##דוגמא לכתב תביעה## ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: המוסד לביטוח לאומי, תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, אשר כתובתו הרשמית היא _________, ירושלים. 2. הנתבע 1: מר _________ ת.ז. _________, אשר כתובתו היא _________, _________. הנתבע 1 הינו המזיק אשר גרם לתאונת הדרכים נשוא התביעה. 3. הנתבעת 2: חברת ביטוח "_________ בע"מ", ח.פ. _________, אשר כתובתה היא _________, _________. הנתבעת 2 הינה מבטחת רכבו של הנתבע 1 במועד התאונה. ## ב. הסעד המבוקש ## 4. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא סכומי הגמלאות ששולמו וישולמו על ידו למר _________ (להלן: "הנפגע") בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים מיום 4.4.1989, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. ביום 4.4.1989 נפגע הנפגע בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), אשר נגרמה באשמת הנתבע 1. 6. בעקבות התאונה, נגרמו לנפגע נזקי גוף חמורים, אשר בגינם הוכר כזכאי לגמלאות שונות מהתובע, לרבות דמי פגיעה, גמלת נכות, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. 7. התובע שילם וימשיך לשלם לנפגע גמלאות אלו, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 8. עילת התביעה של התובע נולדה במועד התאונה, 4.4.1989, וכן במועדים שבהם שולמו בפועל הגמלאות לנפגע, וכן במועדים שבהם הוכרה זכותו של הנפגע לקבל גמלאות מהתובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. תביעה זו הינה תביעת שיבוב כספית, אשר סכומה עולה על סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ועל כן הסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט הנכבד. 10. מקום התאונה, מקום מגורי הנתבע 1 ומקום מושבה של הנתבעת 2 מצויים בתחום סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד. ## ה. פירוט הטענות ## ## מהות זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי ## 11. התובע יטען כי זכותו לחזור אל הנתבעים בגין הגמלאות ששילם וישלם לנפגע, מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ומהווה זכות שיבוב עצמאית, ולא רק זכות סוברוגציה גרידא, כפי שנטען על ידי הנתבעים. 12. התובע יטען כי אף אם זכותו מוגדרת כזכות סוברוגציה, אין בכך כדי להשוות את מעמדו לזה של הנפגע בכל ההיבטים, ובפרט לעניין מניין תקופת ההתיישנות, שכן מדובר בזכות ייחודית המשרתת אינטרס ציבורי רחב. 13. התובע יטען כי פרשנות המצמצמת את זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי פוגעת בתכלית החוק, שהיא להבטיח כי המזיק, ולא קופת הציבור, יישא בנטל הפיצויים בגין נזקיו של הנפגע. 14. התובע יטען כי יש להבחין בין זכותו של הנפגע לתבוע את נזקיו מהמזיק לבין זכותו של המוסד לביטוח לאומי לתבוע שיבוב, שכן אלו שתי עילות תביעה נפרדות, גם אם הן נובעות מאותו אירוע נזיקי. 15. התובע יטען כי קבלת טענת ההתיישנות של הנתבעים תביא למצב אבסורדי בו המזיק ייהנה מהתיישנות תביעת המוסד, בעוד שהנפגע ימשיך לקבל גמלאות מהמוסד, ובכך ייווצר חוסר צדק מובהק. ## מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעת שיבוב ## 16. התובע יטען כי מרוץ ההתיישנות בתביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי מתחיל במועד בו שולמו בפועל הגמלאות לנפגע, או לחילופין, במועד בו הוכרה זכותו של הנפגע לקבל גמלאות מהמוסד, ולא במועד התאונה. 17. התובע יטען כי עילת התביעה של המוסד לביטוח לאומי מתגבשת רק כאשר הוא נושא בפועל בתשלום הגמלאות, שכן רק אז נגרם לו נזק ממשי המצדיק הגשת תביעת שיבוב. 18. התובע יטען כי אין זה סביר לדרוש מהמוסד לביטוח לאומי להגיש תביעת שיבוב בטרם התגבשה חובתו לשלם גמלאות, שכן במועד התאונה טרם ידוע היקף הנזק והזכאות לגמלאות. 19. התובע יטען כי פרשנות לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התאונה, תטיל על המוסד לביטוח לאומי נטל בלתי סביר של הגשת תביעות שיבוב רבות בטרם התבררו מלוא העובדות והזכויות. 20. התובע יטען כי יש לאמץ פרשנות המאפשרת למוסד לביטוח לאומי לממש את זכותו לשיבוב באופן יעיל והוגן, תוך התחשבות במורכבות הליכי קביעת הזכאות לגמלאות. ## תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ## 21. התובע יטען כי במקרה דנן, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 22. התובע יטען כי במועד התאונה, וגם במועד הגשת התביעה לדמי פגיעה, לא היו ידועות לו מלוא העובדות המהוות את עילת התביעה המלאה, ובפרט היקף הנכות והזכאות לגמלאות ארוכות טווח. 23. התובע יטען כי רק עם הגשת התביעה לגמלת נכות, וקביעת דרגת הנכות, נודעו לו העובדות המהוות את עילת התביעה במלואה, ורק אז יכול היה להעריך את היקף חבותו העתידית. 24. התובע יטען כי אי-ידיעת העובדות המהותיות לא נבעה מרשלנות או חוסר זהירות סבירה מצדו, אלא ממהות הליכי קביעת הזכאות לגמלאות, אשר אורכים זמן ודורשים בדיקות רפואיות והערכות שונות. 25. התובע יטען כי מניית תקופת ההתיישנות ממועד ידיעת העובדות המהותיות, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תואמת את עקרונות הצדק וההגינות, ומונעת קיפוח של המוסד לביטוח לאומי. ## הבחנה בין חוק הביטוח הלאומי לחוקי תגמולים אחרים ## 26. התובע יטען כי יש להבחין בין זכות השיבוב הקבועה בחוק הביטוח הלאומי לבין זכויות שיפוי הקבועות בחוקי תגמולים אחרים, כגון חוק משפחות חיילים שנספו בתאונה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959. 27. התובע יטען כי בעוד שחוקי התגמולים האחרים יוצרים זכות שיפוי עצמאית למדינה, שאינה תלויה בזכותו של הנפגע, חוק הביטוח הלאומי יוצר מנגנון שונה, אך עדיין מקנה למוסד זכות שיבוב מהותית. 28. התובע יטען כי הפסיקה הבחינה באופן מפורש בין סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לבין הוראות דומות בחוקי תגמולים אחרים, וקבעה כי המוסד לביטוח לאומי תובע על פי העברת זכויות הניזוק, אך אין בכך כדי להשוות את מעמדו לניזוק בכל היבט. 29. התובע יטען כי התביעה לפי חוק הביטוח הלאומי היא תביעה קונקרטית, שאינה אלטרנטיבית לתביעת הנפגע, ועל כן אין להסיק ממנגנוני שיפוי אחרים לעניין מניין תקופת ההתיישנות. 30. התובע יטען כי השוני המהותי בין החוקים מצדיק התייחסות שונה לזכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ואינו מאפשר גזירה שווה לעניין טענת ההתיישנות. ## תכלית חוק הביטוח הלאומי ועקרונות הצדק ## 31. התובע יטען כי תכליתו של חוק הביטוח הלאומי היא להבטיח רשת ביטחון סוציאלית לנפגעים, תוך שמירה על עקרון אחריות המזיק, וכי פרשנות מצמצמת של זכות השיבוב תפגע בתכלית זו. 32. התובע יטען כי עקרונות הצדק וההגינות מחייבים כי המזיק, אשר גרם לנזק, יישא במלוא עלויות הפיצוי, ולא ייהנה מהתיישנות תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי. 33. התובע יטען כי קבלת טענת ההתיישנות של הנתבעים תטיל את הנטל הכלכלי על קופת הציבור, במקום על המזיק, ובכך תסכל את מטרת החוק למנוע כפל פיצוי ולשמור על משאבי המוסד. 34. התובע יטען כי יש לפרש את הוראות חוק ההתיישנות באופן המשרת את תכלית חוק הביטוח הלאומי, ומאפשר למוסד לממש את זכותו לשיבוב, תוך שמירה על האינטרס הציבורי. 35. התובע יטען כי אין לאפשר למזיק להתחמק מחובתו לפצות את הנפגע, באופן עקיף, באמצעות טענת התיישנות כנגד המוסד לביטוח לאומי, שכן הדבר יפגע בעקרון "השבת המצב לקדמותו". ## השפעת הסוברוגציה על טענות הגנה דיוניות ## 36. התובע יטען כי אף אם זכותו היא זכות סוברוגציה, אין בכך כדי להחיל עליו באופן אוטומטי את כל טענות ההגנה הדיוניות העומדות למזיק כלפי הנפגע, ובפרט טענת ההתיישנות. 37. התובע יטען כי יש להבחין בין הגנה דיונית המכוונת כנגד הזכות עצמה לבין הגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, וכי טענת ההתיישנות במקרה זה אינה מכוונת כנגד הזכות המהותית של המוסד. 38. התובע יטען כי זכות הסוברוגציה של המוסד לביטוח לאומי אינה זהה בהכרח לזו הנתונה למיטיב אחר מכוח חוק אחר, וכי יש לבחון את מאפייניה הייחודיים של זכות זו. 39. התובע יטען כי הפסיקה התייחסה באופן כללי לטענת ההתיישנות כהגנה דיונית העומדת למזיק, אך לא קבעה באופן מפורש כי היא חלה באופן גורף על תביעות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי. 40. התובע יטען כי בהיעדר הוראת חוק מפורשת המרחיבה את טענת ההתיישנות של המזיק כלפי הנפגע גם לתביעת השיבוב של המוסד, אין להרחיב את גדריה של טענה זו. ## חובת הנפגע לסייע למוסד במימוש זכויותיו ## 41. התובע יטען כי סעיף 328(ב) לחוק הביטוח הלאומי מחייב את הזכאי לגמלה להושיט למוסד כל עזרה כדי לסייע לו במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי, וכי הנפגע עמד בחובה זו. 42. התובע יטען כי הנפגע פנה אל המוסד בדרישה לקבל גמלאות במועדים סבירים, ובכך אפשר למוסד לדעת על התאונה ועל זכאותו לגמלאות, וזאת בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. 43. התובע יטען כי המוסד קיבל הודעה על הגשת תביעה מטעם הנפגע כנגד הצד השלישי, ובכך התאפשר לו לנקוט בצעדים הנדרשים למימוש זכות השיבוב. 44. התובע יטען כי אין לייחס למוסד לביטוח לאומי שיהוי או חוסר מעש, שכן הוא פעל בהתאם לנהליו וללוחות הזמנים הנדרשים לבירור זכאותו של הנפגע ולגיבוש תביעת השיבוב. 45. התובע יטען כי חובת הנפגע לסייע למוסד, יחד עם הוראות נוספות בחוק, מבטיחות כי המוסד יהיה מודע לאירועים הרלוונטיים ויכול לפעול למימוש זכויותיו במועד. ## השלכות מעשיות של קבלת טענת ההתיישנות ## 46. התובע יטען כי קבלת טענת ההתיישנות של הנתבעים תביא להשלכות מעשיות קשות, ותפגע ביכולתו של המוסד לביטוח לאומי לממש את זכותו לשיבוב, ובכך תפגע ביציבותו הכלכלית. 47. התובע יטען כי הדבר יגרום לעומס בלתי סביר על קופת המוסד, שכן הוא ייאלץ לשאת בעלויות הגמלאות מבלי יכולת לחזור אל המזיק, ובכך יפגע בציבור המבוטחים כולו. 48. התובע יטען כי קביעה כזו תעודד מזיקים לגרור רגליים בהליכים משפטיים, בתקווה שתביעת השיבוב של המוסד תתיישן, ובכך תפגע בעקרון היעילות הדיונית. 49. התובע יטען כי יש לפרש את דיני ההתיישנות באופן המאזן בין האינטרס של המזיק לוודאות משפטית לבין האינטרס הציבורי בשמירה על משאבי המוסד לביטוח לאומי. 50. התובע יטען כי אין לאפשר למזיק ליהנות מ"הטבה" בדמות התיישנות תביעת השיבוב, כאשר הוא עצמו אחראי לנזק שנגרם ולתשלום הגמלאות על ידי המוסד. ## עקרון מניעת כפל פיצוי ## 51. התובע יטען כי עקרון מניעת כפל פיצוי, המעוגן בחוק הביטוח הלאומי, מחייב כי המזיק יישא בנטל הפיצויים, וכי המוסד לביטוח לאומי יקבל שיבוב בגין הגמלאות ששילם. 52. התובע יטען כי קבלת טענת ההתיישנות תפגע בעקרון זה, שכן היא תאפשר למזיק להתחמק מחובתו, ובכך תיווצר למעשה "כפל פיצוי" שלילי, בו הנפגע מקבל גמלאות אך המזיק אינו משלם. 53. התובע יטען כי מטרת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי היא להבטיח כי המזיק הוא זה שיישא בעלות הנזק, ולא המוסד לביטוח לאומי, ובכך למנוע מצב של העברת נטל בלתי מוצדקת. 54. התובע יטען כי יש לפרש את הוראות החוק באופן המגשים את עקרון מניעת כפל הפיצוי, ומבטיח כי המזיק לא יצא נשכר ממעשיו. 55. התובע יטען כי קבלת טענת ההתיישנות תרוקן מתוכן את זכות השיבוב של המוסד, ותפגע ביכולתו לממש את תפקידו החשוב במערכת הביטחון הסוציאלי. ## היעדר שיהוי מצד המוסד לביטוח לאומי ## 56. התובע יטען כי המוסד לביטוח לאומי פעל בשקידה סבירה ובהתאם ללוחות הזמנים הנדרשים לבירור זכאותו של הנפגע לגמלאות ולהגשת תביעת השיבוב. 57. התובע יטען כי הליכי קביעת נכות וזכאות לגמלאות הם הליכים מורכבים וארוכים, וכי לא ניתן היה להגיש את תביעת השיבוב בטרם התגבשו מלוא העובדות והזכויות. 58. התובע יטען כי הנתבעים לא הראו כי נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מהשיהוי הנטען, וכי טענת השיהוי מועלית בחוסר תום לב. 59. התובע יטען כי המוסד לביטוח לאומי אינו כפוף ללוחות זמנים זהים לאלו של נפגע פרטי, וכי יש להתחשב במורכבות פעילותו ובאינטרס הציבורי הרחב שהוא משרת. 60. התובע יטען כי בנסיבות העניין, הגשת התביעה במועד בו הוגשה, לאחר שהתבררו מלוא הזכויות והחובות, הינה סבירה והוגנת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין## השופט א' ריבלין: אדם נפגע בתאונת דרכים. פגיעה זו מזכה אותו, לבד מן הפיצויים המשתלמים לו מטעם המשתמש ברכב, גם בתגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). המוסד תובע פיצוי מן המזיק בגין התגמולים ששילם לנפגע ובגין התגמולים שהוא עתיד לשלם לו. מהו המועד ממנו והלאה נמנית תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד? שאלה זו ניצבת במוקד הערעור. העובדות 1. ביום 4.4.89 נפגע הניזוק בתאונת דרכים (להלן: התאונה). ביום 28.9.89 הוא פנה אל המוסד בדרישה לקבל גמלת נכות. קודם לכן פנה למוסד בתביעה לקבל דמי פגיעה בגין התקופה בה נעדר מעבודתו בעקבות התאונה; מאוחר יותר פנה למוסד בתביעה לקבלת קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. ביום 31.7.1996 תבע המוסד, בבית המשפט המחוזי, מאת המזיק, ומאת מבטחו, את הסכומים ששילם לנפגע ואת הסכומים אותם הוא אמור לשלם לו בעקבות התאונה. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה מחמת שהתיישנה. המוסד, כך פסק בית המשפט המחוזי, "נמצא בנעלי הנפגע מכל הבחינות העקרוניות הלכה למעשה וגם מבחינת מועד ההתיישנות". כיוון שעילתו של הנפגע עצמו לתבוע את נזקיו קמה כבר במועד התאונה, דהיינו, ביום, 4.4.89 - כך קבע בית המשפט המחוזי - וכיוון שתביעת המוסד, כנגד המזיק, הוגשה לבית המשפט רק ביום 31.7.96, חלפו למעלה משבע שנים והתביעה התיישנה. כנגד קביעה זו מופנה הערעור. הטענות בערעור 2. המערער, המוסד, סבור כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום בו שולמו לנפגע, בפועל, גמלאות או, לחילופין, מן היום בו הוכרה זכותו לקבל גמלאות מאת המוסד. לדעתו, קביעת בית המשפט כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נפגע הניזוק בתאונה - היא קביעה מוטעה. תביעתו של המוסד, מן המזיק, להשבת הגמלאות ששלם לנפגע, היא תביעה עצמאית, כך סבור המערער. לשיטתו, אין המוסד בא "בנעלי הנפגע" בתביעתו כנגד המזיק, ואפילו תאמרו כי כך הדבר - אין בסוברוגציה זו כדי להעמיד את המוסד בנעלי הניזוק לעניין תקופת ההתיישנות. זכות הסוברוגציה של המוסד משפיעה על שיעור הסכומים שהמוסד רשאי לגבות מן המזיק, אך אין בה, לשיטתו, כדי להשפיע בהכרח על המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות. לעניין זה - יש לראות, לשיטתו, בתביעת המוסד תביעה עצמאית, בדומה לתביעות השיפוי המוגשות במסגרת חוקי תגמולים אחרים. את דין ההתיישנות יש, לדעת המוסד, לפרש על דרך הצמצום לבל יווצר מצב בו ינוכה סכום הגמלאות המשתלמות לניזוק על ידי המוסד, מן הפיצויים המשתלמים לו מטעם המזיק, אך ישאר באמתחתו של המזיק - בשל שהתיישנה תביעת המוסד נגדו. לחילופין, טוען המוסד, כי במקרה זה החל מרוץ ההתיישנות במועד מאוחר יותר. מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (להלן: חוק ההתיישנות). כל עוד לא פנה הנפגע, אל המוסד, בתביעה לקבלת גמלת נכות - לא יכול היה המוסד לדעת - לטענתו - את העובדות המהוות את עילת התביעה ואת העובדות המקימות את זכות השיבוב - לאמור - חובתו לשאת בתשלום הגמלאות לניזוק. כיוון שכך, תתחיל תקופת ההתיישנות רק ביום בו נודעו לו למוסד עובדות אלה. המשיבים, מבטחי המזיק, טוענים, לעומתו, כי יש למנות את המועד בו מתחילה תקופת ההתיישנות מן היום בו נפגע הניזוק. כיוון שכך, התיישנה תביעת המוסד, לטענתם, עוד ביום 4.4.96. זכותו של המוסד לפיצוי בגין התגמולים שהוא משלם לנפגע הוגדרה מימים ימימה, כך סבורים המשיבים, כזכות של "סוברוגציה". המוסד בא בנעלי הנפגע, וכל הטענות העומדות למזיק כלפי הנפגע, ובכללן טענת ההתיישנות, עומדות לו גם כלפי המוסד. "הסוברוגציה החלקית" לה טוען המוסד, אינה אלא יצור כלאיים משפטי שאין לו רגליים - כך להשקפת המשיבים. לשיטתם, אין לדרוש מן המזיק, גם מן הטעם המעשי, כי יהא נתון, במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת, לסיכון שתוגש נגדו תביעת שיבוב מטעם המוסד. לעניין הטענה החלופית, כי המוסד לא יכול היה לדעת, בתוך תקופת ההתיישנות, את העובדות המקימות את זכות השיבוב, טוענים המשיבים כי כבר ביום 19.5.89, מועד הגשת התביעה לקבלת דמי פגיעה, שהוא מועד מוקדם יותר ממועד הגשת התביעה לגמלת נכות, ידע המוסד על דבר התאונה ועל דבר הגשת תביעתו של הנפגע כנגד המוסד. גם ממועד זה ואילך - כך סבורים המשיבים - חלפה תקופת ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית 3. זכותו של המוסד לקבל פיצוי על הגמלה ששילם ועל הגמלה שעתיד הוא לשלם לנפגעים המבוטחים בו נקבעה לראשונה בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי תשי"ז1957-. בינתיים הומרה הוראה זו בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח1968- ומאוחר יותר בהוראת סעיף 328 בנוסח החוק מתשנ"ה1995-. הוראה זו מקנה למוסד את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע" - וזו לשונה: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה וכן פיצוי על סכום שהמעביד החזיר למוסד לפי סעיף 94". זכות תביעה זו פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף. והתוצאה: זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. עמד על כך השופט ת' אור בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 749: "מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה (א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית [30], בעמ' 649; ע"א 61/55, 62, 64 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים [9], בעמ' 195). ממיון זה נובעות מסקנות נורמטיביות שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדר תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (קציר, בספרו הנ"ל [29], בעמ' 939). תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו קציר [29], בעמ' 850-849). באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד (ברק, בחיבורו הנ"ל [30], בעמ' 651). ואכן כבר בפרשת מגן צטווד (ע"א 61/55, 62, 64 מגן צטווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים, פ"ד י' 190). נפסק כי "כל הסעיף 70 [היום 328] קובע את העקרון של subrogation" (שם בעמ' 195). "אין [למוסד] - כך נפסק בעניין אחר - אלא מה שהיה לתלויים בניזק" (ע"א 62/60 המוסד לביטוח לאומי נגד התחנה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ, ואח', פ"ד יד, 1115, 1117) ולפיכך, "אם תובע המוסד פיצוי, את זכותו של הניזק - המבוטח הוא תובע" (ע"א 166/59 משה אפריאט ואח' נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי, פ"ד טו 1134, 1144). "הלכה פסוקה היא" - כך חזר וקבע בית משפט זה - "כי משמעותו הממשית של סעיף 150(א) לחוק [היום סעיף 328(א)] היא יצירת סוברוגציה לטובת המוסד לגבי הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם לניזק או לתלויים בו" (ע"א 295/69 שמעון שושון ואח' נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357, 359). 4. על נפקותו של התחלוף עמדו בתי המשפט בשורה של החלטות: "מבחינת מהות זכותו של המוסד הריהי זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו" (ע"א 709/80, פרלמן ואח' נ' לוזון וערעור שכנגד, פ"ד לו (4) 273, 278). אשר על כן, "טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד" (ע"א 6881/95, 5557, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 724, 749). לפיכך, הגנת דיונית העומדת למזיק והיא מכוונת כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם נגד המוסד לביטוח לאומי - זאת להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שאז נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית. (א' ברק, "פיצויים", דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה בעריכת ג' טדסקי, תשל"ז) 651). יצויין כי התייחסות מפורשת, אף כי בדרך אגב, באשר למניין תקופת ההתיישנות בתביעת המוסד, מצאה ביטוי עוד בפרשת מגן צטווד שם נפסק כי "מעביד שאינו חייב בתשלום נזקים, הן בגלל התיישנות, הן בגלל הסכם בינו ובין העובד, יש ספק רב בכך, אם חובת הפיצוי לפי סעיף 70(א) חלה על מעביד כזה" וכן: "גם מבחינת ההגיון אין לגרוס שמעביד, שחובתו לשלם נזקים לפי פקודת הנזיקים מתיישנת כעבור שנתיים, יהיה צפוי לתביעה לפי סעיף 70(א) ללא הגבלת זמן, אף כי חובתו גם היא מבוססת על חובתו לפי פקודת הנזיקים" (שם בעמ' 194). מן המקובץ עולה כי זכותו של המוסד היא זכות שבתחלוף וכי הגנת התיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק תעמוד לו, לכאורה, גם כנגד המוסד. מסקנה זו אינה מקובלת על המוסד. 5. המוסד מבקש ללמוד גזירה שווה, על תוקפה של טענת ההתיישנות המופנית כנגדו, מהסדרים דומים הקיימים בחוקי תגמולים אחרים (להלן: חוקי התגמולים) ובהם חוק משפחות חיילים שנספו בתאונה (תגמולים ושיקום), תש"י1950- (להלן: חוק משפחות חיילים) וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן: חוק הנכים). זכות השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים ולפי חוק משפחות חיילים תוארה בפסיקתו של בית משפט זה כזכות עצמאית ולא כזכות תחלוף (סוברוגציה) (ע"א 166/59 הנ"ל, ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, 198) ע"א 75/87 אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 277; רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 299. לשיטתו של המוסד, אם שם תובעת המדינה בעילה עצמאית של שיפוי, ולא מכוח זכות של תחלוף, ולפיכך "כל תשלום ששילמה המדינה מוליד עילת שיפוי חדשה הניתנת לביצוע על ידי תביעה חדשה, וממילא אין מונים את תקופת ההתיישנות לגביה אלא למן אותו תשלום" (ע"א 166/59 הנ"ל), כך גם כאן. אשר על כן לשיטתו, תביעתו שלו, אף היא תביעת שיפוי עצמאית, ואין היא נתונה לתקופת ההתיישנות הגודרת את תביעת הניזוק כלפי המזיק. 6. ולא היא: ס' 21 לחוק משפחות חיילים קובע בסעיפים קטנים (1) ו-(2) שבו כי "מותר לנקוט בצעדים משפטיים, כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא ייגבו תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי החוק האחר באחד" וכי במקרה בו "שולמו לבן-משפחה או בעדו תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפיצה בעד תשלומים אלה או בעד כל תשלום אחר שהיא עשויה לחוב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה, לשלם פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים..." הוראה דומה קיימת בסעיף 36 לחוק הנכים. בפרשת אפריאט (ע"א 166/59 הנ"ל) הדגיש בית המשפט העליון "שלא הרי סעיף 21 [לחוק משפחות חיילים] כהרי סעיף 70 [סעיף 328 וחוק הביטוח הלאומי], ובעוד שהמוסד לביטוח לאומי תובע על פי העברת זכויות הניזק, תובעת המדינה בעילה של שיפוי" (שם בעמ' 1144).הפיצויים המשתלמים לפי חוק אחר, שאינו אחד מחוקי התגמולים, כך הבהיר בית המשפט באותה פרשה, אינם באים להשלים את התגמולים, כדרך שהם משלימים את הגימלאות הנפרעות בהתאם לחוק הביטוח הלאומי; מי שמגיעים לו תשלומים לפי חוקים אלה, וגם פיצויים לפי חוק אחר לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוקי התגמולים הללו כאחד. במילים אחרות: התביעה לפי חוקים אלה היא תביעה אלטרנטיבית, המוציאה מפניה תביעה לפי חוק אחר. התביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, לעומת זאת, היא תביעה קונקרטית. שוני זה מצדיק התייחסות שונה לזכות השיבוב של המוסד ולזכות השיבוב האמורה של המדינה. התביעה שעומדת לניזוק כלפי המוסד אינה תביעה אלטרנטיבית ואין היא מוציאה מפניה את זכות התביעה שלו כנגד המזיק. ומשבא המוסד לתבוע שיפוי הוא בא בנעלי הניזוק שתביעתו שרירה וקיימת. לעומת זאת: מקום בו פרעה המדינה את התשלומים לנפגע או לבן משפחה על פי חוק משפחות חיילים או חוק הנכים שוב אין זכותו של הנפגע כלפי המזיק עוברת אליה, שהרי זכות זו פקעה כאשר גבה הנפגע (או גבו בני משפחתו) מן המדינה. עקב הפרעון קמה למדינה, לפיכך, לא זכות תחלוף כי אם זכות שיפוי עצמאית ואין היא באה בנעליו של הנפגע. 7. אכן, שוני זה איבד מעט מעוקצו אף כי לא מטעמו: בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, (פ"ד נג(2) 79) נדונה הוראת סעיף 36(א)(5) - לחוק הנכים המאפשרת לנכה - בתנאים מסויימים - להשיב למדינה את התשלומים שגבה ממנה. השבה זו פותחת בפניו את הדרך לממש את תביעתו כלפי המזיק ולגבות ממנו, פיצויים על מלוא הנזק. הוראה זו פורשה בדרך המקלה עם הנכה. בית המשפט הבחין שם בין ניהול התביעה לבין גביית הפיצויים. הנכה זכאי לנקוט בצעדים משפטים כדי לתבוע בשתי העילות, אך נמנע ממנו לגבות בפועל פיצויים על פי שתי העילות. "התוצאה המשפטית היא, כי מעמדו של הנכה - הזכאי, מלכתחילה, להגיש את שתי התביעות - אינו משתנה עם קבלת התגמולים. כלומר, אם הגיש מלכתחילה, שתי תביעות, הוא רשאי להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין נגד המזיק עד לסיומה; אם תחילה פנה לקבלת תגמולים, הוא עדיין רשאי לפתוח בתביעה נגד המזיק ולנהלה עד לסיומה, מה שנמנע ממנו - עד למילויין של דרישות סעיף 36(א)(5) לחוק - הוא קבלת פיצויים כלשהם מאת המזיק" (שם בפסקה 13). גם פרשנות זו אינה מבטלת את השוני שבין הסדר התגמולים הקבוע בחוק הביטוח הלאומי לבין ההסדר המצוי בחוקי התגמולים. הנה כי כן, אין ללמוד מהוראת חוקי התגמולים על הוראות חוק הביטוח הלאומי ומכל מקום אין בהם כדי לתמוך בהנחה שתביעת המוסד היא תביעה עצמאית. אם היה מקום ללמוד גזירה שווה בין אלה לבין זה יתכן וראוי היה לגזור את מעמדה של המדינה במסגרת חוקי התגמולים על פי מעמדו של המוסד לפי חוק הביטוח הלאומי ולראות גם בתביעתה תביעת תחלוף. ואכן האפשרות הזו עלתה בפסיקת בית המשפט, מפי השופט י' אנגלרד, בפרשת וייס הנ"ל (שם, בעמ' 87). 8. זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי היא, איפוא, זכות של תחלוף. אכן, בקביעה זו לבדה אין כדי ליתן מענה לכל השאלות הכרוכות בנפקותו של הסיווג הזה. העובדה שהמוסד בא בנעלי הנפגע אינה יוצרת זהות בין השניים. זכות הסוברוגציה שיוצר הדין בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אינה זהה בהכרח לזו הנתונה למיטיב אחר מכוח חוק אחר (השוו הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א1981-; או הוראת סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף תשכ"ד1964-)). המוסד יכול לתבוע פיצוי בגין גמלאות שעתיד הוא לשלם לניזוק. זכות השיפוי של המוסד צומצמה, במעשי חקיקה שונים. ראשית לכל, נשללה זכותו של המוסד לתבוע שיפוי ממעבידו של הנפגע בשל הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). המעביד על פי הוראה זו פטור מתביעת שיפוי של המוסד. במקרים אחרים נדרש המוסד, על פי חוק, לוותר על השבת חלק מן הגמלאות מקום בו הן עולות על 75% מכלל שיעור הפיצויים שעשויים להיפסק לניזוק (סעיף 330) לחוק הביטוח הלאומי). אולם חריגים אלה, הם חריגים מיוחדים ומפורשים שהגיונם חורג מהסדר הסוברוגציה. אין, לעומת זאת, בדין, הוראה חריגה לעניין ההתיישנות, והתוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה, יוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק, לבין הזכות העומדת לו, למזיק, בעניין זה, כנגד המוסד (פרשת מגן צטווד הנ"ל בעמ' 194). בהיות טענת ההתיישנות טענה המופנית כאמור, כנגד הזכות, ולא כלפי בעל הזכות תעמוד היא כלפי המוסד כמו כלפי הניזוק. בהעדר הוראת חוק מפורשת אין להרחיב את גדריה של זכות החזרה המוענקת למוסד אל מעבר לממדיה הטבעיים. כיוון שכך, לא מועילה למוסד גם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח1957-. הוראה זו מורה כי "אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" כיוון שידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד, הרי שגם לאור הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה התיישנות. כיוון שכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה. התוצאה היא שתביעתו של המוסד התיישנה ואין הוא רשאי לחזור על המזיק. ברגיל, תוצאה זו אינה מקפחת את המוסד שהרי הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי מעמידה למוסד טענת שיהוי כנגד נפגע התובע ממנו גמלאות לאחר שחלפו 12 חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה. אכן, למוסד שיקול דעת המאפשר לו להיענות לתביעת הנפגע אף מעבר לתקופה זו אולם פרק הזמן המקוצר מבטיח, בדרך כלל, כי די בתקופת ההתיישנות הכללית, שהיא תקופה ארוכה יותר, כדי למנוע פגיעה בעניינו של המוסד. זאת ועוד זאת: סעיף 328(ב) לחוק מחייב את הזכאי לגימלה להושיט למוסד כל עזרה, כדי לסייע למוסד במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי ואם לא עשה כן רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה. על פי חוק יש גם ליתן למוסד הודעה על הגשת תביעה, מטעם הזכאי לגמלה, כנגד הצד השלישי, ועל כל אלה נוסף ההיתר שניתן למוסד, בסעיף 329 לחוק, לזקוף לחובת הזכאי לגמלה סכומים מסוימים מחשבון הפיצויים, שקיבל מצד שלישי. התוצאה היא שדין הערעור להידחות. המערער ישא בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח למשיבים 1 + 2 וסכום נוסף של 10,000 ש"ח למשיבים 3 + 4. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. כתב תביעהמסמכיםשאלות משפטיותביטוח לאומיהתיישנות