החלטה כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ת.פ. 4178/05, בו מואשם המשיב בעבירות הבאות: - הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). - נהיגה שלא במלוא החושים, עבירה לפי תקנה 26(1) ו-(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") + סעיף 38(1) ו-(2) לפקודת התעבורה. - החובה להשתמש בכביש בלבד , עבירה לפי תקנה 33(א) לתקנות התעבורה. - שעות נהיגה, עבירה לפי תקנה 168 לתקנות התעבורה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה לפסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים. בקשה זו היא הבקשה שבפני. על פי עובדות כתב האישום, המשיב, אשר הועסק כנהג משאית, החל עבודתו ביום האירוע, 14.12.04, בשעה 03.39 לפנות בוקר ובשעות אחר הצהריים, לאחר כ- 14 שעות עבודה ונהיגה, נהג בפול-טריילר בכביש מס' 70 מכיוון יקנעם לכיוון צומת יגור. בשולי הדרך מימין, בכיוון נסיעת המשיב, עמד רכב מסחרי מסוג ניסאן כשפנסיו דולקים ובו ישבו מלפנים תומר שוקרון ומאחור יהודית שוקרון, המנוחה, מתן וזוהר שוקרון וכן עבדן אלין. לאחר רגעים מספר בהם נמצא רכב הניסאן בשולי הדרך סטה רכבו של המשיב ימינה, נסע כברת דרך בשולי הדרך והתנגש בניסאן חזית באחור. הניסאן נהדף לפנים והתנגש ב- 2 עמודי תמרורים המוצבים על שולי הדרך עליו אירעה התאונה. כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוחה חבלות בראש ובאיברים נוספים שהביאו למותה המיידי. כמו כן נפצעו ונחבלו בתאונה המשיב עצמו ונוסעי הניסאן. על פי עובדות כתב האישום התאונה, מות המנוחה וחבלותיהם של האחרים נגרמו באשמת המשיב וכתוצאה ממעשיו ומחדליו: סטיתו עם הרכב ממסלול נסיעתו, נסיעתו בשולי הדרך, אי הבחנתו ברכב המצוי בשולי הדרך, נהיגתו ברכב כשהוא אינו במלוא חושיו וכשהוא עייף, נהיגתו ברכב מס' שעות העולה על המותר על פי חוק, ללא זמן מנוחה מספיק ונהיגתו ברכב ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו. ב"כ המבקשת טוענת כי יש לפסול את רשיונו של המשיב מאחר וקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, מאחר והעבירות המיוחסות לו הן חמורות ובגינן קופחו חיי אדם וקיים חשש לשלום הציבור בהמשך נהיגת המשיב, מאחר ולמשיב 61 הרשעות קודמות בתעבורה ומאחר והמשיב נפסל על ידי קצין משטרה מלנהוג למשך 90 יום החל מיום 15.12.04. אציין כבר עתה כי כתב האישום והבקשה שבפני הוגשו רק ביום 14.11.05. לעניין זה טוענת ב"כ המבקשת כי החקירה הסתיימה רק ביום 27.6.05, התיק הועבר לפרקליטות כחודש לאחר מכן וביום 16.8.05 נשלחו דרישות להשלמות חקירה, לכן כתב האישום הוגש רק ביום 14.11.05. עוד טוענת ב"כ המבקשת כי מההודעות הקיימות בחומר החקירה עולה כי התאונה התרחשה בכביש פתוח, דו מסלולי, עם תאורה מלאה, סימני קצי דרך תקינים וברורים ושדה ראיה פתוח למאות מטרים בכיוון נסיעת המשאית. בנוסף, טוענת ב"כ המבקשת, כי המשיב נהג ביום האירוע במשך 13.44 שעות וכי ההסבר היחיד לסטיית המשיב מהכביש לשוליים הוא שהמשיב היה ישן ו/או ברמת עייפות גבוהה בזמן התאונה. לטענת ב"כ המבקשת, התנהגותו של המשיב מלמדת על זלזול בוטה בחוקי התעבורה ואדישות לתוצאות הרות אסון הנובעות מהתנהגות זו. על כן, המשיב הינו מסוכן לציבור המשתמשים בדרך. ב"כ המבקשת מציינת כי למשיב 61 הרשעות תעבורתיות וביניהן הרשעות בגין אי מתן זכות קדימה, סטיה מנתיב נסיעה, מהירות מופרזת, נהיגה בלא זהירות, אי ציות לתמרור עצור ונהיגה ללא אורות דלוקים. ב"כ המבקשת מבקשת לראות בהרשעות אלו מגמה של מסוכנות וזלזול בהקפדה על הדינים הקשורים בהחזקת רכב ושימוש בו. ב"כ המבקשת ציינה כי מזה שנה לא נרשמה כל עבירה לחובתו של המשיב, אך דבר זה אינו מפחית מחזקת המסוכנות שהיא פועל יוצא של האישום והראיות כנגד המשיב. עוד טוענת ב"כ המבקשת כי על פי הפסיקה מקום בו מיוחסת לנוהג ברכב אחריות לאירוע של תאונה קטלנית במסגרת עבירה של הריגה קיימת ככלל הצדקה לפסילה עד תום ההליכים, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות. לטענת ב"כ המבקשת לא התקיימו בענייננו נסיבות כאלה. באשר לשיהוי בהגשת הבקשה שבפני וכתב האישום טוענת ב"כ המבקשת כי מדובר בתיק עב קרס, נגבו הרבה עדויות, נבדקו מספר כיווני חקירה, העבירות חמורות ולכן נדרש זמן לבנות וללמוד את התיק. ב"כ המבקשת מציינת כי נקבע לא אחת בפסיקה כי ביהמ"ש מוסמך לשלול רשיונו של אדם בעקבות תאונה בה נהרג אדם, גם כשקיים פער בלוח הזמנים בין השלילה המנהלית לבין הגשת כתב אישום ובקשה לשלילת הרשיון עד תום ההליכים. ב"כ המשיב טוען כי אין ראיות לכאורה להרשעתו של המשיב בעבירת ההריגה. כן טוען ב"כ המשיב כי בניתוח הטכנוגרף צויין מפורשות כי המשיב עשה עצירות ומנוחות בנסיעתו ולכן טוען ב"כ המשיב כי המשיב לא עבר עבירה של שעות נהיגה רבות מדי. באשר לסטייתו של המשיב מנתיב הנסיעה טוען ב"כ המשיב כי המשיב טען מיד לאחר האירוע כי הוא בטראומה ואינו יודע את סיבת הסטיה. בנוסף, לטענתו ציין המשיב כי כנראה המדובר בתקלה טכנית. ב"כ המשיב מציין כי למשיב רשיון נהיגה כ- 37 שנים וב- 5 שנים האחרונות אין כלל הרשעות בעבירות תעבורה מלבד הרשעות שעניינן רכב לא תקין, הובלת מטען בתפזורת, אי החזקת הגה בשתי ידיים וכדומה. לטענת ב"כ המשיב, אין המדובר בנהג שהוא עבריין והמשיב נוהג כמעט שנה מאז התאונה ללא כל הרשעה. להלן אבחן בקצרה את הראיות שהוצגו בפני. בתיק הראיות קיימות הודעותיהם של הנוסעים ברכב הניסאן שנפגע בתאונה, מהן עולה כי עובר לתאונה עצר רכב הניסאן בשולי הדרך והנהג יצא מהרכב כדי לסדר את חגורת הבטיחות לבנו. נהג רכב הניסאן סיפר כי ראה את המשאית נוסעת על השוליים במהירות ולכן זינק לתעלה. לדבריו, לא הפעיל אורות מהבהבים, אלא רכבו היה מונע עם אורות דולקים. בנוסף, קיימת בתיק החקירה הודעתו של עד ראיה שנכח במקום ואשר מסר כי ראה את רכב הניסאן יורד לשוליים ועוצר ואת הנהג יוצא מהרכב והולך לצדו הימני של הרכב. כשגבו של העד היה לכיוון הרכב שנעצר, שמע העד לפתע "בום" והסתובב. העד ראה משאית שגוררת את הרכב לכיוון שלו. הגרירה נעשתה על השוליים והרכב עלה לבסוף על המדרכה. במזכר של המשטרה מיום 21.4.05 (כ- 5 חודשים לאחר התאונה) נכתב כי המשיב מסר לשוטרים שהגיעו למקום האירוע שנוצר פקק תנועה עקב רכבים שנעצרו ברמזור, המשיב הבחין באיחור בשיירת כלי הרכב שנעצרו לפניו ומכיוון שפחד לפגוע בהם סטה ימינה ופגע ברכב שחנה על שולי הכביש. עם זאת, בהודעותיו שנמסרו לשוטרים מכחיש המשיב כי אמר זאת וטוען כי אינו זוכר איך הגיע לשולי הכביש. נהג רכב הניסאן ועד הראיה ציינו בהודעותיהם כי לא היה פקק ולא הייתה תנועה רבה. המשיב מציין בהודעתו, שניתנה מיד לאחר האירוע, כי הוא זוכר שלפתע פגע עם חזית המשאית באחור הרכב והוא לא מבין איך הם הגיעו לשוליים ואיך הוא "נכנס" באחורי הרכב שבו הוא פגע. המשיב ציין כי לא נרדם בזמן התאונה, היה ערני יחסית ומתחילת יום העבודה ועד לתאונה היו לו, יחסית, מספר רב של מנוחות. המשיב סיפר כי עובר לתאונה נהג בהילוך שישי מתוך שישה הילוכים במהירות של 80 קמ"ש. המשיב סיפר כי אין לו הסבר כיצד המשאית והנגרר היו לאחר התאונה במצב ישר בשולי הדרך. כן סיפר כי אינו זוכר מתי לראשונה ראה את הרכב שבו התנגש. לטענת המשיב, נסע בנתיב הימני ולא בשוליים ולא ניסה לעקוף את פקק התנועה. בחקירתו במשטרה סיפר המשיב כי כל מה שמסר בהודעתו הראשונה נכון, כי היו לו הרבה הפסקות ומנוחות בנהיגה ביום האירוע. כן סיפר המשיב כי הוא נסע במהירות סבירה והצליח לבלום עת הבחין בפקק, כי הוא לא נאלץ לסטות ימינה לשוליים ואינו זוכר כיצד פגע ברכב שעמד בשוליים. המשיב טען בחקירתו כי לא הייתה שום בעיה מיכנית במשאית. כאשר נאמר למשיב בחקירתו כי ביום האירוע אמר המשיב לחוקר שבשל פקק התנועה נאלץ המשיב לסטות ימינה וכך פגע ברכב שעמד בשוליים, השיב המשיב כי אינו זוכר האם אמר זאת לחוקר וכי אינו זוכר מה גרם לו לנסוע בשוליים. במהלך דיון בפני ביהמ"ש לתעבורה טען ב"כ המשיב כי קרע בצינורות האוויר הוא שגרם ככל הנראה לסטייתו מהנתיב. המשיב ציין בחקירתו במשטרה כי לא נהג ביום האירוע במשך כמעט 14 שעות רצוף, משום שעשה הפסקות. פענוח דיסקת טכוגרף מיום 23.2.05 תומך בטענות המשיב כי לא נהג במשך 14 שעות רצוף, במובן זה שבמהלך הנהיגה ביצע הפסקות קצובות. בוחן התנועה שהגיע למקום לאחר האירוע בדק את המשאית וקבע כי סיבת התאונה הינה פעולת אנוש מוטעית של נהג המשאית. גם מעדויות קצין הבטחון של חברת המשאיות בה עובד המשיב ובעל המוסך בו תוקנה המשאית יום אחרי התאונה עולה כי לא הייתה כל בעיה בהגה, בבלמים או בצמיגים. מפענוח דיסקת הטכוגרף עולה כי המשיב האיט נסיעתו מנסיעה במהירות 76 קמ"ש לנסיעה במהירות של כ- 66 קמ"ש ולאחר מכן בלם בלימת חירום. על פי דו"ח בוחן התנועה מדובר בדרך שאינה עירונית והמהירות המותרת בה הינה 90 קמ"ש. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפני, סבור אני כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. עם זאת, יש לציין כי בתאונות דרכים קטלניות הגבול שבין ייחוס עבירת הריגה לנאשם לבין ייחוס עבירת גרם מוות ברשלנות, אינו חד וברור. החלת הנתונים העובדתיים וכפועל יוצא מהם איבחון היסוד הנפשי אשר יש לייחס לנאשם, אינה מהמשימות הקלות כאשר קיימת מחלוקת בפסיקת בית המשפט העליון בנוגע לקו הגבול שבין ייחוס היסוד הנפשי לעבירת הריגה לבין גרימת מוות ברשלנות. לכן מוכן אני להניח, לצורך הדיון בשאלת פסילת הרשיון לטובתו של המשיב, כי ייתכן כי הוא יורשע בסופו של דבר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולא בעבירת ההריגה. אני סבור כי לעת הזו ניתן להסיק מן הראיות כי המשיב נהג לכל הפחות ברשלנות, מאחר והמשיב לא סיפק כל הסבר סביר לסטייתו מהנתיב וייתכן כי דעתו של המשיב הוסחה עובר לקרות התאונה. עם זאת, לא מיוחסת למשיב נהיגה במהירות גבוהה מן המותר. כמו כן, סבור אני כי גם נהג רכב הניסאן התרשל במקצת, כאשר לא הפעיל את האורות המהבהבים ולא דאג לכך שרכבו, החונה בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית, יראה למרחק רב. על כן, אניח לעת הזו כי ישנה אפשרות כי המשיב יורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולא בעבירת ההריגה. בכל מקרה, אף אם יקבע בסופו של יום כי יש להרשיע את המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות תחת עבירה של הריגה, אין הדבר משנה מסמכותו של בימ"ש זה לפסול את רשיונו של המשיב, וזאת לאור מדיניות הענישה הדומה הן בעבירות של גרימת מוות ברשלנות והן בעבירות של הריגה במסגרת תאונות דרכים. מדיניות הענישה, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, בארוע שהוא תאונת דרכים, הובהרה בע"פ 8382/03, איאד חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139 בית המשפט העליון המיר הרשעה בהריגה בהרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות בהן גרימת המוות היא תוצאה של רשלנות חמורה, וכאשר נגרם מותם של מספר קורבנות, יש מקום לאמץ את מדיניות הענישה שקבע בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה. בית המשפט העליון קבע, כי קיים צורך בגישה עונשית מחמירה כלפי אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים וזאת כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים. בשים לב לאמור לעיל ובהתחשב בעובדה שרשלנותו של הנאשם שם נמצאה כרשלנות חמורה, גזר על הנאשם 24 חודשי מאסר והשאיר על כנו את העונש של 20 שנות פסילה וכן עונש של מאסר מותנה. האמור שם לעניין ענישה נכון, בהתאמה המתחייבת, גם בכל הנוגע למדיניות בית המשפט בבואו לשקול את פסילת רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים, כאמצעי להגנה על שלום הציבור. כאמור, גם כאשר קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עבירת גרימת מוות ברשלנות ולא לעבירת ההריגה, יש מקום לשלול את רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים אם נשקפת סכנה לציבור המשתמשים בדרכים מנהיגתו של הנהג. סעיף 45 לפקודת התעבורה קובע כי בבואו של ביהמ"ש לקבוע האם יש מקום לשלילת רשיון הנהיגה עד תום ההליכים, עליו לשקול את השאלה האם נהיגתו של אותו נהג או המשך השימוש ברכבו יש בהם משום סכנה לציבור. נקבע בפסיקה כי הסכנה לציבור נשקלת לאור נסיבות המקרה ועברו התעבורתי של הנהג. ראה: בש"פ 2167/97 כמאל סמניה נ' מ"י, תק-על 97(2), 319, שם נקבע כי התרשלותו של העורר, אשר הביאה למותו של אדם, עברו התעבורתי ועובדת היותו נהג רכב ציבורי מגבירים את הסכנה הנשקפת לשלום הציבור כתוצאה מהחזרת רשיונו לתוקף. בנסיבות העניין, נקבע גם כי אין בכך שהבקשה לפסילת הרשיון הוגשה לבית המשפט לאחר תום תוקפה של הפסילה המנהלית כדי לסייע לעורר, גם אם רצוי, כי בקשה מסוג זה תוגש לבית המשפט מבעוד מועד, טרם פקיעתה של הפסילה המנהלית. ראה גם: ע"פ 3883/04 כמיל אבו סיביה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5), 481, עמ' 481-482 (להלן: "ע"פ 3883/04"), שם יוחסו לעורר עבירות של גרימת מוות ברשלנות וכן שימוש ברכב מנועי ללא תעודת ביטוח בת תוקף. באותו מקרה נהג העורר במשאיתו בכביש החוף ובעודו נוהג סטה מנתיבו לשולי הכביש ופגע ברכב, אשר חנה אותה עת בשולי הכביש עקב תקלה. הרכב החונה עמד מעברו הימני של קו ההפרדה הצהוב ובצמוד למעקה הבטיחות, כאשר אורות פנסיו מהבהבים. כתוצאה מן התאונה נהרג נהג הרכב החונה אשר ישב אותה עת במכונית. אדם נוסף שהיה בה נפגע באופן קשה בחלקים שונים של גופו. הרכב בו ישבו השניים נהרס באופן מוחלט. שם נקבע כי תכליתה של פסילת הרשיון הינה להגן על הציבור מפני מסוכנותו של הנהג אשר היה מעורב בתאונה קטלנית, או בתאונה אשר גרמה פציעה חמורה לאדם או נזק רכוש רציני. כן נקבע כי לאחר שנקבע כי קיימת תשתית ראייתית, על ביהמ"ש לאזן בין שיקולי ההגנה על הפרט, ובתוך כך לשקול את נסיבותיו האישיות המיוחדות, וכן את קצב התנהלות המשפט ומשך הזמן הצפוי לסיומו, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים, תוך מתן משקל רב לאינטרס האחרון. בבש"פ 7399/00, לחמי שמואל נ' מ"י, תק-על 2000(3), 2245, מדובר היה במקרה בו העורר, נהג משאית, סטה לנתיב הנגדי, ירד לשוליים, המשיך מעבר לשוליים עד שפגע בגלעד שבמקום ונעצר. שני נוסעים במשאית נהרגו והעורר נפצע. במקרה זה הואשם העורר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונתבקשה פסילת רשיונו עד תום ההליכים. שם נאמר כי: "השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רשיון של נהג, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (עיינו, בין היתר, בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין עליון כרך 251 (2) 86; בש"פ 5757/96 אסי חיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) תקדין עליון כרך 1267 (3) 96; בש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין עליון כרך 64 (2) 99). בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן ? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו". סבור אני כי ההלכה כפי שנקבעה שם, תוך החלתה על המקרה שבפני, מובילה אל המסקנה כי יש להורות על פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים. בכל הנוגע לעבירה של נהיגה מעבר למכסת שעות נהיגה מותרות, תקנה 168 לתקנות התעבורה קובעת כך: "(א) הנוהג רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 6000 ק"ג, והנוהג רכב מנועי מסוג אחר המסיע או המורשה על פי רשיון או היתר להסיע אחד עשר אנשים או יותר בנוסף על הנהג - (1) לא יתחיל את יום עבודתו בנהיגה אלא אחרי מנוחה שמחוץ לעבודה במשך 7 שעות רצופות לפחות; (2) לא ינהג בו יותר מ-12 שעות בכל תקופה של 24 שעות ולא יותר מ-68 שעות בכל תקופה של 7 ימים; (3) יפסיק נהיגתו לחצי שעה לפחות במשך כל תקפת נהיגה של 4 שעות רצופות כאמור בתקנת משנה (ג), למעט ההפסקות לפי תקנת משנה זו; (4) לא ינהג יותר מ- 9 שעות אלא אם הפסיק את נהיגתו לשעה לפחות אחרי נהיגה במשך 6 שעות רצופות אך לא יאוחר מאשר אחרי נהיגה במשך 8 שעות ו- 30 דקות רצופות; (5) יימצא במנוחה שמחוץ לעבודה לפחות במשך 25 שעות רצופות (להלן בתקנה זו - יום מנוחה) בכל תקופה של 8 ימים ובלבד שמספר ימי המנוחה כאמור בשנה לא יפחת מ-25. הוראות פסקה זו לא יחולו על נוהג ברכב מנועי שאיננו רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עלולה על 6000 ק"ג, המסיע שמונה אנשים או יותר בנוסף על הנהג שלא בדרך עיסוקו הרגיל. (ב) מי שבידו השליטה על רכב מנועי מהסוגים המפורטים בתקנת משנה (א) או על הנוהג ברכב מנועי כאמור, לא יניח לנוהג לנהוג, אלא בהתאם להוראות תקנה זו. (ג) בתקנה זו "נהיגה" נהיגה בפועל, עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי או בטיפול במטען המובל עליו ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור או טיפול בנוסעים המוסעים ברכב, לרבות ההפסקות לפי פסקאות (3) ו-(4) לתקנת משנה (א), והמתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין. (ד) הוראות תקנה זו לא יחולו על הנוהג ברכב של צה"ל שלגביו חלות הגבלות של שעות נהיגה כפי שנקבע בפקודת הצבא". על פי תקנה 168(ג) לתקנות התעבורה נהיגה מוגדרת כ"נהיגה בפועל, עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי או בטיפול במטען המובל עליו ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור או טיפול בנוסעים המוסעים ברכב, לרבות ההפסקות לפי פסקאות (3) ו- (4) לתקנת משנה (א), והמתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין". יש להסיק מכך כי גם ההפסקות שעשה המשיב לצורך פריקה והעמסת מטען או בשל פריקה והעמסת מטען (בהן, לטענתו, הפעיל "הייברים" לצורך פריקה והעמסה וישב בתא הנהג - ראה הודעתו מיום 27.9.05) וכן ההפסקות בנות השעה ומעלה שעשה המשיב (משעה 09.17 עד 10.44 ומשעה 14.38 עד 16.27) באות במניין הזמן לצורך חישוב 12 שעות נהיגה לפי תקנה 168(א)(2). על כן, נראה כי יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה של שעות נהיגה, מאחר והמשיב החל עבודתו בשעה 03.39 לפנות בוקר וסיים אותה בזמן התאונה, בשעה 17.23 לפנות ערב. כבר נקבע בפסיקה כי נוסח התקנה אינו ברור לגבי הגדרת "נהיגה". ראה: רע"פ 4561/99 מישל אילת הסעות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 30, עמ' 31. אמנם לשונה של התקנה תוקן מאז במעט, אך נראה כי עדיין יש מקום להבהיר מהי "המתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין". בבש"פ 7399/00 הנ"ל, העורר נהג במשאית כחמש שעות של נהיגה שראשיתה בטרם הנץ השחר ועצר שלוש פעמים לצורך שתיית קפה. העורר לא ידע להסביר כיצד סטה מנתיב נסיעתו והגיע לשולי הכביש. כב' השופט טירקל קבע לעניין זה כי: "סבורני כי נהיגה ממושכת ומייגעת, כפי שתוארה לעיל, בלי חניה לצורך תנומה - כאשר לכאורה נפלה על העורר תרדמה פתאומית - ניתן לראותה כראיה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר". כלומר, בפסק הדין הנ"ל נאמר כי נהיגה של כ- 5 שעות הינה נהיגה ממושכת ומייגעת וכי למרות ההפסקות שביצע העורר, מאחר ולא עצר לצורך תנומה, אין המדובר בהפסקות המסייעות לנהג להיפטר מן העייפות אשר פקדה אותו. את התקנה יש לפרש על פי תכליתה החקיקתית - מניעת מצב של נהיגת יתר שתגרום לעייפות, המסכנת את שלומו של הנהג ושל הציבור בכללותו. מכאן גם יש לפרש את התקנה כאוסרת נהיגה של מעל מכסת השעות הנקובה בה, שלעניין מכסת השעות יבואו בחשבון גם כל ההפסקות שערך הנהג בדרך, באופן שבו משך הנסיעה המרבי, כולל הפסקות, לא יעלה על 12 שעות בפרק זמן של יממה. סעיפי התקנה אינם חלופיים אלא מצטברים זה לזה ויש לפרש את מסגרות הזמן המופיעות בהן באופן מצטבר, כך שיגשים את תכלית החקיקה - מניעת נהיגת יתר במצב של עייפות. לאור כל האמור לעיל, ולאור כך שתכליתה של העבירה הקבועה בתקנה 168 לתקנות התעבורה הינה מניעה של מצב בו נהג עייף ינהג בכלי רכב כבד או ציבורי ובכך יגרם נזק כבד לציבור המשתמשים בדרך, סבור אני כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת עבירה של שעות נהיגה על פי תקנה 168 לתקנות התעבורה. על כן, בהינתן קיומן של ראיות לכאורה, יש לשקול האם נסיבות הענין מצביעות על מסוכנות הנהג במידה כזו המצדיקה את פסילתו מלנהוג עד לסיום המשפט. כן יש ליחס משקל מסוים גם לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה, את הצפי להתמשכות המשפט. ראה: ע"פ 3883/04, עמ' 485-486. נותר, אם כן, לשקול האם חומרת הנסיבות ועברו של המשיב מצביעים על סיכון לציבור. נראה לי כי עברו של המשיב בעבירות תנועה הינו מכביד. למשיב הרשעות רבות. אמנם יש להתחשב בכך שהמשיב נוהג מזה 37 שנים וכי במסגרת עבודתו נוהג המשיב מרחקים רבים למשך שעות רבות, אך לא ניתן להתעלם מכך שחלק מהעבירות שבהן הורשע מעידות על זלזול בדין והעמדת ציבור המשתמשים בדרכים בסכנת חיים. ב"כ המבקשת אישרה בפני כי לא נרשמו כל הרשעות כנגד המשיב בשנה שחלפה מאז התאונה, אך יש לציין גם כי במהלך שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה נפסל המשיב מלנהוג. בנסיבות העניין, מאחר ומדובר בתאונה קטלנית, מאחר וישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ולאור עברו התעבורתי של המשיב, סבור אני כי יש בכך כדי להביא לפסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. לעניין טענת השיהוי שהעלה ב"כ המשיב, סבור אני כי לעניין זה יש לקבל את טענות ב"כ המבקשת לפיהן אין להעניש את ציבור המשתמשים בדרכים בגין מחדליה של המבקשת וזאת למרות שלעיתים אי רציפות הפסילה מהווה עילה שלא לפסול את רשיונו של המשיב עד לתום ההליכים. כאמור בטיעוני המבקשת, החקירה בתיק זה התארכה ולאחר שתיק החקירה נמסר לבסוף לידי ב"כ המבקשת, הוחזר התיק שוב לשם חקירה מחודשת. על כן, כתב האישום הוגש רק כשנה לאחר קרות התאונה. כאמור לעיל, במשך 90 הימים הראשונים שלאחר התאונה נפסל רשיונו של המשיב, אך הבקשה שבפני הוגשה רק כשנה לאחר קרות התאונה ולאחר שרשיונו של המשיב הוחזר לו למשך כ- 9 חודשים. אמנם במשך 9 חודשים אלה לא צבר המשיב עבירות תנועה נוספות, אך סבורני כי בשל נסיבות האירוע ועברו התעבורתי של המשיב שלילת חופש התנועה וחופש העיסוק של המשיב נדרשת לצורך הגנה על שלום הציבור. משפטו של העורר כבר החל, ומדובר, על כן, בהליך שנכנס כבר למסלול של בירור, ויש להניח כי לא יארך זמן רב. פרנסתו של העורר היא בנהיגת משאית והדבר פועל לשני כיוונים: מחד - פסילת הרשיון מקפחת את פרנסתו ופרנסת משפחתו. מנגד, דווקא בשל היותו נהג מקצועי, המצוי רוב שעות היום על הכביש, צפויה סכנה גדולה יותר מנהיגתו לשלום הציבור, ויש להקפיד עמו שבעתיים. ראה: ע"פ 3883/04, עמ' 485-486. אשר על כן, בשקלול כולל של כל נסיבות הענין, סבור אני כי ראוי להיענות לבקשת המבקשת ולפסול את רשיון הנהיגה של המשיב וזאת עד לתום ההליכים כנגדו, וכך אני מורה. רשיון הנהיגה של המשיב יפסל עד לתום ההליכים כנגדו בת"פ 4178/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה