטוקול). לא היתה מחלוקת, כי חציה בקו אלכסוני מאריכה את משך שהיית הולך רגל בכביש ובמקביל מרחיקה את המשאית לאחור ומאפשרת זמן תגובה ומרחק עצירה ארוכים יותר (סעיף 22 לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי). בשל העדר נתונים, לא ניתן היה לחשב את זמן חציית הולכת הרגל ועל כן האפשרות למניעת התאונה לא נבדקה על ידי הבוחן בחישוביו. במצב דברים זה, סבר כב' ביהמ"ש המחוזי, כי מכלול הנתונים והראיות מצביע על היות התאונה בלתי נמנעת למרות הדופי שנמצא בנהיגתו של הנאשם, או לפחות מצביע על קיומו של ספק סביר, ממנו רשאי הנאשם להנות (סעיף 24 לפסק הדין). ביהמ"ש המחוזי העריך, כי חוסר זהירותו של הנאשם וקלות הראש בה נהג, מחייבים הרשעה בתקנה 21 (ג) בלבד, המיועדת כדבר שבשיגרה למצבים של חוסר זהירות ברף שאינו גבוה במיוחד ונמנע מלהרשיע בנהיגה חסרת זהירות לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נציגי התביעה, העוסקים בתחום דיני התעבורה והמופיעים בפני בתי המשפט המקצועיים, עושים שימוש בסעיף 62(2) לפקודה, במקרים שבהם רף הרשלנות גבוה יותר). ייעודן של שתי הוראות החיקוק שונה ויש לכך השלכה על רף הענישה. (לעניין אופיין של העבירות לפי הוראות החיקוק השונות, ראה ת.פ. (ת"א) 10343/99 מיום 24.4.01 של כב' השופט טובי ות"ד 2136/05 (ירושלים) מ.י. נ. שוויקי מיום 5.4.05 של כב' השופט טננבוים. ביהמ"ש לתעבורה הינו בימ"ש מקצועי. ואכן, כשמורשע אדם בעבירה לפי תקנה 21 (ג), נוהגים בתי המשפט לתעבורה להטיל עונשים קלים מאלו המוטלים על אדם שהורשע בעבירה לפי סעיף 62 (2), שהינה עבירת תוספת שנייה. לאור האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מבחירתו זו של כב' בית המשפט המחוזי, ויש להטיל עונש הולם בהתאמה לעבירה בגינה הורשע הנאשם ובהתחשב כאמור בניתוק הקשר הסיבתי ויתר שיקולי הענישה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהסייג הקבוע כאמור בסעיף 2 לצו. סיכומו של דבר, בהתחשב בהרשעתו של הנאשם בעבירה לפי תקנה 21 (ג); ותק הנהיגה; עברו התעבורתי של הנאשם; מקצועו, משך הזמן בו התנהלו ההליכים; לרבות טיעוני הנאשם לעונש; עינוי הדין שחווה עד לזיכוי מן העבירה החמורה בה הואשם במסגרת כתב האישום המקורי ובגינה הורשע בגלגולו הראשון של ההליך; ובכפוף לסייג שבסעיף 2 לצו; מדיניות הענישה ושיקולי הענישה המקובלים, אופי העבירה, שיקולי הגמול; שיקולי ההרתעה; ושיקולים הנעוצים בנאשם, הריני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: א. קנס על סך 1,500 ₪ שישולם תוך 45 יום או 15 ימי מאסר תמורתו. ב. 18 חודשי פסילה מהן 6 חודשים בפועל. היתרה תהא על תנאי לתקופה של שלוש שנים. מן פסילה תנוכה תקופת הפסילה שריצה הנאשם בקשר עם מעורבותו בתאונה נשוא כתב האישום. בשולי גזר הדין אציין, כי הוראות הקבועות בפקודת התעבורה הינן הוראות ספציפיות וגוברות על הוראות כלליות ולכן אלמלא הסייג שקבוע בסעיף 2 לצו היתה ההוראה הקבועה בסעיף 29 לפקודת התעבורה, גוברת על הוראה כללית הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, בין אם המדובר בסעיף 228 לחסד"פ כהפניית ב"כ התביעה במסמך "ההבהרה" ובין אם זו הקבועה בסעיף 225 (א) לחוק סדר הדין הפלילי הדן בכתבי אישום בעבירות קנס שהינו הרלוונטי לדיון, לו היתה תקנה 21 (ג) רק עבירת קנס. זכות ערעור תוך 45 יום. המזכירות תעביר לצדדים העתק גזר הדין. נהיגה בקלות ראשמשפט פלילימשפט תעבורה