בית המשפט פסק כי כאשר נשתכחה מבית-משפט מחמת טעות והיסח הדעת, רישומה של הכרעת-דין בעקבות הודאת נאשם, ובית-המשפט פונה ישירות לדיון בגזר-הדין, אין לראות את גזר-הדין כבטל מעיקרו אלא אם נגרם עיוות דין לנאשם. להלן פסק דין בנושא גזר דין בלי הכרעת דין: פסק-דין המערער הואשם בבית-הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוט מרכז, בשני כתבי-אישום שהדיון בהם אוחד לבקשתו (120/05/1 ו-121/05/1), בשתי עבירות של נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אשר נעברו בהפרש של כחודש. במקרה האחד נהג המערער במהירות של 111 קמ"ש בדרך שבה המהירות המרבית המותרת היא 90 קמ"ש, קרי - 21 קמ"ש מעל המותר; ובמקרה השני נהג במהירות 93 קמ"ש בכביש שבו המהירות המקסימלית הנה 70 קמ"ש, דהיינו - 23 קמ"ש מעבר למותר. בגזר-הדין השית בית-הדין קמא על המערער את העונשים שלהלן: חודש פסילת רנצ"א בפועל, שלושה חודשי פסילת רנצ"א על תנאי למשך שנתיים ותשלום קנס בסך 800 ₪. בערעורו כנגד חומרת העונש מלין המערער על רכיב הפסילה בפועל. לטענתו, תמהיל הענישה, הכולל פסילת רנצ"א בפועל וקנס גבוה, מחמיר עמו יתר על המידה, ואינו עומד בקנה אחד עם רמת הענישה הנוהגת במקרים של חריגות של כ-20 קמ"ש ממהירות הנסיעה המותרת. עוד הוא טוען, כי בית-הדין קמא לא ייחס משקל מתאים לקולא, לעובדה שהוא נוהג מזה כעשרים שנה ואין לחובתו הרשעות תעבורה כלשהן. 3. בפתח הדיון בערעור, שהופנה כאמור אך כנגד חומרת העונש, הסב בית-הדין את תשומת-לב הצדדים, לפגם שנפל בהליך בערכאה הדיונית של היעדר הכרעת-דין, שנבע, מן הסתם, מהיסח הדעת. בית-הדין קמא נפנה מיד לאחר הודאת המערער לדיון בפרשת גזר-הדין, וגזר את דינו מבלי שהרשיעו בדין. 4. בא-כוח המשיב ביקש מבית-הדין לתקן את התקלה האמורה במסגרת הערעור, ולהרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתבי-האישום הנדונים. בא-כוח המערער הבהיר, כי לאור הודאת המערער בבית-הדין קמא מתמקד הערעור אך כנגד חומרת העונש, וכי הוא מותיר לבית-הדין לערעורים את ההחלטה בדבר תוקפו של גזר-דין ללא הכרעת-דין. 5. נפנה תחילה לשאלת נפקות הפגם של העדר הכרעת-דין מרשיעה, ולבקשת ב"כ המשיב לתקן הפגם על-ידי מתן הכרעת-דין במסגרת הערעור. אין חולק, כי בהליכים בבית-הדין קמא נפל פגם בכך שגזר-הדין ניתן מבלי שקדמה לו הכרעת-דין בעקבות הודאת המערער. את השלכותיו של הפגם האמור יש לבחון על רקע התיאוריה של "הבטלות היחסית" שנקלטה בפסיקה. ההלכה בדבר הבטלות היחסית מורה, כי במסגרת הביקורת השיפוטית על פגם שנפל בהחלטה, יש להבחין בין שני מישורים: האחד - הפגם עצמו, והשני - נפקות הפגם על תוקפה של ההחלטה. נפקות הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, עמ' 644). הכלל חל הן על החלטות מינהליות והן על החלטות שיפוטיות (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 685), לרבות על החלטות שניתנו בחוסר סמכות (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 816). כבר נאמר בפסיקה, כי כאשר נשתכחה מבית-משפט מחמת טעות והיסח הדעת, רישומה של הכרעת-דין בעקבות הודאת נאשם, ובית-המשפט פונה ישירות לדיון בגזר-הדין, אין לראות את גזר-הדין כבטל מעיקרו אלא אם נגרם עיוות דין לנאשם. בנסיבות אלו ראה בית-המשפט את הרשעת הנאשם כ"משתמעת מגזר הדין" ( ראו: ה"מ 362/76 רצון נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 505; ע"פ (י-ם) 9621/05 אליהו נ' מדינת ישראל - פסק-דין מיום 30.10.05 שטרם פורסם; י' קדמי, סדר הדין בפלילים, עמ' 1087). לתוצאה דומה הגיעו בתי-משפט במקרים שבהם ניתנה הכרעת-דין, אשר לא נחתמה בהיסח הדעת. (ראו: ת"א (ת"א) 1458/79 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' עליה עלי חסן, פסקים (מחוזיים) תשל"ט 2 בעמ' 523; וע"פ (חיפה) 604/96 פרידמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(1) 1147). רציונל זה מאפשר לערכאת הערעור להרשיע נאשם גם במסגרת ההליך הערעורי, כאשר נחשפת תקלה של העדר הכרעת-דין מרשיעה מחמת היסח-הדעת (ע"פ 460/75 מוסק ואח' נ' מדינת ישראל (דף לפרקליט 169). ומן הכלל אל הפרט: במקרה הנדון, הפגם של העדר הכרעת-דין, מקורו, מן הסתם, בהיסח הדעת הן של בית-הדין קמא אשר פנה מיד לאחר הודאת הנאשם לדיון בפרשת גזר-הדין, מתוך הנחה שהמערער הורשע. בנסיבות אלו, שבהן לא נפגעה כל זכות מהותית של המערער ולא הוסב לו בשל כך עיוות דין כלשהו, יש לראות את התקלה של העדר הרשעה כפגם הנושא אופי פורמאלי בלבד, שאינו מבטל את תוקפו של גזר-הדין. מכל מקום, ניתן כיום להסיר את התקלה על-ידי מתן הכרעת-דין מרשיעה במסגרת הערעור, על-יסוד הודאתו של המערער (כפי שנהג בית-המשפט העליון בע"פ 460/75 בעניין מוסק (לעיל), וכך יעשה. 6. ומכאן לשאלת חומרת העונש. לא מצאתי מקום להתערב בגזר-דינה של הערכאה הדיונית, שכן הוא אינו חורג ממתחם הענישה ההולם והראוי. בית-הדין קמא, הביא בחשבון במכלול שיקולי הענישה, את הישנות העבירות בשתי הזדמנויות, את נסיבות ביצוען ואת הוותק הניכר של המערער בנהיגה ללא כל הרשעות קודמות; ואין מקום במקרה דנן להמיר את שיקול דעתו בגזירת הדין בשיקול דעתה של ערכאת הערעור. 7. אשר-על-כן, מורשע המערער, על-יסוד הודאתו בבית-הדין קמא, בשתי עבירות של נהיגה במהירות העולה על המותר - לפי סעיף 54(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, וערעורו כנגד חומרת העונש נדחה. משפט פליליסוגיות במתן גזר דיןהכרעת דין