תביעה של שותף נגד שותפים על רווחים של פרויקט בניה

החלטה 1. המחלוקת בתמצית: בפניי תביעה כספית ובה טוען התובע לזכותו ברווחים מפרויקט בנייה וזאת (כך לטענתו) מכוח יחסי שותפות בינו לבין הנתבעים. הנתבעים מכחישים קיומם של יחסי שותפות כלשהם וטוענים שפרשנות ההסכם עליו משתית התובע את קיומם של יחסי שותפות הוא נשוא המחלוקת בתביעה זו. בכל הנוגע לנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") ניתן כנגדה צו פירוק ומינוי הכונס הרשמי למפרקה הזמני ולכן הועמדו ההליכים המשפטיים כנגדה. מחלוקת מקדמית בין הצדדים הינה עצם קיומם של יחסי שותפות בין התובע לנתבעים 2-3. קדמה להליך המתנהל בבית משפט זה תביעה שהגישה החברה כנגד התובע שבפניי בבית הדין לעבודה ובה תבעה ממנו כספים שונים. בית הדין לעבודה דחה את התביעה לאחר שמצא כי לא נתקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובע שפני לחברה, אלא יחסי שותפות. בהתאם מצא בית הדין כי אין הוא מוסמך לדון בתביעה שנדחתה מטעם זה בלבד. עניינה של החלטה זו בשאלה האם פסק של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 25/07/97 בתיק תשנ"ב / 3-864 (להלן: "פסק הדין"), אשר ניתן לצורך דיון בסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעה שהתבררה שם ובו נקבע כי בין התובע לנתבעים היו קיימים יחסי שותפות (להבדיל מיחסי עובד מעביד), מהווה מעשה בית דין לצורך התביעה שבפניי. כפועל יוצא מהכרעה בשאלה הנ"ל על בית המשפט לקבוע האם יש מקום לאפשר לצדדים להעלות לדיון את שאלת קיומה של שותפות בין התובע לנתבעים. בישיבת קדם המשפט מיום 26/9/00 הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב בעניין טענת מעשה בית דין. הצדדים הגישו סיכומיהם. לאחר שעיינתי בסיכומים אני קובע כי פסק דינו של בית הדין לעבודה מהווה מעשה בית דין ומקים השתק פלוגתא בכל הנוגע לעובדה שבין הצדדים חלו יחסי שותפות. אני קובע כי בהתאם לפסק דינו של בית הדין לעבודה נקבעו יחסי ותנאי השותפות בהסכם מיום 24/5/88 שסומן בבית הדין לעבודה כ"נ1/". להלן יפורטו טעמי החלטתי. 2. רקע עובדתי: נתבעים 2 ו- 3 הינם בעלי המניות ושני מנהליה היחידים של נתבעת מס' 1. נתבעת מס' 1 תבעה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה את התובע להחזיר לה הלוואה (בסכום של עשרת אלפים ש"ח) וכן משכורות, דמי ביטוח לאומי והפרשות לביטוח מנהלים - הכל סכומים ששילמה לנתבע, לגרסתה, בהתאם לתפקידו ומעמדו כעובד של החברה. התובע טען בבית הדין לעבודה כי בינו לבין הנתבעים נחתם הסכם ביום 24/05/88 (להלן: "ההסכם"). לטענתו, יחסיו עם הנתבעים מכוח אותו הסכם היו יחסים של שותפות וכי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה. לפיכך טען שאין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בסכסוך שנתגלע בין הצדדים. בפסק דינו של בית הדין לעבודה (כבוד השופטת נאוה וימן) נקבע כדלקמן: "במבט כולל ובראיה המשקיפה על מכלול הפעילויות והיחסים שהיו למעשה בין הצדדים ובהתחשב גם בהסכם ובהתנהגות ובהפעלת ההגיון והשכל הישר, ברי לנו כ מדובר, במקרה שלפנינו, בשותפות ולא במערכת של יחסי עובד-מעביד. משהגענו למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבע - משמע שאין התביעה בסמכות עניינית של בית הדין לעבודה ועל כן היא נדחית, כבר בשלב זה, בשל חוסר סמכות בלבד". על פסק הדין לא הוגש כל ערעור והוא מהווה פסק דין חלוט. התובע (הנתבע בבית הדין לעבודה) הגיש תביעה כספית לקבלת חלקו ברווחים המגיעים לו, לטענתו, מפרויקט בנייה. לטענתו זכתה הנתבעת לרווחים באותו פרויקט והוא, כשותף, זכאי לחלקו ברווחים. הנתבעים 2-3 הגישו כתבי הגנה בהם הכחישו את טיעוני התובע, לרבות טענתו בדבר קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים. התובע טוען כי בכל הנוגע לקיומם של יחסי שותפות מושתקים הנתבעים מלהתכחש לשותפות מכוח מעשה בית דין והשתק פלוגתא שמקים פסק דינו של בית הדין לעבודה. הנתבעים טוענים כי פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו מהווה מעשה בית דין לצורך התביעה שבפניי. 3. טענות התובע: טוען התובע כי אין בסיס לטענת הנתבעים כי פסק דינו של בית הדין לעבודה באשר לקיומם של יחסי שותפות ניתן אגב אורחא. קביעתו של בית הדין כי מדובר ביחסי שותפות היתה לב ליבה של הפלוגתא שעמדה בפניו, וללא קביעה פוזיטיבית לגבי מהות יחסים זו בין הצדדים לא ניתן היה בנסיבות העניין, לשלול את קיומם של יחסי עובד-מעביד. לגישתו, יש לדחות את טענת הנתבעים שפסק הדין של בית הדין לעבודה ניתן בחוסר סמכות כי עניין לנו כאן בהכרעה שיפוטית בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בתובענה. אין חולקין שכל ערכאה שיפוטית מוסמכת לדון בשאלת סמכותה להכריע בסכסוך כלשהו שהובא בפניה, כך עולה מהוראות סעיף 79(א) וסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984. כל בית משפט, או בית דין, מוסמך לדון בשאלת סמכותו או העדר סמכותו, גם אם אין הוא מוסמך לדון בתובענה עצמה. החלטתו של בית המשפט בשאלת סמכותו הינה החלטה שיפוטית ככל החלטה אחרת, גם אם תוצאותיה היא החלטה בדבר העדר סמכות לדון בתובענה עצמה. לעניין הצדדים לסכסוך, טוען התובע שהלכה פסוקה היא שמעשה בית דין פועל לגבי המנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם. לאור האמור לעיל פסק הדין של בית הדין לעבודה מהווה השתק פלוגתא באשר לקיומם של יחסי שותפות בין הצדדים בהליך זה. אשר על כן, מבקש התובע שבית המשפט יורה על מחיקת כל הטענות שהועלו על ידי הנתבעים בכתבי ההגנה ככל שאלה עומדות בסתירה לקביעות עובדות ו/או משפטיות שנקבעו בפסק הדין של בית הדין לעבודה. 4. טענות נתבעים מס' 2 ו3-: לטענתם של הנתבעים 2 ו3- אין מדובר בהשתק פלוגתא בתביעות שאין בהן זהות עילה. טוענים הנתבעים כי אין זהות בין בעלי הדין בשתי התביעות, בבית הדין לעבודה הצדדים לתביעה היו נתבעת מס' 1 והתובע. לנתבעים 2 ו- 3 לא היה להם יומם בבית הדין לעבודה. בית הדין לא קבע כי החברה הינה צד לשותפות אלא קבע ההפך, ככל שהדבר נוגע לחברה, וקבע כי השותפים הם התובע והנתבעים 2-3, שכלל לא היו צד לדיון. עוד טוענים הנתבעים כי בית המשפט המוסמך לצוות על פירוק שותפות הוא בית המשפט המחוזי ולכן שאלת קיומה או העדרה של שותפות היא בסמכותו היחודית של בית משפט מחוזי ולא בית הדין לעבודה. לגישתם, השאלה שהתעוררה בבית הדין לעבודה בעניין השותפות היא שאלה שהתעוררה דרך אגב כשאלה טפלה לשאלה העיקרית שעניינה קיום יחסי עובד מעביד בין החברה לתובע. לכן אין להחיל עליה את הכלל של השתק פלוגתא. עוד מוסיפים הנתבעים שהפעלת כלל השתק פלוגתא בעניין זה תהא בלתי צודקת ויש לתת לנתבעים להציג עמדתם לגבי מהותה וקיומה של אותה שותפות ובפסק הדין לא הוכחה תשתית ראייתית בהיקף ובמהות המספיקה לתביעה הכספית, כפי שהיא נתבעת בהליך זה על ידי התובע. אשר על כן, מבקשים הנתבעים מס' 2 ו3- מבית המשפט לקבוע שפסק הדין אינו מקיים השתק פלוגתא ולחייב את התובע להוכיח את קיומה של השותפות וחלקו בה. 5. נימוקי החלטת בית המשפט: השתק פלוגתא הינו חלק מתורת מעשה בית דין, אשר חוסם את הדרך בפני התדיינות נוספת בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי. על פי כלל זה, אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת, שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. ראה: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561; ע"א 822/77, בסה נ' אגד, פד"י לב (3) 21. הפסיקה התוותה ארבעה כללים עיקריים מצטברים אשר בקיומם מתגבש השתק הפלוגתא ובעל הדין מנוע מלהעלות את אותה הפלוגתא לדיון בשנית. ארבעת הכללים הינם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על מרכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן, לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט", ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה. ראה: נ. זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, 1991) ע' 141. להלן נבחן האם חל השתק פלוגתא על שאלה קיום יחסי השותפות בהתיחס לתביעה שבפניי, לרבות הצדדים לתביעה. (1) התנאי הראשון הוא כי המדובר באותה הפלוגתא בכל אחת מן ההתדיינויות. המבחן הוא מבחן זהות הפלוגתא העולה מן הטענות אשר טענו זה כנגד זה בעלי הדין. במסגרת ההתדיינות בבית הדין לעבודה הכריע בית הדין בשלב הראשון בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד, והעובדות והטיעונים שהובאו על ידי הצדדים נגעו בדבר מהות ההתקשרות בין הצדדים לתביעה והתבססו על ההסכם שנחתם בין התובעים לנתבעים ביום 25/05/88. גם בכתבי הטענות בתביעה דנן קיימת המחלוקת בין הצדדים בעניין מהות ההתקשרות ביניהם, מה היו היחסים שהתקיימו ביניהם. התובע טוען לקיום שותפות בהסתמך על אותו הסכם והנתבעים דוחים טענה זאת על הסף. לפיכך השאלה שעומדת עתה בפני בית המשפט האם התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות או יחסים אחרים עמדה גם בפני בית הדין לעבודה, בהתייחס לאותו הסכם בדיוק. אשר על כן לפנינו פלוגתא שעלתה לדיון בבית הדין לעבודה ועולה שוב לדיון בבית משפט זה. (2) התנאי השני שיש לבחון הוא האם לבעל הדין אשר כנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לפלוגתא הנידונה. הצדדים בבית הדין לעבודה היו החברה והתובע בלבד, בבית המשפט הצטרפו כנתבעים בעלי החברה ומנהליה. מפסק הדין של בית הדין לעבודה עולה כי: "על העובדות בדבר מהות ההתקשרות בין הצדדים העידו מנהל החברה, גרשון לייבל (נתבע מס' 2) והנתבע (התובע)". נתבעים 2 ו- 3 הם בעלי המניות ושני מנהליה היחידים של החברה. הכלל הוא, שפסק דין שניתן כנגד החברה אינו קושר כמעשה בית דין את בעל המניות, תורת האישיות המשפטית של תאגיד פועלת גם בהקשר זה. אך לכלל זה נקבע חריג שיתקיים במקרה בו קיימת למעשה חפיפה בין האינטרסים של בעל המניות ושל החברה בהתדיינות נשוא פסק הדין. אפשרות כזו עשויה להתרחש כאשר החברה היא בבעלותם של מספר מועט של בעלי מניות שבידיהם אף השליטה בפועל הניהול החברה. ראה: נ. זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, 1991) ע' 439. יתרה מזאת, במערכת היחסים שבין נתבעים 2 ו - 3 לבין החברה חל חריג נוסף המקיים את הדרישה בדבר זהות הצדדים, הקושר בכבליו של מעשה בית דין גם מי שלא נמנה באופן פורמלי עם בעלי הדין בהתדיינות הקודמת, אך היה לו עניין במשפט ובפועל נהג במעמד של בעל דין ואפשר לראותו כמי שיש לו "קרבה משפטית" אל בעל הדין. הכלל של החלת ההשתק על צד שיש לו קרבה משפטית לצד שנטל חלק בהליך הקודם אינו טכני או פורמלי אלא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב בהתדיינות חוזרת בפלוגתא אשר הוכרעה, וכל זאת כאשר הצדק מצדיק את הדבר. ראה: ע"א 718/75, שרה עמרם נ' גד סקורניק, פד"י לא (1) 29, בעמ' 35; ע"א 253/84, ישראל ספיר ואח' נ' פנינה ספיר, פד"י מב' (3) 14, במע' 19; נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 469-477. פרופסור נינה זלצמן סוקרת בספרה הנ"ל (עמ' 393 - 387) את אמות המידה והתנאים שהוכרו בפסיקה, לפיהם בוחנים קיומם של יחסי קרבה משפטיים בין זר לתובענה שהשתתף בניהולה לבין צד לאותה תובענה, באופן הקושר את אותו "זר" במעשה בית דין שנפסק בתובענה. א. התנאי הראשון הוא, שלמשתתף ה"זר" בהתדיינות היה אינטרס כספי או רכושי בתוצאות המשפט או בהכרעה בשאלה של עובדה או בשאלה של חוק ביחס לאותו נושא. תנאי זה התקיים בפסק דינו של בית הדין לעבודה, ככל שהדבר נוגע לנתבעים 2-3. לבעלי המניות בחברה ומנהליה היה אינטרס ברור שיקבע שלא מדובר ביחסי שותפות אלא ביחסים אחרים (יחסי עובד מעביד) וזאת לצורך הכרעה בתביעה כספית, כפי שהוגשה לבית הדין לעבודה. לנתבעים 2-3 בתביעה שבפניי היה אינטרס כספי ישיר בהכרעת בית הדין לעבודה. ב. התנאי השני מתייחס למידת השליטה שגילה "זר" להליך בניהול מערך התביעה או מערך ההגנה, הכל לפי העניין. קשה להגדיר את המידה הנדרשת בוודאות. השאלה היא שאלה שבעובדה, המשתנה ממקרה אחד לאחר. הדגש הוא, שלזר המתערב בהליך הייתה הזדמנות מעשית שווה לזו הקיימת בידי צד להליך לשלוט בניהול ההליך. הדגש הוא, כאמור, בשליטה בניהול התביעה או ההגנה. נראה שכאשר עסקינן בחברה שלה שני בעלי מניות בלבד, שהם גם מנהלי החברה, הייתה לנתבעים שליטה בפועל על הדיון בבית הדין לעבודה ולכל אחד מהם בנפרד הייתה היכולת לשלוט בהליך ולכוון את מהלכיו. מנהלי ובעלי המניות בחברה הם אלו שהחליטו על הגשת התביעה בבית הדין לעבודה. הם שלטו על מהלכי החברה בבית הדין וליוו את תהליך הבירור העובדתי. הם גם אלו שהחליטו בפועל שלא לערער על פסק דינו של בית הדין לעבודה. גם אם אחד מהם היה זה שהחליט בפועל על מהלכי החברה בבית הדין לעבודה הרי שפעל כשלוחו של השני. יתרה מזאת, נתבע מס' 2 אף העיד מטעם החברה בבית הדין לעבודה, בית הדין שמע את גרסתו העובדתית והחליט שלא לאמצה. גרסה זו נמסרה ע"י מר ליבל כמנהל, בשם מנהלי החברה, שהם הנתבעים בתיק שבפניי ובית הדין קבע את עמדתו בנוגע לאותה גרסה. ניתן להחיל על המקרה את הדברים שנאמרו בע"א 344/83 רויטמן נ' פרס לט(4) 39, כדלקמן: "בעל-דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחס קרבה משפטית (privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות, או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת". (ההדגשה הוספה. ר.ש.) בנסיבות העניין, בשים לב למעמדם של הנתבעים שבפני בחברה, בהתחשב באופן ניהול ההתדיינות בבית הדין לעבודה, אני קובע כי במקרה זה התקיימו יחסי קרבה משפטית בין הנתבעים 2 ו- 3 לבין החברה. כפועל יוצא מכך חל על הנתבעים הכלל של השתק הפלוגתא. (3) התנאי השלישי דורש כי התתדיינות הראשונה נסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה. פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה ניתן אחרי שמיעת עדויות ובחינת הראיות ועל פי דרכי ההוכחה המתקיימים בבתי הדין לעבודה ואשר זהים ברובם לאלו הקיימים בבתי המשפט האזרחיים. פסק הדין של בית הדין לעבודה הסתיים בקביעת ממצא פוזיטיבי/חיובי מפורש שהכריע בשאלה שעמדה בפניו והיא מהות היחסים בין הצדדים וקבע כי מדובר בשותפות. (4) התנאי הרביעי הינו כי ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בתביעה הראשונית. החלטת בית משפט בשאלת סמכותו הינה החלטה שיפוטית ככל החלטה אחרת. הכרעה שיפוטית לצורך קביעת סמכות של בית משפט או בית דין הינה הכרעה שיפוטית חיונית לצורך מתן פסק דין. בדיון שהתקיים בפני בית הדין לבודה הייתה ההכרעה בדבר מהות היחסים בין הצדדים חיונית ודרושה לביסוסו של פסק הדין שניתן שם. מפסק הדין של בית הדין לעבודה עולה שבית הדין שמע עדויות בנוגע לטיב היחסים שבין הצדדים ונתן דעתו לכל הפרטים הנדרשים שהובאו בפניו ולכל הראיות וטיעונים שהוצגו ונטענו לשם ההכרעה בעניין. בסיכומו של הליך פסק בית הדין כי: "במבט כולל ובראיה המשקיפה על מכלול הפעילויות והיחסים שהיו למעשה בין הצדדים ובהתחשב גם בהסכם ובהתנהגות ובהפעלת ההגיון והשכל הישר, ברי לנו כי מדובר, במקרה שלפנינו, בשותפות ולא במערכת של יחסי עובד מעביד". נלמד מכך, שבית הדין בחן ראיות, הפעיל את שיקול דעתו השיפוטי לצורך קביעת הממצא העובדתי והגדרת המצב המשפטי. הכרעתו של בית הדין לעבודה בעניין מהות ההתקשרות וטיב היחסים שבין הצדדים היא לב ליבו של הפסק והיא זו שהכריעה את תוצאות הדיון. לפיכך הכרעה זו היתה חיונית לצורך פסק הדין. בית הדין היה מחוייב להכריע בשאלת מהות היחסים בין הצדדים על מנת לקבוע האם קיימת בידיו סמכות לדון בתובענה. פסיקתו של בית הדין בדבר קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים, ודחיית התביעה לאחר שקבע שהתובענה אינה בתחום סמכותו, לא נעשתה אגב אורחא אלא כנושא העיקרי בדיון שעמד בפניו. אשר על כן מתקיים גם כלל זה לעניין קיומו של השתק פלוגתא. סיכומו של דבר, ובבחינת התנאים המקימים השתק פלוגתא עולה כי במקרה שבפני חל הכלל של השתק פלוגתא. הנתבעים מנועים מלהעלות לדיון מחודש את הפלוגא בדבר קיומה של שותפות. פסק דינו של בית הדין לעבודה מהווה מעשה בית דין בשאלת קיומה של שותפות בין התובע לנתבעים. 6. טעמים מן הצדק: נתבע מס' 2 העלה טענה נוספת והיא שהשתק הפלוגתא במקרה זה גורם לתוצאה בלתי צודקת. על כך נאמרו בע"א 822/77, בסה נגד "אגד" פ"ד לב(3) 21 הדברים הבאים: "אין בדעתי להיכנס במסגרת פסק-דין זה לבירור השאלה הנכבדה אם ניתן, ואם רצוי לחבל בעקרונות תורת מעשה-בית-דין על-ידי שיקולי צדק ויושר (שהרי בכל מקרה סבור הצד שנגדו מופעל המחסום, כי ענינו צודק לעיצומו ומוכן אני להניח, לצורך הדיון דנן, שבמקרים מיוחדים יהיה בית-המשפט מעוניין לשמור כוח זה בידו). אך ברור שגם אם קיים בידו כוח מעין זה, ישתמש בו בית-המשפט רק אם זכותו של המבקש ברורה כל כך עד שאין כל אפשרות לחלוק עליה, ורק מכורח הנסיבות ושלא באשמתו, נמנעה ממנו בפעם הראשונה ההכרעה לטובתו." אין כך במקרה שבפני. לא הובאה על ידי הנתבעים כל הוכחה לחוסר יכולתם להציג את טיעוניהם ולשכנע בצדקתם במסגרת ההתדיינות בבית הדין לעבודה. לא היתה כל מניעה חיצונית שאיננה מאשמם של הנתבעים ו/או מי מהם להבאת כל העובדות והראיות בפני בית הדין לעבודה. עוד נוסיף שלא הובא על ידי הנתבעים בבית משפט זה כל נימוק בדבר ראיה או עובדה חדשה כלשהי שלא היתה מונחת בפני בית הדין לעבודה או שנמנע מהם מלהציגה בפני בית הדין. יתרה מזאת, נתבע מס' 2, מר גרשון ליבל העיד בבית הדין לעבודה והציג, בשם הנהלת החברה (ולעניין זה כשלוחו של נתבע 3), את גרסת החברה בנוגע ליחסים החוזיים שבין הצדדים. כאמור גרסתו לא התקבלה ואולם חזקה עליו שמסר את כל המידע שהיה ברשותו וטען את כל טענותיו, בשם החברה, מנהליה ובעלי המניות. בנסיבות אלו יש לראות את מנהלי החברה כצד שהיה לו יומו בבית המשפט ושיקולי הצדק מחייב להגן על התובע ולמנוע את פתיחת ההתדינות ביחסי השותפות מחדש. ראה על דרך ההיקש: ע"א 258/88, משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ואח', פד"י מד' (2) 576, 580-581 (פסק דינו ל כב' השופט בך). טענת הנתבעים כי לצורך פסק הדין של בית הדין לעבודה לא הוצגה תשתית ראייתית בהיקף ובמהות המספיקים לצורך הכרעה בתביעה הכספית שבפני אין לה על מה שתסמוך. שאלת טיב היחסים שבין הצדדים והטענה כי התקיימו יחסי שותפות (להבדיל מיחסי עובד - מעביד) עמדה במרכז הדיון בבית הדין לעבודה, וברי שלקביעת יחסי שותפות יש השלכות על חיובי הצדדים זה לזה, מעבר לשאלות שהיו אמורות להתברר בבית הדין לעבודה. אשר על כן לא מצאתי טעם מן הצדק שיש בו כדי לחרוג מהכלל של מעשה בית דין ולהצדיק דיון מחודש בפלוגתא שכבר הוכרעה לגופו של עניין בבית הדין לעבודה. 7. סיכום ההחלטה: אשר על כן אני קובע כי פסק הדין של בית הדין לעבודה מהווה מעשה בית דין ומקים מחסום של השתק פלוגתא בכל הנוגע לאותה הפלוגתא שהוכרעה בפסק הדין הנ"ל, דהיינו, כי בין הצדדים קיימים יחסי שותפות בהתאם להסכם מיום 24/5/88, הסכם שהוצג לבית הדין לעבודה וסומן שם כנ1/. יחד עם זאת יובהר כי בית הדין לעבודה לא הגדיר את טיב יחסי השותפות, מעבר לעולה מאותו הסכם. עניין זה טעון הוכחה במסגרת התביעה שבפני. 8. המשך הדיון בבית משפט זה: בשים לב להחלטה אני מורה לצדדים לתקן כתבי טענותיהם בהתאם. כל טענה העומדת בניגוד לפלוגתא שהוכרעה, כאמור לעיל, לא תוכל להשמע. אני קובע את התיק לתזכורת פנימית ליום 15/3/01, עד אז ימציאו הצדדים רשימת מועדים מתואמים לקדם משפט החל מחודש 4/01 ואילך, בימים א', ג' ו-ה בשבוע בלבד. בשים לב להליכים הצפויים בתיק זה, ומאחר ותהיה בתיק זה בין היתר גם שאלה של התחשבנות, אני מציע לצדדים לשקול העברת התיק להליכי גישור ולחילופין לבוררות בפני רו"ח שימונה ע"י בית המשפט. אם ימצאו הצדדים לנכון לאמץ הצעה זו או הסדר אחר יגישו הודעה מוסכמת לבית המשפט שיקבע סדרי דיון בהתאם. בכל הנוגע להוצאות הדיון עד לשלב זה, ניתן יהיה לטעון בשלב הסיכומים בסוף הדיון בתיק עצמו. שותפותפרויקט בניהדיני חברותבניה