ביטוח באזור יהודה והשומרון

פסק דין השופט מ' גל: 1. המערערת, אשר לפי טענתה הנה חברת ביטוח המורשית לעסוק בעסקי ביטוח, בהיתר מאת המפקח על הביטוח באזור יהודה והשומרון, ביטחה משתמשים ב"כלי רכב קלים" (מכוניות פרטיות, מוניות ורכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר אינו עולה על ארבעת אלפים ק"ג). לכלי רכב אלה אירעו תאונות דרכים בהם היו מעורבים "כלי רכב כבדים" (רכב שמשקלו הכולל המותר הוא יותר מארבעת אלפים ק"ג, למעט רכב מסחרי כאמור שיש עליו היתר להסעת שבעה נוסעים או יותר ולמעט אוטובוס), אשר משתמשיהם בוטחו על-ידי מי מהמשיבות. המערערת שילמה לניזוקים בכלי הרכב הקל את הפיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו להם, ותבעה את המשיבות להשיב לה 50% מסכום הפיצויים ששילמה, בהתאם לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשל"ח1977-, ככל שהתאונה אירעה בתחומי מדינת ישראל (להלן: "צו החלוקה הישראלי"); או בהתאם לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים) (יהודה והשומרון), תש"ן1989-, ככל שהתאונה אירעה בתחומי אזור יהודה והשומרון (להלן: "צו החלוקה באזור"). 2. התובענות נדחו על הסף, לאחר שבית המשפט הקדים את בירור הפלוגתא בדבר מעמד המערערת. באי-כוח הצדדים סיכמו את טענותיהם בנושא ובעקבות זאת נקבע, כי המערערת אינה נחשבת ל"מבטח" הן לפי צו החלוקה הישראלי והן לפי צו החלוקה באזור. על-כך הוגשו הערעורים שלפנינו, אשר הדיון בהם אוחד. יוטעם, כי בכתבי התביעה המערערת הציגה עצמה כ"חברה לביטוח בע"מ הרשומה אצל רשם החברות באזור הגדה המערבית" (סעיף 1 לכל כתב תביעה). דא ותו לא, כלומר - כתב התביעה אינו כולל פירוט לתוקף הנורמטיבי של מעמדה כמבטח. לאחר מכן, בעקבות החלטה של כב' השופט מינץ, היא צרפה רשיון מבטח לחברה המזרחית לביטוח, אשר הוצא ביום 15.2.93 על-ידי המפקח על עסקי הביטוח באזור יהודה והשומרון. צו החלוקה הישראלי: 3. סעיפים 2 ו3- לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970-, מחייבים משתמש ברכב מנועי לעשות ביטוח בן תוקף לכיסוי כל החבויות מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים"). זהו המשטר הביטוחי לחבויות מכוח חוק הפיצויים, המטיל אחריות מוחלטת על המשתמש ברכב מנועי ומחייבו לפצות את הנפגע, בשל כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים שבה היה מעורב כלי הרכב (סעיף 2 לחוק). המבטח מצדו חב כלפי הנהג (ביטוח אישי) וכלפי כל יתר הנפגעים (ביטוח אחריות). על-פי סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי נוצרת אף יריבות ישירה בין הנפגע לבין המבטח. עד לכאן ההסדר הביטוחי הוא אנכי, דהיינו: על חברת הביטוח לכסות את נזקי הנהג ואת נזקי יתר הנפגעים, בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק הפיצויים. המבנה שיצר חוק זה הנו מעגלי חיובים סגורים ומבודדים, בנוגע לכל הנפגעים מכלי רכב מסוים. נוסע במכונית יפוצה על-ידי הנהג והמבטח של אותו כלי רכב, ללא נפקא-מינה לשאלת האשם של הנוהג בכלי רכב אחר (סעיף 2 לחוק הפיצויים). לניזוק אין עומדת עילה נוספת כלפי צד נוסף (סעיף 8 לחוק הפיצויים, בדבר ייחוד העילה) ולמבטח אין זכות חזרה כלפי אחרים, תהא הסיבה לתאונה ככל שתהא, זולת חריגים בודדים שעניינם אינו לכאן (סעיף 9 לחוק הפיצויים). זהו אם-כן הסדר של מעגל סגור בנושא הפיצויים לנפגעים. יוצא מן האמור, שגם במישור האופקי - בין המבטחים לבין עצמם - אין מתקיימת יריבות ולא חלה חובת שיפוי או השתתפות. לכלל האמור הוכרו שני חריגים, שבהם יכולה הייתה להיפתח חזית יריבות גם בין המבטחים לבין עצמם: האחד, בנסיבות של תאונה שבה נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב ומעורבים בה מספר כלי רכב. החבות כלפי הניזוק היא של כל הנוהגים (ומבטחיהם) ביחד ולחוד, כאשר בינם לבין עצמם עליהם לשאת בנטל בחלקים שווים (סעיף 3(ב) לחוק); השני, תאונה שבה מעורבים שני כלי רכב או יותר, אשר חלקם כבדים וחלקם קלים. בסעיף 17(א) לחוק, שהיה בשעתו בתוקף, הוסמך שר האוצר לקבוע את שיעורי דמי הביטוח ואת שיעור התוספת לשם מימון פעולות למניעת תאונת דרכים. תוספת זו מועברת לקרן מיוחדת שהוקמה לעניין זה, כמפורט בסעיף 17(ב) לחוק. כמו-כן הוסמך שר האוצר, בסעיף 17(א) הנ"ל, לקבוע "הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים, אם דרך איזון ההכנסות מדמי ביטוח ואם דרך איזון תשלומים ששולמו לנפגעים". יוטעם כאן, כי מיום 31.3.01 סעיף זה אינו עוד בתוקף, שכן הוא בוטל בסעיף 10 לחוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופות מעבר והוראות לעניין אבנר), תשנ"ז1997-. מועד תוקפו של הביטול נקבע שם בסעיף 16, בעקבות תיקון החוק מתשס"א (ס"ח 1786, תשס"א [מיום 4.4.01], עמ' 228). עם זאת, מכיוון שבמועדים הרלוונטיים לענייננו היה הסעיף בתוקף, הרי שלביטולו אין כל השפעה על ההליך דנן. 4. בתוקף שיקול דעתו התקין שר האוצר את צו החלוקה הישראלי, שבו בחר בהסדר לפי החלופה השנייה שבסעיף 17, לאמור: חלוקת הנטל בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים, ולא בהתאם לחלוקת נטל הפיצויים. התקנות מבחינות בין כלי רכב כבד לבין כלי רכב קל (כפי ההגדרה שפורטה לעיל). בסעיף 2 להן נקבע, כי בתאונה שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50% מן הפיצויים על נזקי הגוף, שבהם נשאו עקב התאונה. זהו נוסח התקנה: "אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק שהמבטחים של הרכב הקל התחייבו בתשלומם עקב התאונה; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". המדובר אם-כן בהסדר אופקי מיוחד בין חברות הביטוח, לפיזור הסיכונים בנסיבות המיוחדות של מעורבות כלי רכב שונים בתאונה אחת. כפי שהובהר בהצעת החוק, הסיכון לפגיעת הנוסעים ברכב הפרטי גדול יותר מהסיכון של פגיעת הנוסעים ברכב הכבד, כאשר הסבירות היא שעיקר הנזקים נגרמים דווקא מהרכב הכבד. בנסיבות אלו ובשים לב למשטר החיובים הסגור, לא נראה צודק הדבר, כי המבטח של הרכב הפרטי (הקל) ישא בחובת פיצויים גדולה יותר מאשר מבטח הרכב הכבד (הצ"ח 1079, תשל"ג [מיום 12.7.73], בעמ' 411-410). 5. תחולתו הטריטוריאלית של הסדר זה היא כתחולתו של חוק הפיצויים. לאור טיבו של החוק הקובע הסדר של אחריות מוחלטת, אין לו תחולה מחוץ לתחומי מדינת ישראל, זולת חריגים נדירים שאינם לכאן (ע"א (י-ם) 6299/99 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחננה, טרם פורסם. ניתן ביום 13.5.01. כמו-כן ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהד' שניה (תש"ן) 10-9; א' ריבלין תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים מהד' שלישית (תש"ס) 309 ואילך). עם זאת, בשנת 94', בעקבות הסכם קהיר ובמסגרת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה1994-, הורחבה תחולת חוק הפיצויים גם לתחומי אזור יהודה ושומרון, אולם זאת רק בהיבט הפרסונלי של נפגעים מיוחדים בלבד, שהם אזרחי מדינת ישראל או תיירים (סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים. לנושא זה ראו גם: א' ריבלין שם, 320-313; י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עדכון משולב (תשנ"ו) 15-11). התחולה של חוק הפיצויים בתחומי המדינה בלבד מתקיימת אם-כן, גם בנסיבות שבהן על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, תחולת דיני הנזיקין הישראליים מורחבת על מעשה עוולה שבוצע מעבר לגבולות. נובע מן האמור, כי תחולת צו החלוקה הישראלי היא בתחומי המדינה בלבד. 6. ומי הוא "מבטח" הזכאי לבוא אל גדר הזכות (או החובה) על-פי צו החלוקה הישראלי? התקנות אינן מגדירות "מבטח" מיהו. לפיכך ובהתאם לסעיף 2 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-, יש לפנות להגדרה המצויה בחוק הפיצויים, שמכוחו נעשתה חקיקת המשנה: "מונח שהוגדר בחיקוק - משמעו כהגדרתו, והגדרה זו תחול גם על תקנות שהותקנו לפי אותו חיקוק, וכל צורה דקדוקית הנגזרת מהמונח תתפרש לפי אותה משמעות, הכל אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה". בסעיף 1 לחוק הפיצויים "מבטח" מוגדר: "כמשמעותו בפקודת הביטוח ...". ההגדרה בפקודת ביטוח רכב מנועי היא, אפוא, הקובעת לענייננו. שם מוגדר "מבטח": "חברה, אגודה שיתופית או חתם המורשים לפי סעיף 7 לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי". בסעיף 7 לחוק נקבע כי הרשות, שהיא שר האוצר או מי מטעמו, רשאית בהודעה ברשומות להרשות לחברה, לאגודה או לחתם "לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי". סייג למתן הרשאה כאמור הנו, ש"יציבותם הכספית של החברה, האגודה או החתם מניחה את דעתה" (סעיף 7(א) סיפא). סייג נוסף הוא שהמבטח יפעל בהתאם להסדר הביטוח של הפול, שנהג בשעתו, כלומר: לביטוח משתמשים ברכב מנועי שלא הצליחו לרכוש פוליסה באופן ישיר אצל המבטח (סעיף 7(ג) לפקודה). בעבר היו אלה בעיקר תושבי רצועת עזה ואזור יהודה והשומרון, שנזקקו לביטוח במתכונת זו. הנה-כי-כן, עיסוק בעסקי ביטוח של רכב מנועי אינו מחייב באופן פורמלי, כי הגוף המבטח יהא דווקא ורק חברת ביטוח מורשית, בהתאם לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א1981-. יתרה מזו, גם חברת ביטוח מורשית אינה יכולה לעסוק בביטוח רכב מנועי בלא לקבל הרשאה מיוחדת, כמפורט לעיל. פשיטא, שהמדובר בהליכי רישוי מיוחדים ונפרדים, לאישור עיסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי כ"מבטח מורשה". ממקבץ האמור נובע, כי רק "מבטח מורשה" שאושר כאמור והממלא אחר כל הסייגים המפורטים לעיל, ייחשב בגדר "המבטחים" לעניין צו החלוקה הישראלי. אין מחלוקת, כי בידי המערערת אין אישור להיותה "מבטח מורשה" והיא אף לא מילאה אי פעם אחר תנאי זה. המערערת גם לא טענה אחרת. ומן הפן השני: "מבטח" לעניין צו החלוקה הישראלי אינו כולל בהכרח את כל מי שפקודת ביטוח רכב מנועי מכירה בביטוח שערך, כעונה אחר דרישותיה של הפקודה (למשל: מבטח זר, שהביטוח שלו תקף כאן במסגרת הסדר כרטיס ביטוח רכב בין-לאומי [המכונה הכרטיס הירוק], מכוח תקנה 6 לתקנות ביטוח רכב מנועי, תש"ל1970-). ודוק: "מבטח" הנו רק מי שאושר על-פי סעיף 7 לפקודה כ"מבטח מורשה" ועונה אחר הסייגים בדבר יציבות כספית והשתתפות בהסדר המיוחד, לגבי משתמשים ברכב מנועי שלא הצליחו לרכוש פוליסה לרכב באופן ישיר ממבטח. צו החלוקה באזור: 7. מאז מלחמת ששת הימים ואילך נקבע מעמדו של אזור יהודה והשומרון על-פי המשפט הבינלאומי הפומבי. הוא מוגדר כשטח שבו רכשה המדינה שליטה כתוצאה מתפיסה לוחמתית (belligerent occupation). פשיטא, שחוקי מדינת ישראל אינם חלים בשטחי יהודה והשומרון. הריבון באזור הנו המפקד הצבאי שהופקד על המקום מטעם המדינה. תפקידו מוגדר כמפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון. עמד על-כך בית המשפט העליון בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון (פ"ד לז(4) 785, 792 מול ו'): "יהודה ושומרון מוחזקות על-ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או 'תפיסה לוחמתית' (belligerent occupation). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על-פי הוראותיהם של כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי...". ואכן, עם תחילת הממשל הצבאי באזור חוקק מנשר דבר סדרי שלטון ומשפט (יהודה ושומרון) (מס' 2) 1967, המקנה את סמכויות השלטון, החקיקה והמנהל באזור למפקד כוחות צה"ל. מבחינת המשפט הפנימי במדינת ישראל, צווי המושל מהווים דין זר. עם זאת, לא חלה עליהם חובת ההוכחה בבית המשפט באמצעות חוות-דעת של מומחה, באשר המדובר בצווים המוצאים על-ידי אורגן שהנו זרוע של הרשות המבצעת הישראלית (ע"פ 8019/96 עמיר נ' מ"י, דינים עליון, כרך נו 779: סימן 17 לפסק-דינו של כב' השופט מצא וסימן 2 לפסק-דינו של כב' השופט קדמי). 8. המושל הצבאי אימץ באזור יהודה והשומרון הסדר נורמטיבי הזהה כמעט לחלוטין להסדר הישראלי הקבוע בחוק הפיצויים. ביום 23.9.76 חוקק על-ידו צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מס' 677), תשל"ו1976-. הצו חוזר על הוראות חוק הפיצויים בנוסחו דאז וסעיף 17 בו מסדיר אף הוא את נושא דמי הביטוח. גם באזור הוקמה קרן מיוחדת למימון פעולות למניעת תאונות דרכים ונקבע, כי מפקד האזור רשאי להסדיר את נטל חלוקת הפיצויים בין המבטחים, בהתחשב בסוגי הרכב השונים, זאת בין אם על דרך של איזון ההכנסות מדמי ביטוח ובין אם על דרך של איזון התשלומים ששולמו לנפגעים. בולט, כי ההסדר תואם את צו החלוקה הישראלי, אולם במקום "שר האוצר" בא "מפקד האזור". בתוקף הסמכות האמורה הותקן ביום 10.12.89 צו החלוקה באזור. גם בו המדובר בהסדר בין "המבטחים". בדומה לחוק הפרשנות שלנו, חל באזור צו בדבר פרשנות (אזור הגדה המערבית) (מס' 130), תשכ"ז1967-, המפנה אף הוא לפרשנות מונחים בתחיקת ביטחון, בהתאם למשמעותם בתחיקת ביטחון אחרת, שמכוחם נעשה הצו המשני. לפיכך, המונח "מבטחים" בצו החלוקה באזור צריך להתפרש לפי משמעות המונח "מבטח" בצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ואכן, "מבטח" מוגדר שם: "כמשמעותו בצו הביטוח...". צו הביטוח - ובשמו המלא, צו בדבר ביטוח כלי רכב מנועיים (יהודה והשומרון) (מס' 215), תשכ"ח1968- - הוא המקביל באזור לפקודת ביטוח רכב מנועי. בצו עצמו אין הגדרה ל"מבטח" אלא רק ל"מבטח מורשה", אולם הגדרה זו מפנה לנספח לצו, שבו מוגדר "מבטח" בדומה להגדרת מבטח בפקודת ביטוח רכב מנועי, דהיינו: "חברה, אגודה שיתופית או חתם המורשים לפי סעיף 7 לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי". ההרשאה ניתנת על-ידי המפקח על הביטוח, המוגדר בצו כהאי-לישנא: "המפקח כמשמעותו בצו בדבר הפיקוח על עסקי ביטוח (יהודה והשומרון) (מס' 93), תשכ"ז1967-". גם הסייגים להכרה שם במבטח מורשה, דומים לאלו הכלולים בחוק הישראלי. 9. במדינת ישראל ובאזור יהודה והשומרון קיימות, אם-כן, שתי מערכות חוקיות דומות אולם נפרדות, להסדרת מבטח מורשה לעסקי ביטוח רכב מנועי: מערכות אלו נפרדות במובן זה, שמבטח מורשה על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי בישראל אינו בהכרח מורשה באזור; ולהפך, מבטח מורשה מן האזור אינו מוכר בהכרח כמבטח בארץ. כל אישור צריך להינתן בנפרד על-ידי הרשות המאשרת ואין האחד תקף עבור משנהו (להעדר קורלאציה בין שתי מערכות הדינים, חרף הדמיון השורר ביניהן, ראו: רע"א 3003/96 החברה הערבית לביטוח בע"מ נ' עמרו, דינים עליון, כרך נה, 926). השינוי בתחיקת ביטוח תאונות דרכים, בעקבות כינון האוטונומיה: 10. מכיוון שבמסגרת הסכמי השלום בין מדינת ישראל לבין אש"ף, כוננה בחלק משטחי אזור יהודה והשומרון אוטונומיה של רשות עצמאית, חייב הדבר התייחסות להשלכות הנוגעות לפיצויים עקב תאונות דרכים, כאשר כלי רכב אמורים היו לצאת ולבוא מתחומי האוטונומיה ליתר תחומי האזור או למדינת ישראל ולהפך. בעקבות זאת חוקק בשנת 94' חוק היישום בדבר הסדרים כלכליים והוראות שונות (תיקוני חקיקה) הנזכר לעיל, שתחולתו לעניין פרק "ביטוח רכב ופיצויי נפגעי תאונות דרכים" היא מיום 4.5.94. במסגרת התיקונים לפקודת ביטוח רכב מנועי הוגדר "האזור" למעט שטחי האוטונומיה (אז: עזה ויריחו), והוספו הגדרות של "מבטח מהאזור", המורשה על-ידי הרשויות המוסמכות במקום (המפקד הצבאי) ושל "מבטח משטחי עזה ויריחו", שהנו מי שהורשה לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי באזורים אלה. בנוסף לכך, לסעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי, שדן בפוליסה לפי דרישותיה של הפקודה, הוספו שני סעיפי משנה חדשים: האחד, סעיף משנה (ג), המתייחס להרחבת הביטוח גם אל שטחי האזור ואל שטחי עזה ויריחו - לפי דין מקום התאונה; השני, סעיף משנה (ד), בדבר פוליסה המכסה על-פי הדין החל באזור או בשטחי עזה ויריחו, מפני חבות טעונת ביטוח בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל, ושהוצאה על-ידי מבטח מהאזור או משטחי עזה ויריחו, אולם זאת לגבי כלי רכב הרשום באזור או בשטחי עזה ויריחו בלבד. פוליסה כזו, המוצאת על-ידי מבטח מורשה בשטחי הרשות או בתחומי אחריותה, עונה אם-כן על דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי. לאחר מכן, בעקבות ההסכמים להרחבת האוטונומיה וחוקי היישום שבאו בעקבותיהם, חוקק חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), תשנ"ח1998-, שבו שונתה הגדרת "האזור" בפקודת ביטוח רכב מנועי, לישובים ולאתרים הצבאיים כמשמעותם בהסכם. ההגדרה בדבר "מבטח משטחי עזה ויריחו", שונתה ל"מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית". כל אזור יהודה והשומרון, זולת ישובים והאתרים הצבאיים כמשמעותם בהסכם, נחשב לעניין זה כשטח האחריות האזרחית הפלסטינית. הטעם לדבר הנו, שחלק מנושאי המנהל האזרחיים - וביטוח בכללם - הועברו לשליטת הרשות הפלסטינית גם לגבי שטחים מהאזור, אשר נותרו בשליטה ביטחונית עליונה או מלאה של מדינת ישראל (הסכם קהיר ולאחריו הסכם וושינגטון. בהקשר לכך הוציא המפקד באזור "מנשר בדבר יישום ההסכם בדבר העברות נוספות של כוחות ואחריות (יהודה והשומרון) (מס' 6), תשנ"ה1995-", שתוקפו מיום 27.8.95 והכולל העברת סמכויות גם בתחום הביטוח). בסעיף 3(ד) לפקודת ביטוח רכב מנועי, חלה התאמה שלפיה בכל מקום שבו דובר על "עזה ויריחו", תבוא "האחריות האזרחית הפלסטינית". לאור תחיקה זו, התאפשרה למעשה תנועה של כלי רכב מהאזור בתחומי מדינת ישראל, למרות שהביטוח נעשה על-ידי גוף שאינו מבוקר ואינו מורשה על-ידי רשויות המדינה או על-ידי המפקד באזור. בנסיבות אלו, הוסף גם סעיף 12(ד1) לחוק הפיצויים, המסדיר את זכויות נפגע ישראלי מכלי רכב המבוטח כאמור, באופן המבטיח לו פיצוי על נזקיו, כל אימת שהמבטח או הקרן הפלסטינית (המקבילה לקרנית הישראלית) לא יענו לכתב התביעה. דיון בטענות הערעור: 11. על רקע המצב המשפטי האמור, תיבחנה להלן טענות המערערת כנגד הכרעת בית-משפט קמא. קודם לכן יובהר, כי שינויי החקיקה בעקבות ההסכמים בדבר כינון האוטונומיה, אינם נוגעים ישירות לצו החלוקה הישראלי או לסעיף 17 בחוק הפיצויים, שמכוחו נעשה הצו. 12. המערערת טוענת, כי הדיבור "מבטחים" בצווי החלוקה אינו שווה לדיבור "מבטח", כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת ביטוח רכב מנועי. טענה זו מוסברת בכך, שהכוונה בצווי החלוקה היא לכלול גם מבטחים שאינם מורשים, דוגמת מבטח מאזור יהודה והשומרון הרשאי להוציא פוליסה העונה אחר דרישות פקודת הביטוח. בהקשר לכך מועלית טענה המתבססת למעשה על סעיף 3(ד) לפקודת הביטוח הנ"ל, שלפיה לא יעלה על הדעת, כי מבטחים ישראלים הפועלים בשטח הרשות הפלסטינית יהיו פטורים מתחולת הדין שם, כאשר מבטחים פלסטינים ממשיכים להיות מחויבים על-פי הדין הישראלי, לגבי תאונות או אירועים אחרים המתרחשים בתחומי מדינת ישראל. לאור זאת טוענת המערערת, כי מסקנות בית-משפט קמא עלולות להוביל לתוצאה אבסורדית, שכן נובע מהן כי המבטחים הפלסטינים נחשבים כ"מבטחים" רק כאשר חלה עליהם חובת הפיצויים, אולם בכל הנוגע לזכויות המוקנות להם - לרבות שיפוי בגין רכב קל המעורב בתאונה עם רכב כבד - הם אינם נחשבים כמבטח על-פי הדין. 13. אין בידי לקבל טענות אלו כמות שנטענו. העובדה שסעיף 17 לחוק הפיצויים וצו החלוקה הישראלי, כמו-גם המקבילים להם בחקיקה באזור יהודה והשומרון, מדברים בלשון רבים של "מבטחים" - אינה מלמדת כשלעצמה על פרשנות שונה הצריכה להינתן לדיבור זה, לעומת הגדרת "מבטח" בחיקוק הרלוונטי. הטעם הפורמלי לכך מצוי בהוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות, שלפיו: "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". בסופם של דברים, עלינו לבחון את פרשנות דבר החקיקה על-פי תכליתו. התכלית בענייננו הובהרה לעיל, ליצור איזון במערכת היחסים האופקית שבין המבטחים, אולם הדבר נכון לגבי מבטחים מורשים, שיציבותם הכספית נבדקת על-ידי הרשות המוסמכת ואשר משתתפים במסגרת הסדר שכונה בשעתו "הפול". מנפיק פוליסת ביטוח זר אינו נחשב למבטח, גם בנסיבות שבהן פקודת ביטוח רכב מנועי מכירה בפוליסה המוצאת על-ידו כעונה אחר דרישות הפקודה. אלה הם פני הדברים, למשל, לגבי הביטוח הבינלאומי (הכרטיס הירוק); ואלה הם גם פני הדברים לגבי מבטח, אשר קיבל רשיון מהרשות הפלסטינית. אין ממש בטענות המערערת על קיפוחה בהשוואה למבטחים ישראלים, שכן ראשית לכל יש לשאול, האם באמת מופר כאן השוויון כטענת המערערת. התשובה לכך היא שלילית. ודוק: אם מבטח מהרשות הפלסטינית אינו מוכר כמבטח לפי צו החלוקה הישראלי, הרי אי הכרה זו פועלת הן לחובתו (כאשר הוא מבטח את כלי הרכב הקל) והן לזכותו (כאשר הוא מבטח את כלי הרכב הכבד). זהו השוויון שבו צריך להתמקד ולא כפי הצגת הדברים על-ידי המערערת, שלא הבחינה בין ההסדר הביטוחי האנכי לבין זה האופקי, שתכליתו שונה לחלוטין. אין המדובר אפוא בחיובה לפצות ניזוקים מכוח החוק, מבלי שהיא נהנית מההסדרים הקבועים בחוק הפיצויים או מכוחו, שכן הכרה בפוליסות המוצעות על-ידה אינו מקנה לה מעמד של "מבטח", כהגדרתו לעניין צו החלוקה הישראלי. לעיל הובהר, כי יש להבחין היטב בין ההסדר הביטוחי האנכי לבין זה האופקי, החל רק בין חברות הביטוח לבין עצמן. ודוק: משק הביטוח במדינת ישראל מנותק כליל ממשק הביטוח באזור. זה היה המצב לפני העברת הסמכויות וכל שכן זה המצב אחריה. עצם ההכרה במבטחים המורשים על-ידי הרשות הפלסטינית להוציא, בתנאים מסוימים, פוליסות העונות אחר דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי, זאת לפי סעיף 3(ד) לפקודה, אינה מלמדת אם-כן על מעמדן כ"מבטח". לעניין זה מקובלים עלי דברי כב' השופט מינץ בבית-משפט קמא, שבסעיף 10 לפסק-דינו קבע לאמור: "הוספת החלופה של המבטח 'פלסטיני', לא באה בכדי לפרוס את מכלול ההסדרים הקיימים על המבטחים הישראליים (ו)על המבטחים הפלסטינים. חברות אלו אינן נכנסות לא לגדרה של סעיף 7 לפקודה ולא לסעיף 7 לצו הביטוח של מפקד האזור. ברור הוא איפוא, שמקום בו אין לשר האוצר (או למי שהסמיך תחתיו) את הפיקוח ואת הכלים לבדוק ולאפשר את יציבותם הכלכלית של המבטחים, אין גם מקום לשתף מבטח כזה בחלוקת נטל תשלומי הפיצויים (לשבט או לחסד)". יוצא מן האמור, שתיקוני החקיקה לא באו להוסיף למערערת מעמד כלשהו, בכל הנוגע להסדר הביטוח האופקי. על רקע האמור יש לבחון את המצב בתובענות השונות לפי חלוקה של זמן ומקום, תוך שימת לב לעובדה שבבית-משפט קמא נבחנה הסוגיה כשאלת סף ולא לאחר שמיעת ראיות לגופו של עניין. התאונה בתחומי מדינת ישראל: 14. מבין כל התובענות, אחת בלבד אירעה בתחומי מדינת ישראל (ת"א 24391/98), זאת בהתאם לרשימה שהגישה המערערת בהשלמה לעיקרי הטיעון ושעל תוכנה לא חלקו באי-כוח המשיבים. התאונה היא מיום 4.7.97 והתרחשה במחוז ירושלים (כביש רמאללה). בנסיבות אלו יש לבחון תחולת צו החלוקה הישראלי. על-פי הפרשנות של הצו, כפי שבוארה לעיל, על שני המבטחים להיות מורשים בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 7 לפקודת ביטוח רכב מנועי. המערערת לא טענה כלל שהיא מבטח מורשה במדינת ישראל במשמעות האמורה. טענותיה התמקדו, כאמור, בעובדה שהיא רשומה באזור ושהפוליסות המוצאות על-ידה נחשבות כמתאימות לדרישות פקודת הביטוח, לפי סעיף 3(ד) הנ"ל. הובהר לעיל שבכך לא סגי. לפיכך, בדין נדחתה התובענה בת"א 24391/98. התאונות באזור יהודה והשומרון: 15. את התאונות שאירעו באזור יהודה והשומרון יש למיין גם לפי גורם הזמן, דהיינו: לפני ואחרי שהרשות הפלסטינית קיבלה לידיה את הסמכויות והאחריות בנושא הביטוח. אשר לתביעות המתייחסות למצב המשפטי שלאחר העברת הסמכויות האזרחיות (ת"א 24390/98, ת"א 24385/98, ת"א 8546/99, ת"א 1396/99 ות"א 24551/98), הרי אף אם המערערת הנה "מבטח מורשה" מטעם הרשות הפלסטינית, אין חולק וכלל לא נטען, כי המשיבות או מי מהן מורשות אף הן מטעמה. בנושא זה נוצר קו חיתוך של מתן היתרים על-ידי הרשות האמורה, כגורם אוטונומי עצמאי. גם אם פוליסות המוצאות על-ידי חברות ביטוח בישראל תקפות באזורי הרשות (בהקבלה לסעיף 3(ד) לפקודת ביטוח רכב מנועי אצלנו), עדיין אין בכך כדי ליצור להן מעמד של מבטח לעניין צו החלוקה באזור. המערערת לא טענה בכתב התביעה או באיזה שלב משלב הסיכומים, כי המדובר במבטחים המורשים גם מטעם הרשות הפלסטינית, במובן האישור על-פי החקיקה הפנימית שם. לפיכך, גם לגבי תאונות שאירעו באזור יהודה והשומרון לאחר המועדים האמורים, אין מקום לקיים את צו החלוקה. כאמור, המצב הוא שוויוני במובן זה שגם מבטח ישראלי, המבטח רכב קל הנפגע מרכב כבד של מבטח פלסטיני, לא יהיה זכאי לדרוש את החלוקה, זאת כמובן רק בנסיבות שהוא אינו עונה אחר הגדרת "מבטח" על-פי צו החלוקה באזור. 16. נותר לדון באותן תאונות שאירעו בתחום האזור, לפני קבלת האחריות האזרחית הנ"ל של הרשות הפלסטינית (ת"א 24549/98, ת"א 24546/96, ת"א 1399/99 - הכל לפי דיווח באי-כוח המערערת, כמפורט לעיל). בסעיף 19 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת צוין, כי המדובר בשלוש תביעות אולם בפועל פורטו מספריהם של ארבעה תיקים. דא-עקא שאחד מהם (ת"א 24394/98) אינו נכלל בגדר תיקי הערעור דנן ולפיכך באמת עסקינן בשלוש תביעות בלבד. המערערת הציגה תעודת "רשיון מבטח", שהוצא על-ידי המפקח על עסקי הביטוח במנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון. התעודה נרשמה ביום 15.2.93 על שם "החברה המזרחית לביטוח". בית-משפט קמא לא קיבל תעודה זו, הן מכיוון שהמדובר לכאורה ברשיון מבטח כללי ולא באישור קונקרטי של מבטח מורשה, לפי צו בדבר ביטוח כלי רכב מנועיים (יהודה והשומרון) (מס' 215), תשכ"ח1968-; והן מכיוון שהמדובר בתאגיד בעל שם אחר: "החברה המזרחית לביטוח". לעניין אחרון זה משיבה המערערת, כי שמה הנוכחי הוא תרגום מילולי לערבית של השם האמור. ברי, כי עצם העובדה שהמדובר בתרגום מילולי של שם בעלת הרשיון, אינו מעיד על זהות גם באישיות משפטית. אכן, תאגיד המחליף את שמו אינו משנה מאישיותו המשפטית, מה שאין כן בנסיבות שבהן תאגיד אחד נמחק ואחר נוסד במקומו. הנושא האמור לא לובן כלל בענייננו, אולם מכיוון שהמדובר בשאלת סף בלבד זכאית המערערת ליומה בבית המשפט, על-מנת שיתאפשר לה לנסות ולהוכיח כי המדובר באותה אישיות משפטית ממש. אלה הם פני הדברים גם לגבי טיבה של התעודה שהוצגה. היא רשאית לנסות ולהוכיח כי המדובר בהרשאה הנכנסת תחת כנפי צו 215 הנ"ל, ושמכוחה הוציאה פוליסות ביטוח לכלי רכב. מובן, שגם אם יעלה בידיה להוכיח את כל הנתונים האמורים, עדיין לא יהא בכך סוף פסוק לשאלת תחולת צו החלוקה באזור, שכן עדיין יהיה עליה להוכיח גם, כי המשיבות הרלוונטיות בשלושת התיקים הנ"ל, היו רשומות במועדים האמורים כ"מבטח מורשה" על-ידי המפקח על הביטוח באזור, מכוח הצו הנ"ל. לעיל הובהר, כי כל אחד מצווי החלוקה עומד בפני עצמו בנפרד, על-כן העובדה שהמשיבות או מי מהן הן מבטח מורשה לעניין צו החלוקה הישראלי, אינה מעידה דבר לעניין חבותן או זכויותיהן מכוח צו החלוקה באזור. 17. מכיוון שהמדובר בשאלות פרלמינריות, טרם שמיעת ראיות לגופן, ממילא לא ניתן היה להכריע אודות טיבה של תעודת הביטוח שהוצגה: האם היא כוללת גם היתר להוצאת פוליסות לביטוח רכב. כל אימת שהמדובר בשאלה מקדמית הנבחנת טרם שמיעת ראיות לגופן, שומה על בית המשפט למחוק כתב תביעה או לדחות תובענה על הסף, רק כאשר "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש..." (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (ש' לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) 384; ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 124, 128 מול ד'-ה'; ולאחרונה ממש: ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, טרם פורסם. ניתן ביום 6.8.01). בנסיבות המפורטות לעיל, אינני סבור שהייתה הצדקה לדחות את התובענה על הסף לגבי שלוש התובענות הנ"ל. 18. בשולי האמור, מן הראוי להתייחס לטענה אשר הועלתה על-ידי המשיבים ואף נזכרה בפסק-דינו של כב' השופט מינץ, לגבי החשש לחוסר הדדיות של ביצוע צווי החלוקה, מכיוון שלא ניתן לאכוף על המערערת לשלם את חלקה. דא-עקא, עסקינן בשאלה נורמטיבית של הדין ולא ביישום קונקרטי זה או אחר שלו (כל זאת, אם צו החלוקה באזור חל בכלל על המשיבות או על מי מהן). מכל מקום, תמיד עומדת לרשות כל משיבה האפשרות לקזז מהסכומים הנדרשים ממנה את אותם כספים המגיעים לה מהמערערת ושאינם משולמים. סיכום: 19. לאור האמור, אני מציע לדחות את הערעור בכל הנוגע לתיקים הבאים: ת"א 24391/98, ת"א 24390/98, ת"א 24385/98, ת"א 8546/99, ת"א 1396/99 ות"א 24551/98; ולקבלו כמבואר לעיל בכל הנוגע לתיקים אלה: ת"א 24549/98, ת"א 24546/96, ת"א 1399/99. פסק הדין בתיקים אלה יבוטל והדיון בהם יחזור אל בית-משפט השלום. אשר להוצאות אני מציע כדלקמן: לגבי כל תיק שהערעור לגביו נדחה, תשא המערערת בהוצאות למשיבה הרלוונטית בסך של 2,000.- ש"ח בצירוף מע"מ; ואילו לגבי כל תיק שהערעור לגביו התקבל, ועל בית-משפט קמא יהא לבחון לגביו את שאלת תחולת צו החלוקה באזור, יעמוד שיעור ההוצאות בסך של 2,000.- ש"ח בצירוף מע"מ, וישולם בהתאם לתוצאות ההליך שם. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' גל. שטחי יהודה ושומרון