פסק דין הנתבעות, באמצעות הנתבעת מספר 1 עוררו טענת סף, שלפיה תביעת התובעים התיישנה. אין חולק כי הארוע המקים זכות על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות של התובעים, ארע ביום 27.12.96 ומכאן כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח העומדת על 3 שנים נסתיימה ביום 27.12.99. אילו פני הדברים היו כאלה שבמשך אותם 3 שנים לא היתה ננקטת על ידי התובעים או על ידי הנתבעות פעולה כלשהי אשר יכולה היתה להחשב על פי חוק ההתיישנות כפעולה המפסיקה מרוץ תקופת ההתיישנות, כי אז יתכן ובית המשפט היה מחוייב לקיים את הוראות חוק חוזה הביטוח ולקבוע כי אכן מרוץ תקופת ההתיישנות בא לסיומו, אלא שבנסיבות מקרה זה סבור בית המשפט כי עומדת לתובעים, לפחות ההוראה הקבועה בסעיף 9 סיפא של חוק ההתיישנות, אשר לפיו "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". וכאן יש להוסיף כי כותרתו של סעיף 9 היא "הודאה בקיום זכות" ועל פי הרישא של אותה הוראה, הודאה בקיום זכות מפקיעה למעשה זכותו של הצד המבקש להסתמך על טענת התיישנות ומעמידה בפניו מניעות מלעורר טענה זו. התובעים בכתב הגנתם ובמסמכים שצורפו טענו כי בעקבות הארוע שבעקבותיו נגרמו לתובעת מספר 2 נזקי גוף אשר אף הותירו בגופה למרבה הצער, נכויות לצמיתות, פנו הם על פי הזכויות הנתונות להם על פי אותה הפוליסה אל הנתבעות ואלו, לאחר שבדקו תביעת התובעים, שילמו להם בין החודשים 02/97 ועד 04/98 תשלומים חודשיים בגין אבדן כושר עבודה. בית המשפט סבור כי עצם ביצועם של תשלומים אלו יש לראותם לפחות משום ביצוע של מקצת הזכות ויש להדגיש כי הארוע המזיק הן לצורך תשלום אבדן כושר עבודה, ולו זמני, והן לצורך תשלום הנובע מנכות הוא אותו ארוע ועל כן כל הפרדה בין תביעה לבין תשלום אבדן כושר עבודה לבין פיצוי בגין נכות מכוח אותה פוליסה היא הפרדה מלאכותית. בית המשפט סבור כי גם אם היה נדרש לבחון סוגיה זו, לנוכח הוראות חוק החוזים עדיין התוצאה לא היתה משתנה וזאת מן הטעם כי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), חלות אף על הוראות חוק חוזה הביטוח ואין ספק כי חברת הביטוח בבקשה לקיים את הוראות החוזה מחוייבת היא לנהוג בתום לב. בית המשפט סבור כי העלאת הטענה בפני התובעים כי תביעתם התיישנה שעה שהם מבקשים להציג חוות דעת רפואיות בגין נכות, היא בבחינת התנהגות חסרת תום לב ואולי אף מעבר לכך. ויש להדגיש כי יחסי הכוחות מחייבים את המסקנה כי ידה של חברת הביטוח על העליונה ועל כן יש לנהוג משנה זהירות במתן תוקף להוראות הפוליסה, שהרי זו נוסחה על ידי המבטח ולא סביר בעיניי כי אותו "פה שהתיר הוא גם הפה שיאסור". אם מצאה לנכון חרת הביטוח להכיר בארוע המזיק כמזכה בתשלום בגין אבדן כושר השתכרות ולו זמני, אין היא יכולה להתגדר ולבקש לחסות בצילה של טענת התיישנות גם מכוח החוק, כאשר התובעים מבקשים להמשיך ולממש זכותם על פי אותה פוליסה ולדרוש תשלום המגיע להם עקב קביעת נכות צמיתה. על כן מסקנתי היא כי יש לראות בתשלומים שבוצעו לפחות משום התנהגות המקיימת, ולו הודאה במקצת הזכות, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. על כן - טענת ההתיישנות נדחית. למעשה, משדחה בית המשפט את טענת ההתיישנות ובהעדר טענות אחרות מצד הנתבעות לגבי עצם זכותם של התובעים לבקש לממש זכותם לפיצוי על פי הפוליסה, לא נותר לבית המשפט אלא ליתן פסק דין על פי כתב התביעה. התובעים טוענים כי תגמולי הנכות על פי הפוליסה מסתכמים ב- 7,250 ₪ ולא שמעתי כל טענה סותרת בעניין זה. לפיכך, הנני מחייבת הנתבעות לשלם לתובעים סך של 7,250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.12.96, הוא מועד קרות הארוע, ועד לתשלום המלא בפועל. כן ישלמו הנתבעות לתובעים הוצאות משפט ופיצוי בגין טרדה וטרחה, לרבות הצורך של התובעים להגיע לערכאות משפטיות לצורך קבלת זכות, אשר לה הם זכאים על פי פוליסה, וזאת בסכום כולל של 550 ₪. שאלות משפטיותהתיישנות