50 אחוז נכות - גמלת ניידות ביטוח לאומי

פסק דין 1. עניינו של הערעור שבפני על החלטת הועדה לעררים בנושא גימלת ניידות מיום 31.12.96, אשר קבעה למערער 50% נכות לפי סעיף ליקוי א'-6. 2. השתלשלות הארועים המהווה רקע לערעור הובאו בהחלטתי מיום 16.9.97 ופירוטה יובא להלן: "ועדה מחוזית קבעה למערער בשנת 1977 מוגבלות בניידות לפי סעיף א'-3 לרשימת הליקויים (80% מוגבלות). בשנת 1981 קבעה ועדה מחוזית כי אין ליקויי המערער נכללים ברשימת הליקויים (פירוט דוחות קודמים מצויים בהחלטת ועדת העררים מתאריך 23.6.98). בפסק דין שניתן בהסכמה ע"י בית הדין הארצי מתאריך 17.11.82 הוחזר הענין לועדה הרפואית, " כדי שתקבע את דרגת נכותו של המערער מחדש. אם תחליט שלא להפעיל את פריט א'-3 שהופעל ב- 1977, תנמק מה השיפור שחל במצבו של המערער המצדיק קביעה זו". בהחלטת ועדת העררים מתאריך 8.2.83 נימקה הועדה מדוע מלכתחילה לא היה מקום ליישם את פריט א'-3 כשהיא מוסיפה: "אין הועדה יכולה לקבוע אם הועדה המחוזית ב- 1977 טעתה בבדיקה, או בהחלטתה, או שמצד שני חל במשך השנים הללו שיפור תפקודי בגפה התחתונה הימנית, מכל מקום מתחייבת הועדה הנוכחית שהממצאים שתוארו לעיל, הם הממצאים שנמצאו היום בבדיקה". הועדה אישרה את החלת סעיף א'-6 לרשימת הליקוים. בפסק הדין של בית הדין הארצי מתאריך 6.12.83 נקבע כי ממצאי הועדה משנת 1983 זהים לאלה משנת 1977 כשההגבלה המתוארת היא "צליעה וסחיבה של רגל ימין וגפיים ימניות ספסטיות". לאור מסקנה זו החזיר בית הדין הארצי את ההחלטה משנת 1977 על כנה (80% מוגבלות). בהחלטת ועדת העררים מתאריך 23.6.88 חזרה שוב הועדה והחילה את סעיף א'-6, כשהיא מעירה לגבי החלטת הועדה משנת 1982 כי "מהשוואת הממצאים היום לממצאים המופיעים על פני הפרוטוקול משנת 1982, ניתן לומר שחלה הטבה מסוימת." בישיבת בית הדין האזורי לעבודה מתאריך 23.6.88 (בפני כב' השופט ירושלמי) הגיעו פרקליטי הצדדים לידי הסכמה להחזיר את הדיון לועדה, כדי שתתיחס לדו"ח ועדת העררים מתאריך 8.2.83, שזו הועדה האחרונה, ולמסמכים רפואיים של הרופאים, קופלביץ, פשיטיצקי ומשיח. הרציו של החלטת הועדה נשוא ערעור זה הוא הסכמה עם הועדות שקבעו למערער א'-6, הבעת דיעה שהחלת סעיף א'—3 מלכתחילה היתה מוטעית, ודחיית חוות הדעת של ד"ר קושיפצקי וקופלביץ, משום שאלה יצאו מנקודת מוצא שבעבר נקבע ע"י ועדה מסוימת 80% וכיון שקביעה זו לדעת ועדת העררים היתה מוטעית, הרי כל בנין חוות דעת הרופאים הנ"ל מבוסס על אותה קביעה של הועדה - מוטעית היא. הועדה אינה מקבלת את חוות דעת ד"ר משיח משום שאין פירוט ממצאים נוירולוגיים רלונטים שניתן להסתמך על א'-3. על פי פסק הדין בהסכמה מתאריך 14.11.88 היה על ועדת העררים להתיחס לדו"ח הועדה האחרונה מתאריך 8.2.83. הועדה עשתה כך וקבעה: "התיחסות לפסק דין מ- 2.8.83 (צריך להיות החלטת ועדה מ- 8.2.83) לאחר עיון בפרוטוקול באותה ועדה ועיון בפרוטוקול מ- 23.6.88 הממצאים בשני הפרוטוקולים וכן המסקנה של א'-6 50% זהים הם." על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתיק מט/562-01 ובתאריך 6.9.90 נתן כב' השופט רבינוביץ החלטה המקבלת את ערעור המערער. לאחר סקירת השתלשלות הענינים מתיחס השופט לטענת ב"כ המערער כי אם אכן ממצאי שתי הועדות הנ"ל (83, 88) זהים, מן הדין להחיל על החלטת הועדה מ- 1988 את החלטת בית הדין הארצי לעבודה מתאריך 6.12.83, אשר קבעה כי באין שינוי מהממצאים שנקבעו בשנת 1977 יש להחזיר על כנה את ההחלטה משנת 1977. וקובע כב' השופט רבינוביץ כדלקמן: "בהחלטה זו על בית הדין להצטמצם ב-ד אמות תחום הדיון, שנקבעו ע"י פסקי דין בהסכמה ולרסן עצמו מכל סטיה שהיא. משקבעה ועדת העררים נשוא ערעור זה שממצאי הועדה משנת 1988 זהים לאלה של הועדה משנת 1983, קבעה למעשה שלא חלה הטבה במצב המערער לעומת מצבו משנת 1983. אם אלה פני הדברים, הרי קביעת הועדה משנת 1988 לפיה קיימת הטבה במצבו - לא קיימת יותר, שהרי ועדת העררים נשוא ערעור זה קבעה אחרת. משנקבע שממצאי 1988 זהים לממצאי 1983 יש לגזור גזירה שווה ולדון אותו דין שכבר נקבע לגבי ממצאי 1983 גם לגבי ממצאי 1988, ולפסוק את מה שנפסק בעבר לגבי ממצאי 1983, לפיה בהעדר שינוי חוזרת על כנה ההחלטה משנת 1977, דהיינו - א'-3." המערער שב ונבדק ע"י ועדת עררים ב- 12.9.95 וזו קבעה כי ממצאי המערער ניתנים ליישום במסגרת סעיף א'-6 בשיעור 40% - חלקי. על החלטת ועדה לעררים זו הוגש ערעור לבית הדין האזורי בתיק נו/84-01. פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת בן יוסף ב- 31.7.96 דחה את הערעור. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתיק נו/92-99 במסגרת דיון זה הודיע ב"כ המל"ל כדלקמן: "בלי להכיר בטענות המבקש, מסכים המשיב להחזיר את עניינו של המבקש לועדה רפואית לעררים מיום 12.9.96 על מנת שתשווה את ממצאיה עם ממצאי הועדה הרפואית לעררים מיום 23.6.88 ותקבע את החלטתה ותנמק את החלטתה באופן מפורט." מאחר וזו היתה אחת החלופות, אם כי לא המועדפת של המערער בבקשת רשות הערעור, ניתנה הסכמתו לכך. לכן ניתן פסק דין ב- 29.12.96 שנתן תוקף להסכמה זו. בתאריך 31.12.96 נבדק המערער ע"י ועדה רפואית לעררים וזו קבעה לטענת ב"כ המערער כי מצבו של המערער נשאר לפחות זהה למצבו שנבדק ב- 88'. על החלטה זו האחרונה הערעור הנדון כאן. 3. בסופה של אותה החלטה נקבע כי הועדה תבהיר מה היתה כוונתה במילים "אך הליכתו היתה יותר חופשית וקלה" ואם אכן קיים שיפור במצבו של המערער לעומת הממצאים ביוני 1988. בתשובתה הראשונה הועדה, בישיבה מיום 9.12.95, קבעה כי יש החמרה קלה לעומת יוני 1988, אולם לא השיבה לשאלה למה כוונתה במילים "הליכתו היתה יותר חופשית וקלה" על כן בהחלטתי מיום 24.2.99 הוחזר ענינו של המערער להבהרה נוספת מצידה של הועדה. הועדה בתאריך 25.5.99 השיבה לשאלות ביה"ד בזו הלשון: "הועדה התבקשה לעיין בשני פרוטוקולים מיום 23.6.88 ו- 12.9.95. יש לציין שחוות דעת נוירולוגיות מטבען ניתנות לשינויים מועדה לועדה, הכל לפי מצבו הרגעי של החולה, מנוחה קודמת ותרופות מסוימות, עובדה היא שאותו חולה דנן זכה לטווח רחב של אחוזי נכות במשך השנים. הועדה בשנת 1988 מצאה אצל החולה הליכה ספסטית מימין וסימנים לשיתוק פירמידאלי בפלג גוף ימין, כולל רגל, בשנת 1995 הועדה מצאה ממצאי דומים ובנוסף לפירוט חולשה ספסטית פרוקסימלית בדרגה +3. מעיון בפרוטוקולים של ישיבות ועדות עררים מתאריכים 23.6.88 ומיום 12.9.95 עולה שמוגבלותו של הנבדק לא השתנתה באופן משמעותי בשני התאריכים הנ"ל, עדיין סובל מהמיפרזיס ימנית עם סימנים פירימידאלים ברגל ימין. הועדה יישמה את סעיף א'-6 על סמך בדיקתה משנת 1996. בבדיקה נמצאה חולשה ספסטית מעט יותר קשה בהשוואה לממצאים בשנת 1995. הועדה בכוונתה "אך הליכתו היתה יותר חופשית וקלה" התכוונה לכך שבהשוואה לועדות קודמות בהן נאמר 10.3.82 "הליכה אפשרית עצמאית מוגבלת בגלל הספסטית של גפה תחתונה ימנית לפעמים מלאה בסינקינזיות של היד והפנים מימין". הועדה מאשרת את מסקנת ועדת עררים מיום 9.12.97. 4. ב"כ המערער טענה כי מתשובת הועדה עלה כי לא חל שיפור בין ממצאי הועדה משנת 1995 לממצאי הועדה בשנת 1988 ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בענינו של המערער יש להשאיר את קביעת הועדה בשנת 1988 - 80% נכות. 5. ב"כ המשיב טענה, לעומתה, כי מתשובת הועדה עולה כי חל שיפור במצבו של המערער לעומת יוני 1988 ועל כן יש לקבל את מסקנותיה. 6. השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בתיק זה הינה: האם חל שיפור במצבו של המערער בבדיקת הועדה משנת 1995 לעומת ממצאי הועדה משנת 88, מאחר ולא היה ברור מלשון החלטתה אם התכוונה כי חל שיפור במצבו של המערער בין השנים 1988 ל- 1995. בשתי החלטות הבהרה שנתבקשו על-ידי בית דין זה הבהירה הועדה כי לא חל שינוי במצבו של המערער ואף קיימת החמרה קלה. לאור הבהרות אלה ובהתאם לקביעת בית הדין הארצי עוד בשנת 1983 ובעקבותיה פסיקתו של כב' השופט רבינוביץ (כתוארו אז) בבית הדין האזורי לעבודה בת"א הרי שכל עוד לא נקבע שיפור במצבו של המערער, לא ניתן לבטל ממצאים חלוטים של הועדות הקודמות אשר קבעו למערער דרגת נכות בשיעור80% לפי סעיף א'-3 לרשימת הליקויים. 7. אשר על כן, אין מנוס אלא לקבל את הערעור ולקבוע כי החלטת הועדה בשנת 1995 מבוטלת ויש להשאיר את דרגת הנכות משנת 1988 - 80% לפי סעיף ליקוי א'-3, וזאת כל עוד לא נקבע מפורשות כי חל שיפור במצבו של המערער. אין לקבל את בקשת ב"כ המערער כי תינתנה הנחיות לגבי העתיד מאחר וזכותו של המשיב להעמיד את המערער בפני ועדות נוספות על מנת לבחון אם חל שיפור במצבו. 8. סוף דבר - הערעור מתקבל והמשיב ישא בהוצאותיו בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ביטוח לאומינכותאחוזי נכותניידות