ערעור בנושא חוק רוכלים

פסק דין השופט ס. ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. כהן) (להלן: "בימ"ש קמא") בת.א. 26306/98 בו הורה בימ"ש קמא למערערים לפנות את דוכן הבורקס הנקרא "בורקס ולרו" (להלן: "הדוכן") ולמסור את החזקה בו לידי המשיבה; וחייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 34,732 ש"ח כערכו ביום 22.2.00. העובדות הצריכות לעניין: הדוכן מורכב מקירות וגג עשוי פח ומונח על המדרכה. המנוח היה מחזיקו ומפעילו של הדוכן, שלא על פי היתר או רשיון מכל סוג שהוא כנדרש בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-, והוא היה רשום כבעליו בעיירית חיפה ושילם מסי ארנונה בגין השימוש בו. המנוח עסק ברוכלות - על אף אי קיומו של רשיון מעל ל20- שנים. במהלך עיסוקו ברוכלות, המנוח אויים על ידי העירייה, מדי פעם בפעם בהריסת הדוכן, אלא שהעירייה לא נקטה במשך השנים צעד לפינויו של המנוח, ומשחלה במחלה קשה הסכימה העירייה להמתין עם בקשות למתן צו פינוי או הריסה שנתבקשו בכתבי אישום שהוגשו כנגד המנוח. ביוני 1996 ובעקבות מחלתו הסופנית של המנוח הוא השכיר את הדוכן למערערים למשך שנה בתמורה לתשלום 650 ש"ח לחודש. לא נכרת חוזה שכירות בין המנוח למערערים ואת היחסים ביניהם הסדירו במכתב שהופנה ל"פקיד השומה בחיפה". ביום 10.7.96 נפטר המנוח, ומאז ועד היום מחזיקים המערערים בדוכן מבלי שיש להם רשיון כמתחייב בחוק. ביום 24.12.96 ניתן צו מניעה זמני בבימ"ש השלום בחיפה בת.א. 69755/96 עפ"י בקשת המערערים ועל מנת להגן עת זכותם לניהול הקיוסק, האוסר על העירייה לסלק את הדוכן, וזאת על פי בקשתם של המערערים שפתחו בהליך נגד עיריית חיפה. ביום 25.10.98 ניתן פסק דין ע"י כב' השופט פינקלמן בת.א. 10662/96 בו אושר הסכם פשרה בהליך שהתנהל בין המשיבה לבין יורשי המנוח ועל פיו נהיית המשיבה ליורשת המנוח בזכויות שיש לו בדוכן. המשיבה פנתה למערערים ביום 22.11.98 בדרישה כי יעבירו לידה את הכספים המגיעים לה מכוח זכויות הירושה שהעניק לה פסה"ד הנ"ל. משלא נענתה דרישה זו הגישה המשיבה תביעתה לבית משפט השלום נגד המערערים לפינוי הדוכן ולתשלום דמי שכירות. ביום 22.2.00 נתן בימ"ש קמא פסק דין אשר הורה למערערים לפנות את הדוכן ולהעביר את החזקה בו לידי המשיבה, ולשלם למשיבה סכום כולל של 34,732 ש"ח בגין דמי השכירות המגיעים לה עד ליום הגשת התביעה. ביום 14.5.00 ניתן פסק דין בת.א. 69755/96 בתובענת המערערים נגד העירייה ולפיו צו המניעה הזמני שניתן נגד העירייה הפך לקבוע. טענות הצדדים: ב"כ המערערים טען כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע שהסכם הפשרה אשר הושג בין המשיבה לבין יורשי המנוח ואשר קיבל תוקף של פסק דין, מחייב את המערערים, וזאת מאחר ואי צירופם של המערערים שהינם צד מעוניין בכל הנוגע לזכויות בדוכן, להליכים בפני בית המשפט המחוזי היווה פגם של ממש. בדרך קבלתו של פסק הדין עד כדי כך שהינו Voidable. ובהיותו כך הוא פסק להיות פס"ד חפצא והפך להיות פס"ד גברא שאינו מחייבם. ב"כ המערערים טען עוד כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע שצו המניעה כנגד העירייה לא העניק למערערים זכות להחזיק ולהפעיל את הדוכן דה פקטו, לנהלו כאילו ניתן רשיון מהעירייה, שכן לטענתו, אילו לא פעלו המערערים כנגד העירייה, העירייה היתה הורסת את הדוכן. מכאן שלטענתו של ב"כ המערערים יש לקבוע שזכותם של המערערים להחזיק בדוכן לא הועברה להם מן המנוח, אלא שהיא זכות עצמאית שנולדה עקב צו המניעה שהוצא על ידם כנגד העירייה ושממשיכה להתקיים מכוחו של פסק הדין שניתן נגד העירייה, ולא מכוחה של זכות שהועברה באשר זכות כזו לא היתה קיימת כלל במות המנוח, שכן ועל פי סע' 21 לחוק עזר לחיפה (רוכלים), תש"ם1980-, משנפטר בעל הרשיון פוקע רשיון הרוכלות. ב"כ המערערים הוסיף וטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר התעלם מן העובדה שדמי השכירות שסוכמו בינם לבין המנוח כללו הם את הזכות לעשות שימוש בהסכמה שבשתיקה שניתנה למנוח ע"י העירייה לעסוק ברוכלות; רשיון שפוקע עם פטירתו של בעל הרשיון ובכך חייב אותם לשלם למשיבה סכום כסף בתמורה לזכויות שאין לה כיום ולא היו לה ממועד פטירתו של המנוח. ב"כ המערערים המשיך וטען כי טעה בימ"ש קמא עת קבע, מתוך הנחה, כי דמי השימוש הראויים הם בגובה דמי השכירות שסוכמו. מנגד טען ב"כ המשיבה כי אין ממש בטענתם של המערערים על כך שלא צורפו להליך שבינה ובין ילדי המנוח לעניין זכויות הירושה , שכן אין זה מעניינם של המערערים כיצד יתחלק עזבונו של המנוח. עוד טען ב"כ המשיבה כי נסיונם של המערערים להתנער מחבותם לשלם למשיבה דמי שכירות בטענה שאין רישיון להפעיל את הדוכן, נגועה בחוסר תום לב. ב"כ המשיבה טען גם כי לגוף הדוכן עצמו ולזכות החזקה הפיסית בדוכן יש ערך כלכלי רב, וכי עצם הימצאותו של הדוכן בשטח משך 25 השנים האחרונות מלמדת כי אף בהעדר רשיון הפעלה ניתן היה להפעיל את הדוכן, לפיכך טוען ב"כ המשיבה כי היו למנוח בדוכן זכויות בעלות ערך הניתנות להורשה. ב"כ המשיבה המשיך וטען כי אילו היו המערערים מעבירים את החזקה בדוכן לידי המשיבה, היא היתה יכולה לפעול להשגת רשיון הפעלה לדוכן ו/או יכולה להשיג צו מניעה קבוע נגד פינוי הדוכן, שהרי הטעמים שניתנו לאי פינוי הדוכן אינם נעוצים באופיים הספציפי של המערערים דווקא. ב"כ המשיבה הגיב גם על טענותו של ב"כ המערערים לפיה טעה בימ"ש קמא כאשר לא הביא בחשבון, בבואו לקבוע את דמי השכירות, את העובדה שלשכירת הדוכן, לאחר מות המנוח, לא צמודה הזכות לעסוק ברוכלות וטען כי אין בטענה זו ממש שהרי הוכח שגם בחיי המנוח, לא היה למנוח רשיון לעסוק ברוכלות והוכח אף שהמערערים היו מודעים לזאת, ומותו של המנוח לא שינה זאת. ב"כ המשיבה טען גם כי ומשלא הביאו המערערים ראיות לעניין דמי השימוש הראויים יש להניח שדמי השימוש הראויים הם אלו שסוכמו בין הצדדים. עוד טען ב"כ המשיבה כי אין להעתר לבקשתם החילופית של המערערים להחזיר את התיק לבימ"ש קמא לקביעת מימצאים עובדתיים שכן, לטענתם, היה למערערים יומם להביא בפני בימ"ש קמא מומחים ו/או ראיות אחרות להוכחת טענתם שדמי השכירות נמוכים מהסך של 650 ש"ח. דיון ערעור זה מעלה מספר שאלות המצריכות התייחסותנו. אקדים ואומר כי אין מקובלת עליי טענתו של ב"כ המערערים, טענה שכבר נטענה ונדחתה ע"י בימ"ש קמא, לפיה צו המניעה שניתן נגד העירייה הוא זה שהעניק למערערים זכויות בדוכן, שכן וכפי שמבטא זאת היטב ד"ר א. וינוגרד בספרו "צווי מניעה" (חלק ראשון), עמ' 91: "צו-מניעה הוא סעד. הוא אינו יוצר זכות מהותית חדשה, אלא רק בא לסייע במימוש ובהגנה על זכויות קיימות או זכויות שתיווצרנה בעתיד" (ההדגשה שלי - ס.ג'.) היינו שהזכויות שיש למערערים בדוכן, אם יש להן זכויות כאלה (עניין שיידון בהמשך), אינן תוצר של צו המניעה אשר כל תפקידו הוא לשמר את המצב שהיה קיים בנקודת זמן מסויימת, אלא שהן הועברו להם ע"י המנוח וזאת בהנחה שזכויות אלו ניתנות להעברה (עניין שיידון בהמשך). אין אני רואה גם ממש בטענתם של המערערים לפיה פסק הדין אשר הוכרז בו על המשיבה כיורשת הזכויות בדוכן הינו פגום ואינו מחייב את המערערים כיוון שהם (הכוונה למערערים) לא היו צד להתדיינות שהתקיימה בין המשיבה לילדיו של המנוח בבית המשפט המחוזי; שכן השאלה שעמדה לדיון בהתדיינות זו בנוגע לדוכן לא היתה בעניין טיב ואופי הזכויות בדוכן אלא בעניין מי יוכרז כיורש לדוכן הנדון. מכאן, שגם אם ההתדיינות הניבה תוצאה שונה והוכרז על מישהו אחר (לא על המשיבה) כיורש הזכויות שבדוכן, לא היה בזאת כדי לשנות דבר בנוגע לחיובם של המערערים, שכן בכל מקרה, ביהמ"ש היה מכריז על מישהו מיורשי המנוח כיורש הזכויות שבדוכן ואז יהיה על המערערים לקיים את חיוביהם למי שהוכרז כיורש, מי שלא יהיה. הרי כי כן, ומאחר והוכרז בדיון בעניין הירושה , על המשיבה כיורשת הזכויות בדוכן, על המערערים לקיים את חיוביהם לה (הכוונה למשיבה). נשאלת השאלה, מהן הזכויות שהיו למנוח בדוכן בחייו, ומהן הזכויות שהועברו מהמנוח למשיבה במסגרת "הסכם השכירות"? חוק עזר לחיפה (רוכלים), תש"ם1980- מחייב את מי שעוסק ברוכלות לקבל רשיון מאת ראש העירייה. אך "המנוח", שאין מחלוקת כי הוא עסק ברוכלות שכן הוא מקיים את הגדרת הרוכלות שבחוק העזר בכך שהוא מוכר טובין ברחוב שלא בבניין של קבע: ועל אף מאמציו, לא קיבל רשיון מהעירייה כנדרש בחוק העזר. המנוח עבד בדוכן הרוכלות ללא רשיון כאשר הוא מאויים בהריסת הדוכן, אך ובשל מחלתו הסופנית לא פונה מהדוכן. משהשכיר המנוח את הדוכן למערערים תמורת 650 ש"ח לחודש, הם ידעו שאין למנוח רשיון ושהם מקבלים את החזקה בדוכן ללא הרשיון, בתקווה שהם יקבלו רשיון משלהם (אך גם רשיון כזה לא ניתן חרף בקשותיהם הנשנות של המערערים), מכאן שהזכות שהושכרה למערערים מהמנוח הינה זכות החזקה בדוכן "ללא רישיון" תמורת 650 ש"ח לחודש למשך שנה. לפיכך, רואים אנו כי אילו "המנוח" היה נשאר בחיים חייבים היו המערערים, לפי "הסכם" השכירות שביניהם, לשלם לו 650 ש"ח לחודש למשך שנה ואז בסוף השנה יכול היה המנוח לבקש מהם לפנות את הדוכן ולהחזיר לו את החזקה בדוכן, אך "המנוח" נפטר הרבה לפני שהסתיימה תקופת השכירות כאשר הוא קיבל תשלום עבור חודש השכירות הראשון בלבד; אך וכפי שעולה מהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בהליכי הירושה , נכנסת המשיבה בנעלי המנוח בכל הנוגע לדוכן, ומקבלת במעמדה כיורשת את כל הזכויות שהיו למנוח בדוכן, ולפיכך היא זכאית לדרוש את קיומם של התייבותיהם של המערערים (ב"הסכם" השכירות) כלפי המנוח. מהאמור לעיל עולה כי המשיבה בהיותה יורשת הזכויות שבדוכן, רשאית היתה לדרוש מהמערערים תשלום חודשי של 650 ש"ח עבור שכירות הדוכן, והמערערים היו חייבים לשלם למשיבה את התשלום החודשי הנ"ל למשך 11 חודשים; (התשלום עבור החודש הראשון כבר שולם ע"י המערערים למנוח). ומשלא עשו כן, חייבים המערערים עתה לשלם למשיבה עבור 11 החודשים הנ"ל סכום של 650 ש"ח לחודש (כמוסכם ב"הסכם" השכירות). בגמר תקופת השכירות (בסוף השנה הנדונה) זכאית היתה המשיבה לדרוש את פינוי הדוכן, ואמורים היו המערערים לפנות את הדוכן, מכאן שמתאריך סיום תקופת השכירות (היינו מיום 2.6.97) שוהים המערערים בדוכן שלא כדין. לגבי תקופת שהותם שלא כדין חייבים המערערים לשלם למשיבה (אשר באה בנעלי המנוח) דמי שימוש ראויים. על פי ההלכה שנפסקה בע"א 889/75, דרים נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד לא(2), עמ' 22, עמ' 23: "הדרך לחישוב גובהם של דמי השכירות הראויים... היא על ידי הערכת דמי השכירות הראויים, שצדדים סבירים היו מגיעים אליהם בהסכמה בדרך של משא ומתן חפשי". נקבע עוד בפסק הדין הנ"ל כי עילת התביעה לדמי שימוש ראויים איננה מדיני חוזים אלא מדיני עשיית עושר ולא במשפט. כאשר אמת המידה לחישוב התעשרותם של המשיבים איננה נזקה של המשיבה, אלא טובת ההנאה שהפיקו המערערים מן השימוש בדוכן לצרכיהם, תוך הפרת התחייבותם להעמידו לרשות המשיבה (ראה לעניין זה ע"א 588/87, אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, פ"ד מ"ה(5), עמ' 322, עמ' 324). בקביעת דמי שכירות ראויים, יש לקחת בחשבון גם את מצב המושכר, גודלו ומקום הימצאו, ודבר זה ניתן להעשות רק על סמך עדויות אנשים הבקיאים בדבר, היינו מומחים ושמאים, והמבחן כמובן צריך להיות אובייקטיבי. בפני בית משפט קמא לא העידו מומחים או שמאים לעניין דמי השכירות הראויים אך ולעניות דעתי דמי שכירות ראויים יקבעו לפי תנאי השוק והמקום, וכאשר דמי שכירות חוזיים משקפים את תנאי השוק והמקום ניתן לאמץ את שעור דמי השכירות החוזיים כסכום ראוי, שכן וכפי שנקבע בע"א 588/87, הנ"ל: "... שלדמי השכירות אותם שילם המשיב לבעל הבית עשויה להיות השפעה על חישוב גובה התעשרותו". מה עוד שאיננה מקובלת, ואף תמוהה בעיני, טענתו של ב"כ המערערים לפיה זכאית המשיבה לדמי שימוש רק בגוף המתכת ממנו מורכב הדוכן, שכן התעשרותם של המערערים לצורך קביעת דמי השימוש הראויים נמדדת על פי טובת ההנאה אותה הפיקו המערערים מההחזקה בדוכן על כל הכרוך בזאת, להבדיל מהחזקה בגוף המתכת ממנו עשוי הדוכן. לאור זאת, נחה דעתי כי צדק בימ"ש קמא כאשר קבע כי: "... יש להניח שדמי השימוש הראויים הם בסכום דמי השכירות שהוסכמו בין הצדדים". הרי כי כן, מקובל עליי חישוב חובם הכולל של המערערים אשר נערך בבימ"ש קמא. כמו כן, ולאור המקובץ דלעיל, מקבל אני את קביעתו של בימ"ש קמא לפיה הוא ציווה על המערערים לפנות את הדוכן ולמסור את החזקה בו לידי הנתבעת. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, אם תשמע דעתי, הייתי דוחה את הערעור ומשאיר את פסק דינו של בימ"ש קמא על כנו, ומחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ס. ג'ובראן, שופט מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד]: אני מסכים. מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] מ. נאמן, שופט: אני מסכים. מ. נאמן, שופט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן. רוכלותערעור