סעיף 107 לפקודת החברות

פסק דין 1. התובעת הגישה לבית הדין תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה. התביעה נדונה תחילה בהליך של דיון מהיר על פי סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט1969-. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון שהתקיים בבית הדין ביום 11.11.97. לפיכך, ניתן נגדה פסק דין (תב"ע נז15-1079/, נז35-525/, מותב בראשות השופטת מ. לויט). לאור המחלוקות שהתעוררו בתיק, ניתנה באותו מועד אף החלטה הקובעת כי התביעה כנגד הנתבעת 2 תתברר על דרך של דיון רגיל. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו בתיק זה, כפי הן עולות מחומר הראיות: א. הנתבעת 1 הינה חברה הרשומה ברשם החברות (נספח ג' לתצהיר התובעת, להלן - החברה). ב הנתבעת 2 הינה מנהלת החברה ובעלת 99 מניות בה (נספח ד' לתצהיר התובעת). ובתקופה הרלבנטית לתביעה זו ניהלה חנות מתנות בקניון מלחה בירושלים. ג. התובעת עבדה בחנות המתנות הנ"ל מ2/94- ועד 11/96. ד. התובעת ילדה ביום 11.11.96. ה. התובעת זכאית לפיצוי פיטורים בסך של 4,878 ש"ח, שמועד תשלומם היה ביום 1.12.96 (מוסכמה 1 בדיון המוקדם מיום 6.5.98). ו. התובעת זכאית לדמי הבראה בסך של 3,365 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.11.96. ז. חנות המתנות נסגרה. 3. ואלה טענות ב"כ התובעת: א. הנתבעת 1 שימשה "עלה תאנה" כדי להסתיר את הבעלות האישית של הנתבעת 2 על החנות, ואת היותה בעלת השליטה המוחלטת בחברה, והמנהלת היחידה שלה. ב. הנתבעת 1 הוקמה כדי להשיג יתרונות מס או על מנת ליצור אישיות משפטית נפרדת שכל יעדה להסיר את האחריות האישית של בעלת השליטה המוחלטת בחברה - הנתבעת 2 - כלפי עובדיה ונושיה. ג. הנטיה להרמת מסך גוברת כאשר מדובר בחברת יחיד או בחברת מעטים, המנוהלת כעסק פרטי. יש להתייחס אל הנתבעת 1 ככזו, ולנהוג לגביה על-פי סעיף 107 לפק' החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983- (להלן - פק' החברות). ד. מחומר הראיות עולה כי קיים ערבוב נכסים בין נכסיה והתחייבויותיה של החברה לבין נכסיה והתחייבויותיה של בעלת השליטה בחברה - הנתבעת 2. כמו כן מדובר בחברה שנוהלה במימון דק. ה. הנתבעת 2, בהיותה בעלת השליטה המלאה והמנהלת היחידה של החברה, פעלה בניהול החברה בחוסר זהירות וברשלנות, ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כדירקטור בחברה. על כן, יש להטיל עליה אחריות אישית על פי עוולת הנזיקין. ו. הנתבעת 2 היתה מודעת לחובתה לשלם דמי הבראה ופיצויי פיטורים לתובעת, והתחמקה שלא בתום לב מקיום חובותיה, בכך שהעדיפה לשלם חובות אחרים, או למשוך משכורות של החברה בתור מנהלת, לאחר הפסקת פעילות החברה. בכך אף הפרה הנתבעת 2 את חובת הנאמנות שלה כלפי התובעת. ז. חוק החברות החדש מחזק בהוראותיו קרטריונים שהנחו את בתי המשפט בעבר בעניין הרמת מסך, והתואמים את העובדות והראיות שהובאו בתיק זה, כדי להצדיק הרמת מסך. 4. מנגד טוען ב"כ הנתבעת 2 טענות אלה: א. התובעת לא הוכיחה כי קיימות בתיק זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הרמת מסך, וכי הנתבעת 2 נהגה במרמה בתחבולה או בהתנהגות שלא בתום לב בכוונה להתחמק מתשלום חובותיה. ב. הנתבעת 2 לא ניסתה לזכות ביתרונות כלשהם או להסתתר מאחורי פרגוד האישיות הנפרדת של התאגיד. ג. העובדה שמדובר ב"חברה יחיד" או ב"חברת מעטים" אינה משמשת כשלעצמה עילה להרמת מסך, כאשר הוכח כי לא קיימת עילה לכך, מה גם שהנתבעת 2 פעלה על פי יעוץ שקיבלה. ד. הנתבעת לא ניסתה להונות את עובדיה ולפגוע בהם, ושילמה להם את מלוא שכרם. המשכורת שלקחה הנתבעת 2 היתה כמעט שוות ערך למשכורות עובדיה. ה. לא הוכח כי היה עירוב נכסים המצדיק הרמת מסך. ו. טענות התובעת כי הנתבעת נהגה ברשלנות ובחוסר זהירות, שלא בתום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות, הינן בגדר הרחבת חזית, ויש להתעלם מהן. יש לדחות טענות אלה גם לגופן. ז. במסגרת האיזונים שעל בית הדין לעשות, עליו להתחשב גם בנזק שנגרם לנתבעת 2 שהינה אם חד הורית ומפרנסת יחידה. לתובעת לא ייגרם כל נזק, שכן היא יכולה להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי. 5. בתי המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, אינם נוהגים להרים את מסך ההתאגדות כדבר שבשגרה. בעיני המשפט, חברה הינה אישיות משפטית נפרדת לחלוטין מבעלי מניותיה, ממנהליה, וממפעיליה. ההכרה באישיות משפטית נפרדת של תאגיד היא אחד מגילויי ההתפתחות והצמיחה של המסחר, של המשק ושל הכלכלה, על כן יש לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והעצמאית של תאגיד. בדרך כלל נוטים לכבד קיומו הנפרד של תאגיד, גם כאשר השליטה המוחלטת בו נתונה לאיש אחד. עם זאת, בנסיבות מיוחדות ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות, ולא יראה בתאגיד גוף משפטי נפרד, למשל כאשר הוא הוקם במטרה להונות נושים (תב"ע מט3-586/ דואק - "מסד" בע"מ ואח', פד"ע נב סו, סט). אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו (דב"ע לח 3-52, פד"ע י' בעמ' 435; ע"א 471/68, פ"ד כג (1) 56). בע"א 4606/90 חזר בית המשפט העליון על הדברים הנ"ל, והוסיף עוד: "5. אכן דין הוא, כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעלי המניות, ואין לערבב ביניהם...... 6. חרף זאת התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד...... יחד עם זאת , יש למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או מהפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת. על כן, כאמור, נקבעו והוכרו עם הזמן סייגים וחריגים לכלל מקובל ובסיסי זה......(ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 353, 361). 6. העילות להרמת מסך שונות ומגוונות הן. עילות אלה התפתחו בפסיקה, וגובשו לגדר חקיקה מסדירה בחוק החברות, התשנ"ט1999- (פרופ' י. גרוס, חוק החברות החדש, מהדורה שניה, ינואר 2000, בע' 46). חוק זה נכנס לתוקף רק בפברואר 2000, היינו זמן רב לאחר שהתובעת הפסיקה את עבודתה אצל הנתבעות. על כן, השאלה האם יש להרים את מסך ההתאגדות בענייננו, תידון על פי המצב המשפטי שהיה קיים בתקופה הרלבנטית לענייננו. עם זאת, מאחר שהחוק נתן ביטוי מפורש להלכה הפסוקה שקדמה לו, ניתן להסתייע בו במקצת, גם לצורך ההכרעה בענייננו, כפי שיפורט להלן. 7. סעיף 107 לפקודת החברות קובע כי: "פחת מספר חברי החברה ועמד על פחות משבעה, ובחברה פרטית - על אחד, והחברה מנהלת עסקים יותר מששה חודשים במספר המופחת - כל מי שהיה חבר החברה כתום תקופת ששת החודשים הללו, כשהוא יודע שהחברה מנהלת עסקים במספר חברים מופחת, יהא חב לבדו בתשלום כל החובות שהתחייבה בהם החברה אחרי אותה תקופה ויהא ניתן להיתבע בשל חובות אלה בלי שיצורפו שאר החברים." טוען ב"כ התובעת כי יש להרים את מסך התאגדות משום שמדובר בחברת מעטים. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הינה בעל 99% מהון המניות של החברה, וניהלה את החברה לבדה במשך כל תקופת פעילותה של הנתבעת 1, הינו במשך כ4- שנים, וכי אמה של הנתבעת, הגב' יוליה בקשט, שהינה בעלת מניה אחת בחברה, לא מילאה תפקיד כלשהו בחברה (עדות רוה"ח מר כץ ע' 7 ש' 22-34). משמע שלמעשה הנתבעת 2 היא שניהלה את החברה לבדה במשך כל תקופת פעילותה. מכאן, שמשך כל תקופת פעילותה נוהלה החברה במספר חברים מופחת, כאמור בסעיף 107 הנ"ל. עם זאת, מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבעת 2 (סעיף 19 לסיכומיו) כי עצם העובדה שמדובר בחברת מעטים, אין די בה כדי להרים את מסך ההתאגדות, ולא היינו מוצאים לנכון להרים את המסך מטעם זה בלבד. יש לזכור כי חוק החברות החדש מאפשר הקמת חברה ע"י יחיד. משמע, שעצם ניהול החברה ע"י אדם אחד אינה פסולה כשלעצמה (ראו לעניין זה: א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל, בע' 47). עם זאת, בענייננו ניהול החברה על ידי הנתבעת 2 לבדה גרם באופן ישיר לכך שהתובעת לא קיבלה את פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת על פי החוק, כפי שיפורט להלן, ומטעם זה יש להיעתר לבקשה להרים את מסך ההתאגדות. 8. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת 2 היא זו שקיבלה, לבדה, את כל ההחלטות הנוגעות לפעילותה של החברה, על פי שיקול דעתה הבלעדי. כך אמרה הנתבעת בחקירתה הנגדית בעניין זה: "ש. ההלוואה שלקחת לפי עדותו של רואה החשבון בבנק דיסקונט למשכנתאות לקחת אותה על שמך הפרטי ת. הדירה שלי הייתי חייבת לקחת את זה על שמי אבל הכנסתי את זה לחשבון של העסק. ש. בדרך כלל בעסקים לוקחים הלוואה על שם החברה ונותנים שעבוד דרך חתימה על ערבות של המנהלים או דרך שעבוד נכס פרטי אבל הלוואה נרשמת על שם החברה כי היא ניתנת בשם עסקיה של החברה, מה שיקול היה שלך לעשות את זה הפוך, למה החלטת לקחת הלוואה ת. שום שיקול לא היה .פניתי לבנק בקשתי הלוואה וזה מה שאמרו לי בבנק שצריך לעשות. זה מה שראוי בבנק. ש. וגם הלוואה שניה לקחת בבנק זה מה שרואה החשבון אמר גם היא נלקחה על שמך הפרטי ת. אני ממש לא יודעת ש. זה מה שהוא אמר ת. אם הוא אמר אז כן" (ע' 22 ש' 6-17 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה ד.פ.). מדברי הנתבעת 2 לעיל עולה כי היא היתה מקבלת ההחלטות היחידה בחברה, ותהליך קבלת ההחלטות נעשה על פי קריטריונים שאינם ברורים אף לנתבעת 2 עצמה. יתר על כן, לעיתים הופעל שיקול במטרה ברורה להשתמש במסך ההתאגדות על מנת להתחמק ממילוי חובותיה של הנתבעת 2, כפי שעולה מדבריה בחקירה הנגדית: ש. את לקחת מהבנק איזה סכום הלוואה אחרונה ת. 150000 שקל בערך. ש. אם ידעת שאת חייבת לה שאת הולכת למשכן 2 דירות, למה לא לקחת כסף גם כדי לשלם לתובעת ת. השיקול היה שהתובעת היתה עובדת של חב' לירב מתנות. היא לא היתה עובדת שלי. אני לקחתי משכנתא לכסות חובות שלי פרטיים. כל החובות של החברה לא שולמו. ש. יש פה דבר והיפוכו כדבריך, כי את בעצמך אמרת שלקחת את ההלוואות האלה כדי להשקיע כספים בחברה ת. על איזה הלוואות אתה מדבר? ש. בעדות של רואה החשבון יוצא שאת נתת הלוואות בעלים לחברה דרך לקיחת הלוואות פרטיות מבנקים למשכנתאות או מבנקים מסחריים והכספים נכנסו לחשבון החברה והיו נפרעים מחשבון החברה ולא מחשבונך הפרטי נכון ת. נכון ש. אם זה נכון את לא אמרת אמת כשסלקת חשבונות שלך, את לקחת כסף עבור החברה ת. אני לקחתי במהלך פעילות של החברה שתי הלוואות על מנת להמשיך ולעבוד והכסף הזה נכנס באמת לחברה והחברה קיבלה את הכסף . ומזה התובעת קיבלה את משכורתה. כשסגרנו את החנות לקחתי הלוואה שלישית שבה משכנתי את הדירה של אמא שלי וזה היה להחזיר חובות לבנק שהיו על שמי, שהייתי מחויבת להם בבנק. אף ספק ואף חוב של החברה לא שולם מהכסף הזה" (ע' 23 ש' 15-32 לפרוטוקול ההדגשה הוספה ד.פ.). מדברים אלה עולה בבירור כי הנתבעת העדיפה להשתמש בכספי ההלוואות לצורך החזרת חובותיה לבנק, ואילו את חובותיה כלפי התובעת החליטה "להפנות" לנתבעת 1, כאשר היה ברור לה כי משמעות הדבר הינה שהתובעת לא תקבל ולו פרוטה אחת מכספי פיצויי הפיטורים להם היא זכאית על פי חוק. משמע, שהנתבעת השתמשה באישיות הנפרדת של הנתבעת 1 כדי לזכות ביתרון, ולא למלא את החובות המוטלים עליה על פי חוק כלפי התובעת. הנתבעת 2 בחרה ביודעין להחזיר בכספי ההלוואה, את חובותיה לבנקים ולא לשלם לתובעת את הזכויות שקמו לה מכוח תקופת עבודתה. משמע, שהתובעת נפגעה באופן ישיר מן האופן שבו בחרה הנתבעת 2 לנהל את עסקיה, ומן העובדה שהנתבעת 2 היתה מקבלת ההחלטות היחידה בחברה. 9. זאת ועוד, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת 2 הפעילה את שיקול דעתה כך שיישמרו בראש ובראשונה זכויותיה שלה. במשך כל תקופה פעילות החברה, ואף לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה, משכה הנתבעת 2 משכורות לעצמה. הנתבעת היא זו שקבעה מה יהיה גובה משכורותיה (דברי רוה"ח מר כץ, ע' 6 ש' 21), והעלתה אותן כראות עיניה מ2,000- ש"ח בתחילת תקופת פעילותה של החברה, ועד 5,000 ש"ח, גם כאשר מצבה של החברה היה בכי רע. (עדות רוה"ח מר כץ ע' 6 ש' 1-20). עם זאת לא ראתה הנתבעת 2 לנכון לשלם לתובעת את הסכומים שהיא חבה לה. כאשר נשאלה הנתבעת מה היה השיקול שלה לא לשלם פיצויי פיטורים לתובעת, ענתה: "לא היו לי שום שיקולים לא לשלם לה. היא פשוט ילדה בסמוך למועד שסגרתי את החנות, והבנק כבר לא היה פעיל, הוא לא נתן למשוך כספים" (ע' 22 ש' 28-30). אף על פי כן, בתקופה זו, ואף לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה משכה הנתבעת 2 משכורות לעצמה בסך של כ5,000- ש"ח (עדות הנתבעת 2 ע' 20)). לא זו אף זו, הנתבעת בחרה, מטעמיה שלה, שלא להפריש כספים לעובדיה לעתודת פיצויים, גם זאת על פי שיקול דעתה הבלעדי (ע' 25 שש' 21-25). מן הדברים האמורים לעיל עולה כי הנתבעת 2 ניצלה לרעה, והפעילה באופן בלתי ראוי את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, וכתוצאה מכך לא קיבלה התובעת את הכספים שלהם היא זכאית. הנתבעת 2 דאגה להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות כאשר היה בכך יתרון לגביה, וכאשר תרם הדבר את מטרותיה. 10. היותה של חברה חברת יחיד, מגבירה את הנטיה להרים את המסך מעל ההתאגדות (ראו לעניין זה מאמרה של ס. אוטולנגי, הרמת מסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה, הפרקליט, כרך כ"ה בע' 462), כפי שהבהרנו לעיל אפשרה העובדה שמדובר בחברת יחיד לנתבעת לנהוג על פי שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט, להתחמק מתשלום חובות ומטעם זה יש להיעתר לבקשה להרמת מסך. 11. ערבוב הנכסים והעסקים הפרטיים של בעל המניות או המנהל עם נכסיה ועסקיה הפרטיים של החברה מצדיק אף הוא הרמת מסך. החברה הינה גוף נפרד מבעליה, אפילו כל ניהולה וכל מניותיה מוחזקים ביד אחת, אך הפרדה זו אינה יכולה לעמוד לימינו של בעל חברה כאשר הוא עצמו אינו שומר על הפרדה (ת.א. 2117/86 בילו נ' ח.ל. חברה ישראלית לסחר בין-לאומי בע"מ, לא פורסם). בענייננו אין כל ספק כי לא התקיימה ההפרדה הראויה בין נכסיה של הנתבעת 2 לבין הנתבעת 1. כך עולה מדברי הנתבעת 2 המובאים לעיל (סעיף 8). כמו כן, נרשמו הוצאות הביטוח של רכבה הפרטי של הנתבעת בספרי החברה בתור בהוצאות של החברה (ע' 3-4 לסיכומי ב"כ התובעת, דברי רו"ח מר כץ בע' 5 ש' 1-20, ת7/). העובדה שהנתבעת העמידה את רכבה הפרטי לרשות החברה, תורמת אף היא למסקנה כי הנתבעת לא שמרה על ההפרדה הנדרשת בין נכסיה לבין נכסי החברה. 12. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט1999- קובע כי: (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחת מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניות בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, ובמקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי.....וכי היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה." כפי שציינו לעיל חוק החברות החדש לא היה בתוקף בעת פיטוריה של התובעת, אולם רוח החוק ורעיונותיו היו קיימים בהלכה הפסוקה גם קודם לכן (ראו פסק הדין של הסגנית שופט הראשי בבית הדין האזורי לעבודה בת"א ע. פוגל, 300233/95 בר דויד - ח.ש.ל רכב בע"מ ואח', טרם פורסם). יתר על כן, עצם בחירתו של המחוקק להסדיר את ההלכה השיפוטית הגמישה של הרמת מסך במסגרתו של הסדר חקיקתי, מעידה על הרצון להפוך הלכה זו מהלכה צדדית ומשנית להלכה מרכזית בדיני החברות. כמו כן מעיד הדבר על הנטיה של מערכת המשפט לנקוט יתר התערבות בתחום העסקי, ולפתח סטנדרטים להתנהגות ראויה של מנהלים ובעלי שליטה בחברות (א. חביב-סגל, דיני חברות, תשנ"ט 1999, כרך א', בע' 251-252). משמע, שניתן לומר כי רוח החוק, שורה אף אם מדובר בתקופה שקדמה לו. התובעת עבדה אצל הנתבעת תקופה לא קצרה, ואין מחלוקת באשר לזכאותה לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. על כן, בנסיבות העניין, ובשל אופן ניהול החברה, נראה לנו ראוי וצודק להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה לתובעת. הרמת המסך ראויה בענייננו למניעת תוצאות בלתי צודקות או בלתי סבירות (דב"ע נג3-205/ וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345). 13. בטרם נסיים נתייחס עוד לטענתו של ב"כ הנתבעת 2 כי יש להתחשב בנזק שעלול להיגרם לנתבעת 2, וכי התובעת יכולה להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי. האפשרות להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי עומדת לתובעת רק אם יוחל בהליכי פירוק כנגד הנתבעת 1 (סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-), וכך עולה אף מן האסמכתאות שהביא ב"כ הנתבעת (סעיף 55 לסיכומים). לא הובא לידיעתנו כי מתנהלים הליכי פירוק כנגד הנתבעת 1, וההוצאות הכרוכות בהליכים אלה הן כבדות, ויש להניח כי התובעת לא תוכל לעמוד בהן, במיוחד כאשר מדובר בתביעה בסכום לא גדול יחסית. יפים לענייננו הדברים שאמר בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לח3-52/ ברגר - קאמיל, פד"ע י 435, כי העובדה שהמחוקק בא לעזרת עובדים שזכויותיהם נפגעות עקב פירוק של תאגיד, בוודאי שאין בה כדי לפטור את המעביד מאחריות אישית לתשלום פיצויי פיטורים (סעיף 6 לפסה"ד). יש לדחות אף את טענת ב"כ הנתבעת כי על בית הדין לערוך את האיזונים הנדרשים ולהתחשב בנזק שנגרם לתובעת 2. יש לזכור כי אין מדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין, אלא בתביעתה של עובדת לזכויות מגן להן היא זכאית על פי חוק. בנסיבות העניין, וכפי שפרטנו לעיל, היה על הנתבעת 2 דווקא, כמעבידה, לעשות את ה"איזונים" הנדרשים, ולתת עדיפות לזכויותיהם של עובדיה על פי חוק, ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה. לפיכך, התביעה מתקבלת ועל הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 4,878 ש"ח ודמי הבראה בסך של 3,365 ש"ח. מאחר שהיתה מחלוקת של ממש בין הצדדים, ומאחר ששאלת חבותה האישית של הנתבעת 2 הינה שאלה מורכבת, איננו רואים לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה. לפיכך, ישולמו שני הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.11.96 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת 2 תשלם הוצאות התובעת בסך של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה. פקודת החברותדיני חברות